Archive for the ‘Uncategorized’ Category

מחאה פוליטית

Thursday, May 17th, 2012

הצורך בפוליטיזציה גוברת של המחאה הוא הלקח והברור ההכרחי מן המחאה של קיץ 2011. דברים במפגש פעילים

 מאת  דני גוטוויין

 על המחאה החברתית של קיץ 2012 להיות מחאה פוליטית, או שהיא לא תהיה. הצורך בפוליטיזציה גוברת של המחאה הוא הלקח והברור ההכרחי מן המחאה של קיץ 2011.

שיהיה ברור, מחאה פוליטית, היא מחאה מפלגתית, כי אין פוליטיקה בלי מפלגות. מחאה פוליטית היא מחאה סוציאל-דמוקרטית המתייצבת כאופוזיציה לשלטון הניאו-ליברלי.

 מחאה פוליטית היא מחאה שפעיליה משתלבים בפעילות המפלגתית ואשר משלבת את המפלגות בפעילותה, אך מתוך ביקורת של היסודות הניאו-ליברליים שעיקרו את השמאל הישראלי עד כה.  

 ככזו מחאה פוליטית היא מחאה המאתגרת את מפלגות האופוזיציה, אלו שישנן ואלו שיהיו. מחאה פוליטית היא מחאה המרחיבה את האופק הסוציאל-דמוקרטי ופורצת את המעגלים החברתיים של מעמד הביניים המבוסס והשמרני, המהווים את בסיסי התמיכה של “השמאל’.

 המחאה של קיץ 2011 היתה נקודת מפנה בחברה הישראלית: היא הציפה את המסרים הסוציאל-דמוקרטיים, היא לימדה שההמון יכול להפוך לציבור וכי לציבור יש כוח.

אך כמו כל מטפס הרים אחרי שהגיע לשיא, כרגע אנחנו מצויים במדרון ועלינו לחשוב על הדרך לכיבוש הפסגה הבאה.

עלינו להיות ישרים עם עצמנו: המחאה של הקיץ שעבר לא השיגה את מטרותיה. בקיץ שעבר היו לנו ציפיות גבוהות: צדק חברתי, די להפרטה, מדינת רווחה.

 ואולם, דווקא אנחנו יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, כי הפערים לא קטנו, ההפרטה ממשיכה וחוסר הביטחון החברתי רק גובר. בלשון אחרת, הבעיות שהוציאו אותנו לרחובות בקיץ שעבר לא נפתרו, הן רק התעצמו.

נכון, המחאה שינתה את התודעה ואת השיח, אך היא כשלה בשינוי המציאות. המחאה כשלה ביצירת גלגל השיניים שיהפוך את האנרגיה שנוצרה בהפגנות ובמעגלי השיח, כי המחאה סירבה להיות פוליטית, משמע מפלגתית.

המחאה נכנעה לטענה שהפוליטיקה משחיתה, שהפוליטיקה היא חלק מהבעיה ולכן לא יכולה להיות הדרך לפיתרון. אלא שיש להכיר בכך שכוח משנה מציאות חייב בהכרח להיות פוליטי.

אם המחאה של הקיץ הקרוב תהיה לא תהיה פוליטית, היא תהפוך לטרכנטברג 2.0, משמע, לביקורת מתחסדת המשמשת כיסוי להמשך הסדר הקיים.

 על המחאה להיות פוליטית משום שההון הוא פוליטי: זוהי המשמעות של הון ושלטון. לכן, המאבק בהון ושלטון לא יכול להיות אלא פוליטי. ולכן, להתנגד למחאה פוליטית פירושו לחזק את ההון והשלטון.

זוהי המשוואה הפשוטה עימה יש להתמודד: המאבק בהון ושלטון לא יכול להיות אלא פוליטי. ולכן, להתנגד למחאה פוליטית פירושו לחזק את ההון והשלטון.

 מחאה לא-פוליטית זה בדיוק מה שרוצים נתניהו, ההון-שלטון ודובריהם. לכן, כדי לעקר את המחאה הם תוקפים את הפוליטיזציה שלה.; וכשם שהם מצליחים להמשיך בהפרטה ובהגדלת הפערים, כך הם מנצחים את המחאה כאשר בנימוק הכוזב ש”אסור למחאה להיות פוליטית” הם ממשיכים להלחם בה.

זהו ההישג הגדול ביותר של נתניהו וההון-שלטון, הם הצליחו לשכנע את המוחים ש”אסור למחאה להיות פוליטית” וכך מבטיחים שהמחאה לא תשנה את המציאות, אלא תהפוך אותה לנסבלת יותר.

 יש להודות, עד כה מחאת קיץ 2012 מצטיירת כמחאה מופרטת. “אנחנו לא דורשים מן השלטון, אנחנו נשנה בעצמנו, באמצעות יוזמות מלמטה”, הגדיר זאת אחד הפעילים. כך באמצעות הפרטת המחאה היא מפסידה את העוצמה הפוליטית הקיימת רק ביחד ובארגון.

ואמנם, המחאה של קיץ 2012 לבשה עד כה צורה של פסטיבל של אקטיביזם חברתי, שמסתייג מן הפוליטיקה וכך משאיר את המרחב להון-שלטון.

 כדי להצליח המחאה של קיץ 2012 צריכה להיות פוליטית ומפלגתית, היא צריכה לאתגר את השלטון ואת האופוזיציה, היא צריכה לגייס את הכוח “מלמטה” כדי לחולל שינוי “מלמעלה”. זוהי בדיוק מהותה של פוליטיקה מפלגתית דמוקרטית.

אבל, כדי שזה יקרה, על המחאה של קיץ 2012 להתגבר על האתגר הקשה מכל: המחאה של קיץ 2012 צריכה לשנות גם אותנו, את הפעילים, ולהעביר אותנו משלב האקטיביזם החברתי לשלב הפוליטיקה המפלגתית.

מן המחאה אל הפוליטיקה, זה הכיוון בו חייבת ללכת המחאה של קיץ 2012.

סיכוי גדול לשיבת השמאל

Wednesday, May 9th, 2012

עכשיו המהפך יכול להתחיל. זאת אפשרות ריאלית שתלויה בעיקר במה שהשמאל בישראל יעשה. סוף-סוף מוצגות לציבור שתי חלופות ברורות

מאת קורט טוכולסקי

קמתי בבוקר שמעתי את הבשורה והמבוכה הראשונית התחלפה מהר מאוד בשמחה. אחר כך, כששמעתי את שלי יחימוביץ’ חדה כתער ברשת ב’, השמחה כבר נמהלה בביטחון. לראשונה מזה שנים, יש סיכוי שהשמאל בישראל יחזור לשלטון וכאשר אני אומר שמאל אני לא מדבר על המחנה הווירטואלי שכולל את קדימה ולפיד – מחנה שלא קיים, שנועד להציג מצג שווא לבוחר כדי שיצביע למפלגות הון שלטון שמתחפשות לאופוזיציה ואלטרנטיבה – אני מדבר על שמאל, שמאל אמיתי שמאל סוציאליסטי וסוציאל-דמוקרטי, שמאל שמורכב משלוש מפלגות, העבודה חד”ש ומרצ.

בעיני רוחי אני רואה את היום, אי שם בתחילת דצמבר 2013, ראש ממשלת ישראל החדשה חה”כ שלי יחימוביץ’ יורדת מהדוכן ומצטרפת לחבריה בשולחן הממשלה, ליד השולחן לוחצים את ידיה זהבה גלאון ומוחמד ברכה, שני שותפיה הבכירים לקואליציה. היום הזה הוא לא הזיה ולא משאת נפש בלתי ניתנת להגשמה, זאת אפשרות ריאלית שתלויה בעיקר במה שהשמאל בישראל יעשה והשמאל בישראל כאמור מורכב משלוש מפלגות שהיום יש להם 15 מנדטים, מפלגת העבודה חד”ש ומרצ.

ביבי נתניהו נפל בקסמו שלו, באהבת הספינים ובמסכי העשן שמאפשרים תעתועים ורמייה. הבחירות נדחו ומאחורי מסכי הערפל של הפוליטיקה הישראלית נותרו בעת הרמת המסך שני גושים, גוש משרתי ההון של הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו, ש”ס העצמאות והשותפות לקואליציה הנוכחית של קרקס הכיסאות המוסיקליים הזה הבית היהודי ויהדות התורה; נגדם ניצב השמאל (נכון, גם הימין הקיצוני באופוזיציה אבל הם גרורה של השלטון) שצריך לעבוד נכון, בלי הסחות דעת מול קואליציית משרתי ההון ולהגיע לשלטון. סוף-סוף יש בפני אזרחי ישראל שתי אלטרנטיבות ברורות ועלינו, כאנשי מחנה השמאל, לעבוד למען הבהרת האלטרנטיבה שלנו לשלטון לציבור הרחב.

עכשיו המהפך יכול להתחיל והמטוטלת יכולה לנוע שמאלה. אין יותר גורמים מעכבים שיכולים לגנוב קולות מהשמאל.  כן, צריך להיזהר מהשמאל הלאומי ומקמבק של “יש עתיד” והיו”ר המשוריין שלה למרכז הבמה, אבל בעיקר צריך להתחיל כבר היום להסביר את ההבדל בין חסידי הצדק החברתי באופוזיציה ומשרתי ההון בשלטון, בין תומכי מדינת הרווחה, העבודה הישירה והמאורגנת, קץ הכיבוש ואיכות הסביבה לעבדיהם של טייקונים ותאגידים משעבדי עובדים ומנציחי כיבוש.

