Archive for May, 2012

מחאה פוליטית

Thursday, May 17th, 2012

הצורך בפוליטיזציה גוברת של המחאה הוא הלקח והברור ההכרחי מן המחאה של קיץ 2011. דברים במפגש פעילים

 מאת  דני גוטוויין

 על המחאה החברתית של קיץ 2012 להיות מחאה פוליטית, או שהיא לא תהיה. הצורך בפוליטיזציה גוברת של המחאה הוא הלקח והברור ההכרחי מן המחאה של קיץ 2011.

שיהיה ברור, מחאה פוליטית, היא מחאה מפלגתית, כי אין פוליטיקה בלי מפלגות. מחאה פוליטית היא מחאה סוציאל-דמוקרטית המתייצבת כאופוזיציה לשלטון הניאו-ליברלי.

 מחאה פוליטית היא מחאה שפעיליה משתלבים בפעילות המפלגתית ואשר משלבת את המפלגות בפעילותה, אך מתוך ביקורת של היסודות הניאו-ליברליים שעיקרו את השמאל הישראלי עד כה.  

 ככזו מחאה פוליטית היא מחאה המאתגרת את מפלגות האופוזיציה, אלו שישנן ואלו שיהיו. מחאה פוליטית היא מחאה המרחיבה את האופק הסוציאל-דמוקרטי ופורצת את המעגלים החברתיים של מעמד הביניים המבוסס והשמרני, המהווים את בסיסי התמיכה של “השמאל’.

 המחאה של קיץ 2011 היתה נקודת מפנה בחברה הישראלית: היא הציפה את המסרים הסוציאל-דמוקרטיים, היא לימדה שההמון יכול להפוך לציבור וכי לציבור יש כוח.

אך כמו כל מטפס הרים אחרי שהגיע לשיא, כרגע אנחנו מצויים במדרון ועלינו לחשוב על הדרך לכיבוש הפסגה הבאה.

עלינו להיות ישרים עם עצמנו: המחאה של הקיץ שעבר לא השיגה את מטרותיה. בקיץ שעבר היו לנו ציפיות גבוהות: צדק חברתי, די להפרטה, מדינת רווחה.

 ואולם, דווקא אנחנו יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, כי הפערים לא קטנו, ההפרטה ממשיכה וחוסר הביטחון החברתי רק גובר. בלשון אחרת, הבעיות שהוציאו אותנו לרחובות בקיץ שעבר לא נפתרו, הן רק התעצמו.

נכון, המחאה שינתה את התודעה ואת השיח, אך היא כשלה בשינוי המציאות. המחאה כשלה ביצירת גלגל השיניים שיהפוך את האנרגיה שנוצרה בהפגנות ובמעגלי השיח, כי המחאה סירבה להיות פוליטית, משמע מפלגתית.

המחאה נכנעה לטענה שהפוליטיקה משחיתה, שהפוליטיקה היא חלק מהבעיה ולכן לא יכולה להיות הדרך לפיתרון. אלא שיש להכיר בכך שכוח משנה מציאות חייב בהכרח להיות פוליטי.

אם המחאה של הקיץ הקרוב תהיה לא תהיה פוליטית, היא תהפוך לטרכנטברג 2.0, משמע, לביקורת מתחסדת המשמשת כיסוי להמשך הסדר הקיים.

 על המחאה להיות פוליטית משום שההון הוא פוליטי: זוהי המשמעות של הון ושלטון. לכן, המאבק בהון ושלטון לא יכול להיות אלא פוליטי. ולכן, להתנגד למחאה פוליטית פירושו לחזק את ההון והשלטון.

זוהי המשוואה הפשוטה עימה יש להתמודד: המאבק בהון ושלטון לא יכול להיות אלא פוליטי. ולכן, להתנגד למחאה פוליטית פירושו לחזק את ההון והשלטון.

 מחאה לא-פוליטית זה בדיוק מה שרוצים נתניהו, ההון-שלטון ודובריהם. לכן, כדי לעקר את המחאה הם תוקפים את הפוליטיזציה שלה.; וכשם שהם מצליחים להמשיך בהפרטה ובהגדלת הפערים, כך הם מנצחים את המחאה כאשר בנימוק הכוזב ש”אסור למחאה להיות פוליטית” הם ממשיכים להלחם בה.

זהו ההישג הגדול ביותר של נתניהו וההון-שלטון, הם הצליחו לשכנע את המוחים ש”אסור למחאה להיות פוליטית” וכך מבטיחים שהמחאה לא תשנה את המציאות, אלא תהפוך אותה לנסבלת יותר.

 יש להודות, עד כה מחאת קיץ 2012 מצטיירת כמחאה מופרטת. “אנחנו לא דורשים מן השלטון, אנחנו נשנה בעצמנו, באמצעות יוזמות מלמטה”, הגדיר זאת אחד הפעילים. כך באמצעות הפרטת המחאה היא מפסידה את העוצמה הפוליטית הקיימת רק ביחד ובארגון.

ואמנם, המחאה של קיץ 2012 לבשה עד כה צורה של פסטיבל של אקטיביזם חברתי, שמסתייג מן הפוליטיקה וכך משאיר את המרחב להון-שלטון.

 כדי להצליח המחאה של קיץ 2012 צריכה להיות פוליטית ומפלגתית, היא צריכה לאתגר את השלטון ואת האופוזיציה, היא צריכה לגייס את הכוח “מלמטה” כדי לחולל שינוי “מלמעלה”. זוהי בדיוק מהותה של פוליטיקה מפלגתית דמוקרטית.

