Archive for April, 2012

השעיר לעזאזל של כתבי הכלכלה

Sunday, April 29th, 2012

כתבי הכלכלה מנתבים את המחאה נגד ועדי העובדים והעבודה המאורגנת, כאילו הם ולא מדיניות הממשלה אשמים בכל חוליינו הכלכליים-חברתיים

 מאת ק. טוכולסקי

 במשך מאות בשנים מילאו היהודים, בעיקר באירופה לחלקיה אבל גם במקומות אחרים בהם היה מיעוט יהודי משמעותי את התפקיד האומלל של כליאת הברק לזעם ההמונים. במשך מאות בשנים חלק לא מבוטל מהתפרצויות הזעם של 99 האחוזים שבתחתית הפירמידה מצאו עצמם משככים את זעמם בפוגרומים/עלילות דם/פרעות. האליטות, האחוז הבודד של ימי הביניים וראשית העת החדשה, נהנו מהאפשרות של הסתה כנגד האחר והזר כאמצעי להסחת דעתו של ההמון מאויביו /מנצליו האמיתיים. לשם כך שימרו האליטות ומנגנוני השליטה הדתיים/תרבותיים שלהם את האנטישמיות, שכלול של שנאת הזר הקמאית, ושמרו על היהודים כאויב. הטריק הזה שימש לא רק נגד היהודים. במקומות אחרים וזמנים אחרים נמצאו עוד אויבים כמו צוענים או בונים חופשיים וכמובן שמשלב מסוים גם קומוניסטים ושאר דורשי תיקון, אבל היהודים היו האויב, זה שהשנאה כלפיו ברורה והאחריות שלו היא לכל: מהעלמות של ילדים ועד מגפות, מניצול העמלים ועד זיהום הנשים. בכל היו היהודים אשמים. היום בארצנו במדינת היהודים כבר אי אפשר להאשים את היהודים בהכל ואפילו באווירה הגזענית הנוכחית הציבור בישראל שבהחלט מסוגל למצוא את עצמו מאשים גורם אחד ב-X וגורם שני ב-Y כבר לא יאמין באויב קמאי שאשם בהכל. החברה שלנו בהחלט מסוגלת למפגנים של קסנופוביה כלפי  חרדים/ערבים/מזרחיים/אשכנזים/עולים/ותיקים/נשים,  אבל אין אויב קמאי.

 רק בתחום אחד יש עדיין מי שמנסה להציג לנו את ה”יהודי החדש”, בתחום הכלכלי. לפי בכירי העיתונות הכלכלית, למי שלא הבין עדיין ב-4 שנות המשבר הכלכלי האחרונות, לכל תחלואי ארצנו יש כתובת אשמה אחת, לא ה”שיטה” הכלכלית הכושלת פעם אחר פעם, או ה”טייקונים” ששואבים את ההון לכיסיהם ומחליפים אותו בניירות חסרי ערך; לא ה”בנקים” שמלווים לעשירים ולוקחים מכל השאר ולא ה”ממשלה” שמאפשרת לזה לקרות. מי שאשמים בכל הם היהודים, סליחה מי שאשמים בכל הם הוועדים. הוועדים הם היהודים החדשים כי ההתקפות של משרתי ההון, תועמלני הבורסה וחסידי הקפיטליזם הניאו-ליבראלי על העבודה המאורגנת אינן מפתיעות והן למעשה הגרסה הישראלית-כלכלית לאנטישמיות המסורתית.

 בשבועות האחרונים שיסו גיא רולניק וסמי פרץ פעם אחר פעם כנגד וועדי עובדים ועבודה מאורגנת ופחות או יותר האשימו את הוועדים בכל כשל וחולי של הכלכלה הישראלית ובאחריות לפערים החברתיים שהובילו למחאה, הגדיל לעשות רולניק בסוף השבוע האחרון כשהוא מכתיר את המחאה כהצלחה ומכתיב את התנאים להמשך הצלחתה: בלי להיות פוליטית, בלי להיות מזוהה עם מפלגות קיימות וכמובן בלי שום קשר לעבודה המאורגנת. אם רולניק צודק וכך נראית המחאה, לא פלא שעד כה השגייה מסתכמים במחיר הקוטג’ ובשתי נקודות זיכוי להורה לילד עד גיל 3 ולא בשום הישג שהוא יותר מפירור. כך רוצים בדה מארקר את המחאה – פול גז בניוטרל בלי איום אמיתי על המפרסמים בדה-מרקר ועל האדונים של עיתונאי דה-מרקר, בלי אפשרות שלא הבורסה תכלה את כספי הציבור ובלי סכנה לשלטון בעלי ההון. לכן מסמנים עיתונאי החצר של ההון למוחים התמימים את האויב האמיתי, העבודה המאורגנת והוועדים הגדולים. זה התפקיד של הרולניקים והפלוצקרים, לתת לאליטה שעיר לעזאזל, להסית את הציבור ממי שאשם באמת במצבו ולהסית את הציבור כנגד אויב מדומה שיספוג את זעמו. את התפקיד המסורתי של כוהני דת ממלאים היום עיתונאי הכלכלה, זה נכון לפולחן השוק החופשי וזה נכון להסתה שלהם נגד איגוד מקצועי.