עוד מעט ממשלת הזדון שלנו תאלץ להתמודד עם התוצאה של מדיניות כלכלית ניאו ליבראלית כושלת של כל ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות ותנסה להכות בעובדים ובנתמכים ולתת עוד לטייקונים ותאגידים. נגד זה צריך להילחם מעכשיו ועד הבחירות, עוד שנה וחצי ולמען מדינת רווחה חזקה, מדינה שמעורבת בשוק, פיקוח על מחירים, תעסוקה ישירה, הגבלת רווחים, קצבאות שמאפשרות קיום בכבוד, הכשרה מקצועית, נגישות לחינוך ותרבות, בריאות ורווחה ממשלתיים לכל, הגברת האכיפה והפיקוח על חוקי עבודה, בטיחות וגהות, יותר איכות סביבה, סיום הכיבוש והסכסוך, הגבלת שעות העבודה, פיתוח תשתיות, הרחבת התחבורה הציבורית, מיגור העוני והתופעות הנלוות לעוני במקום מאבק בעניים.

יש לנו הרבה עבודה ואף אחד לא יעשה אותה בשבילנו, היום קיבלנו הזדמנות. כשם שפרישת ברק וליצניו למפלגת העצמאות שחררה את מפלגת העבודה, דחיית הבחירות ופרישת קדימה מהאופוזיציה שחררה את גוש השמאל כולו. עכשיו הכול תלוי רק בנו ובמה שנעשה. היום, תודות לעבודתם של שלושה משרתי הון זחוחים – ביבי, ברק, מופז – המהפך האמיתי בחברה הישראלית יכול להתחיל.

מתוך “עבודה שחורה”

קואופרטיב דיור – איך זה עובד?

Sunday, May 6th, 2012

קואופרטיב הדיור של רחוב שארנוובר (Scharnweber) בברלין הוא אחד מני רבים בגרמניה. מטרתו לאפשר מגורים זולים על ידי בעלות משותפת על הדירות, ולארגן את הדיירים לביצוע יוזמות שונות לשיפור חייהם וסביבתם. כיצד עושים זאת? שיחה עם יוהנס, חבר הקואופרטיב

 

ראיין: יהונתן משעל

 יהונתן: מה הוא בעצם קואופרטיב דיור?

יוהנס: הרעיון בקואופרטיב דיור הוא לתת לאנשים הזדמנות לרכוש בית למגורים במחיר זול. המחיר יכול להיות נמוך מכיוון שהבית אינו פתוח ממש למכירה בשוק החופשי, אלא נמצא תחת פיקוח של הקואופרטיב, שהופך כל מכירה לצורך רווח לכמעט בלתי אפשרית. כך הבית נשאר תמיד בייעודו המקורי – להיות מקום מגורים.

 

יהונתן: איך התחילה ההתארגנות של הקואופרטיב שלכם?

יוהנס: חלק מהמקום תפקד כסקווט[1] עוד משנות ה-90. בעקבות רצון לרכישה של המתחם על ידי חברת נדל”ן מקומית, הממסד העירוני התערב ודרש את הפינוי של הסקווט. החברים בסקווט ארגנו התנגדות למהלך, ולבסוף כל הדיירים במקום לקחו הלוואה וקנו את השטח, כולל בתים שהיו מיועדים לפינוי, ועוד שטח נוסף באותו הגודל שכלל בתים נוספים.

 

יהונתן: אתה יכול להסביר את המבנה של הקואופרטיב שלכם?

יוהנס: באופן בסיסי ההתארגנות שלנו בנויה בשתי רמות: קואופרטיבים של בתים או בניינים, בהם חברים כל הדיירים, וקואופרטיב גג של כלל הקואופרטיבים. דיירים שרוצים להצטרף אלינו – בין אם הם גרים בדירות, בתים או כל צורת מגורים אחרת – צריכים להיות מאורגנים בקואופרטיב שכולל את כל הדיירים בצורת המגורים שלהם. הקואופרטיב הביתי הזה יהיה חבר בקואופרטיב הגג שלנו, שמאחד את הקואופרטיבים של כל צורות המגורים הנוספות וארגונים וגופים נוספים.

קואופרטיב הגג יחד עם הקואופרטיב הביתי המצטרף, יקימו חברה בע”מ לצורך קניית הבית של המצטרפים. 51% מהחברה הזאת תהיה בבעלות הקואופרטיב הביתי המצטרף ו-49% יהיו בבעלות קואופרטיב הגג. שני הארגונים יביאו את ההון הראשוני הדרוש לקניית הבית לפי יחס הבעלות שלהם על החברה בע”מ. הקואופרטיב הביתי יכול להחליט על כמעט כל דבר שקשור לבית שלו. רק דברים מועטים מאד דורשים את האישור של קואופרטיב הגג. חוק היסוד היחיד של קואופרטיב הגג הוא לעולם לא להרשות לקואופרטיב ביתי למכור נכס תמורת רווח. כלומר, אפילו אם קואופרטיב ביתי מתכוון ומחליט למכור את הבית שלו, כי התחלפו כל הדיירים או מכל סיבה אחרת, קואופרטיב הגג תמיד יפעל כדי לעצור את המכירה.

 

יהונתן: מה עוד עושה קואופרטיב הגג?

יוהנס: קואופרטיב הגג פועל כדי לקנות נכסים: סקווטים לשעבר, מעונות סטודנטים שלפני כן היו בבעלות המדינה, בתי כפר קטנים, או פרויקטים שרק כוללים סדנאות קטנות לאמנים או דירות יחיד. כבר יש קבוצות כיום שמתארגנות מתוך מטרה למצוא בתים או בניינים ולקנות אותם. זה תלוי במחירים ולא אפשרי בכל מקום. כרגע יש קבוצות שיוזמות קואופרטיב גג חדש בלייפציג, היכן שמחירי הדיור נמוכים כיום. רוב הבתים הם לא שיכונים, אבל בדרך כלל כוללים מספיק מקום בשביל משרדים, פרויקטים פוליטיים או התארגנויות, ברים של הסצנה הרדיקלית, גני ילדים וכד’. כמעט כל הבתים מעורבים פוליטית, ומשכירים חללים במחירים זולים לקבוצות שצריכות מקום,  או לפחות מנסים לעשות את זה.

 

יהונתן: מה קורה בתוך הבתים? איך אתם מתייחסים, למשל, לנושא בעלות פרטית? ואיך מתקבלות ההחלטות בתוך כל בית?

יוהנס: זה שונה מבית לבית. בבית שלנו החלטות מתקבלות על בסיס קונצנזוס, כלומר: אם אף אחד לא אומר לא, ולפחות כמה אומרים “כן”, אז מסכימים על העניין. מספיק “לא” אחד כדי להטיל וטו. וטו מפסיק את הדיון, ואנו מצפים שישתמשו בו רק אם מי שמטיל אותו מרגיש שהוא תקוע בדיון, או לא רוצה לדון בנושא יותר, או שזה נהיה יותר מדי אישי.

חפצים אישיים הם חפצים אישיים. חפצים משותפים נקנים על ידי כולם, כמו מכונות כביסה, כלי מטבח וכו’. אם מביאים דברים פרטיים לשימוש כולם, הם נעשים שייכים לכולם. אם מישהו עוזב אנחנו משתדלים שהוא יוכל לקחת מה שהוא צריך, אבל החפצים שהביא לשימוש הכללי שייכים עכשיו לכולם. גם אם משהו נמצא במחלוקת, אנחנו תמיד נחליט עליו בקונצנזוס. כך שאין מצב שבו למישהו פשוט “לא אכפת” ואין דברים שנופלים בין הכיסאות.

 

יהונתן: איזה עוד נושאים הם ייחודיים למנגנון של הדיור שלכם?

יוהנס: כל הסיפור של מגורים משותפים בדרך כלל מסקרן מאד אנשים מבחוץ, אבל זה יותר רכילות ממידע חשוב. יש את הפרויקטים השונים שקואופרטיב הגג מעורב בהם, שמתאפשרים רק במסגרת מערכת כמו זאת. הקואופרטיב לא מושפע משיקולים של שוק ויש מרחב להשקיע בדברים פחות “כלכליים” אבל הרבה יותר חשובים לנו כמו התארגנויות של קבוצות פעילים, שמירה על אורח חיים יותר אקולוגי או אפילו הפעלה של מועדון נוער בשכונה ותמיכה משפטית בדיירים בסכנת פינוי בגלל שרוצים למכור את הבניין שלהם או להרוס אותו. בכלל, צורת הדיור הזאת משפיעה על העיר ברלין בכללותה ומאפשרת לאנשים לחיות בכבוד רב יותר. לדעתי היא מאפשרת גם לשמור על מרקמי חיים, בעיקר אנשים ממעמד נמוך, קבוצות שוליים ומהגרים, אבל גם אנשים עובדים וסטודנטים שצריכים לחיות בעיר. אם לא היו התארגנויות כאלה, לא היינו יכולים לשמור על השכונה שלנו מ”פיתוח” שזה למעשה אומר גזר דין מוות על אופי השכונה הנוכחי והאנשים שחיים בה, שהיו צריכים ללכת למקומות אחרים השמורים בדרך כלל לעניים. את הבתים הצבעוניים ה”אותנטיים” של השכונה היו קונים עשירים וכמו שהם אומרים, “משקמים” אותם, שזה מילים יפות לשיפוץ בלי להשאיר עקבות של מה שהיה קודם, כמו שעשו פה לכל השכונה מסביב לפרויקט. הפרויקט שלנו, מאז שהתחלנו אותו, הכפיל את הגודל שלו ושמר על כל החלק שלנו בשכונה, כולל הדיירים.

 

 יהונתן: תודה! מקווה שאת הביקור הבא שלך בתל אביב תוכל לעשות בקואופרטיב דיור שאני אקח בו חלק!

יוהנס: העניין המרכזי הוא להבין כמה כוח יש בהתארגנות של יחידים. לקפיטליזם, בסופו של דבר, אין מה לעשות מול קבוצה מאורגנת בין אם אלה חבורת עשירים שבאים לשדוד את המדינה, או קבוצת דיירים שרוצים לנהל לעצמם את החיים. פשוט להתארגן. המודל שסיפרתי לך עליו הוא רק אחד, אני יודע שיש בעולם נוספים אך המשותף לכולם הוא העבודה המשותפת של אנשים על מה שחשוב להם. בהצלחה!