אבל, כדי שזה יקרה, על המחאה של קיץ 2012 להתגבר על האתגר הקשה מכל: המחאה של קיץ 2012 צריכה לשנות גם אותנו, את הפעילים, ולהעביר אותנו משלב האקטיביזם החברתי לשלב הפוליטיקה המפלגתית.

מן המחאה אל הפוליטיקה, זה הכיוון בו חייבת ללכת המחאה של קיץ 2012.

סיכוי גדול לשיבת השמאל

Wednesday, May 9th, 2012

עכשיו המהפך יכול להתחיל. זאת אפשרות ריאלית שתלויה בעיקר במה שהשמאל בישראל יעשה. סוף-סוף מוצגות לציבור שתי חלופות ברורות

מאת קורט טוכולסקי

קמתי בבוקר שמעתי את הבשורה והמבוכה הראשונית התחלפה מהר מאוד בשמחה. אחר כך, כששמעתי את שלי יחימוביץ’ חדה כתער ברשת ב’, השמחה כבר נמהלה בביטחון. לראשונה מזה שנים, יש סיכוי שהשמאל בישראל יחזור לשלטון וכאשר אני אומר שמאל אני לא מדבר על המחנה הווירטואלי שכולל את קדימה ולפיד – מחנה שלא קיים, שנועד להציג מצג שווא לבוחר כדי שיצביע למפלגות הון שלטון שמתחפשות לאופוזיציה ואלטרנטיבה – אני מדבר על שמאל, שמאל אמיתי שמאל סוציאליסטי וסוציאל-דמוקרטי, שמאל שמורכב משלוש מפלגות, העבודה חד”ש ומרצ.

בעיני רוחי אני רואה את היום, אי שם בתחילת דצמבר 2013, ראש ממשלת ישראל החדשה חה”כ שלי יחימוביץ’ יורדת מהדוכן ומצטרפת לחבריה בשולחן הממשלה, ליד השולחן לוחצים את ידיה זהבה גלאון ומוחמד ברכה, שני שותפיה הבכירים לקואליציה. היום הזה הוא לא הזיה ולא משאת נפש בלתי ניתנת להגשמה, זאת אפשרות ריאלית שתלויה בעיקר במה שהשמאל בישראל יעשה והשמאל בישראל כאמור מורכב משלוש מפלגות שהיום יש להם 15 מנדטים, מפלגת העבודה חד”ש ומרצ.

ביבי נתניהו נפל בקסמו שלו, באהבת הספינים ובמסכי העשן שמאפשרים תעתועים ורמייה. הבחירות נדחו ומאחורי מסכי הערפל של הפוליטיקה הישראלית נותרו בעת הרמת המסך שני גושים, גוש משרתי ההון של הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו, ש”ס העצמאות והשותפות לקואליציה הנוכחית של קרקס הכיסאות המוסיקליים הזה הבית היהודי ויהדות התורה; נגדם ניצב השמאל (נכון, גם הימין הקיצוני באופוזיציה אבל הם גרורה של השלטון) שצריך לעבוד נכון, בלי הסחות דעת מול קואליציית משרתי ההון ולהגיע לשלטון. סוף-סוף יש בפני אזרחי ישראל שתי אלטרנטיבות ברורות ועלינו, כאנשי מחנה השמאל, לעבוד למען הבהרת האלטרנטיבה שלנו לשלטון לציבור הרחב.

עכשיו המהפך יכול להתחיל והמטוטלת יכולה לנוע שמאלה. אין יותר גורמים מעכבים שיכולים לגנוב קולות מהשמאל.  כן, צריך להיזהר מהשמאל הלאומי ומקמבק של “יש עתיד” והיו”ר המשוריין שלה למרכז הבמה, אבל בעיקר צריך להתחיל כבר היום להסביר את ההבדל בין חסידי הצדק החברתי באופוזיציה ומשרתי ההון בשלטון, בין תומכי מדינת הרווחה, העבודה הישירה והמאורגנת, קץ הכיבוש ואיכות הסביבה לעבדיהם של טייקונים ותאגידים משעבדי עובדים ומנציחי כיבוש.

עוד מעט ממשלת הזדון שלנו תאלץ להתמודד עם התוצאה של מדיניות כלכלית ניאו ליבראלית כושלת של כל ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות ותנסה להכות בעובדים ובנתמכים ולתת עוד לטייקונים ותאגידים. נגד זה צריך להילחם מעכשיו ועד הבחירות, עוד שנה וחצי ולמען מדינת רווחה חזקה, מדינה שמעורבת בשוק, פיקוח על מחירים, תעסוקה ישירה, הגבלת רווחים, קצבאות שמאפשרות קיום בכבוד, הכשרה מקצועית, נגישות לחינוך ותרבות, בריאות ורווחה ממשלתיים לכל, הגברת האכיפה והפיקוח על חוקי עבודה, בטיחות וגהות, יותר איכות סביבה, סיום הכיבוש והסכסוך, הגבלת שעות העבודה, פיתוח תשתיות, הרחבת התחבורה הציבורית, מיגור העוני והתופעות הנלוות לעוני במקום מאבק בעניים.

יש לנו הרבה עבודה ואף אחד לא יעשה אותה בשבילנו, היום קיבלנו הזדמנות. כשם שפרישת ברק וליצניו למפלגת העצמאות שחררה את מפלגת העבודה, דחיית הבחירות ופרישת קדימה מהאופוזיציה שחררה את גוש השמאל כולו. עכשיו הכול תלוי רק בנו ובמה שנעשה. היום, תודות לעבודתם של שלושה משרתי הון זחוחים – ביבי, ברק, מופז – המהפך האמיתי בחברה הישראלית יכול להתחיל.

