Archive for the ‘Uncategorized’ Category

צוותי החיסול של ההון הגלובלי

Friday, October 5th, 2012

מה קורה בארצות מתפתחות כשאקטיביסט איגודים כריזמטי,  אשר איימו על חייו, מנסה לאגד עובדים במדינה שנמצאים בתת-תגמול ותת-זכויות מול קבוצות עסקיות הנתמכות ע”י המשטר? תשובה: הורגים אותו

הם עדיין הורגים חברי איגודים מקצועיים (כמו שבמערב הרגו עד כמעט אמצע המאה ה-20):

שלא תהיה לכם טעות. היו לנו רעות חולות משלנו מבחינת אנטי-עבודה (מאורגנת) במשך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היכן שמארגני איגודים, רדיקליים פוליטיים, חשודים כאנרכיסטים ובולשיביקים נודו, הוכו, נכלאו, גורשו, נרצחו, והוצאו להורג על ידי המדינה – הכל בשם ה”חוק והסדר”. אולם רבים מאותה אנשים (ונשים גם כן… הם גירשו את אמה גולדמן [אנרכיסטית ידועה] לרוסיה) הוסטו ממסלולם באופן ברור, לפחות לדמויות בעלות הפרופיל הגבוה ניתנה מראית עין של משפט עם חבר מושבעים.

שאלה: אז מה קורה בימים האלה בארצות מתפתחות כשאקטיביסט איגודים חשוב וכריזמטי – עם האומץ לעמוד נגד קבוצות העסקים הזדוניות והנתמכות על ידי הממשלה, אשר איימו על חייו ביותר ממקרה אחד, מנסה לגרום לעובדים במדינה שנמצאים בתת-תגמול ותת-זכויות להצטרף לאיגוד עובדים? תשובה: הם הורגים אותו.

דווח ביום שני, ה-9 באפריל, שגופתו של אמינול איסלאם, מנהיג האיגוד הכריזמטי ושרבים מכבדים אותו, המגיע מתעשיית הביגוד של בנגלדש, נמצא (ביום שישי ה-6 באפריל) זרוק בצידי הדרך בגאטאייל, עיר שנמצאת בקירוב במרחק של 60 מיילים צפון-מערבית לדאקה, עיר הבירה של בנגלדש. לא רק שאיסלאם נרצח, המשטרה המקומית דווחה שהגופה הראתה סימנים של התעללות “חמורה”.

מאז 2006, אמינול איסלאם היווה קוץ בישבנם של הבוסים של תעשיית הביגוד, כשהוא נלחם עבור שכר גבוה יותר, תנאי עבודה בטוחים יותר, ועלייה בכבוד העובד. רבים מהבנגלדשים עובדים ימי עבודה של 12-14 שעות, עושים מעט מאוד כסף שיכול להגיע ל- 21 סנט לשעה (בערך שקל לשעה), ואפילו לא זוכים להפסקות קבועות. כשלוקחים את 19 מיליארד הדולר שמדווחים במכירות בחו”ל ב-2011, בנגלדש היא היצואנית השנייה בגודלה בעולם של לבוש. המחיר והסיכון גבוהים מאוד. כשמדובר ב- 5000 מפעלים המוציאים תוצרי בד יומם וליל, תעשיית הטקסטיל לבדה שומרת את כלכלת בנגלדש במצב של ציפה. זאת הסיבה שהם כל-כך פחדו מאמינול איסלאם.

לאחרונה, איסלאם ניסה לארגן עובדים במפעלים שנמצאים בבעלות חברה שנקראת קבוצת שאנטה. לפי דוחות הובלה, שאנטה מייצרת פרטי לבוש להרבה חברות הלבשה ידועות אמריקניות, בהם טומי הילפיגר, נייק, וראלף לורן. מכיוון שהפעילות של איסלאם הוכרה ככזו שהיתה אחראית במידה רבה להתקוממויות של עובדים ולהפגנות ב-2011 – הפגנות שכמעט וגרמו לנזק קשה לתעשייה – קבוצות עסקיות לא התכוונו לעמוד מנגד ולצפות כיצד הוא משכנע את 8,000 העובדים של שאנטה להצטרף לאיגוד. הם לא התכוונו להרשות את זה. אז הם הרגו אותו.

שתהיו בעניינים, הזוועות האלה לא מתרחשות רק בבנגלדש הרחוקה; הן קורות בהמיספרה שלנו (של ארה”ב) גם כן – במרכז ובדרום אמריקה. למעשה, המקום שבו הם חזרו ונשנו הכי הרבה פעמים – וממשיכים לחזור בקביעות מקפיאת דם – זה קולומביה. לפי המרכז לסולידריות (הזרוע הבינלאומית של פדרציית העובדים, שהמפקדה שלה בוושינגטון), כמעט 4,000 אנשי איגודים מקצועיים קולומביאניים נרצחו במהלך 20 השנים האחרונות. אכן, יותר אנשי איגודים מקצועיים נהרגים בקולומביה כל שנה מאשר בשאר מדינות העולם – ביחד.

ארה”ב תומכת בממשלה של קולומביה. אנחנו (ארה”ב) תומכים בממשלת האנטי-עובדים הזו המעניקה מס שפתיים בדמות ייזום תוכניות שמעוצבות ככה שיעצרו את האלימות, אך למען האמת, עשו מעט מכדי למנוע צוותי חיסול ורוכבי-לילה מלעבוד מסביב למדינה ברצח של אנשי איגודים מקצועיים.

וזה המקום שבו הסידור נמצא כרגע. הביגוד שלנו נעשה על ידי עובדים שתנאי העבודה שלהם במפעל הם נתעבים. התוצר שלנו נקצר על ידי מלקטים שתנאי השדה שלהם נקלים; והממשלה שלנו תומכת במשטרים שהרקורד שלהם בתחום זכויות האדם הוא בדיחה. לארה”ב יש יותר מ-800 בסיסים צבאיים שמפוזרים מסביב לעולם, אנחנו מוציאים יותר כסף על מגננה מאשר כל שאר העולם -יחד, וברק אובמה זוכה בפרס נובל לשלום. זהו שילוש מאוד מוזר.

מתוך Counterpunch / תרגום:  שי נימצן

תזכורת מעמוס הנביא

Thursday, August 2nd, 2012

הרהורים בעקבות ט’ באב – על דינאמיקה של חברות שהורסות עצמן מבפנים

מאת נעמי טלטש

תאוות הכוח שוב העבירה על דעתה את ממשלת נתניהו המגלומנית שיום אחרי צום ט’ באב תשע”ב אישרה שורת גזירות קשות על הציבור.