 יהונתן ה. משעל הוא אמן ופעיל חברתי

 מתוך חברה מס’ 51

 


[1] סקווט (Squat): כינוי להשתלטות של קבוצות מאורגנות על נדל”ן נטוש, שיקומו ושימוש בו למגורים.

 

השורשים הניאו-ליברליים של תנועת העבודה

Friday, May 4th, 2012

האתוס החלוצי של תנועת העבודה עמד בסתירה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שלה. הפרישה מהחברה וההתבדלות ממנה, שעמדו במוקד האתוס החלוצי, עומדים בשורש המגזור של תנועת העבודה ותמיכתה במשטר הניאו-ליברלי. התחדשותה מותנית בפיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים

מאת דני גוטוויין

החלוציות והסוציאליזם הם שני מרכיבים משלימים בדמותה של תנועת העבודה הציונית כפי שהיא מצטיירת בהיסטוריוגרפיה התנועתית והמקצועית. המאמר הנוכחי מבקש לערער על תפיסה מקובלת זו ולטעון כי בין האתוס החלוצי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית התקיימה סתירה רעיונית ופוליטית. סתירה זו עיצבה את מדיניותה של תנועת העבודה בתקופת היישוב והמדינה, עד מהפך 1977 ולאחריו, והיא משתקפת בהרכב המעמדי של תומכיה, שהשפעתו ניכרת בתמורות העוברות עליה גם כיום.

החלוציות הייתה הכלאה של ארבע תרבויות פוליטיות שרווחו במרחב שבתוכו התפתחה הציונות הסוציאליסטית: המהפכנות הרוסית, תנועת הנוער הגרמנית, שלילת הגולה הציונית וכיבוש הסְפר בארץ ישראל. המהפכנות הרוסית הכשירה את הפקעת הפעולה הפוליטית מידי מעמד הפועלים לידי אוונגרד מהפכני מאורגן; תנועת הנוער הגרמנית חינכה להתבדלות כיתתית כתחליף לשינוי חברתי; שלילת הגולה הציונית הצדיקה פרישה מאורגנת מן החברה היהודית המתנוונת בגולה; וכיבוש הספר בארץ-ישראל הפך את הקמת “החברה החדשה” – כצִדה השני של הפרישה – לתחליף המייתר את המאבק בסדר הקיים, וכך מאשרר אותו. האתוס החלוצי העמיד את ההתבדלות מן החברה הקיימת והפרישה ממנה – בגולה ובארץ-ישראל – כתנאי להקמתה של חברת מופת סוציאליסטית. כתחליף למהפכה הסוציאליסטית – שבמובניה השונים היא בבחינת חלופה לסדר הקפיטליסטי, ושמתחוללת בתוך החברה ומשנה אותה מתוכה – העמיד האתוס החלוצי כיעד להגשמה את ההתבדלות והפרישה מהחברה, מה שהקנה לו אוריינטציה שמרנית כניגודה של פוליטיקה סוציאליסטית.

***

האתוס החלוצי הוגשם במפעליה השונים של תנועת העבודה כרצף של פרישות מן המרכז לסְפר: מהגולה לארץ ישראל, מהעיר לקיבוץ, מן ההתיישבות העובדת ליישובי העולים וכו’. הפרישה החלוצית מוסדה בשורה של “חברות פיגום” – משמע, התארגנויות המממשות את ייעודן בדרך של ביטולן לדעת: תנועת הנוער, ההכשרות, פלוגות התיישבות, היאחזויות ועוד. במסגרות אלו התגבשה חוויית ההתבדלות והפרישה לאורח חיים שחזר וזוקק לאתוס החלוצי, שנעשה בהדרגה למכנה המשותף של דרכי התמודדותה של תנועת העבודה עם המציאות היהודית בגולה ובארץ ישראל. תמציתו של האתוס החלוצי היה הפרדוקס של עיצוב החברה מתוך התבדלות ופרישה ממנה, שגרם לניכור אליטיסטי, שהתגבש לאינטרס מגזרי-מעמדי. מצב החירום המתמיד שהייתה נתונה בו החברה היהודית במחצית הראשונה של המאה ה-20 הפך את “חברות הפיגום” החלוציות למוצא למספר הולך וגדל של צעירים, ולמסגרות גיוס למשימות לאומיות כמו עלייה, העפלה, התיישבות והגנה, שטשטשו את יסוד ההתבדלות והפרישה שבאתוס החלוצי על השלכותיו המגזריות-מעמדיות.

הקמת המדינה וכינון מנגנוני הביצוע הממשלתיים היו עתידים לשמוט את הקרקע מתחת ל”חברת הפיגום” החלוצית ולצמצם את מרחב פעולתה. ואולם, שינוי הנסיבות התבהר רק בהדרגה: בעשור הראשון למדינה הייתה הארץ ברובה סְפר, והמצב אף הוחרף לעומת תקופת המנדט בעקבות הפליטות הפלסטינית; מרבית אזרחי המדינה היו “עולים חדשים”, וכמי שהיו נתונים במצב מעבר הם טרם נתפסו כחלק מן “החברה”. במצב ביניים זה, ולאור חולשתו של המנגנון הממשלתי המתהווה, הוסיפו בתנועת העבודה לראות בחלוציות את האמצעי היעיל ביותר להתמודד עם האתגרים הלאומיים והממלכתיים. ואולם בעשור השני, ככל שעבר מפעל בינוי האומה ממצב ההתהוות למצב ההתבססות, כבר הפכה החלוציות לנוסטלגיה ולקוד תרבותי של חלק הולך וקטן – גם אם עדיין הגמוני – בתנועת העבודה.

שחיקת הצידוק התפקודי של “חברת הפיגום” החלוצית חשפה את השינוי שחל באתוס החלוציות ובמגמתו החברתית. ככל שהתבססות מוסדות המדינה פרמה את החפיפה בין החלוצי ללאומי, כן נחשפה הסתירה בין החלוצי לסוציאליסטי, והחלוציות שמשה צידוק לאי-שוויון כלכלי-חברתי. כך שימשה ההתבדלות החלוצית לצידוק ההעדפה הכלכלית-החברתית של מעמד הביניים הישראלי שצמח בזיקה לממסדים הממלכתיים, ההסתדרותיים והתנועתיים. העדפה זו התפתחה בהדרגה למדיניות של יצירת אי-שוויון באמצעות הקצאת השירותים החברתיים, שעל אף ביקורת פנים-תנועתית נוקבת אפיינה את שלטונה של תנועת-העבודה בשני העשורים הראשונים למדינה. בתקופה זו כוננה ישראל כמדינת סעד מפולחת: היא אמנם העניקה שירותים חברתיים ששיפרו את רמת החיים של כל האוכלוסייה, אך היא עשתה זאת בהיקף, בזמינות ובאיכות שונים לקבוצות שונות. פילוח זה היה בין הגורמים שעיצבו את המבנה המעמדי והמפלגתי של ישראל: מצד אחד, מי שנהנו משירותים עדיפים הובנו כמעמדות הביניים, שהיו גרעין התמיכה המרכזי של תנועת העבודה שבשלטון, ומצד אחר, הקצאה של שירותים נחותים כוננה את מקבליהם כמעמדות נמוכים, שחלקים רחבים מהם היו עתידים לחבור לאופוזיציה מימין. כפי שהיטיבו להבחין מבקרים בני הזמן, הגורם לסתירה שאפיינה את עיצוב המדיניות החברתית בישראל בשנות החמישים הייתה החלוציות, שגילתה חשדנות כלפי מדינת הרווחה כמנוגדת לערך עבודת כפים ולמרכזיותו של הפועל. מן האידיאולוגיה הסוציאליסטית המוצהרת של תנועת העבודה התבקש כי היא תקים בישראל מדינת רווחה, המאפיינת משטרים סוציאל-דמוקרטיים; אך בפועל, בהשפעת האתוס החלוצי היא עיצבה את ישראל כמדינת סעד שהעניקה שירותים בסיסיים, מדיניות המאפיינת משטרים ליברליים ושמרניים. ואולם נראה כי יותר מאשר על עצם כינונה של ישראל כמדינת סעד, השפיע האתוס החלוצי על אופייה המפולח: כך הכשירה הפרישה החלוצית מן החברה את ההתבדלות המעמדית בתוך החברה.

***

משבר החלוציות התעצם בשנות השישים וחולל שינוי ביחסי הכוחות בתנועת העבודה שבא  לידי ביטוי בהתחזקות היסוד הסוציאל-דמוקרטי בתוכה ובמדיניות הרווחה המרחיבה שנקטו ממשלות “המערך” בשנות השבעים. אם בשנים 1968-1950 חלה בישראל הרעה מתמדת באי–השוויון, הרי שבשנים 1977-1969, כמענה לזעזועים החברתיים שפקדו את המדינה מאז “המיתון”, שינה “המערך” את מדיניותו החברתית ופעל להפיכתה של מדינת הסעד המפולחת למדינת רווחה רחבה ואוניברסאלית יותר. לשינוי במדיניות החברתית היה חלק חשוב בירידת אי-השוויון במהלך שנות השבעים וכתוצאה מכך הייתה תקופה זו היחידה בתולדות ישראל, בה הצטמצם באופן מהותי אי-השוויון בחלוקת ההכנסות.

המפנה הסוציאל-דמוקרטי בתנועת העבודה היה קצר ימים. הרחבת מדינת הרווחה לעבר המעמדות הנמוכים והתביעות להאצתה, שזכו להיענות של ממשלות “המערך” – כמו אלו של “הפנתרים השחורים” – עוררו חשש בקרב גורמים ממעמד הביניים מפני פגיעתה הצפויה של מדיניות ההרחבה החברתית ביתרון היחסי שהעניק להם האופי המפולח של מדינת הסעד, חשש שהפך בהמשך להתנגדות למדינת הרווחה. התנגדות זו הייתה בין הסיבות להעתקת התמיכה המפלגתית של חלקים ממעמדות הביניים המבוססים מן “המערך” תחילה לר”ץ של שולמית אלוני, ובהמשך לד”ש, מהלך שתרם למהפך 1977.