מתוך “עבודה שחורה”

קואופרטיב דיור – איך זה עובד?

Sunday, May 6th, 2012

קואופרטיב הדיור של רחוב שארנוובר (Scharnweber) בברלין הוא אחד מני רבים בגרמניה. מטרתו לאפשר מגורים זולים על ידי בעלות משותפת על הדירות, ולארגן את הדיירים לביצוע יוזמות שונות לשיפור חייהם וסביבתם. כיצד עושים זאת? שיחה עם יוהנס, חבר הקואופרטיב

 

ראיין: יהונתן משעל

 יהונתן: מה הוא בעצם קואופרטיב דיור?

יוהנס: הרעיון בקואופרטיב דיור הוא לתת לאנשים הזדמנות לרכוש בית למגורים במחיר זול. המחיר יכול להיות נמוך מכיוון שהבית אינו פתוח ממש למכירה בשוק החופשי, אלא נמצא תחת פיקוח של הקואופרטיב, שהופך כל מכירה לצורך רווח לכמעט בלתי אפשרית. כך הבית נשאר תמיד בייעודו המקורי – להיות מקום מגורים.

 

יהונתן: איך התחילה ההתארגנות של הקואופרטיב שלכם?

יוהנס: חלק מהמקום תפקד כסקווט[1] עוד משנות ה-90. בעקבות רצון לרכישה של המתחם על ידי חברת נדל”ן מקומית, הממסד העירוני התערב ודרש את הפינוי של הסקווט. החברים בסקווט ארגנו התנגדות למהלך, ולבסוף כל הדיירים במקום לקחו הלוואה וקנו את השטח, כולל בתים שהיו מיועדים לפינוי, ועוד שטח נוסף באותו הגודל שכלל בתים נוספים.

 

יהונתן: אתה יכול להסביר את המבנה של הקואופרטיב שלכם?

יוהנס: באופן בסיסי ההתארגנות שלנו בנויה בשתי רמות: קואופרטיבים של בתים או בניינים, בהם חברים כל הדיירים, וקואופרטיב גג של כלל הקואופרטיבים. דיירים שרוצים להצטרף אלינו – בין אם הם גרים בדירות, בתים או כל צורת מגורים אחרת – צריכים להיות מאורגנים בקואופרטיב שכולל את כל הדיירים בצורת המגורים שלהם. הקואופרטיב הביתי הזה יהיה חבר בקואופרטיב הגג שלנו, שמאחד את הקואופרטיבים של כל צורות המגורים הנוספות וארגונים וגופים נוספים.

קואופרטיב הגג יחד עם הקואופרטיב הביתי המצטרף, יקימו חברה בע”מ לצורך קניית הבית של המצטרפים. 51% מהחברה הזאת תהיה בבעלות הקואופרטיב הביתי המצטרף ו-49% יהיו בבעלות קואופרטיב הגג. שני הארגונים יביאו את ההון הראשוני הדרוש לקניית הבית לפי יחס הבעלות שלהם על החברה בע”מ. הקואופרטיב הביתי יכול להחליט על כמעט כל דבר שקשור לבית שלו. רק דברים מועטים מאד דורשים את האישור של קואופרטיב הגג. חוק היסוד היחיד של קואופרטיב הגג הוא לעולם לא להרשות לקואופרטיב ביתי למכור נכס תמורת רווח. כלומר, אפילו אם קואופרטיב ביתי מתכוון ומחליט למכור את הבית שלו, כי התחלפו כל הדיירים או מכל סיבה אחרת, קואופרטיב הגג תמיד יפעל כדי לעצור את המכירה.

 

יהונתן: מה עוד עושה קואופרטיב הגג?

יוהנס: קואופרטיב הגג פועל כדי לקנות נכסים: סקווטים לשעבר, מעונות סטודנטים שלפני כן היו בבעלות המדינה, בתי כפר קטנים, או פרויקטים שרק כוללים סדנאות קטנות לאמנים או דירות יחיד. כבר יש קבוצות כיום שמתארגנות מתוך מטרה למצוא בתים או בניינים ולקנות אותם. זה תלוי במחירים ולא אפשרי בכל מקום. כרגע יש קבוצות שיוזמות קואופרטיב גג חדש בלייפציג, היכן שמחירי הדיור נמוכים כיום. רוב הבתים הם לא שיכונים, אבל בדרך כלל כוללים מספיק מקום בשביל משרדים, פרויקטים פוליטיים או התארגנויות, ברים של הסצנה הרדיקלית, גני ילדים וכד’. כמעט כל הבתים מעורבים פוליטית, ומשכירים חללים במחירים זולים לקבוצות שצריכות מקום,  או לפחות מנסים לעשות את זה.

 

יהונתן: מה קורה בתוך הבתים? איך אתם מתייחסים, למשל, לנושא בעלות פרטית? ואיך מתקבלות ההחלטות בתוך כל בית?

יוהנס: זה שונה מבית לבית. בבית שלנו החלטות מתקבלות על בסיס קונצנזוס, כלומר: אם אף אחד לא אומר לא, ולפחות כמה אומרים “כן”, אז מסכימים על העניין. מספיק “לא” אחד כדי להטיל וטו. וטו מפסיק את הדיון, ואנו מצפים שישתמשו בו רק אם מי שמטיל אותו מרגיש שהוא תקוע בדיון, או לא רוצה לדון בנושא יותר, או שזה נהיה יותר מדי אישי.