גם אחרי ש”פטנט” התקציב הדו-שנתי התגלה כאחד הגורמים ל”הפתעה שהפכה את ישראל בן לילה מ”נס כלכלי” לאו-טו-טו יוון”, לא נגרע מאומה מהזחיחות והיהירות של הממשלה, שהנחיתה אוטומאטית את הגזירות החדשות ללא תהליך חשיבה מסודר ומעמיק. ממילא עומדת לרשותה של ממשלת העוועים קואליציה מדושנת עונג שהתקציב הדו-שנתי חסך ממנה עבודה ומאמץ. זאת הקואליציה שדחתה בעבר הצעת חוק מס עיזבון והעדיפה לחזור ולאשר מיסוי עקיף, שאיננו אלא עושק של ציבור שבוי שאין לו לכאורה לאן לברוח (לעומת העשירים שמנהגם כגנבים ושעל-כן מצופה מהם שיבריחו מכאן את עצמם ואת הונם בכל פעם שידרשו לשלם מס פרוגרסיבי ישיר). הניסיון מלמד שאחרי כמה תרגילי כוח וסחיטת שלמונים, תאשר הקואליציה הזאת גם את עיקרי הגזירות האחרונות ושוב, בניגוד להצעות אלטרנטיביות רציניות ואחראיות, תדון את רוב הציבור לבחור בין חימום בחורף לבין קניית תרופה.

תגובה ראויה להתנהלות זו של קואליציה וממשלה שמנה עד להתפקע בחסות אילי הון, ניסח כבר מזמן הנביא עמוס, שלא היה מחזיק מעמד אפילו יממה בקול ישראל:

כּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-אַרְבָּעָה לא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִםז הַשּׁפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּראשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ; וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁיח וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ, אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ; וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ, בֵּית אֱלהֵיהֶם”   (עמוס פרק ב’)

א שמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שׁמְרוֹן, הָעשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרוצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאמְרות לַאֲדנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה. (עמוס פרק ד’)

הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן, וְהַבּטְחִים בְּהַר שׁמְרוֹן…..הַשּׁכְבִים עַל-מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל-עַרְשׂוֹתָם; וְאכְלִים כָּרִים מִצּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּקה הַפּרוְטִים, עַל-פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִׁירו הַשּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ; וְלא נֶחְלוּ, עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף. (עמוס פרק ו)

שִׁמְעוּ-זאת, הַשּׁואֲפִים אֶבְיוֹן; וְלַשְׁבִּית, ענוי- (עֲנִיֵּי-) אָרֶץה לֵאמר, מָתַי יַעֲבר הַחדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר–לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מאזְנֵי מִרְמָהו לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם; וּמַפַּל בַּר, נַשְׁבִּירז נִשְׁבַּע יְהוָה, בִּגְאוֹן יַעֲקב; אִם-אֶשְׁכַּח לָנֶצַח, כָּל-מַעֲשֵׂיהֶםח הַעַל זאת לא-תִרְגַּז הָאָרֶץ, וְאָבַל כָּל-יוֹשֵׁב בָּהּ; וְעָלְתָה כָאר כֻּלָּהּ, וְנִגְרְשָׁה ונשקה (וְנִשְׁקְעָה) כִּיאוֹר מִצְרָיִם (עמוס פרק ח’)

יא לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל-דָּל, וּמַשְׂאַת-בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ–בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, וְלא-תֵשְׁבוּ בָם; כַּרְמֵי-חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלא תִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָםיב כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטּאתֵיכֶם; צרְרֵי צַדִּיק לקְחֵי כפר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּיג לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא–יִדּם:  כִּי עֵת רָעָה, הִיאיד דִּרְשׁוּ-טוֹב וְאַל-רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ; וִיהִי-כֵן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת, אִתְּכֶם–כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּםטו שִׂנְאוּ-רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי, יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת–שְׁאֵרִית יוֹסֵף

שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי, חַגֵּיכֶם; וְלא אָרִיחַ, בְּעַצְּרתֵיכֶםכב כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עלוֹת וּמִנְחֵיכֶם, לא אֶרְצֶה; וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם, לא אַבִּיט  כג. הָסֵר מֵעָלַי, הֲמוֹן שִׁרֶיךָ; וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ, לא אֶשְׁמָעכד וְיִגַּל כַּמַּיִם, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, כְּנַחַל אֵיתָן. (עמוס פרק ה’).

לאופטימיים שמאמינים עדיין שיש תקווה, אלה המכונים בפי עמוס במילת “הגנאי” – משכילים, נותרה למעשה אפשרות אחת לפני שיהיה מאוחר – להציג אלטרנטיבה מאוחדת לשלטון המוכרים בכסף צדיק.

פרות הבשן שרוקנו את המחסנים מנסות למכור לנו עכשיו בחירה בין דבר לבין כולרה, בין “יוון” לבין המשך אשפוז במסדרון. זוהי בחירה שקרית מעוותת .

הציבור בישראל איננו שבוי ויש אלטרנטיבה דמוקרטית – קוראים לה בחירות, ומיד.

הציבור בישראל אינו שבוי ואין סיבה שימשיך לחולל לצלילי הציניקנים עושקי הדלים – כי יש אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית, שמציעה סדר יום כולל – אנושי, הגיוני, כלכלי, אחראי ובר-ביצוע גם בזמנים קשים.

יש אלטרנטיבה, לתעתועי הסרוחים על מיטות השן. ראוי שאלה ילכו הביתה לפני שימיטו עלינו אחרית כיום מר.

עני ישראלי

Sunday, July 29th, 2012

חשבון נפש וכמה לקחים, בעקבות מותו של משה סילמן ז”ל 

 מאת הרב עדית לב

“שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד” (מתוך ברכת המזון)

  מאז הפגנת ה- 14/7 בה בחר משה סילמן להצית את עצמו ולא להיות דר רחוב, אני פוגשת אנשים מזועזעים מבחירתו של משה, אנשים שמתקשים להבין אותה.

אקדים ואומר – שאינני יכולה לדמיין איך אדם מחליט לפגוע בעצמו, וכי אני מאמינה בקדושת החיים וכי אסור לנו לפגוע בנפשנו.

אבל, ובמקביל – אני מלווה אוכלוסיות מוחלשות במאבקן מול הרשויות כבר שמונה שנים ורואה איך בפועל התסכול יכול להגיע לקיצוניות כזו.

  התחלנו את מרכז הזכויות של רבנים למען זכויות אדם בחדרה סביב תוכנית ויסקונסין, ולאחר שהצלחנו לסגור את התוכנית, מרכז הזכויות הרחיב את הנושאים בהם הוא עוסק, ואנחנו מסייעים בכל התמודדות של אזרחים אל מול השלטונות. במהלך השנים ליוויתי אנשים רבים עם סיפורים שונים. והצטברו בזיכרוני כל כך הרבה סיפורים שקשה לחיות איתם.