ואולם, התחזקותה של הברית בין המעמדות הנמוכים לימין מאז 1977 גרמה לחידוש התמיכה של מעמדות הביניים המבוססים בתנועת העבודה, והזיהוי ביניהם הפך לברור מאי פעם. אותם שיקולים מעמדיים שהניעו את פרישת היסודות המבוססים מן “המערך” לפני המהפך הובילו לאימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי בידי תנועת העבודה על מפלגותיה לאחריו. מגמה זו מצאה ביטוי במדיניות ההפרטה שקידמו ממשלות האחדות הלאומית, שמפלגת העבודה השתתפה בהן בשנות השמונים, וממשלות השמאל שהיא הנהיגה יחד עם מרצ בשנות התשעים.

התפנית הניאו-ליברלית שהתחוללה בתנועת העבודה קלעה את תומכיה מקרב מעמדות הביניים לסתירה כפולה: הם ביקרו את המדיניות הכלכלית חברתית של הימין, אך קידמו אותה בפועל; ובעודם מתרפקים על עברה של תנועת העבודה, הם הובילו את פירוק המוסדות הכלכליים והחברתיים שהיו תשתית מבנה הכוח שלה. פתרון לסתירות אלו מצאה תנועת העבודה מאז שנות השמונים במושג “ערכי תנועת העבודה”, אשר שכפל את הסתירה בין האידיאולוגיה הסוציאליסטית והאתוס החלוצי. “ערכי תנועת העבודה” לא היו אלא התאמה של אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי, על היסוד האליטיסטי, המגזרי והשמרני שבו, להיגיון הניאו-ליברלי. התאמה זו סיפקה למעמדות הביניים תומכי השמאל צידוק להתנערות ממורשתה הסוציאליסטית של תנועת העבודה, תוך כדי ניכוס סמליה ועברה, ושימשה תחליף כוזב לאידיאולוגיה הסוציאליסטית ובלם לפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. כעדכון ניאו-ליברלי של אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי היו “ערכי תנועת העבודה” גם חלק מדרך הסתגלותם של מעמדות הביניים תומכי השמאל למבנה המגזרי המאפיין את משטר ההפרטה הישראלי. בעוד התשתית החברתית של המגזרים השונים הייתה מעמדית, הם הגדירו עצמם פוליטית באמצעות קודים תרבותיים. כך, שימשו “ערכי תנועת העבודה” להגדרה מגזרית של חלקים ממעמדות הביניים – כשם ש”החזרת העטרה ליושנה” הגדירה חלקים מן המעמדות הנמוכים התומכים בש”ס – ובד בבד הם אשררו את מראית העין שהפכה את השיסוי המגזרי לעימות בין “ימין-דתי” ל”שמאל-חילוני”.

הניגוד בין האידיאולוגיה הסוציאליסטית לאתוס החלוצי שעיצב את מדיניותה של תנועת העבודה מצא אפוא ביטוי לאחר מהפך 1977 באימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי בידי השמאל ובהתמגזרותם של מעמדות הביניים תחת המותג “ערכי תנועת העבודה” כחלק מהשתלבותם במשטר ההפרטה. הרצף שבין אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי למיגזור הניאו-ליברלי סימן את מסלול שקיעתה של תנועת העבודה, שהואצה ככל שמשטר ההפרטה העמיק את אחיזתו בחברה. מהלך דברים זה עשוי ללמד כי התחדשותה של תנועת העבודה הישראלית מותנית בהתגברות על עברה החלוצי ופיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים.

דני גוטוויין הוא חבר יסו”ד ומלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

מתוך “חברה” מס’ 51

 

הערות על מאבק המתמחים

Wednesday, May 2nd, 2012

מאבק הרופאים המתמחים פתח נתיב מסוכן לערעור על הסכמים קיבוציים עתידיים, אך הביא גם להישג משמעותי בדמות הרחבת זכות השביתה דה-פקטו ועמו תקווה לדמוקרטיזציה של ארגוני העובדים בישראל

 מאת יובל אופק

 מאבק מתמחי הרפואה בסוף השנה החולפת זכה לכותרות אינספור. מתודלקים מאנרגיות המחאה החברתית, נקטו המתמחים במספר צעדים חסרי תקדים (כמעט) ביחסי העבודה בארץ. הבנתי את נבכי הסכם המתמחים וההסכם הקיבוצי עליו חתמה הר”י מוגבלת ביותר, אך בכל זאת, ברצוני להתייחס למספר סוגיות שעולות מהמאבק. ביניהן סכנה שעולה לעבודה המאורגנת בישראל, הישג של הרחבת זכות השביתה והתחזקות מגמות הדמוקרטיזציה של העבודה המאורגנת. 

 סכנה לעבודה המאורגנת בישראל

ליאוניד אידלמן, יו”ר הר”י, הוא נציגם הרשמי והנבחר של כלל הרופאים בישראל. התקדים שבו קבוצת עובדים שאינה מרוצה מההסכם שהתגבש, פורשת מהארגון היציג שלה ומסרבת לקבל את ההסכם, הוא סכנה לאפשרות לקיים מערכת עבודה קיבוצית בישראל. אמנם כאן, המתמחים מהווים את הקבוצה ה”חלשה” מכלל ציבור הרופאים, אך המקרה מסמן אפשרות תיאורטית לכל קבוצת עובדים שמרגישה שההסכם מקפח אותה, או שהיא יכלה להשיג יותר בתוכו (כי יש לה את “היד על השאלטר”), לפרוש מהסכם שנחתם ולדרוש לשפרו עבורה. גם ב”כוח לעובדים” התקבל לפני כשנה הסכם קיבוצי על רקע התנגדות של חלק מחברי הסניף. תארו לעצמכם שהמתנגדים היו נוקטים באותה שיטה ומודיעים שאם זה ההסכם, הם “הולכים הביתה”. ברור שהאפשרות לחתום על הסכם קיבוצי היתה נפגעת בצורה קשה. 

אמנם למתמחים היו נסיבות מקלות, ביניהן משך ההסכם שנקבע ל-9 שנים ופרטים נוספים שאיני בקיא בהם, אך אי אפשר להתעלם מהפגיעה במוסד ההסכמים הקיבוציים ומהנזק האפשרי של היפרדות של קבוצת עובדים מיחידת המיקוח שלה. 

הרחבת זכות השביתה

לעומת הבעייתיות שהוצגה לעיל במהלך ה”פרישה” של העובדים, דווקא סירובם לקבל את קביעת בית הדין לפיה ההתפטרות היא מהלך ארגוני לא לגיטימי, תורם ויוכל לתרום בעתיד להרחבת זכות השביתה במשק. פעמיים ניסו המתמחים להתפטר בצורה חוקית. בפעם הראשונה ניסו לעשות זאת באמצעות מכתבים שהוגשו בצורה מרוכזת. בית הדין הארצי לעבודה קבע שההתפטרות היא חלק ממאבק ארגוני שמבוצע אחרי חתימה על הסכם קיבוצי ולכן אינה קבילה. בפעם השניה הגישו המתמחים מכתבי התפטרות באופן אישי. גם כאן קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ההתפטרות אינה “אותנטית” ולכן אסר עליה. 

בפעם השלישית, בניגוד לפסיקת בית המשפט, פשוט הודיעו המתמחים שהם לא מגיעים לעבודה. בג”ץ החליט שלא לדון בעתירת המדינה על בזיון בית המשפט אלא להוביל לגישור. מבחינת הרפואה הציבורית בארץ זה היה ללא ספק המהלך הנכון. מבחינת העבודה המאורגנת, מדובר בהרחבה דה-פקטו של זכות השביתה. מהלך זה מאשש את ההבנה כי צעדים מדודים בהרחבת כוחה של העבודה המאורגנת, מביאים גם להרחבת זכות השביתה שמקושרת היטב ליותר שוויון ולחלק הוגן יותר של העובדים בעוגה הלאומית. 

חשוב לצד זאת לציין כי ללא הגיבוי הציבורי והתקשורתי ממנו נהנו המתמחים, גם בג”צ לא היה פועל כפי שפעל וחשוב שמהלכים דומים יעשו גם בעתיד עקב בצד אגודל עם דעת הקהל הציבורית. להבדיל, אם עובדי הרכבת היו מכריזים על שביתה בניגוד לפסיקת בית הדין, לא מן הנמנע שהציבור היה מגבה החלטה של סגירת הרכבת עד לשבירת השביתה או הטלת קנסות כבדים על עובדיה. ומאסונות כאלה חייבים להיזהר. החבל דק. 

לעומת התקדימים יוצאי הדופן שצוינו לעיל, ההתנהלות הדמוקרטית של מאבק המתמחים הולכת יד ביד עם המגמות של השנים האחרונות בעולם העבודה הישראלי. 

הדמוקרטיה מרימה ראש

ההסכם בין המתמחים לבין האוצר, שהושג בסיום תהליך הגישור, אושר על ידי המתמחים הנאבקים, ברוב של 269 תומכים מול 163 מתנגדים. בצעד שסוקר בהרחבה באמצעי התקשורת, קיימה הנהגת המתמחים אסיפות בהן הציגו את ההסכם שהתגבש לציבור הרופאים וביקשו את אישורו.

 איתי פרץ מבי”ח שיבא, ממנהיגי המתמחים, אמר לדה-מרקר (16.12.2011): “לאורך כל הדרך, למרות שעשינו טעויות, הכי חשוב לנו היה שזה יהיה דמוקרטי. עד הרגע האחרון שאלנו אדם-אדם כדי לדעת מה אנשים חושבים […] זה מה שנתן לנו את הכוח לעמוד ולהתמודד מול המערכות הענקיות האלה ומול הבוסים שלנו.”