חפצים אישיים הם חפצים אישיים. חפצים משותפים נקנים על ידי כולם, כמו מכונות כביסה, כלי מטבח וכו’. אם מביאים דברים פרטיים לשימוש כולם, הם נעשים שייכים לכולם. אם מישהו עוזב אנחנו משתדלים שהוא יוכל לקחת מה שהוא צריך, אבל החפצים שהביא לשימוש הכללי שייכים עכשיו לכולם. גם אם משהו נמצא במחלוקת, אנחנו תמיד נחליט עליו בקונצנזוס. כך שאין מצב שבו למישהו פשוט “לא אכפת” ואין דברים שנופלים בין הכיסאות.

 

יהונתן: איזה עוד נושאים הם ייחודיים למנגנון של הדיור שלכם?

יוהנס: כל הסיפור של מגורים משותפים בדרך כלל מסקרן מאד אנשים מבחוץ, אבל זה יותר רכילות ממידע חשוב. יש את הפרויקטים השונים שקואופרטיב הגג מעורב בהם, שמתאפשרים רק במסגרת מערכת כמו זאת. הקואופרטיב לא מושפע משיקולים של שוק ויש מרחב להשקיע בדברים פחות “כלכליים” אבל הרבה יותר חשובים לנו כמו התארגנויות של קבוצות פעילים, שמירה על אורח חיים יותר אקולוגי או אפילו הפעלה של מועדון נוער בשכונה ותמיכה משפטית בדיירים בסכנת פינוי בגלל שרוצים למכור את הבניין שלהם או להרוס אותו. בכלל, צורת הדיור הזאת משפיעה על העיר ברלין בכללותה ומאפשרת לאנשים לחיות בכבוד רב יותר. לדעתי היא מאפשרת גם לשמור על מרקמי חיים, בעיקר אנשים ממעמד נמוך, קבוצות שוליים ומהגרים, אבל גם אנשים עובדים וסטודנטים שצריכים לחיות בעיר. אם לא היו התארגנויות כאלה, לא היינו יכולים לשמור על השכונה שלנו מ”פיתוח” שזה למעשה אומר גזר דין מוות על אופי השכונה הנוכחי והאנשים שחיים בה, שהיו צריכים ללכת למקומות אחרים השמורים בדרך כלל לעניים. את הבתים הצבעוניים ה”אותנטיים” של השכונה היו קונים עשירים וכמו שהם אומרים, “משקמים” אותם, שזה מילים יפות לשיפוץ בלי להשאיר עקבות של מה שהיה קודם, כמו שעשו פה לכל השכונה מסביב לפרויקט. הפרויקט שלנו, מאז שהתחלנו אותו, הכפיל את הגודל שלו ושמר על כל החלק שלנו בשכונה, כולל הדיירים.

 

 יהונתן: תודה! מקווה שאת הביקור הבא שלך בתל אביב תוכל לעשות בקואופרטיב דיור שאני אקח בו חלק!

יוהנס: העניין המרכזי הוא להבין כמה כוח יש בהתארגנות של יחידים. לקפיטליזם, בסופו של דבר, אין מה לעשות מול קבוצה מאורגנת בין אם אלה חבורת עשירים שבאים לשדוד את המדינה, או קבוצת דיירים שרוצים לנהל לעצמם את החיים. פשוט להתארגן. המודל שסיפרתי לך עליו הוא רק אחד, אני יודע שיש בעולם נוספים אך המשותף לכולם הוא העבודה המשותפת של אנשים על מה שחשוב להם. בהצלחה!

 יהונתן ה. משעל הוא אמן ופעיל חברתי

 מתוך חברה מס’ 51

 


[1] סקווט (Squat): כינוי להשתלטות של קבוצות מאורגנות על נדל”ן נטוש, שיקומו ושימוש בו למגורים.

 

השורשים הניאו-ליברליים של תנועת העבודה

Friday, May 4th, 2012

האתוס החלוצי של תנועת העבודה עמד בסתירה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שלה. הפרישה מהחברה וההתבדלות ממנה, שעמדו במוקד האתוס החלוצי, עומדים בשורש המגזור של תנועת העבודה ותמיכתה במשטר הניאו-ליברלי. התחדשותה מותנית בפיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים

מאת דני גוטוויין

החלוציות והסוציאליזם הם שני מרכיבים משלימים בדמותה של תנועת העבודה הציונית כפי שהיא מצטיירת בהיסטוריוגרפיה התנועתית והמקצועית. המאמר הנוכחי מבקש לערער על תפיסה מקובלת זו ולטעון כי בין האתוס החלוצי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית התקיימה סתירה רעיונית ופוליטית. סתירה זו עיצבה את מדיניותה של תנועת העבודה בתקופת היישוב והמדינה, עד מהפך 1977 ולאחריו, והיא משתקפת בהרכב המעמדי של תומכיה, שהשפעתו ניכרת בתמורות העוברות עליה גם כיום.