 לא האיגודים דחפו את הפנסיות שלנו לבורסה, ולא האיגודים קיצצו את הקצבאות והורידו מסים לטייקונים וחברות; לא האיגודים ניפחו את בועת שוק ההון ואחריה את בועת הנדל”ן ולא האיגודים מכרו את נכסי המדינה בפרוטות וכן הלאה וכן הלאה. האיגודים שומרים על העובדים שלהם מפני עבדות הקבלן, הם חומת המגן של השכיר מפני ההעסקה הבלתי ישירה. הבעיות האמיתיות עם האיגודים והעבודה המאורגנת בישראל לא קשורות לפגיעה במשק או כל שקר אחר, אלא דווקא להתחשבות שהם מגלים במצוקות ותחלואי השיטה הקיימת במקום להתמקד בשמירה על זכויות העובדים ובהחלפת השיטה. משרתי ההון בעיתונות הכלכלית רוצים שנחשוב שהאיגודים אשמים ושהעבודה המאורגנת היא אויב בדיוק בגלל שהם יודעים מה החשיבות שלהם במאבק נגד בעלי הון. לכן כל מי שכורך את האיגוד המקצועי באחריות למשבר הנוכחי או ליוקר המחייה או לכל דבר אחר שטייקונים, משרתיהם בשלטון ותאגידים גורמים, עושה זאת כדי לפגוע במאבק ולמוסס את המחאה. אה כן ושלא יעבדו עליכם!

מתוך “עבודה שחורה”

תרבות של עוני

Monday, April 23rd, 2012

הרעיון של תרבות של עוני איננו חדש ואיננו ישראלי. הוא נולד במחקר אנתרופולוגי שהתמקד בשכונות עוני מכסיקניות, עבר לספר עיתונאי שמאלי ונדד לפוליטיקה האמריקאית, שם רפובליקנים כדמוקרטים, עשו בו שימוש מסולף

מאת יוסי לוס

ראש ממשלתנו ביקש לאחרונה להרגיענו בטענה שבניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצויין.לשיטתו, עוניים הוא תולדה של תרבותם. תרבויות של עוני. כך, עוניים אינו תוצאה של מדיניות של ממשלה שמעדיפה אוכלוסיות אחרות – למשל יהודים חילונים ואף יותר מכך יהודים דתיים לאומיים ובעיקר מיעוט של בעלי הון – אלא תוצאה של העדפות תרבותיות של הערבים והחרדים להישאר עניים.

טענה רווחת היא שבקהילות החרדית והערבית (שאינה אחידה) אפשר למצוא יותר הגבלות על עבודת נשים מחוץ לבית מאשר בקהילה היהודית הלא-חרדית. אולם, ראשית יש לומר שאין להתעלם מעבודות הבית והמשפחה של נשים אלה או להמעיט מערכן. עבודות אלה תורמות לחברה גם אם הן לא נכללות בחישוב התוצר הלאומי הגולמי. התעלמות מהן היא עיוות אחד מני רבים שכלולים בחישובי התל”ג כמייצגים את מצבה של החברה. הבעיה היא שהנשים מתוגמלות רע על עבודה זו.