 מהלך זה מהווה שלב נוסף בתהליך הדמוקרטיזציה של עולם העבודה הקיבוצית בישראל, שהותנע עם הקמת “כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי” לפני כארבע שנים. על פי תקנון כוח לעובדים, בהשראת ארגוני העובדים האירופאים, מאושרת כל הפסקת שביתה וכל חתימה על הסכם קיבוצי על ידי כלל העובדים. כך קרה אצל עובדי האוניברסיטה הפתוחה, אצל עובדי חיפה כימיקלים, עובדי הסינימטק בירושלים, ובכל אחד מההסכמים הקיבוציים עליהם חתם הארגון עד היום. חדי העין יבחינו בהד לנוהל זה גם במספר מאבקים שנוהלו על ידי ההסתדרות בשנים האחרונות ובראשם מאבק העובדים הסוציאליים. עופר עיני הגיע להסכמות עם אנשי האוצר על פרטי הסכם ודרישת חברי ארגון העובדים הסוציאליים לדמוקרטיה הביאה לדחייתו. כמובן שאחרי שעיני יצא נגדם בגלוי ירדו מאוד סיכוייהם להגיע להסכם אחר, אך הדרישה לדמוקרטיה המשיכה להתעצם.

 אם ההסכם עליו חתמה הסתדרות רופאי ישראל היה צריך להגיע לאישור בהצבעה של כלל הרופאים, מאוד יתכן שהוא היה נראה אחרת. אך גם אם נתעלם מתוכנו הבעייתי, יתכן שעצם ההצבעה על ההסכם היתה מאפשרת למתמחים לקבל את “דין ההצבעה” כפי שאכן עשו בסופו של דבר המתנגדים להסכם הסופי. כותבת מירי מיכאלי, בנענע 10: ההחלטה לאשר את העקרונות התקבלה למרות שנציגי המתמחים בבית החולים איכילוב הצביעו נגדו. למרות זאת, הם הבטיחו לכבד את החלטת רוב המתמחים ברחבי הארץ. ‘כפי שנהגנו לאורך כל המאבק נכבד את החלטת הרוב ונתייצב כאיש אחד מאחורי ההבנות שהושגו’, אמרו בבית החולים התל אביבי מיד אחרי שפורסמה ההחלטה.” 

 מה העובדים רוצים

מאבק המתמחים הסתיים עם תוצאות לא מבוטלות אך מוגבלות ברמה הכלכלית. ניכר שכמו במאבקים דומים רבים, התנהלות פחות כוחנית מצד האוצר והמעסיקים ויותר כבוד כלפי העובדים ונציגיהם היו מצליחים להביא לפתרון מהיר יותר, עם מחירים הרבה פחות כבדים לחברה ולמשק הישראלי. נראה שתרומתם העיקרית של המגשרים, ששכרם השעתי זכה לכותרות בעיתונים כמעט כמו ההסכם אותו הביאו, היתה דווקא בכבוד ההדדי שהצליחו לייצר בין הצדדים ושאפשר למתמחים לקבל את ההסכם למרות חסרונותיו ובזכות החזרת הכבוד העצמי שהוא טומן בחובו. נותר לנו רק לקוות שהמחזיקים בהגה המשק יפנימו את העובדה שהעובדים הם קודם כל בני אדם ולא גורמי ייצור.

מתוך “חברה” מס’ 51

 יובל אופק הוא חבר ב”כוח לעובדים” וחבר בקבוצה שיתופית של בוגרי השומר הצעיר

מאבקם של עובדי מתכת בהודו

Tuesday, May 1st, 2012

עובדי מתכת עניים בדלהי עושים סנגהארש – על מאבק וכבוד אנושי / לקריאה

זהו טקסט על מאבק עובדים במפעל לצחצוח מתכת באזור תעשיה ליד דלהי שבהודו.

מחבר הטקסט, שנקר רמסואמי, התאמץ לתאר את המאבק במלים שנטועות בתרבות של העובדים.
את הטקסט תרגם גדי אלגזי, והוא עלה לאתר של התחברות-תראבוט לכבוד 1 במאי

השעיר לעזאזל של כתבי הכלכלה

Sunday, April 29th, 2012

כתבי הכלכלה מנתבים את המחאה נגד ועדי העובדים והעבודה המאורגנת, כאילו הם ולא מדיניות הממשלה אשמים בכל חוליינו הכלכליים-חברתיים

 מאת ק. טוכולסקי

 במשך מאות בשנים מילאו היהודים, בעיקר באירופה לחלקיה אבל גם במקומות אחרים בהם היה מיעוט יהודי משמעותי את התפקיד האומלל של כליאת הברק לזעם ההמונים. במשך מאות בשנים חלק לא מבוטל מהתפרצויות הזעם של 99 האחוזים שבתחתית הפירמידה מצאו עצמם משככים את זעמם בפוגרומים/עלילות דם/פרעות. האליטות, האחוז הבודד של ימי הביניים וראשית העת החדשה, נהנו מהאפשרות של הסתה כנגד האחר והזר כאמצעי להסחת דעתו של ההמון מאויביו /מנצליו האמיתיים. לשם כך שימרו האליטות ומנגנוני השליטה הדתיים/תרבותיים שלהם את האנטישמיות, שכלול של שנאת הזר הקמאית, ושמרו על היהודים כאויב. הטריק הזה שימש לא רק נגד היהודים. במקומות אחרים וזמנים אחרים נמצאו עוד אויבים כמו צוענים או בונים חופשיים וכמובן שמשלב מסוים גם קומוניסטים ושאר דורשי תיקון, אבל היהודים היו האויב, זה שהשנאה כלפיו ברורה והאחריות שלו היא לכל: מהעלמות של ילדים ועד מגפות, מניצול העמלים ועד זיהום הנשים. בכל היו היהודים אשמים. היום בארצנו במדינת היהודים כבר אי אפשר להאשים את היהודים בהכל ואפילו באווירה הגזענית הנוכחית הציבור בישראל שבהחלט מסוגל למצוא את עצמו מאשים גורם אחד ב-X וגורם שני ב-Y כבר לא יאמין באויב קמאי שאשם בהכל. החברה שלנו בהחלט מסוגלת למפגנים של קסנופוביה כלפי  חרדים/ערבים/מזרחיים/אשכנזים/עולים/ותיקים/נשים,  אבל אין אויב קמאי.

 רק בתחום אחד יש עדיין מי שמנסה להציג לנו את ה”יהודי החדש”, בתחום הכלכלי. לפי בכירי העיתונות הכלכלית, למי שלא הבין עדיין ב-4 שנות המשבר הכלכלי האחרונות, לכל תחלואי ארצנו יש כתובת אשמה אחת, לא ה”שיטה” הכלכלית הכושלת פעם אחר פעם, או ה”טייקונים” ששואבים את ההון לכיסיהם ומחליפים אותו בניירות חסרי ערך; לא ה”בנקים” שמלווים לעשירים ולוקחים מכל השאר ולא ה”ממשלה” שמאפשרת לזה לקרות. מי שאשמים בכל הם היהודים, סליחה מי שאשמים בכל הם הוועדים. הוועדים הם היהודים החדשים כי ההתקפות של משרתי ההון, תועמלני הבורסה וחסידי הקפיטליזם הניאו-ליבראלי על העבודה המאורגנת אינן מפתיעות והן למעשה הגרסה הישראלית-כלכלית לאנטישמיות המסורתית.

 בשבועות האחרונים שיסו גיא רולניק וסמי פרץ פעם אחר פעם כנגד וועדי עובדים ועבודה מאורגנת ופחות או יותר האשימו את הוועדים בכל כשל וחולי של הכלכלה הישראלית ובאחריות לפערים החברתיים שהובילו למחאה, הגדיל לעשות רולניק בסוף השבוע האחרון כשהוא מכתיר את המחאה כהצלחה ומכתיב את התנאים להמשך הצלחתה: בלי להיות פוליטית, בלי להיות מזוהה עם מפלגות קיימות וכמובן בלי שום קשר לעבודה המאורגנת. אם רולניק צודק וכך נראית המחאה, לא פלא שעד כה השגייה מסתכמים במחיר הקוטג’ ובשתי נקודות זיכוי להורה לילד עד גיל 3 ולא בשום הישג שהוא יותר מפירור. כך רוצים בדה מארקר את המחאה – פול גז בניוטרל בלי איום אמיתי על המפרסמים בדה-מרקר ועל האדונים של עיתונאי דה-מרקר, בלי אפשרות שלא הבורסה תכלה את כספי הציבור ובלי סכנה לשלטון בעלי ההון. לכן מסמנים עיתונאי החצר של ההון למוחים התמימים את האויב האמיתי, העבודה המאורגנת והוועדים הגדולים. זה התפקיד של הרולניקים והפלוצקרים, לתת לאליטה שעיר לעזאזל, להסית את הציבור ממי שאשם באמת במצבו ולהסית את הציבור כנגד אויב מדומה שיספוג את זעמו. את התפקיד המסורתי של כוהני דת ממלאים היום עיתונאי הכלכלה, זה נכון לפולחן השוק החופשי וזה נכון להסתה שלהם נגד איגוד מקצועי.

 לא האיגודים דחפו את הפנסיות שלנו לבורסה, ולא האיגודים קיצצו את הקצבאות והורידו מסים לטייקונים וחברות; לא האיגודים ניפחו את בועת שוק ההון ואחריה את בועת הנדל”ן ולא האיגודים מכרו את נכסי המדינה בפרוטות וכן הלאה וכן הלאה. האיגודים שומרים על העובדים שלהם מפני עבדות הקבלן, הם חומת המגן של השכיר מפני ההעסקה הבלתי ישירה. הבעיות האמיתיות עם האיגודים והעבודה המאורגנת בישראל לא קשורות לפגיעה במשק או כל שקר אחר, אלא דווקא להתחשבות שהם מגלים במצוקות ותחלואי השיטה הקיימת במקום להתמקד בשמירה על זכויות העובדים ובהחלפת השיטה. משרתי ההון בעיתונות הכלכלית רוצים שנחשוב שהאיגודים אשמים ושהעבודה המאורגנת היא אויב בדיוק בגלל שהם יודעים מה החשיבות שלהם במאבק נגד בעלי הון. לכן כל מי שכורך את האיגוד המקצועי באחריות למשבר הנוכחי או ליוקר המחייה או לכל דבר אחר שטייקונים, משרתיהם בשלטון ותאגידים גורמים, עושה זאת כדי לפגוע במאבק ולמוסס את המחאה. אה כן ושלא יעבדו עליכם!