החלוציות הייתה הכלאה של ארבע תרבויות פוליטיות שרווחו במרחב שבתוכו התפתחה הציונות הסוציאליסטית: המהפכנות הרוסית, תנועת הנוער הגרמנית, שלילת הגולה הציונית וכיבוש הסְפר בארץ ישראל. המהפכנות הרוסית הכשירה את הפקעת הפעולה הפוליטית מידי מעמד הפועלים לידי אוונגרד מהפכני מאורגן; תנועת הנוער הגרמנית חינכה להתבדלות כיתתית כתחליף לשינוי חברתי; שלילת הגולה הציונית הצדיקה פרישה מאורגנת מן החברה היהודית המתנוונת בגולה; וכיבוש הספר בארץ-ישראל הפך את הקמת “החברה החדשה” – כצִדה השני של הפרישה – לתחליף המייתר את המאבק בסדר הקיים, וכך מאשרר אותו. האתוס החלוצי העמיד את ההתבדלות מן החברה הקיימת והפרישה ממנה – בגולה ובארץ-ישראל – כתנאי להקמתה של חברת מופת סוציאליסטית. כתחליף למהפכה הסוציאליסטית – שבמובניה השונים היא בבחינת חלופה לסדר הקפיטליסטי, ושמתחוללת בתוך החברה ומשנה אותה מתוכה – העמיד האתוס החלוצי כיעד להגשמה את ההתבדלות והפרישה מהחברה, מה שהקנה לו אוריינטציה שמרנית כניגודה של פוליטיקה סוציאליסטית.

***

האתוס החלוצי הוגשם במפעליה השונים של תנועת העבודה כרצף של פרישות מן המרכז לסְפר: מהגולה לארץ ישראל, מהעיר לקיבוץ, מן ההתיישבות העובדת ליישובי העולים וכו’. הפרישה החלוצית מוסדה בשורה של “חברות פיגום” – משמע, התארגנויות המממשות את ייעודן בדרך של ביטולן לדעת: תנועת הנוער, ההכשרות, פלוגות התיישבות, היאחזויות ועוד. במסגרות אלו התגבשה חוויית ההתבדלות והפרישה לאורח חיים שחזר וזוקק לאתוס החלוצי, שנעשה בהדרגה למכנה המשותף של דרכי התמודדותה של תנועת העבודה עם המציאות היהודית בגולה ובארץ ישראל. תמציתו של האתוס החלוצי היה הפרדוקס של עיצוב החברה מתוך התבדלות ופרישה ממנה, שגרם לניכור אליטיסטי, שהתגבש לאינטרס מגזרי-מעמדי. מצב החירום המתמיד שהייתה נתונה בו החברה היהודית במחצית הראשונה של המאה ה-20 הפך את “חברות הפיגום” החלוציות למוצא למספר הולך וגדל של צעירים, ולמסגרות גיוס למשימות לאומיות כמו עלייה, העפלה, התיישבות והגנה, שטשטשו את יסוד ההתבדלות והפרישה שבאתוס החלוצי על השלכותיו המגזריות-מעמדיות.

הקמת המדינה וכינון מנגנוני הביצוע הממשלתיים היו עתידים לשמוט את הקרקע מתחת ל”חברת הפיגום” החלוצית ולצמצם את מרחב פעולתה. ואולם, שינוי הנסיבות התבהר רק בהדרגה: בעשור הראשון למדינה הייתה הארץ ברובה סְפר, והמצב אף הוחרף לעומת תקופת המנדט בעקבות הפליטות הפלסטינית; מרבית אזרחי המדינה היו “עולים חדשים”, וכמי שהיו נתונים במצב מעבר הם טרם נתפסו כחלק מן “החברה”. במצב ביניים זה, ולאור חולשתו של המנגנון הממשלתי המתהווה, הוסיפו בתנועת העבודה לראות בחלוציות את האמצעי היעיל ביותר להתמודד עם האתגרים הלאומיים והממלכתיים. ואולם בעשור השני, ככל שעבר מפעל בינוי האומה ממצב ההתהוות למצב ההתבססות, כבר הפכה החלוציות לנוסטלגיה ולקוד תרבותי של חלק הולך וקטן – גם אם עדיין הגמוני – בתנועת העבודה.

שחיקת הצידוק התפקודי של “חברת הפיגום” החלוצית חשפה את השינוי שחל באתוס החלוציות ובמגמתו החברתית. ככל שהתבססות מוסדות המדינה פרמה את החפיפה בין החלוצי ללאומי, כן נחשפה הסתירה בין החלוצי לסוציאליסטי, והחלוציות שמשה צידוק לאי-שוויון כלכלי-חברתי. כך שימשה ההתבדלות החלוצית לצידוק ההעדפה הכלכלית-החברתית של מעמד הביניים הישראלי שצמח בזיקה לממסדים הממלכתיים, ההסתדרותיים והתנועתיים. העדפה זו התפתחה בהדרגה למדיניות של יצירת אי-שוויון באמצעות הקצאת השירותים החברתיים, שעל אף ביקורת פנים-תנועתית נוקבת אפיינה את שלטונה של תנועת-העבודה בשני העשורים הראשונים למדינה. בתקופה זו כוננה ישראל כמדינת סעד מפולחת: היא אמנם העניקה שירותים חברתיים ששיפרו את רמת החיים של כל האוכלוסייה, אך היא עשתה זאת בהיקף, בזמינות ובאיכות שונים לקבוצות שונות. פילוח זה היה בין הגורמים שעיצבו את המבנה המעמדי והמפלגתי של ישראל: מצד אחד, מי שנהנו משירותים עדיפים הובנו כמעמדות הביניים, שהיו גרעין התמיכה המרכזי של תנועת העבודה שבשלטון, ומצד אחר, הקצאה של שירותים נחותים כוננה את מקבליהם כמעמדות נמוכים, שחלקים רחבים מהם היו עתידים לחבור לאופוזיציה מימין. כפי שהיטיבו להבחין מבקרים בני הזמן, הגורם לסתירה שאפיינה את עיצוב המדיניות החברתית בישראל בשנות החמישים הייתה החלוציות, שגילתה חשדנות כלפי מדינת הרווחה כמנוגדת לערך עבודת כפים ולמרכזיותו של הפועל. מן האידיאולוגיה הסוציאליסטית המוצהרת של תנועת העבודה התבקש כי היא תקים בישראל מדינת רווחה, המאפיינת משטרים סוציאל-דמוקרטיים; אך בפועל, בהשפעת האתוס החלוצי היא עיצבה את ישראל כמדינת סעד שהעניקה שירותים בסיסיים, מדיניות המאפיינת משטרים ליברליים ושמרניים. ואולם נראה כי יותר מאשר על עצם כינונה של ישראל כמדינת סעד, השפיע האתוס החלוצי על אופייה המפולח: כך הכשירה הפרישה החלוצית מן החברה את ההתבדלות המעמדית בתוך החברה.