 אם חד הורית לילד בן 4, שבליל חורף קר שמעתי אותו משתעל תוך כדי שינה, דיברנו קצת על הילד ושאלתי האם היא מדליקה חימום בלילה (רציתי להציע שתניח סיר מים על החימום) והתשובה הייתה: “אני לא יכולה להדליק את החימום גם כשהוא חוזר מהגן”. ואני חשבתי על ילד בן 4 שחוזר לבית קפוא, ולא יכול לשחק ולגדול כמו שילדים אמורים.

אישה בודדה, בת 55, שסיפרה לי כי בחורף היא צריכה לבחור בין הדלקת הדוד למים חמים לבין הדלקת החימום. אז היא לא מדליקה חימום, ומתלבשת חם.

 אם חד הורית ל-2, שסיפרה לנו כי למרות כל הפניות לעמידר לא תוקנו חלונות הדירה בה היא גרה, ובחורף המים מציפים את הדירה, ושלושתם מצטופפים בפינת חדר אחת שנשארת יבשה.

 אם לילדה עם פיגור שכלי בת 21 שהמועצה סירבה לממן את ההסעות שלה למרכז התעסוקה מדי יום, ולכן היא צמודה לאם כל הזמן, ושתיהן לא מתפקדות.

אם חד הורית ל- 2 שבנה סולק מבי”ס באמצע כיתה י”ב. גם העובדת הסוציאלית שמונתה למקרה חשבה שהילד צריך לחזור לבי”ס ולסיים את בחינות הבגרות. אך בסופו של דבר כל מה שיהיה לילד הזה זו תעודת סיום 12 שנות לימוד.

 אישה כבת 55 שקיבלה לפתע מכתב על תיק הוצאה לפועל שנפתח לה על צ’ק שניתן מחשבון שהיה לה ולגרוש שלה לפני 14 שנה! היא לא מצליחה לקבל פרטים מלשכת ההוצאה לפועל או מהעו”ד הפרטי שמטפל במקרה, אבל היא מקבלת איומים מפחידים מאותו עו”ד, וגם עוקל חשבונה. ויש עוד ועוד מקרים.

 המשותף לכול המקרים היא התחושה שאם אתה עני, ואולי גם חולה, אפשר לרמוס את כבודך ולהשפיל אותך. אפשר למנוע ממך קצבת נכות כי כל מה שיש לך הוא שלוש שורות מרופא של קופת חולים, ולא מכתב בן שלושה עמודים שניתן תמורת כמה אלפי שקלים. ההכרח הזה של הרשויות לרמוס אותך, לא לתת לך להרים את ראשך – לא לכבד את הניצוץ האלוהי שבך, לא ברור לי. ברור לי חוסר הרצון של חלק מהעניים לכופף את ראשם עוד יותר נמוך, ולחטוף מכה אחר מכה.

 יש ימים שקשה לי לחזור הביתה, לבית המחומם, לאוכל, לחשמל, מים וארנונה שאני מסוגלת לשלם, לשלושה ילדים שהולכים לחוגים ומקבלים מה שהם צריכים.

 כשבתי הקטנה אכלה אוכל רפואי שעלה לנו 1000 ש”ח כל חודש, המחשבה הראשונה שלי אחרי שנאמר לי הסכום בפעם הראשונה הייתה: מה תעשה אותה אם שמגיעה אליי למרכז הזכויות וחיה מקצבה של  2400 ש”ח, איך היא תקנה את האוכל הזה לילדיה? ומה יקרה לילד שצריך אוכל שכזה ולא יקבל? והנה שאלה חשבונאית דווקא: כמה הוא יעלה, אח”כ, למדינה?

 קשה מאוד להיות עני במדינת ישראל, קשה מאוד לעבוד במרכז זכויות כשיושבים מולך אנשים שאתה יודע שהם רעבים (אולי), שאין חשמל בבית, שאין מים, כי לא נותר כסף לתשלום החשבון הזה.

וכששומעים את הסיפורים הללו שוב ושוב, מאנשים שונים – מבינים כמה בלתי אפשרי החיים שהם חיים. ולא – הם לא נהנים לחיות על קצבאות, הם לא בחרו בזה, שוק העבודה בחר להתעלם מהם, ולהם אין שום יכולת להלחם בכך. המדינה בוחרת שלא לסייע להם להשתלב בשוק התעסוקה, כשהיא מקצצת בתקציב ההכשרות המקצועיות, ובתקציב שירות התעסוקה.

 אז כשחוסר המוכנות של משה להיות דר רחוב הביאה אותו לעשות מעשה נורא שכזה חשבתי על כל האנשים האחרים שפגשתי במהלך השנים. חשבתי על הכוחות העצומים שהם משקיעים בלהצליח לשרוד יום ועוד יום. לארגן אוכל ממקור אחד, כסף לתשלום חשבונות ממקום אחר, ולשרוד מקצבה בלתי אפשרית של 1339 ש”ח (הבטחת הכנסה ליחיד).

פעמים רבות אמרתי לנשים החברות בקבוצת הפעולה שלנו (שרובן חיות מהבטחת הכנסה) שאני מעריצה את יכולתן לחייך ולשמוח למרות הקשיים הבלתי נגמרים. בימים אלו אני מעריכה אותן עוד יותר.

 

מוקדש באהבה גדולה לאנשי החזית החיפאית, ולנשות קבוצת הפעולה של “רבנים למען זכויות אדם” בחדרה

מתוך “עבודה שחורה”

השוק החופשי מציג: החופש ליפול

Wednesday, July 25th, 2012

 בתחרות ריצה, בניגוד לתחרות כלכלית, ההזדמנות החדשה הניתנת לאצנים, היא מעמדה שווה, מאותה “נקודת אפס”,  כדי להתחיל את המרוץ הבא.  בתחרות כלכלית, מי שניצח בסיבוב הראשון, ממשיך לסיבוב הבא מן הנקודה אליה הגיע, עם הצבר ההון, או הירושה, שכבר נמצאים בכיסו. הוא נהנה מיחס מועדף בבנקים, כספו צובר ריבית, הוא משיג השפעה פוליטית ומגדיל את הפער. כך נולדים טייקונים, כך נולדים עניים

  מאת עזרא דלומי

 רבים מחסידיה של כלכלת השוק החופשי מייחסים את מפולות השנים האחרונות בכלכלת המערב – משבר הסאב-פריים בארה”ב והמיתון באירופה – לכך שהשוק איננו חופשי באמת ושהתחרות בו איננה “טהורה” – יש בו תאגידים ומונופולים ומעורבות ממשלתית: המונופולים והתאגידים שולטים בנתחים גדולים של הכלכלה וכופים את צרכיהם עליה ועל הממשלות המחליטות לפי רצונם; הממשלות מווסתות ומאזקות את השוק, באמצעות מעורבותן, במקום לתת לו “לרוץ חופשי”.