מתוך “עבודה שחורה”

תרבות של עוני

Monday, April 23rd, 2012

הרעיון של תרבות של עוני איננו חדש ואיננו ישראלי. הוא נולד במחקר אנתרופולוגי שהתמקד בשכונות עוני מכסיקניות, עבר לספר עיתונאי שמאלי ונדד לפוליטיקה האמריקאית, שם רפובליקנים כדמוקרטים, עשו בו שימוש מסולף

מאת יוסי לוס

ראש ממשלתנו ביקש לאחרונה להרגיענו בטענה שבניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצויין.לשיטתו, עוניים הוא תולדה של תרבותם. תרבויות של עוני. כך, עוניים אינו תוצאה של מדיניות של ממשלה שמעדיפה אוכלוסיות אחרות – למשל יהודים חילונים ואף יותר מכך יהודים דתיים לאומיים ובעיקר מיעוט של בעלי הון – אלא תוצאה של העדפות תרבותיות של הערבים והחרדים להישאר עניים.

טענה רווחת היא שבקהילות החרדית והערבית (שאינה אחידה) אפשר למצוא יותר הגבלות על עבודת נשים מחוץ לבית מאשר בקהילה היהודית הלא-חרדית. אולם, ראשית יש לומר שאין להתעלם מעבודות הבית והמשפחה של נשים אלה או להמעיט מערכן. עבודות אלה תורמות לחברה גם אם הן לא נכללות בחישוב התוצר הלאומי הגולמי. התעלמות מהן היא עיוות אחד מני רבים שכלולים בחישובי התל”ג כמייצגים את מצבה של החברה. הבעיה היא שהנשים מתוגמלות רע על עבודה זו.

***

שנית, גם אם נתעלם מעבודות הבית והמשפחה הנשיות, מה על ממשלת ישראל לעשות לנוכח המגבלות התרבותיות הספציפיות על עבודת נשים מחוץ לבית? האם עליה להערים קשיים נוספים על נשים אלה ועל בני זוגן בדמות חוסר בתחבורה ציבורית ביישובים ערבים, במעונות יום, ברמת חינוך נמוכה, בהיעדר תשתיות בסיסיות לעשרות אלפי בדואים בכפרים בלתי מוכרים שלא לדבר על יישובים ערבים מוכרים ועוד? או שמא עליה להשקיע לפחות את מה שהיא משקיעה באוכלוסייה יהודית-חילונית ובעיקר בהתנחלויות כדי להקל על נשים וגברים ערבים להתפרנס? האם הממשלה צריכה להתנהל כאילו האוכלוסייה התקינה שעל פיה נקבעת המדיניות היא יהודית-חילונית ובעיקר יהודית דתית-לאומית וכל השאר בנות חורגות, או שמא עליה להכיר במגוון התרבותי הקיים בישראל ולהשקיע באופן שוויוני ומושכל בתשתיות הדרושות לקבוצות השונות?

שלישית, החברה החרדית מגלה הערכה רבה ללומדי תורה על פני אלה שעובדים לפרנסתם. הערכה זו מעודדת גברים לא לעבוד אלא לעסוק בלימוד תורה. אפשר רק להתקנא בחרדים על הערכה זו. הלוואי והחברה החילונית הייתה מעריכה שאר רוח יותר מאשר רושם נפוח, אנשי ספר וחוכמה יותר מאשר אנשי תדמית. עבור החרדים צבירת הון ורכוש אינה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם. לא כל החרדים מתאימים להיות תלמידי חכמים ולא כולם רוצים להיות. ההשכלה החסרה שהם מקבלים בבתי הספר והישיבות מגבילה את יכולתם של אלה שאינם מתאימים או אינם רוצים להיות תלמידי חכמים להשתלב בשוק התעסוקה. מי שאחראי להשכלה חסרה זו הן המפלגות החרדיות אך בעיקר ממשלות ישראל לדורותיהן. אין סתירה בין דבקות בתורה לבין פרנסה. זהו הסדר החברתי והפוליטי הנהוג בישראל שמייצר את הסתירה הזו.

רביעית, העוני הרווח באוכלוסייה הערבית בישראל אינו נגזרת רק של השתתפות נמוכה של נשים בשוק התעסוקה אלא של המוני אקדמאים שלא מוצאים עבודה בתחומם ושל אפליה מתמשכת ועמוקה ממסדית ופופולארית רבת ממדים.

****

אם הבעיה היא אכן התרבויות החרדית והערבית, מה עלינו להסיק על התרבות היהודית-החילונית כאשר מתבוננים על אוכלוסיית הנשים החילוניות החד-הוריות שחיות בעוני? מה המגבלות המוטלות על יכולת השתכרותן? האם מדובר בתרבות יהודית-חילונית פטריארכאלית או שמא בתוצאה של מדיניות ממשלתית פטריארכאלית?

אפילו ירון זליכה, שמילא תפקיד מרכזי במימוש מדיניות ההפרטה, הבהיר בספרו “שינוי בהרגלי הצריכה” (פרק 6) שהאשמת החרדים ובעיקר הערבים בעוניים ובהשתתפות נמוכה בשוק העבודה היא האשמת הקורבן. יתירה מזאת, הוא טוען שהשגת השתתפות גדולה יותר של ערבים בשוק התעסוקה בישראל היא דרך קלה מאד להעלאת התוצר הלאומי ושיפור איכות החיים של כולם בישראל. מרב ארלוזורוב מצביעה, גם אם באופן חלקי, על המגבלות שמונעות שוויון הזדמנויות מרבים, ערבים וגם יהודים חילונים.

חמישית, מזה שנים שממשלות ישראל לא נאבקות בעוני אלא בעניים שלשיטת ממשלות ישראל סובלים מסדרי עדיפויות לקוי וחייבים לאלץ אותם לשנות את סדרי העדיפויות שלהם. מתוך אמונה שמקבלי הקצבאות וההקלות הסוציאליות הם רמאים או עצלנים, התנאים לקבלה של דיור ציבורי, דמי אבטלה וקצבאות אחרות מוקשחים ורמתם יורדת. התוצאה היא עלייה במספר המשפחות העניות העובדות. למעשה, על פי דו”ח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי, “פחות מ-13% מן המשפחות העניות הן משפחות חרדיות, בנפשות השיעור עולה ל-19%”. וישירות מהדו”ח (עמ’ 24): “במקביל, נמשכת המגמה של גידול ניכר בחלקן של המשפחות העובדות בכלל האוכלוסייה הענייה. חלקן בה הוסיף ועלה מ-49%, ב-2009 ל-50.6% ב-2010”. כך, ההיגיון של תוכנית ויסקונסין היה חינוך מחדש של המובטלים הכרוניים, כאילו הבעיה היא בהם ולא בכך שמפעלים נסגרו והועברו למדינות אחרות, כאילו הבעיה היא בהם ולא בכך שחברות כוח אדם מרוויחות הון מכך שהן מביאות מספר הולך וגדל של מהגרי עבודה ומעסיקים מרוויחים מכך שהם יכולים לשלם למהגרי העבודה שכר נמוך ממה שמאפשר לישראלים לחיות.

למעשה, מסתבר שראש הממשלה טועה ואפילו ניכוי החרדים והערבים אינו מביא את מדד אי השוויון הישראלי לממוצע העולמי.

הרעיון של תרבות של עוני איננו חדש ואיננו ישראלי. ברברה ארנרייך כתבה על ההיסטוריה של המושג של תרבות של עוני שנולד באנתרופולוגיה והיגר משם לפוליטיקה האמריקאית, רפובליקנית כדמוקרטית. המאמר תורגם בידי בעל הבלוג דרכי עצים. תודה לו על כך. 

מייקל הרינגטון ו”תרבות העוני”
ברברה ארנרייך
15 מרץ 2012 (אג’נס גלובל)

עברו בדיוק חמישים שנים מאז שהאמריקאים, או לפחות הלא-עניים שביניהם, “גילו”, הודות לספרו של מייקל הרינגטון (Michael Harrington), אמריקה האחרת (The Other America), את העוני. אם גילוי זה נראה כיום קצת מוגזם, כמו שקולומבוס “גילה” את אמריקה, אין זה אלא בגלל שלפי הרינגטון העניים היו כה “נסתרים” ו”בלתי נראים” עד שנדרש מסע צלב של עיתונאי שמאלני כדי לגלותם.

ספרו של הרינגטון טלטל את האומה האמריקאית שעד אז התפארה בהיותה נטולת מעמדות, ואף נהגה לרטון על ההשפעות מחלישות הרוח של “יותר מדי שפע”. הוא העריך שרבע מהאוכלוסייה חיה בעוני, ביניהם שחורים מרובעי העוני בערים, לבנים מהרי האפלצ’ים, חקלאים ומבוגרים. מאותו רגע ואילך האמריקאים לא יכלו להתפאר בנפלאות הקפיטליזם האמריקאי, כפי שעשה הנשיא ניקסון שלוש שנים קודם לכן ב”עימות המטבח” שלו עם ניקיטה כרושצ’וב.

בזמן שאמריקה האחרת הכה בבטן הרכה, הוא גם סיפק זווית ראיה על עוני שנראתה כמיועדת לרצות את המרוצים ממילא. העניים שונים מאיתנו, טען הרינגטון, שונים באופן קיצוני, ולא רק במובן זה שהם מנושלים, מקופחים, גרים בעוני וניזונים בקושי. הם חשים אחרת, חושבים אחרת ומנהלים חיים המאופיינים על ידי קוצר ראות ופזיזות. כפי שהרינגטון כותב: “יש את שפת העניים, הפסיכולוגיה של העניים וראיית העולם של העניים. להיות מרושש פירושו להיות זר פנימי, לגדול בתרבות ששונה באופן רדיקלי מזו הדומיננטית בחברה”.