***

משבר החלוציות התעצם בשנות השישים וחולל שינוי ביחסי הכוחות בתנועת העבודה שבא  לידי ביטוי בהתחזקות היסוד הסוציאל-דמוקרטי בתוכה ובמדיניות הרווחה המרחיבה שנקטו ממשלות “המערך” בשנות השבעים. אם בשנים 1968-1950 חלה בישראל הרעה מתמדת באי–השוויון, הרי שבשנים 1977-1969, כמענה לזעזועים החברתיים שפקדו את המדינה מאז “המיתון”, שינה “המערך” את מדיניותו החברתית ופעל להפיכתה של מדינת הסעד המפולחת למדינת רווחה רחבה ואוניברסאלית יותר. לשינוי במדיניות החברתית היה חלק חשוב בירידת אי-השוויון במהלך שנות השבעים וכתוצאה מכך הייתה תקופה זו היחידה בתולדות ישראל, בה הצטמצם באופן מהותי אי-השוויון בחלוקת ההכנסות.

המפנה הסוציאל-דמוקרטי בתנועת העבודה היה קצר ימים. הרחבת מדינת הרווחה לעבר המעמדות הנמוכים והתביעות להאצתה, שזכו להיענות של ממשלות “המערך” – כמו אלו של “הפנתרים השחורים” – עוררו חשש בקרב גורמים ממעמד הביניים מפני פגיעתה הצפויה של מדיניות ההרחבה החברתית ביתרון היחסי שהעניק להם האופי המפולח של מדינת הסעד, חשש שהפך בהמשך להתנגדות למדינת הרווחה. התנגדות זו הייתה בין הסיבות להעתקת התמיכה המפלגתית של חלקים ממעמדות הביניים המבוססים מן “המערך” תחילה לר”ץ של שולמית אלוני, ובהמשך לד”ש, מהלך שתרם למהפך 1977.

ואולם, התחזקותה של הברית בין המעמדות הנמוכים לימין מאז 1977 גרמה לחידוש התמיכה של מעמדות הביניים המבוססים בתנועת העבודה, והזיהוי ביניהם הפך לברור מאי פעם. אותם שיקולים מעמדיים שהניעו את פרישת היסודות המבוססים מן “המערך” לפני המהפך הובילו לאימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי בידי תנועת העבודה על מפלגותיה לאחריו. מגמה זו מצאה ביטוי במדיניות ההפרטה שקידמו ממשלות האחדות הלאומית, שמפלגת העבודה השתתפה בהן בשנות השמונים, וממשלות השמאל שהיא הנהיגה יחד עם מרצ בשנות התשעים.

התפנית הניאו-ליברלית שהתחוללה בתנועת העבודה קלעה את תומכיה מקרב מעמדות הביניים לסתירה כפולה: הם ביקרו את המדיניות הכלכלית חברתית של הימין, אך קידמו אותה בפועל; ובעודם מתרפקים על עברה של תנועת העבודה, הם הובילו את פירוק המוסדות הכלכליים והחברתיים שהיו תשתית מבנה הכוח שלה. פתרון לסתירות אלו מצאה תנועת העבודה מאז שנות השמונים במושג “ערכי תנועת העבודה”, אשר שכפל את הסתירה בין האידיאולוגיה הסוציאליסטית והאתוס החלוצי. “ערכי תנועת העבודה” לא היו אלא התאמה של אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי, על היסוד האליטיסטי, המגזרי והשמרני שבו, להיגיון הניאו-ליברלי. התאמה זו סיפקה למעמדות הביניים תומכי השמאל צידוק להתנערות ממורשתה הסוציאליסטית של תנועת העבודה, תוך כדי ניכוס סמליה ועברה, ושימשה תחליף כוזב לאידיאולוגיה הסוציאליסטית ובלם לפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. כעדכון ניאו-ליברלי של אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי היו “ערכי תנועת העבודה” גם חלק מדרך הסתגלותם של מעמדות הביניים תומכי השמאל למבנה המגזרי המאפיין את משטר ההפרטה הישראלי. בעוד התשתית החברתית של המגזרים השונים הייתה מעמדית, הם הגדירו עצמם פוליטית באמצעות קודים תרבותיים. כך, שימשו “ערכי תנועת העבודה” להגדרה מגזרית של חלקים ממעמדות הביניים – כשם ש”החזרת העטרה ליושנה” הגדירה חלקים מן המעמדות הנמוכים התומכים בש”ס – ובד בבד הם אשררו את מראית העין שהפכה את השיסוי המגזרי לעימות בין “ימין-דתי” ל”שמאל-חילוני”.

