המחאה לאן?

Thursday 7 כJun, 2012

 המחאה בקיץ 2011 הרעידה את הארץ. האם היא תשוב ותמריא מחדש בקיץ שנמצא מעבר לפינה?

מאת אורי יזהר

  פרופ’ טרכנטברג, ראש הוועדה הידועה, אמר (דה מרקר, 3.6.2012) כי המחאה של קיץ 2011 הייתה אירוע מכונן בתולדות המדינה כי היא החליפה את השיח המדיני המפלג בשיח כלכלי מאחד. הישג נוסף של המחאה הוא, לדבריו, העצמת הדור הצעיר שאינו אינדיבידואליסטי וחומרני כפי שחשבו, אלא דור רעיוני שעבר העצמה ומה שהיה שוב לא יהיה הודות לו. אני מרשה לעצמי להיות קצת ספקן כלפי דבריו אלה של הפרופסור הנכבד.

כבר היו דברים מעולם. היו מחאות עזות, כמו מחאת ואדי סאליב ב-1959 ומחאת הפנתרים השחורים ב-1971, שנדמה היה כי הן מזעזעות מוסדי ארץ, אבל לאחר ששככו הגלים שעוררו התברר כי הסדר החברתי המעמדי והמקפח נשאר על מכונו והפערים למיניהם לא הצטמצמו. אחרי רצח רבין, להבדיל, הזדעזע הדור הצעיר ה”צפוני”, נוער הנרות, הקים את “דור שלם דורש שלום”.  “דור שלם” נעלם מהשטח, הימין שולט והכיבוש נמשך. האירועים הנ”ל ואחרים, כמו המחאה העזה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נחרתו או נצרבו בזיכרון הקולקטיבי, גרמו לכמה הדחות של בכירים אבל לא שינו סדרי חברה ומדינה. עד שלא יהיה שינוי יסודי במצב המדיני, במבנה החברתי ובתרבות הפוליטית, לא נוכל לומר שהמחאות היו אירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל.

***

    אנחנו נמצאים כבר אחרי הפגנות המחאה החדשות שהתקיימו במוצאי שבת, 2.6. הפגנות אלה לא היו הצלחה גדולה, לא מבחינה כמותית ולא מבחינת הרושם שטבעו בדעת הקהל. בתל אביב יצאו להפגנה רק כמה אלפי אנשים, בירושלים כאלף ובחיפה כמה מאות. זה לא מקרי ולא תוצאה של ארגון לקוי. סיבה מרכזית לאי ההצלחה הייתה בכך שאי אפשר, כמאמר הפילוסוף היווני הקדום הרקליטוס, להיכנס לאותו נהר פעמיים. בעברית של ימינו: למרק קר שמנסים לחמם פעם נוספת אין את הטעם שהיה למרק הראשוני. מה שהתפרץ באופן ספונטני ובעצמה גדולה בקיץ שעבר הסתיים בוועדת טרכטנברג שמסקנותיה הביאו לשיפורים מסוימים במצב מעמד הביניים, אבל לא שינתה את המצב מיסודו ולא הגבירה את תחולת הצדק החברתי בישראל. נראה כי ללא זעזוע דרסטי כלשהו הציבור הרחב בישראל לא יצא פעם נוספת בהמוניו לרחובות, למרות כל מאמציהם של מארגני המחאה.

    הספונטניות והעדר המיקוד של המחאה בקיץ 2011 היו הגורמים להתגייסות ההמונית שהייתה ביטוי למורת רוח לא ממוקדת, יותר מאשר למחשבה סדורה מה לא בסדר ומה יש לעשות כדי לתקן את החברה הישראלית. בינתיים הספיקה המחאה להתמסד ומנהיגותה הספיקה להתפצל. סתיו שפיר וכמה מחבריה הקימו תנועה פוליטית חוץ פרלמנטארית שתפעל כקבוצת לחץ על המערכת הפוליטית. דפני ליף הקימה תנועה אחרת, יותר רדיקלית, שעדיין לא הופיעה בציבור וספק אם תופיע בעצמה מספקת להטבעת חותם כלשהו. מנהיג בולט אחר, איציק שמולי, יו”ר הסתדרות הסטודנטים, פנה בכלל לכיוונים אחרים ולא היה שותף לארגון הפגנות ה-2.6.

***

 ממקורות שונים נודע לי גם כי חלק ממארגני ההפגנה האחרונה, אשר הביאו אנשים רבים אליה ומימנו את רוב ההוצאות, ניסו בהצלחה מסוימת גם לקבוע מי יהיה על הבמה ומי יישא בה דברים. לנציגה של מורות קבלן שאורגנו על-ידי “כוח לעובדים” לא התאפשר לדבר בהפגנה וכך גם לנציגת ארגון העובדים “מען” המאגד בעיקר עובדים ערבים. הקשר בין מעשים אלה לאינטרסים הפוליטיים של ההסתדרות בהנהגת עופר עיני ברור למדי. אני בהחלט בעד פוליטיזציה של המחאה, אבל לא בדרך הזאת. הדרה של יחיד או ארגון כלשהו, שעמדותיו עולות בקנה אחד עם מטרות המחאה אבל הוא לא מוצא חן בעיני מישהו בעל אמצעים, היא פסולה מכל וכל ויש להביע תקווה שמקרים כאלה לא יישנו.

    המחאה של השנה שעברה כללה בעיקר צעירים משכילים בני המעמד הבינוני. גם בדרום תל אביב הייתה מחאה, אבל מי שנתן את הטון היו ה”צפונים”. אוכלוסיות השכונות הדרומיות של תל אביב ושל ערי הפריפריה לא מילאו את השורות בהפגנות ולא היו יסוד בולט במאהל שדרות רוטשילד, למשל. אני הייתי מצפה ממארגני המחאה השנה שיבואו להפגין יחד עם תושבי שכונות הדרום של תל אביב נגד הצפת שכונותיהם במהגרי עבודה, שחיים בדוחק וצפיפות וחלקם הם עבריינים מחוסר ברירה. הם מפחידים את התושבים הוותיקים של השכונות ופוגעים באיכות החיים שלהם. יחד עם זאת, צריכים היו מארגני המחאה המזדהים עם המצוקה של שכונות הדרום להוקיע את ההתבטאויות הגזעניות של טיפוסים כמו מירי רגב ודני דנון ולהפנות את האצבע ואת התודעה אל האשמה האמיתית במצב – הממשלה.

היעדרות המוחים מהצפון מהפגנות תושבי הדרום רק מבליטה ומחזקת את הפירוד שקיים בין המגזר החילוני-ליברלי-אשכנזי למגזר המזרחי-מסורתי ומחזקת את זיקתו המסורתית לימין המדיני והכלכלי-חברתי. אין מנוס מן המסקנה כי המחאה המתגדרת בדרישות לצדק חברתי היא בעיקרה מחאה של זעיר בורגנים שנשחקים ורוצים “להשיב עטרה ליושנה”, ולא מאבק אמיתי על מבנה וצביון החברה הישראלית. אם תמשיך כך נידונה המחאה, כמו מחאות הסטודנטים באירופה ב-1968, להשאיר זיכרון ולא להטביע חותם.

מתוך “עבודה שחורה”

אפשרות התגובות סגורה.

אתר כוח לעובדים נבנה בפלטפורמת WordPress MU | כל התכנים באתר מוגנים ברישיון Creative Commons
הקמה: יוחאי עילם , חנית כהן | עיצוב: רונן אידלמן הפקה: נעה נוצני | ניהול: מתן בורד| ייעוץ: עידו פישמן