  לדבריהם, “בתחרות נקייה”, היו נחסכים כשלים אלה. המתחרים היו מנטרלים זה את כוחו של זה, רווחיהם לעולם לא יהיו מוגזמים, משום שלצרכנים יהיו הרבה אלטרנטיבות וכך הם לא יצברו עושר המעניק כוח ויכולות, המתורגמים לעצמה והשפעה פוליטית. כך, אף גורם לא יגיע לגודל כזה, שנפילתו תהווה סכנה למשק הלאומי כולו.     

 לכאורה, טיעונים אלה מובילים למחשבה לפיה בכלכלה יכולה להתקיים “תחרות טהורה”. כמו, למשל, באתלטיקה, שבה האצנים פורצים מאותה נקודת זינוק, הטובים מנצחים והחלשים – שיתאמצו, ישתפרו ואולי יצליחו בפעם הבאה. שהרי לא לעולם חוסן, פעם אתה למעלה, פעם למטה. אלא שזה רק לכאורה, מכיוון שההשוואה הזאת מופרכת. אין קשר בין המשל לנמשל.

 ***

בתחרות ריצה, בניגוד לתחרות כלכלית, ההזדמנות החדשה הניתנת לאצנים, היא מעמדה שווה. כולם חוזרים לאותה “נקודת האפס”, אל אותו קו זינוק כדי להתחיל את המרוץ הבא. ככל שמדובר בתנאים החיצוניים, לכל אצן יש את אותה הזדמנות.

 לא כך בכלכלה, שם מי שניצח בסיבוב הראשון, ממשיך בסיבוב הבא מן הנקודה אליה הוא הגיע, עם הצבר ההון, או הירושה, שכבר נמצאים בכיסו. כך, תנאי הפתיחה וההמשך שלו –  הרבה יותר נוחים. הוא נהנה מיחס מועדף בבנקים, כספו צובר ריבית, הוא משיג השפעה פוליטית ואם הוא לא לוקה ביצר הימורים פרוע, הוא עשוי לטפס בסולם העושר ולפתוח פער הולך וגדל ביחס לאחרים. וככל שיגדל פער זה, כן תרופד נפילתו, אם תבוא, בכריות של שיער שנגזז מראשו של הציבור, בתספורות החוב שחב לו בעל ההון.

 אם לחשוב על ההזדמנות השווה שניתנת בכל פעם מחדש לאצנים באתלטיקה, אזי משהו מזה מצוי בחכמתה של היהדות: זו קבעה את שנת השמיטה ושנת היובל כמועדים בהם “מאפסים את המחוגים”, ונותנים הזדמנות חוזרת לחלשים. בשנת השמיטה – כל שנה שביעית – מוחלים על החובות; בשנת היובל מחלקים מחדש של הקרקע, עפ”י כללי הצדק.

 אלא שאצלנו הוראותיה של הדת מתורגמות ללאומנות, לשליטה על חיי האישות, לשחרור מחובות לאומיות. מהיבטי הצדק הסוציאלי שבה, ההתעלמות ממנה היא כמעט מוחלטת. מי העני שיימחלו לו על חובותיו (לטייקון, כאמור, יימחלו), מי כאן יחלק מחדש את הקרקע? למעשה, קורה ההיפך: מי שחייב – ישתעבד עוד ועוד. ומנגד, מי שיש לו קרקעות, מוסיף עליהן. איש, כמעט, לא מתייחס ברצינות לסייגים שביקשה היהדות להציב על חמדנות ועל עושר מוגזם. הדבר מזכיר לי שיחה שהיתה לי פעם עם בנקאי חרדי. אמרתי לו: “הריבית שאתם נוטלים היא ריבית נשך, האסורה בתורה”. הוא השיב, בלי למצמץ: “איננו קוראים לזה ריבית, אלא רווחים. להרוויח מותר…”

 בדיקה כנה של מה שהביאנו עד הלום, תגלה שמדובר בתהליכים שמקורם במיצויו של השוק החופשי, לא בכבלים ששמו עליו. ראשיתם, אי-שם בסוף שנות השבעים עם הנסיגה ממדינת הרווחה וביתר שאת בשנות השמונים – עידן רייגן ותאצ’ר – שהסירו את מחסומי הבקרה הממשלתיים ונתנו לשוק “לרוץ חופשי”. הלאה האחריות החברתית, או כמו שאמרה מרגרט תאצ’ר: “אינני יודעת מה זה חברה, אני מכירה משפחות”. אצלנו זה התבטא ב”תכנית לייצוב המשק” של פרס ומודעי משנת 1985, שכל עולה הוטל על העובדים והמגזר הציבורי-יצרני. גם שם מכובס ניתן לכלכלה הזו – “כלכלת צד ההיצע”, תוך הבטחה שהעושר המטורף שייצבר (כלומר, ידעו שהוא ייצבר) אצל העשירון/ מאיון העליון “יחלחל למטה”. ובכן, עינינו הרואות, כלום לא חלחל. מה שנצבר נערם על מה שנצבר קודם, עד בלי די. התהליך הזה שגובה בתרבות שבה כסף שווה ערכים ומעמד חברתי, הוביל לפיתוחה של  “הנדסה פיננסית”, שהעסיקה אלפי מוחות בייצור בועות של כסף שמאחריו אין מוצרים או נכסים. הכסף עצמו הוא המוצר.

***

קדושת ה”שוק החופשי” לא נמוגה עם המפולות האחרונות, שבלעו מיליארדים מכספיו של החוסך הקטן. היא שבה להכות בארה”ב, בקמפיין נגד ביטוחי הבריאות שמבקש ממשל אובמה להחיל על כל אזרחי ארה”ב, שהרי לעשירים יש ממילא.

 הקמפיין הזה חושף את מהותם, הגיונם, שלא לומר את  רשעותם, של חסידי השוק המתקרא “חופשי”. מאחר וביטוח בריאות ממלכתי כרוך בגביית מס ובמעורבות של הממשלה במשק – הוא פסול בעיניהם. גם בריאות, לשיטתם, היא דאגתו האישית של כל אזרח ואזרח, או של כל משפחה, אם להידרש לגב’ תאצ’ר. זה לא עניינן של חברה ומדינה.

 הנה כך חזרנו לבדותא אודות התחרות החופשית המעניקה הזדמנות שווה לכולם. בשחרורה של החברה מכבלי ביטוח הבריאות, לא תימוג הזדמנותם של בעלי היכולת לשמור על בריאות טובה;  לחלשים תיוותר ההזדמנות לחלות עד מוות.