הניגוד בין האידיאולוגיה הסוציאליסטית לאתוס החלוצי שעיצב את מדיניותה של תנועת העבודה מצא אפוא ביטוי לאחר מהפך 1977 באימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי בידי השמאל ובהתמגזרותם של מעמדות הביניים תחת המותג “ערכי תנועת העבודה” כחלק מהשתלבותם במשטר ההפרטה. הרצף שבין אתוס ההתבדלות והפרישה החלוצי למיגזור הניאו-ליברלי סימן את מסלול שקיעתה של תנועת העבודה, שהואצה ככל שמשטר ההפרטה העמיק את אחיזתו בחברה. מהלך דברים זה עשוי ללמד כי התחדשותה של תנועת העבודה הישראלית מותנית בהתגברות על עברה החלוצי ופיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים.

דני גוטוויין הוא חבר יסו”ד ומלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

מתוך “חברה” מס’ 51

 

הערות על מאבק המתמחים

Wednesday, May 2nd, 2012

מאבק הרופאים המתמחים פתח נתיב מסוכן לערעור על הסכמים קיבוציים עתידיים, אך הביא גם להישג משמעותי בדמות הרחבת זכות השביתה דה-פקטו ועמו תקווה לדמוקרטיזציה של ארגוני העובדים בישראל

 מאת יובל אופק

 מאבק מתמחי הרפואה בסוף השנה החולפת זכה לכותרות אינספור. מתודלקים מאנרגיות המחאה החברתית, נקטו המתמחים במספר צעדים חסרי תקדים (כמעט) ביחסי העבודה בארץ. הבנתי את נבכי הסכם המתמחים וההסכם הקיבוצי עליו חתמה הר”י מוגבלת ביותר, אך בכל זאת, ברצוני להתייחס למספר סוגיות שעולות מהמאבק. ביניהן סכנה שעולה לעבודה המאורגנת בישראל, הישג של הרחבת זכות השביתה והתחזקות מגמות הדמוקרטיזציה של העבודה המאורגנת. 

 סכנה לעבודה המאורגנת בישראל

ליאוניד אידלמן, יו”ר הר”י, הוא נציגם הרשמי והנבחר של כלל הרופאים בישראל. התקדים שבו קבוצת עובדים שאינה מרוצה מההסכם שהתגבש, פורשת מהארגון היציג שלה ומסרבת לקבל את ההסכם, הוא סכנה לאפשרות לקיים מערכת עבודה קיבוצית בישראל. אמנם כאן, המתמחים מהווים את הקבוצה ה”חלשה” מכלל ציבור הרופאים, אך המקרה מסמן אפשרות תיאורטית לכל קבוצת עובדים שמרגישה שההסכם מקפח אותה, או שהיא יכלה להשיג יותר בתוכו (כי יש לה את “היד על השאלטר”), לפרוש מהסכם שנחתם ולדרוש לשפרו עבורה. גם ב”כוח לעובדים” התקבל לפני כשנה הסכם קיבוצי על רקע התנגדות של חלק מחברי הסניף. תארו לעצמכם שהמתנגדים היו נוקטים באותה שיטה ומודיעים שאם זה ההסכם, הם “הולכים הביתה”. ברור שהאפשרות לחתום על הסכם קיבוצי היתה נפגעת בצורה קשה. 

אמנם למתמחים היו נסיבות מקלות, ביניהן משך ההסכם שנקבע ל-9 שנים ופרטים נוספים שאיני בקיא בהם, אך אי אפשר להתעלם מהפגיעה במוסד ההסכמים הקיבוציים ומהנזק האפשרי של היפרדות של קבוצת עובדים מיחידת המיקוח שלה. 

הרחבת זכות השביתה

לעומת הבעייתיות שהוצגה לעיל במהלך ה”פרישה” של העובדים, דווקא סירובם לקבל את קביעת בית הדין לפיה ההתפטרות היא מהלך ארגוני לא לגיטימי, תורם ויוכל לתרום בעתיד להרחבת זכות השביתה במשק. פעמיים ניסו המתמחים להתפטר בצורה חוקית. בפעם הראשונה ניסו לעשות זאת באמצעות מכתבים שהוגשו בצורה מרוכזת. בית הדין הארצי לעבודה קבע שההתפטרות היא חלק ממאבק ארגוני שמבוצע אחרי חתימה על הסכם קיבוצי ולכן אינה קבילה. בפעם השניה הגישו המתמחים מכתבי התפטרות באופן אישי. גם כאן קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ההתפטרות אינה “אותנטית” ולכן אסר עליה. 

בפעם השלישית, בניגוד לפסיקת בית המשפט, פשוט הודיעו המתמחים שהם לא מגיעים לעבודה. בג”ץ החליט שלא לדון בעתירת המדינה על בזיון בית המשפט אלא להוביל לגישור. מבחינת הרפואה הציבורית בארץ זה היה ללא ספק המהלך הנכון. מבחינת העבודה המאורגנת, מדובר בהרחבה דה-פקטו של זכות השביתה. מהלך זה מאשש את ההבנה כי צעדים מדודים בהרחבת כוחה של העבודה המאורגנת, מביאים גם להרחבת זכות השביתה שמקושרת היטב ליותר שוויון ולחלק הוגן יותר של העובדים בעוגה הלאומית. 

חשוב לצד זאת לציין כי ללא הגיבוי הציבורי והתקשורתי ממנו נהנו המתמחים, גם בג”צ לא היה פועל כפי שפעל וחשוב שמהלכים דומים יעשו גם בעתיד עקב בצד אגודל עם דעת הקהל הציבורית. להבדיל, אם עובדי הרכבת היו מכריזים על שביתה בניגוד לפסיקת בית הדין, לא מן הנמנע שהציבור היה מגבה החלטה של סגירת הרכבת עד לשבירת השביתה או הטלת קנסות כבדים על עובדיה. ומאסונות כאלה חייבים להיזהר. החבל דק. 

