Archive for October, 2012

צוותי החיסול של ההון הגלובלי

Friday, October 5th, 2012

מה קורה בארצות מתפתחות כשאקטיביסט איגודים כריזמטי,  אשר איימו על חייו, מנסה לאגד עובדים במדינה שנמצאים בתת-תגמול ותת-זכויות מול קבוצות עסקיות הנתמכות ע”י המשטר? תשובה: הורגים אותו

הם עדיין הורגים חברי איגודים מקצועיים (כמו שבמערב הרגו עד כמעט אמצע המאה ה-20):

שלא תהיה לכם טעות. היו לנו רעות חולות משלנו מבחינת אנטי-עבודה (מאורגנת) במשך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היכן שמארגני איגודים, רדיקליים פוליטיים, חשודים כאנרכיסטים ובולשיביקים נודו, הוכו, נכלאו, גורשו, נרצחו, והוצאו להורג על ידי המדינה – הכל בשם ה”חוק והסדר”. אולם רבים מאותה אנשים (ונשים גם כן… הם גירשו את אמה גולדמן [אנרכיסטית ידועה] לרוסיה) הוסטו ממסלולם באופן ברור, לפחות לדמויות בעלות הפרופיל הגבוה ניתנה מראית עין של משפט עם חבר מושבעים.

שאלה: אז מה קורה בימים האלה בארצות מתפתחות כשאקטיביסט איגודים חשוב וכריזמטי – עם האומץ לעמוד נגד קבוצות העסקים הזדוניות והנתמכות על ידי הממשלה, אשר איימו על חייו ביותר ממקרה אחד, מנסה לגרום לעובדים במדינה שנמצאים בתת-תגמול ותת-זכויות להצטרף לאיגוד עובדים? תשובה: הם הורגים אותו.

דווח ביום שני, ה-9 באפריל, שגופתו של אמינול איסלאם, מנהיג האיגוד הכריזמטי ושרבים מכבדים אותו, המגיע מתעשיית הביגוד של בנגלדש, נמצא (ביום שישי ה-6 באפריל) זרוק בצידי הדרך בגאטאייל, עיר שנמצאת בקירוב במרחק של 60 מיילים צפון-מערבית לדאקה, עיר הבירה של בנגלדש. לא רק שאיסלאם נרצח, המשטרה המקומית דווחה שהגופה הראתה סימנים של התעללות “חמורה”.

מאז 2006, אמינול איסלאם היווה קוץ בישבנם של הבוסים של תעשיית הביגוד, כשהוא נלחם עבור שכר גבוה יותר, תנאי עבודה בטוחים יותר, ועלייה בכבוד העובד. רבים מהבנגלדשים עובדים ימי עבודה של 12-14 שעות, עושים מעט מאוד כסף שיכול להגיע ל- 21 סנט לשעה (בערך שקל לשעה), ואפילו לא זוכים להפסקות קבועות. כשלוקחים את 19 מיליארד הדולר שמדווחים במכירות בחו”ל ב-2011, בנגלדש היא היצואנית השנייה בגודלה בעולם של לבוש. המחיר והסיכון גבוהים מאוד. כשמדובר ב- 5000 מפעלים המוציאים תוצרי בד יומם וליל, תעשיית הטקסטיל לבדה שומרת את כלכלת בנגלדש במצב של ציפה. זאת הסיבה שהם כל-כך פחדו מאמינול איסלאם.

לאחרונה, איסלאם ניסה לארגן עובדים במפעלים שנמצאים בבעלות חברה שנקראת קבוצת שאנטה. לפי דוחות הובלה, שאנטה מייצרת פרטי לבוש להרבה חברות הלבשה ידועות אמריקניות, בהם טומי הילפיגר, נייק, וראלף לורן. מכיוון שהפעילות של איסלאם הוכרה ככזו שהיתה אחראית במידה רבה להתקוממויות של עובדים ולהפגנות ב-2011 – הפגנות שכמעט וגרמו לנזק קשה לתעשייה – קבוצות עסקיות לא התכוונו לעמוד מנגד ולצפות כיצד הוא משכנע את 8,000 העובדים של שאנטה להצטרף לאיגוד. הם לא התכוונו להרשות את זה. אז הם הרגו אותו.

שתהיו בעניינים, הזוועות האלה לא מתרחשות רק בבנגלדש הרחוקה; הן קורות בהמיספרה שלנו (של ארה”ב) גם כן – במרכז ובדרום אמריקה. למעשה, המקום שבו הם חזרו ונשנו הכי הרבה פעמים – וממשיכים לחזור בקביעות מקפיאת דם – זה קולומביה. לפי המרכז לסולידריות (הזרוע הבינלאומית של פדרציית העובדים, שהמפקדה שלה בוושינגטון), כמעט 4,000 אנשי איגודים מקצועיים קולומביאניים נרצחו במהלך 20 השנים האחרונות. אכן, יותר אנשי איגודים מקצועיים נהרגים בקולומביה כל שנה מאשר בשאר מדינות העולם – ביחד.

ארה”ב תומכת בממשלה של קולומביה. אנחנו (ארה”ב) תומכים בממשלת האנטי-עובדים הזו המעניקה מס שפתיים בדמות ייזום תוכניות שמעוצבות ככה שיעצרו את האלימות, אך למען האמת, עשו מעט מכדי למנוע צוותי חיסול ורוכבי-לילה מלעבוד מסביב למדינה ברצח של אנשי איגודים מקצועיים.

וזה המקום שבו הסידור נמצא כרגע. הביגוד שלנו נעשה על ידי עובדים שתנאי העבודה שלהם במפעל הם נתעבים. התוצר שלנו נקצר על ידי מלקטים שתנאי השדה שלהם נקלים; והממשלה שלנו תומכת במשטרים שהרקורד שלהם בתחום זכויות האדם הוא בדיחה. לארה”ב יש יותר מ-800 בסיסים צבאיים שמפוזרים מסביב לעולם, אנחנו מוציאים יותר כסף על מגננה מאשר כל שאר העולם -יחד, וברק אובמה זוכה בפרס נובל לשלום. זהו שילוש מאוד מוזר.

מתוך Counterpunch / תרגום:  שי נימצן