 וכבר נאמר על הכלכלה החופשית ש”חופש, הוא גם חופש לישון מתחת לגשר”.

המאמר פורסם ב”במקום” מס 41

 

 

        

 

 

 

 

 

 

 

דרושה מהפכת נגד

Tuesday, July 24th, 2012

על המחאה החברתית לחולל מהפכת נגד, שתהפוך את המשטר הניאו-ליברלי למשטר של כלכלת רווחה  

מאת: א. קוריאל

המאורעות המכונים “האביב הערבי”, שבהם הפילו המוני מפגינים במדינות ערב את השלטונות הרודניים במדינה אחר מדינה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, גרמו לבלבול בישראל. מה שהתחיל בתקווה לדמוקרטיזציה התחלף עד מהרה בחשש מפני החלפת שלטון של רודנות צבאית חילונית בשלטון של רודנות אסלאמיסטית.

הפיכה היא מעשה של החלפת השלטון. מגיעה קבוצה קטנה של אנשים, בדרך כלל מקרב הצבא וגופים המקורבים לו, מדיחה את השליט הקיים ותופסת את השלטון. מבנה השלטון, מקורות הכוח ומקורות הלגיטימציה נשארים כשהיו, ואיתם גם הסדר המדיני והחברתי-כלכלי הקיים. במדינות רודניות מתבצעות הפיכות צבאיות, על-פי רוב בדם ואש, ותוך השתלטות אלימה על מוקדי הכוח ועל אמצעי התקשורת. בדמוקרטיות המערביות, מקובלות בחירות כל כמה שנים. גם בחירות דמוקרטיות הן למעשה הפיכה-בדרכי-שלום ובהסכמה. שלטון אחד הולך ושלטון אחר בא. עם זאת, גם בדמוקרטיות יכולה להתבצע מהפכה-בדרכי-שלום. דברים מעין אלה התרחשו בעבר. בבריטניה הוקמה מדינת הרווחה על-ידי ממשלת הלייבור תוך תקופת זמן של כשש שנים בין 1945-1951. היתה זו מהפכה במשטר החברתי-כלכלי הבריטי, שנעשתה בדרכי שלום ובתהליכים דמוקרטיים. כל-כך שקטה שזכתה לשם “המהפכה האפורה”.

מהפכה, לעומת זאת, היא מעשה של החלפת המשטר. במהפכה לא רק זהות השליטים מתחלפת, אלא גם מבנה המשטר, אופן בחירות/מינוי השליטים, מקורות הכוח והלגיטימציה והמשטר החברתי-כלכלי. כיום, כשנה וחצי לאחר תחילת מאורעות האביב הערבי, נראה שמה שמתרחש במדינות ערב הוא אכן מהפכה: בתוניס מנסחים חוקה חדשה בעלת אופי דמוקרטי; במרוקו התקבלו שינויים חוקתיים משמעותיים שהפחיתו מכוחו של המלך; בלוב נערכו בחירות חופשיות; ובמצרים – שם המצב יותר מורכב בגלל מעמדו של הצבא – נבחר לראשונה בתולדותיה נשיא בבחירות חופשיות.

***

הקיץ הישראלי הפציע מיד לאחר האביב הערבי. אם בהשראתו ואם ללא קשר אליו, יצאו המונים לרחובות בתביעה לשינויים משמעותיים בחלוקת המשאבים במדינה. המהלך זכה לשם “מחאה חברתית”, אבל מבט בתכנים של אותה מחאה מגלה שהיא מרחיקת לכת הרבה יותר. החל מסיסמאות כמו “התשובה להפרטה – מהפכה”, “רוטשילד, התקווה – אותה מהפכה”, ו”הו, הא מי זה בא – מדינת הרווחה” ועד דו”ח המומחים מטעם המחאה (דוח ספיבק – יונה) והאמנה החברתית החדשה. תכנים אלה מציבים את המחאה החברתית כקריאה למהפכה.

לא צריך לפחד ממהפכות. בישראל כבר התבצעה מהפכה אחת, רק שאף אחד לא קרא לה ככה. היא התבצעה בשקט, ללא דיון ציבורי ובחסות מאורעות גדולים של אינתיפאדה, טרור ו”תהליך מדיני”. בישראל התבצעה מהפכה ניאו-ליברלית מרחיקת לכת. המשטר החברתי כלכלי שהיה נהוג בישראל עד אמצע שנות השמונים היה משטר של כלכלת רווחה, המאופיינת במגזר ממשלתי גדול ומגזר הסתדרותי גדול וחזק, שבדרך כלל שיתפו פעולה ביניהם. משטר זה ספג ביקורות רבות על הריכוזיות שלו, הפוליטיזציה של ניהול החברות, חוסר הגמישות שבו, והיעדר דמוקרטיה פנימית במוסדותיו (חוץ מהדמוקרטיה הרשמית של הבחירות הכלליות). עם זאת, משטר זה הצליח בדרך כלל להבטיח את הצרכים החברתיים הבסיסיים של רוב האוכלוסייה,  ושמר על פערים נסבלים בין השכבות והמעמדות.

המהפכה הניאו-ליברלית השקטה החלה בתכנית הייצוב הכלכלית משנת 1985 של פרס ומודעי, וממשיכה ללא הפרעה עד היום. שורה של הפיכות-בדרכי-שלום בצורת בחירות דמוקרטיות החליפו ממשלות בין הליכוד, העבודה וקדימה, אך המשטר החברתי-כלכלי לא השתנה. כל הממשלות מאז אותה שנה דבקו במשטר הניאו-ליברלי: הן צמצמו את השירות הממשלתי, מכרו בזיל הזול את נכסי המדינה והעבירו יותר ויותר תחומי פעולה לידי גופים פרטיים.

הדבר הנחוץ היום הוא מהפכת נגד, שתהפוך את המשטר הניאו-ליברלי למשטר של כלכלת רווחה. חלקים מתנועת המחאה החלו בכך כאשר הכריזו שלא מדובר עוד במחאה, אלא במאבק. עתה הגיעה תורה של המערכת הפוליטית לאמץ את התכנים של המאבק החברתי ולהתוות מצע ברור למהפכה-בדרכי-שלום שתכונן מחדש את מדינת הרווחה הישראלית. הפעם על בסיס רחב יותר ודמוקרטי יותר לעומת הדגם הקודם. היום, כשנראה שאנו עומדים בפני בחירות חדשות לכנסת, זהו הזמן המתאים ביותר לכך.

מתוך “עבודה שחורה”

לא אישי, פוליטי

Friday, July 20th, 2012

משה סילמן הצית את עצמו לדעת כמעשה של מחאה פוליטית. כך עולה משיחות עם חבריו ל”חזית החיפאית” – פורום פעילי המחאה החברתית בחיפה – ומדבריו בדיונים שקיימו

מאת דני גוטוויין / הארץ

(להמשך קראה הקישו על הקישור) http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1780606

מדוע תומך ביה”ד לעבודה בהסתדרות?