לעומת התקדימים יוצאי הדופן שצוינו לעיל, ההתנהלות הדמוקרטית של מאבק המתמחים הולכת יד ביד עם המגמות של השנים האחרונות בעולם העבודה הישראלי. 

הדמוקרטיה מרימה ראש

ההסכם בין המתמחים לבין האוצר, שהושג בסיום תהליך הגישור, אושר על ידי המתמחים הנאבקים, ברוב של 269 תומכים מול 163 מתנגדים. בצעד שסוקר בהרחבה באמצעי התקשורת, קיימה הנהגת המתמחים אסיפות בהן הציגו את ההסכם שהתגבש לציבור הרופאים וביקשו את אישורו.

 איתי פרץ מבי”ח שיבא, ממנהיגי המתמחים, אמר לדה-מרקר (16.12.2011): “לאורך כל הדרך, למרות שעשינו טעויות, הכי חשוב לנו היה שזה יהיה דמוקרטי. עד הרגע האחרון שאלנו אדם-אדם כדי לדעת מה אנשים חושבים […] זה מה שנתן לנו את הכוח לעמוד ולהתמודד מול המערכות הענקיות האלה ומול הבוסים שלנו.”

 מהלך זה מהווה שלב נוסף בתהליך הדמוקרטיזציה של עולם העבודה הקיבוצית בישראל, שהותנע עם הקמת “כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי” לפני כארבע שנים. על פי תקנון כוח לעובדים, בהשראת ארגוני העובדים האירופאים, מאושרת כל הפסקת שביתה וכל חתימה על הסכם קיבוצי על ידי כלל העובדים. כך קרה אצל עובדי האוניברסיטה הפתוחה, אצל עובדי חיפה כימיקלים, עובדי הסינימטק בירושלים, ובכל אחד מההסכמים הקיבוציים עליהם חתם הארגון עד היום. חדי העין יבחינו בהד לנוהל זה גם במספר מאבקים שנוהלו על ידי ההסתדרות בשנים האחרונות ובראשם מאבק העובדים הסוציאליים. עופר עיני הגיע להסכמות עם אנשי האוצר על פרטי הסכם ודרישת חברי ארגון העובדים הסוציאליים לדמוקרטיה הביאה לדחייתו. כמובן שאחרי שעיני יצא נגדם בגלוי ירדו מאוד סיכוייהם להגיע להסכם אחר, אך הדרישה לדמוקרטיה המשיכה להתעצם.

 אם ההסכם עליו חתמה הסתדרות רופאי ישראל היה צריך להגיע לאישור בהצבעה של כלל הרופאים, מאוד יתכן שהוא היה נראה אחרת. אך גם אם נתעלם מתוכנו הבעייתי, יתכן שעצם ההצבעה על ההסכם היתה מאפשרת למתמחים לקבל את “דין ההצבעה” כפי שאכן עשו בסופו של דבר המתנגדים להסכם הסופי. כותבת מירי מיכאלי, בנענע 10: ההחלטה לאשר את העקרונות התקבלה למרות שנציגי המתמחים בבית החולים איכילוב הצביעו נגדו. למרות זאת, הם הבטיחו לכבד את החלטת רוב המתמחים ברחבי הארץ. ‘כפי שנהגנו לאורך כל המאבק נכבד את החלטת הרוב ונתייצב כאיש אחד מאחורי ההבנות שהושגו’, אמרו בבית החולים התל אביבי מיד אחרי שפורסמה ההחלטה.” 

 מה העובדים רוצים

מאבק המתמחים הסתיים עם תוצאות לא מבוטלות אך מוגבלות ברמה הכלכלית. ניכר שכמו במאבקים דומים רבים, התנהלות פחות כוחנית מצד האוצר והמעסיקים ויותר כבוד כלפי העובדים ונציגיהם היו מצליחים להביא לפתרון מהיר יותר, עם מחירים הרבה פחות כבדים לחברה ולמשק הישראלי. נראה שתרומתם העיקרית של המגשרים, ששכרם השעתי זכה לכותרות בעיתונים כמעט כמו ההסכם אותו הביאו, היתה דווקא בכבוד ההדדי שהצליחו לייצר בין הצדדים ושאפשר למתמחים לקבל את ההסכם למרות חסרונותיו ובזכות החזרת הכבוד העצמי שהוא טומן בחובו. נותר לנו רק לקוות שהמחזיקים בהגה המשק יפנימו את העובדה שהעובדים הם קודם כל בני אדם ולא גורמי ייצור.

מתוך “חברה” מס’ 51

 יובל אופק הוא חבר ב”כוח לעובדים” וחבר בקבוצה שיתופית של בוגרי השומר הצעיר

מאבקם של עובדי מתכת בהודו

Tuesday, May 1st, 2012

עובדי מתכת עניים בדלהי עושים סנגהארש – על מאבק וכבוד אנושי / לקריאה

זהו טקסט על מאבק עובדים במפעל לצחצוח מתכת באזור תעשיה ליד דלהי שבהודו.

מחבר הטקסט, שנקר רמסואמי, התאמץ לתאר את המאבק במלים שנטועות בתרבות של העובדים.
את הטקסט תרגם גדי אלגזי, והוא עלה לאתר של התחברות-תראבוט לכבוד 1 במאי