הרינגטון עשה עבודה כה טובה בתיאור העניים כ”אחרים”, עד שכאשר קראתי את ספרו ב-1963, לא זיהיתי ביניהם את אבותיי ומשפחתי המורחבת. אכן, חלקם חיו חיים לא מסודרים, על פי סטנדרטים של המעמד הבינוני, חיים שכללו שתייה לשכרה, קטטות ותינוקות מחוץ לנישואין. אבל הם היו חרוצים ובמספר מקרים, אף שאפתנים מאד – תכונות שהרינגטון נטה ליחס רק לאלו שמצבם הכלכלי שפר עליהם.

לשיטתו, מה שמייחד את העניים הוא “תרבות העוני” הייחודית שלהם, מושג שהוא לווה מהאנתרופולוג אוסקר לואיס (Oscar Lewis) שטבע אותו (ב-1959) בעקבות מחקרו על דרי משכנות העוני המכסיקנים. מושג זה סיפק לספר פיתול אקדמי אופנתי, אבל גם הקנה לו מסר כפול בעל סתירה פנימית: “אנו” (מניח תמיד קוראים מבוססים) צריכים למצוא דרך כלשהי לעזור לעניים, אבל אנו גם צריכים להבין שיש בהם משהו פגום, משהו שלא ניתן לתקן על ידי חלוקה מחדש פשוטה של העושר. קחו לדוגמה את אותו ליברל כנה הנתקל בקבצן, מתמלא ברחמים ממצבו הנואש בעליל, אבל נמנע מלנדב לו רבע דולר, מחשש שהקבצן יבזבז את הכסף על משקה.

***

להגנתו של הרינגטון אפשר לומר שהוא לא התכוון לטעון שעוני נגרם על ידי הנטיות המעוותות של העניים. אבל הוא בלי ספק פתח לרווחה את הסכר לפרשנות כזו. ב-1965 תלה דניאל פטריק מויניהן (Daniel Patrick Moynihan), אז עוזר השר לענייני עבודה בממשל של הנשיא לינדון ג’ונסון, ליברל לעת מצוא ועמית לשתייה של הרינגטון במסבאת וויט הורס טברן (White Horse Tavern) הידועה בגריניץ ווילג’, את האשמה לעוני של השחורים במרכזי הערים במבנה הרעוע של “המשפחה השחורה.” בכך הוא סלל את הדרך לעשורים של האשמת הקרבן.

שנים מספר אחרי הדו”ח של מויניהן, אורבנולוג מהרוורד בשם אדוארד בנפילד (Edward Banfield), שבהמשך הפך ליועץ הנשיא רונלד רייגן, הרגיש חפשי לטעון ש”האינדיבידואל בן המעמד הנמוך חי את חייו מרגע לרגע… מונע על ידי דחפים… בזבזן קיצוני, לא רואה את הנולד, כל מה שהוא לא יכול לצרוך הופך בעיניו לחסר ערך…ויש לו הערכה עצמית חלושה ומנמיכה”. ב”מקרים הקשים ביותר”, גרס בנפילד, יש צורך לטפל בעניים ב”מעין מוסדות… תחת מידה מסוימת של מעקב והנחייה משילוב של עובד רווחה ושוטר.”

עם בוא תקופת רייגן, “תרבות העוני” הפכה לאבן הפינה של האידיאולוגיה השמרנית: עוני לא נגרם כתוצאה משכר נמוך או ממחסור במשרות פנויות אלא בגלל גישה שלילית וסגנון חיים פגום. העניים מטבעם הם מופקרים, מתהוללים, מועדים לפשע והתמכרויות, חסרי יכולת לדחות סיפוקים או אף לכוון את השעון המעורר…הדבר שביחס אליו אפשר הכי פחות לסמוך עליהם הוא כסף. למעשה, טען צ’רלס מוריי (Charles Murray) בספרו (1984) Losing Ground  שכל ניסיון לעזור לעניים באורח חומרי יכול רק לגרום לתוצאה הבלתי צפויה של העמקת שחיתותם.

וכך, ברוח של צדקנות ואפילו חמלה, חברו דמוקרטים ורפובליקנים יחד לעצב מחדש את תוכניות הרווחה שלא נועדו לרפא עוני אלא את “תרבות העוני”. ב-1996 חוקק ממשל קלינטון את חוק “הפסילה האחת” (one strike) הפוסל כל מי שהורשע פעם אחת בעבירה פלילית מסוג עוון מזכאות לדיור ציבורי. מספר חודשים מאוחר יותר, הוחלפה הרווחה ב”סיוע זמני למשפחות נזקקות” (Temporary Assistance for Needy Families -TANF) שבמתכונתו הנוכחית מקנה זכות לסיוע במזומן רק לאלו המחזיקים במקום עבודה או יכולים להשתתף בעבודות יזומות על ידי הממשלה.

בהתאמה נוספת לתיאוריית “תרבות העוני”, הקצה חוק הרפורמה בשירותי הרווחה המקורי סך של $250 מליון דולר ל”חינוך לצניעות” (chastity training) לאמהות חד הוריות עניות. חוק זה יש לציין, נחתם על ידי ביל קלינטון.

***

אפילו היום, יותר מחמש עשרה שנים מאוחר יותר, וארבע שנים לתוך שפל כלכלי חמור, כשאנשים ממשיכים להידרדר מהמעמד הבינוני לעוני, תיאוריית תרבות העוני חיה ובועטת. אם אתה נזקק, מן הסתם אתה זקוק לתיקון, אומרת ההנחה. כך, מקבלי סיוע על פי תוכנית הסיוע הזמני למשפחות נזקקות (TANF) עדיין מודרכים כעניין שבשגרה איך לשפר את הגישה שלהם. מועמדים למספר גדל והולך של תכניות רשת הצלה עוברים בדיקות לגילוי סמים. מחוקקים בעשרים ושלוש מדינות בארה”ב שוקלים לבדוק גם אנשים המבקשים להתקבל לתכניות של הכשרה מקצועית, תלושי מזון, דיור ציבורי, סעד וסיוע בהסקת הבית (עניין של חיים ומוות במדינות קרות). בהתאם לתיאוריה שלעניים יש יותר נטיות פליליות, יותר ויותר מועמדים לתכניות רשת הצלה נדרשים למסור טביעות אצבעות ונערך חיפוש ממוחשב של צווי מעצר נגדם.

גם אבטלה, עם שפע ההזדמנויות שהיא מזמנת לבטלה, היא מצב חשוד. בשנים האחרונות שתים עשרה מדינות בארה”ב שקלו לחייב בדיקות שתן כתנאי לקבלת דמי אבטלה. המתחרים על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לבחירות הקרובות לנשיאות, מיט רומני וניוט גינגריץ’, הציעו לערוך בדיקות לגילוי סם כתנאי לכל הטבה ממשלתית, כולל ביטוח לאומי (Social Security). אם סבתא מתעקשת להקל על דלקת הפרקים שלה בעזרת מריחואנה רפואית, שתרעב.

מה היה מייקל הרינגטון חושב על היישומים הנוכחיים של תיאוריית תרבות העוני שלפופולאריות שלה הוא תרם כל כך הרבה? עבדתי אתו בשנות ה-1980 כאשר היינו יושבי ראש שותפים של הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה, ואני מאמינה שהוא היה מתרעם, אם לא מתפלץ מהם. בכל הדיונים והוויכוחים שהיו לי אתו, הוא מעולם לא אמר ולו מילה מזלזלת אחת על החלכאים והנדכאים ואף לא השמיע את צמד המילים “תרבות העוני”. מוריס איסרמן (Maurice Isserman), הביוגרף של הרינגטון, אמר לי שהוא השתמש בביטוי רק מכיוון ש”הוא לא רצה שידבק בו הסטריאוטיפ של מתסיס מרקסיסטי שנתקע בשנות השלושים”.

התחבולה, אם כך אפשר לקרוא לזה, הועילה. הרינגטון לא תויג אוטומטית כ”אדום” ולא נשכח. למעשה, הספר הפך רב מכר והיווה השראה למלחמתו של הנשיא ג’ונסון בעוני. אבל הוא כשל קשות ב”גילוי” העוני. אמריקאים אמידים לא גילו בספר ובכל ההשתלחויות השמרניות המגושמות שבאו בעקבותיו את העניים אלא דרך חדשה ומחניפה לחשוב על עצמם כבעלי משמעת, שומרי חוק, פיכחים וממוקדים. לשון אחרת – לא-עניים.

חמישים שנים מאוחר יותר הגיע הזמן לגילוי מחדש של העוני. הפעם, עלינו לקחת בחשבון לא רק את תושבי שכונות העוני הסטריאוטיפיים ותושבי הרי האפלצ’ים, אלא גם את תושבי הפרוורים שבתיהם עוקלו, עובדים טכניים מפוטרים, והצבא הגדל והולך של “העובדים העניים” באמריקה. אם נבחן הפעם את הדברים מספיק מקרוב יהיה עלינו להסיק שעוני, אחרי הכל, אינו סטייה תרבותית או פגם אישיותי. עוני הוא פשוט מחסור בכסף.

המאמר המקורי באנגלית

ארנרייך היא עיתונאית חוקרת שכתבה את רב המכר שתורגם לעברית “כלכלה בגרוש: איך (לא) להסתדר באמריקה” (לחצו כאן לפתח דבר, ולהקדמה של יוסי דהאן ויהודה שנהב למהדורה העברית), וערכה קובץ מאמרים מרתק שתורגם אף הוא לעברית “האישה הגלובלית” (לחצו כאן למבוא ולאחד המאמרים בקובץ).

התפרסם לראשונה בבלוג מקום גלובלי.