Wednesday, July 18th, 2012

יש לזכור: בתי הדין לעבודה הוקמו בארץ על פי דרישת ההסתדרות, כדי לכפות עמדתה על ועדים  שראו את תפקידם בייצוג העובדים, ולא בייצוג הנהלת ההסתדרות אצל העובדים

  מאת אלי אמינוב                                                                                  

 מלבד העובדה שהדחתו של הועד הנבחר של עובדי הרכבת בידי הנהגת ההסתדרות חשפה שוב את אופייה האנטי פועלי והאנטי דמוקרטי של ההסתדרות, נטל לעצמו גם בית הדין הארצי לעבודה את זכות היתר להתעלם מרצונם של רוב עובדי הרכבת והכשיל את מאבקם, התארגנותם ומעברם לאיגוד כוח לעובדים. ככל שהדבר מזעזע, לא חרג בית הדין בכך מן התפקיד שהוטל עליו בהיווסדו, דהיינו לשמר את כוחה הריאקציוני של ההסתדרות ואת שליטתה על ועדי העובדים הנבחרים.

 למי שאינו מתעלם מההיסטוריה, זכור בוודאי שבתי הדין לעבודה הוקמו בארץ על פי דרישת ההסתדרות בתחילת שנות השבעים. הסיבות לכך נבעו מאי יכולת המנגנון ההסתדרותי לכפות את החלטותיו על ועדים מיליטנטיים, שראשיהם ראו את תפקידם בייצוג העובדים שבחרו בהם ולא בייצוג הנהלת ההסתדרות בקרב העובדים.( המתעניין בהיסטוריה ובפוליטיקה של ההסתדרות יוכל למצוא כאן חומר בעניין.) כך נוצר בארץ בנוסף לארגון האנטי פועלי הקרוי ההסתדרות הכללית או החדשה של העובדים, גם מנגנון כפייה חדש שנועד להסדרה משטרתית של יחסי העבודה. גם תהליך ההפרטה עליו החליטה ממשלת ישראל התרחש תוך הסכמה ותמיכה של ההסתדרות.

 ניסיונו של עיני להציג עצמו לאחרונה כמושיע עובדי הקבלן נובע בראש וראשונה מהופעתו של כוח לעובדים, ארגון עובדים דמוקרטי שהחל להגיע למספר הישגים שלמרות זעירותם מאיימים על המנגנון האנטי דמוקרטי של ההסתדרות. כך, למרות שהיו בבית הדין לעבודה מספר שופטים הגונים במשך השנים, הרי המצב השתנה והארגון האנטי פועלי, המחזיק את עיקרו של מעמד העובדים בארץ בתוכו, תוך שהוא מכפיף אותם ברוב המקרים לצרכי מעבידיהם, עשו לאבד מכוחו.

 מכיוון שכך, נחשף אופיו הריאקציוני של מנגנון בתי הדין לעבודה והעומדת בראשו מתחילה למלא את יעודה ההיסטורי – הסדרה משטרתית של יחסי העבודה והגנה על הסדר החברתי הרקוב. עד הבחירות להסתדרות, יצא עיני לכמה מאבקי ראווה חסרי ערך שנועדו מראש לכישלון. גם השביתות אותן נאלץ עיני לנהל מפעם לפעם, אינן שביתות שהפועלים דורשים לנהלן והם אף לא מעורבים בהחלטות בעניינן, לא על אורכן , לא על היקפן ולא על סיומן.

 אדרעי וחבריה הודחו משום שניהלו מאבק איגוד מקצועי אמיתי. כוחם נבע מהיותם נבחרי עובדי הרכבת, אשר בחרו בהם באופן דמוקרטי כדי שילחמו עבורם. מדיניותה האנטי דמוקרטית של הנהגת ההסתדרות, הנמשכת כבר דורות יצרה בארץ גם ועדים מרוסנים מראש ומחויבים לא לבוחריהם הפורמאליים אלא לראשי ההסתדרות. חברי ועדים אלה מפצים את עצמם על סירוסם בהשגת טובות הנאה ובשחיתות. זהו המחיר שמשלם בסופו משל דבר מעמד הפועלים כולו על הכנסתו לתוך כותונת המשוגעים של ההסתדרות. כדי לשקם את עצמם, זקוקים העובדים לדמוקרטיה בארגוניהם כמו אוויר לנשימה.  זהו דבר שצריך להתבהר לעובדים שעדיין מאמינים בהסתדרות וכן כי מוסד אנטי דמוקרטי זה חייב להיות מוחלף על ידי איגוד מקצועי אמיתי, עצמאי, דמוקרטי ולוחם. אולם הדרישה הממשית הראשונה שצריכה לעלות היום בועדי העובדים היא: “יבוטלו בתי הדין לעבודה”.

ניצחון סרק של ההסתדרות

Monday, July 16th, 2012

הניסיון של הסתדרות לסתום את הסדקים בחומה שמונעת מהעובדים לממש את כוחם, כפי שקרה ברכבת ישראל לא יצלח לאורך זמן

מאת מתן בורד

בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, שימשה ההסתדרות תחת שלטון מפא”י ומפלגת העבודה, כלי לריסון כוחם של העובדים. בניגוד לחלק מהאמירות המקובלות, ריסון זה לא היה חלק ממשק סוציאליסטי, אלא הוא נדרש כדי ליצור משק קפיטליסטי בדומיננטיות ממשלתית. כמה דוגמאות בולטות לכך הן מרד הימאים שנשבר על ידי שיתוף פעולה הדוק בין מועצת פועלי חיפה לבין הממשלה ושלוחותיה; ועדי הפעולה בשנות ה-60 שהיו בפועל שורה ארוכה של מרידות  נגד סמכות ההסתדרות, ושלצורך שבירתם – בין היתר – יזמה ממשלת מפא”י את המיתון של 65-66; והימנעותה של ההסתדרות מלאגד ולדאוג לתנאי עבודתם של העובדים הפלסטינים לאחר הכיבוש של 67′, מהלך ששימר את חולשת כוח המיקוח הקולקטיבי של כלל העובדים.

המשק הממשלתי/הסתדרותי פורק והופרט במהלך העשורים האחרונים, בהן הנהיגו ממשלות העבודה והליכוד מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית הולכת ומקצינה. גם בתנאים אלה נדרשה ההסתדרות לרסן את כוחם של העובדים ולמנוע מהם להתנגד למהלכים שהחמירו מאוד את מצבם של השכירים ושל אלה שלא יכולים או מעוניינים להיות שכירים בישראל. כך עברו כאן בקלות יחסית רפורמות מרחיקות לכת בשוק העבודה, ונוצרה קטגוריה ענקית וחסרת תקדים של מאות אלפי עובדי קבלן ועוד מאות אלפי עובדים עניים; כך הופרטו עשרות חברות ממשלתיות במחירי רצפה; וכך נוצר בישראל מעמד הטייקונים שמפקיע עוד ועוד מכוחם של תושבי הארץ לנהל את החלוקה של המשאבים הטבעיים ואת אלה שנוצרים בעבודה קשה של מאות אלפים ומיליונים.

***

המבנה הבלתי-דמוקרטי של ההסתדרות, שקשור באופן הדוק לתפקידה ההיסטורי, לרסן את כוחם של העובדים, מילא גם תפקיד מרכזי בהיעדרה של התנגדות ממשית למהפכה הניאו-ליברלית כאן, בהשוואה למהפכות דומות שעברו על מדינות רבות בעולם באותה תקופה. היתרון של התקופה בה אנחנו נמצאים מנקודת מבט של כוחם של העובדים, הוא שהתנערות המדינה מתושביה והחלשתם מביאה גם להחלשתה של ההסתדרות, ובעקיפין להחלשת יכולתה להטיל מרות על העובדים בישראל. זאת הבינו ראשי הממשלות אולמרט ונתניהו מאז סוף העשור הקודם. למזלם נמצא להם בעל ברית אידיאלי בהנהגת ההסתדרות, עופר עיני, שנרתם בחפץ לב לשרת את המדיניות הכלכלית שלהם וליצור “איזון” מחודש בין המדינה – עכשיו בשליטה דה-פקטו של בעלי ההון הפרטיים הגדולים – לבין העובדים, עכשיו במצב חלש בהרבה אפילו ממצבם תחת שלטון מפא”י.

לתוך הסיטואציה הזאת נכנס ב-5 השנים האחרונות “כוח לעובדים-ארגון עובדים דמוקרטי”. אלפי עובדים ממקצועות שונים התאגדו בכוח לעובדים בשנים אלה, בעיקר עובדים מענפים ומקצועות “חדשים”, שההסתדרות לא ראתה צורך לאגדם והפקירה אותם לחסדי השוק החופשי. המעבר של עובדי הרכבת לכוח לעובדים, כהמשך למעבר המוצלח של עובדי חיפה כימיקלים צפון לפני שנה וחצי, הוא סימן לכך שהיכולת של ההסתדרות לשלוט בעובדים ולהגביל את כוחם פוחתת. בלי קשר לתוצאות המאבק ברכבת, ברור שהעובדים בוועדים המאוגדים בהסתדרות רואים כעת את כוח לעובדים כאלטרנטיבה ממשית, ובעתיד נראה יותר ויותר מהם פונים למהלך דרמטי מסוג זה. המהלך הזה, וההד התקשורתי שנלווה אליו, גם עוזרים לעשרות מקומות עבודה חדשים להכיר את האלטרנטיבה הדמוקרטית שמהווה כוח לעובדים להתאגדות, והדבר ניכר בזרם חסר תקדים של פניות ממקומות עבודה לא מאורגנים. השפעה מהותית אפשרית אחרת היא שההסתדרות עצמה תאלץ להקשיב לרצונם של העובדים המאוגדים במסגרתה יותר מאשר בעבר, ולאפשר להם לנהל מאבקים מרחיקי לכת יותר נגד תוכניות הנישול של הממשלה.

***

אבל גם את מאבק עובדי הרכבת עדיין מוקדם מאוד להספיד. בנוסף לפלטפורמה אלטרנטיבית, שמהווה מבנה דמוקרטי יותר לעובדי הרכבת לנהל במסגרתה את מאבקם נגד הממשלה והנהלת הרכבת, כוח לעובדים גם נותן לעובדי הרכבת ולהנהגתם הנבחרת שפה דמוקרטית לנהל באמצעותה את מאבקם. למעלה מאלף עובדי הרכבת שעברו לכוח לעובדים עשו זאת מתוך הבנה שההסתדרות מגבילה אותם ומסרסת אותם. היום, אחרי מאות אסיפות עובדים, עשרות אלפי שיחות שכנוע, על קפה ובטלפון, לעזוב את ההסתדרות ולעבור לכוח לעובדים, רבים מאוד מהעובדים ברכבת מבינים טוב יותר את הקשר ההדוק בין חופש ההתארגנות וחופש הבחירה לבין ביטחון תעסוקתי ושכר ראוי. העובדים האלה, והנהגתם הנבחרת – שמהלך ההדחה הבוטה שלה היה נקודת המפנה במעברם לכוח לעובדים – לא יוותרו במהרה על החופש להוביל  בעצמם את המאבק על החיים שלהם ושל משפחותיהם. במאבק הזה פעילי כוח לעובדים, החברים בסניפי עובדים אחרים שמנהלים או ניהלו מאבקים דמוקרטיים למען שכר הוגן יותר, ביטחון תעסוקתי רב יותר וכו’, צוברים גם הם ניסיון רב ותובנות חדשות, שישמשו אותם במאבקים הבאים. הפעילים האלה ימשיכו לעמוד לצד עובדי הרכבת ולעזור להם להתבסס במסגרת ובשפה הדמוקרטית החדשה בה בחרו. בכל צורה שבה יחתך המאבק המשפטי, עובדי הרכבת והפעילים שפגשו מאות מהם בשבועות האחרונים לא יחזרו במהרה להיות מי שהיו לפני המעבר הדרמטי לכוח לעובדים. לא מומלץ לבנות על צייתנותם של העובדים במקרה שועד הפעולה שמינתה ההסתדרות יקדם או ישלים עם מהלכים שיפגעו בעובדים ובהנהגתם הנבחרת.

הניסיון של ההסתדרות לסתום את הסדקים בחומה שמונעת מהעובדים לממש את כוחם, למרות שיתוף פעולה בוטה עם הנהלות ועם ממשלת ישראל וסיוע נדיב מבית הדין לעבודה, לא יצלח לאורך זמן.

כשבריונים שברו ועדים

Wednesday, July 4th, 2012

כמה פשוט כשהיה אפשר לגמור עניין בעזרת כמה בריונים

מאת רן רביב


המחאה לאן?

Thursday, June 7th, 2012

 המחאה בקיץ 2011 הרעידה את הארץ. האם היא תשוב ותמריא מחדש בקיץ שנמצא מעבר לפינה?