סיפור על מכירה וחושך

Monday, April 23rd, 2012

כמו באימפריה הרומית המתנוונת מנהלת קרן אייפקס את תנובה בשיטת אכול ושתה כי אין מחר

מאת אלישע שפירא

היום כבר לא נדרשת יכולת מיוחדת של ראייה למרחוק, כדי להבין עד כמה היה שגוי המהלך של מכירת תנובה לקרן אייפקס. היום כולנו רואים וחשים את השגיאה שבמכירת המפעל היצרני, שהוא גם צינור השיווק הגדול והחשוב של המשק החקלאי בישראל, לקרן שכל מטרתה להשיא תשואה גבוהה ומהירה למשקיעיה. היו בינינו אחדים שראו צפו והזהירו, אך היום זה כבר בבחינת “חלב שנשפך”, תרתי משמע. קיבוצי (עין השופט) היה בין אלה ששמרו על אחזקותיהם בתנובה ואפילו נהנינו מעליית הערך המהירה והמרשימה של המניות ומדיווידנדים יפים. בטווח הקצר נהנינו יחד עם כל המשקיעים, הוותיקים והחדשים, מהתשואה היפה. נהנינו ולרגע התערפל גם מבטנו. לרגע נשכח גם מאיתנו המבחן האמיתי של כל גוף מסוגה של תנובה, מבחן השרידות והשרות לחקלאים וללקוחות לטווח הארוך. 

החמור בערוגת הירק

משל יפה של קרילוב (גדול הממשילים המודרניים) מספר על חמור שרצה לגרש את הציפורים מערוגת הירק והוא דהר הלוך וחזור לאורך ולרוחב הערוגה עד שלא נשאר אפילו שתיל אחד שלם בערוגה. נזקקתי למשל היפה כדי שלא להזדקק שוב לאמירה השגורה “פיל בחנות של חרסינה”, המשקפת נאמנה את התנהלותה של קרן אייפקס בתנובה. תנובה הוקמה והייתה קואופרטיב של החקלאים למען החקלאים עד שנמכרה. תנובה היא התאגיד המוביל והדומיננטי בשיווק ובייצור מוצרי החלב. היא הזרוע השיווקית העיקרית של ענף החלב, אחד הענפים היותר חשובים במשק החקלאי הישראלי. הענף המתוכנן האחרון כמעט במשק. וראו זה פלא, בניגוד לכל התחזיות ובניגוד למוסכמות המהוות את “רוח התקופה”, כולם הרוויחו. החקלאים, הקואופרטיב והלקוחות. כולם הרוויחו מהתכנון ומההתנהלות האחראית ברוב השנים. לא שלא היו גם בעיות שצריך היה לטפל בהן ולא שלא היו כמה עיוותים שנכון היה לתקנם, אך גם כך כולם נהנו עד שהחמור שלנו החל לדהור בערוגת הירק.

אחת הפעולות הראשונות של הגברת זהבית כהן הייתה העלאה מוגזמת של מחירי המוצרים בהם תנובה היא מונופול או כמעט מונופול. “הם ישלמו כל מחיר”, אמרו לה (כנראה) יועציה, או שהיא הגתה בעצמה את הרעיון המבריק. “כי העיקר הרי התשואה המהירה”. יותר מכך, היות שהעלאת המחירים בלבד לא הבטיחה עדיין את התשואה המצופה למשקיעים, צריך היה גם לצמצם את ההשקעות בתחזוקה ובפיתוח. וגם זה לא הספיק וצריך היה לקחת הלוואות (!) כדי לשלם דיווידנד שמן לבעלים. כמו באימפריה הרומית המתנוונת: “אכול ושתה כי אין מחר”.  

זו לא כלכלה, זו אידיאולוגיה

בניגוד לתחזיות של היועצים, אזרחי ישראל אינם מוכנים יותר לשלם כל מחיר וכך קמה לה “מחאת הקוטג'”. עכשיו התברר שלא חסרים חמורים מהסוג שעליו מדבר קרילוב. ממשלת ישראל הטילה על שרון קדמי, מנכ”ל משרד התמ”ת להכין דו”ח שיציע פתרונות למצב שנוצר. ומה מציע לנו פקיד של “ממשלת ההפרטה”, הוא מציע להוריד את מחיר המטרה לחקלאים, להחליש את כלי התכנון ולפתוח את השוק ליבוא מתחרה. הכל ובלבד שלא להתערב ב”שוק החופשי”, שלא לרסן את רשתות השיווק ולהקטין את פערי התיווך. כדי שלא לסבסד פה ושם את החקלאות שרובה בפריפריה, כך שלא כל העלויות של החקלאות ושל משק המים יוטלו על הלקוחות. עושים את זה במדינות מפותחות באירופה בשביל שמירת הקרקעות והסביבה ועבור איכות החיים. עושים את זה בשוק האירופאי, בדרך של סובסידיה ישירה או בדרך של הגנות על השוק המקומי. מותר לעשות זאת גם אצלנו. אך כפי שנאמר: “מי שחושב כמו פטיש בטוח שכל העולם הם מסמרים”. חברים, זו לא כלכלה, זו אידיאולוגיה. אידיאולוגיה המעבירה נכסים ציבוריים וקואופרטיביים לקרנות הון ולטייקונים. אידיאולוגיה הרואה בהפרטה, בהרס התכנון ובהשתלטות “השוק החופשי” את חזות הכל. מאכזבת וכואבת במיוחד הידיעה שרבים מאיתנו מאמצים את האידיאולוגיה הזו. זה קורה במדינה, זו האידיאולוגיה המנחה את מובילי המשק הישראלי, וזו האידיאולוגיה שחדרה להתיישבות וגם לרבים בקיבוצים.             

הכותב הוא מרכז משק בעין השופט

חברה ברגרסיה

Sunday, April 22nd, 2012
בשבוע שבו תחגוג מדינת ישראל 64 שנים לעצמאותה, מצטיירת החברה הישראלית כאלימה, משוסעת ונעדרת סולידריות. הרבה עבודה לפנינו
מאת ק. טוכולסקי

בשבוע שהתחיל עם קצין שמכה כמו קוזאק, המשיך באשה שמנוצלת מינית בידי עדר ונגמר בהתפרעות המונית במגרש כדורגל, רצוי לדבר לא רק על התופעות הנקודתיות אלא על האלימות הקמאית של החברה בישראל. שנים של הרחבת פערים, ניכור נידוי ושיסוי של מגזרים עדות ומגדרים זה בזה לטובת אינטרסים של האליטה המורכבת מבעלי הון וביטחוניסטים ושנים של כיבוש, גובות כעת בפומבי את המחיר. החברה שלנו חולה: לאומנות, גזענות, אדישות לאחר הנרמס, הם סימני ההיכר שלה. את המחיר משלמים לא רק הנרמסים והמוכים, אלא גם רוב רובם של המכים.

רק המקרה, או היד הנעלמה הביאו לכך שבשבוע שלפני יום העצמאות נחשפו ברבים בשלושה מקומות שונים מעשי אלימות קמאיים של אנשים מחלקים שונים לגמרי של החברה הישראלית. הברוטאליות של הכובש, היצריות העדרית של הקטין והאלימות של המון אוהדי הכדורגל,  הכל נשפך החוצה בשביל להציג תמונת מראה ריאליסטית ואכזרית לחברה הישראלית

אני לא מופתע מכך שלאחר שלושים ומשהו שנות הגמוניה של הימין ומדיניות ההפרד ומשול שלו כך נראית החברה שלנו. 35 שנים שהניאו ליבראליזם וההפרטה פורמים את יסודות הסולידאריות בחברה הישראלית ומרחיבים ביד ברזל את הפערים החברתיים-כלכליים. 45 שנות כיבוש והתנחלות תורמים גם הם את חלקם. בחברה שבה אין יותר קולקטיב מעמדי משמעותי, היחיד משתייך לקולקטיביים לא רלבנטיים שרק תורמים לניכורו משותפיו למעמד: לדת על גווניה ופלגיה, לעדה ולמוצא, למגדר ולמגזר, בקיצור לפלגי פלגים שלא יקדמו אותו לשום מקום ורק מונעים ממנו הכרה מעמדית. חברה שבה מנוצל ישנא מנוצל אחר כי אין להם את אותם השורשים האתניים וירגיש קרבה למנצלו כי יש להם את אותם השורשים, היא חברה שבה המנצל נמצא ביתרון שמבטיח את המשך שליטתו. זה נכון לכל התופעות שמפלגות בין עמלים מנוצלים ומנצלים בישראל, יהודים-ערבים, מזרחיים-אשכנזים, עולים-וותיקים, ישראלים-זרים, וכן הלאה וכן הלאה. השלטון, האליטה הפוליטית של הימין והמרכז בישראל שמשרתים את ההון והביטחון, נהנים מהמחלוקת שכן היא מאפשרת את המשך שלטונה.

האלימות שנשקפה מהמראה בה הבטנו כחברה, כאזרחים, כישראלים השבוע, שיקפה את האמת. גם התגובות הדי מדאיגות לתופעות האלימות. אנחנו חברה ברגרסיה, חברה שמתחת למעטה דק של סיסמאות בדבר סובלנות ודמוקרטיה מורכבת מפרטים מתוסכלים וקמאיים שהאלימות העצורה בהם הולכת וגוברת. התסכול של רוב הפרטים נובעת מדיכויים, מההכרה ההולכת וגוברת בייאוש של חייהם, מחוסר המוצא וחוסר התקווה שלהם. כל אלו נובעים מאינטרסים של שלטון מסוים, שלטון שרוצה אותנו מפוחדים, מודאגים ומבוהלים, שונאים ואלימים, אדישים ונבערים, חסרי יכולת להסתכל בבהירות על המציאות ונאחזים כסומים בדיוק במה שמנציח את הפיגור והניוון שלנו ומשרת את השלטון שמדכא אותנו. יש לנו כרוב רובם של הפרטים המרכיבים את החברה, כרוב רובם של האזרחים וכמעמד הרבה עבודה, ואם אנחנו רוצים להציל את עצמנו כדאי לנו להתחיל לעשותה.

מתוך “עבודה שחורה”