מאת אורי יזהר

  פרופ’ טרכנטברג, ראש הוועדה הידועה, אמר (דה מרקר, 3.6.2012) כי המחאה של קיץ 2011 הייתה אירוע מכונן בתולדות המדינה כי היא החליפה את השיח המדיני המפלג בשיח כלכלי מאחד. הישג נוסף של המחאה הוא, לדבריו, העצמת הדור הצעיר שאינו אינדיבידואליסטי וחומרני כפי שחשבו, אלא דור רעיוני שעבר העצמה ומה שהיה שוב לא יהיה הודות לו. אני מרשה לעצמי להיות קצת ספקן כלפי דבריו אלה של הפרופסור הנכבד.

כבר היו דברים מעולם. היו מחאות עזות, כמו מחאת ואדי סאליב ב-1959 ומחאת הפנתרים השחורים ב-1971, שנדמה היה כי הן מזעזעות מוסדי ארץ, אבל לאחר ששככו הגלים שעוררו התברר כי הסדר החברתי המעמדי והמקפח נשאר על מכונו והפערים למיניהם לא הצטמצמו. אחרי רצח רבין, להבדיל, הזדעזע הדור הצעיר ה”צפוני”, נוער הנרות, הקים את “דור שלם דורש שלום”.  “דור שלם” נעלם מהשטח, הימין שולט והכיבוש נמשך. האירועים הנ”ל ואחרים, כמו המחאה העזה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נחרתו או נצרבו בזיכרון הקולקטיבי, גרמו לכמה הדחות של בכירים אבל לא שינו סדרי חברה ומדינה. עד שלא יהיה שינוי יסודי במצב המדיני, במבנה החברתי ובתרבות הפוליטית, לא נוכל לומר שהמחאות היו אירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל.

***

    אנחנו נמצאים כבר אחרי הפגנות המחאה החדשות שהתקיימו במוצאי שבת, 2.6. הפגנות אלה לא היו הצלחה גדולה, לא מבחינה כמותית ולא מבחינת הרושם שטבעו בדעת הקהל. בתל אביב יצאו להפגנה רק כמה אלפי אנשים, בירושלים כאלף ובחיפה כמה מאות. זה לא מקרי ולא תוצאה של ארגון לקוי. סיבה מרכזית לאי ההצלחה הייתה בכך שאי אפשר, כמאמר הפילוסוף היווני הקדום הרקליטוס, להיכנס לאותו נהר פעמיים. בעברית של ימינו: למרק קר שמנסים לחמם פעם נוספת אין את הטעם שהיה למרק הראשוני. מה שהתפרץ באופן ספונטני ובעצמה גדולה בקיץ שעבר הסתיים בוועדת טרכטנברג שמסקנותיה הביאו לשיפורים מסוימים במצב מעמד הביניים, אבל לא שינתה את המצב מיסודו ולא הגבירה את תחולת הצדק החברתי בישראל. נראה כי ללא זעזוע דרסטי כלשהו הציבור הרחב בישראל לא יצא פעם נוספת בהמוניו לרחובות, למרות כל מאמציהם של מארגני המחאה.

    הספונטניות והעדר המיקוד של המחאה בקיץ 2011 היו הגורמים להתגייסות ההמונית שהייתה ביטוי למורת רוח לא ממוקדת, יותר מאשר למחשבה סדורה מה לא בסדר ומה יש לעשות כדי לתקן את החברה הישראלית. בינתיים הספיקה המחאה להתמסד ומנהיגותה הספיקה להתפצל. סתיו שפיר וכמה מחבריה הקימו תנועה פוליטית חוץ פרלמנטארית שתפעל כקבוצת לחץ על המערכת הפוליטית. דפני ליף הקימה תנועה אחרת, יותר רדיקלית, שעדיין לא הופיעה בציבור וספק אם תופיע בעצמה מספקת להטבעת חותם כלשהו. מנהיג בולט אחר, איציק שמולי, יו”ר הסתדרות הסטודנטים, פנה בכלל לכיוונים אחרים ולא היה שותף לארגון הפגנות ה-2.6.

***

 ממקורות שונים נודע לי גם כי חלק ממארגני ההפגנה האחרונה, אשר הביאו אנשים רבים אליה ומימנו את רוב ההוצאות, ניסו בהצלחה מסוימת גם לקבוע מי יהיה על הבמה ומי יישא בה דברים. לנציגה של מורות קבלן שאורגנו על-ידי “כוח לעובדים” לא התאפשר לדבר בהפגנה וכך גם לנציגת ארגון העובדים “מען” המאגד בעיקר עובדים ערבים. הקשר בין מעשים אלה לאינטרסים הפוליטיים של ההסתדרות בהנהגת עופר עיני ברור למדי. אני בהחלט בעד פוליטיזציה של המחאה, אבל לא בדרך הזאת. הדרה של יחיד או ארגון כלשהו, שעמדותיו עולות בקנה אחד עם מטרות המחאה אבל הוא לא מוצא חן בעיני מישהו בעל אמצעים, היא פסולה מכל וכל ויש להביע תקווה שמקרים כאלה לא יישנו.

    המחאה של השנה שעברה כללה בעיקר צעירים משכילים בני המעמד הבינוני. גם בדרום תל אביב הייתה מחאה, אבל מי שנתן את הטון היו ה”צפונים”. אוכלוסיות השכונות הדרומיות של תל אביב ושל ערי הפריפריה לא מילאו את השורות בהפגנות ולא היו יסוד בולט במאהל שדרות רוטשילד, למשל. אני הייתי מצפה ממארגני המחאה השנה שיבואו להפגין יחד עם תושבי שכונות הדרום של תל אביב נגד הצפת שכונותיהם במהגרי עבודה, שחיים בדוחק וצפיפות וחלקם הם עבריינים מחוסר ברירה. הם מפחידים את התושבים הוותיקים של השכונות ופוגעים באיכות החיים שלהם. יחד עם זאת, צריכים היו מארגני המחאה המזדהים עם המצוקה של שכונות הדרום להוקיע את ההתבטאויות הגזעניות של טיפוסים כמו מירי רגב ודני דנון ולהפנות את האצבע ואת התודעה אל האשמה האמיתית במצב – הממשלה.

היעדרות המוחים מהצפון מהפגנות תושבי הדרום רק מבליטה ומחזקת את הפירוד שקיים בין המגזר החילוני-ליברלי-אשכנזי למגזר המזרחי-מסורתי ומחזקת את זיקתו המסורתית לימין המדיני והכלכלי-חברתי. אין מנוס מן המסקנה כי המחאה המתגדרת בדרישות לצדק חברתי היא בעיקרה מחאה של זעיר בורגנים שנשחקים ורוצים “להשיב עטרה ליושנה”, ולא מאבק אמיתי על מבנה וצביון החברה הישראלית. אם תמשיך כך נידונה המחאה, כמו מחאות הסטודנטים באירופה ב-1968, להשאיר זיכרון ולא להטביע חותם.

מתוך “עבודה שחורה”