***

שנית, גם אם נתעלם מעבודות הבית והמשפחה הנשיות, מה על ממשלת ישראל לעשות לנוכח המגבלות התרבותיות הספציפיות על עבודת נשים מחוץ לבית? האם עליה להערים קשיים נוספים על נשים אלה ועל בני זוגן בדמות חוסר בתחבורה ציבורית ביישובים ערבים, במעונות יום, ברמת חינוך נמוכה, בהיעדר תשתיות בסיסיות לעשרות אלפי בדואים בכפרים בלתי מוכרים שלא לדבר על יישובים ערבים מוכרים ועוד? או שמא עליה להשקיע לפחות את מה שהיא משקיעה באוכלוסייה יהודית-חילונית ובעיקר בהתנחלויות כדי להקל על נשים וגברים ערבים להתפרנס? האם הממשלה צריכה להתנהל כאילו האוכלוסייה התקינה שעל פיה נקבעת המדיניות היא יהודית-חילונית ובעיקר יהודית דתית-לאומית וכל השאר בנות חורגות, או שמא עליה להכיר במגוון התרבותי הקיים בישראל ולהשקיע באופן שוויוני ומושכל בתשתיות הדרושות לקבוצות השונות?

שלישית, החברה החרדית מגלה הערכה רבה ללומדי תורה על פני אלה שעובדים לפרנסתם. הערכה זו מעודדת גברים לא לעבוד אלא לעסוק בלימוד תורה. אפשר רק להתקנא בחרדים על הערכה זו. הלוואי והחברה החילונית הייתה מעריכה שאר רוח יותר מאשר רושם נפוח, אנשי ספר וחוכמה יותר מאשר אנשי תדמית. עבור החרדים צבירת הון ורכוש אינה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם. לא כל החרדים מתאימים להיות תלמידי חכמים ולא כולם רוצים להיות. ההשכלה החסרה שהם מקבלים בבתי הספר והישיבות מגבילה את יכולתם של אלה שאינם מתאימים או אינם רוצים להיות תלמידי חכמים להשתלב בשוק התעסוקה. מי שאחראי להשכלה חסרה זו הן המפלגות החרדיות אך בעיקר ממשלות ישראל לדורותיהן. אין סתירה בין דבקות בתורה לבין פרנסה. זהו הסדר החברתי והפוליטי הנהוג בישראל שמייצר את הסתירה הזו.

רביעית, העוני הרווח באוכלוסייה הערבית בישראל אינו נגזרת רק של השתתפות נמוכה של נשים בשוק התעסוקה אלא של המוני אקדמאים שלא מוצאים עבודה בתחומם ושל אפליה מתמשכת ועמוקה ממסדית ופופולארית רבת ממדים.

****

אם הבעיה היא אכן התרבויות החרדית והערבית, מה עלינו להסיק על התרבות היהודית-החילונית כאשר מתבוננים על אוכלוסיית הנשים החילוניות החד-הוריות שחיות בעוני? מה המגבלות המוטלות על יכולת השתכרותן? האם מדובר בתרבות יהודית-חילונית פטריארכאלית או שמא בתוצאה של מדיניות ממשלתית פטריארכאלית?

אפילו ירון זליכה, שמילא תפקיד מרכזי במימוש מדיניות ההפרטה, הבהיר בספרו “שינוי בהרגלי הצריכה” (פרק 6) שהאשמת החרדים ובעיקר הערבים בעוניים ובהשתתפות נמוכה בשוק העבודה היא האשמת הקורבן. יתירה מזאת, הוא טוען שהשגת השתתפות גדולה יותר של ערבים בשוק התעסוקה בישראל היא דרך קלה מאד להעלאת התוצר הלאומי ושיפור איכות החיים של כולם בישראל. מרב ארלוזורוב מצביעה, גם אם באופן חלקי, על המגבלות שמונעות שוויון הזדמנויות מרבים, ערבים וגם יהודים חילונים.

חמישית, מזה שנים שממשלות ישראל לא נאבקות בעוני אלא בעניים שלשיטת ממשלות ישראל סובלים מסדרי עדיפויות לקוי וחייבים לאלץ אותם לשנות את סדרי העדיפויות שלהם. מתוך אמונה שמקבלי הקצבאות וההקלות הסוציאליות הם רמאים או עצלנים, התנאים לקבלה של דיור ציבורי, דמי אבטלה וקצבאות אחרות מוקשחים ורמתם יורדת. התוצאה היא עלייה במספר המשפחות העניות העובדות. למעשה, על פי דו”ח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי, “פחות מ-13% מן המשפחות העניות הן משפחות חרדיות, בנפשות השיעור עולה ל-19%”. וישירות מהדו”ח (עמ’ 24): “במקביל, נמשכת המגמה של גידול ניכר בחלקן של המשפחות העובדות בכלל האוכלוסייה הענייה. חלקן בה הוסיף ועלה מ-49%, ב-2009 ל-50.6% ב-2010”. כך, ההיגיון של תוכנית ויסקונסין היה חינוך מחדש של המובטלים הכרוניים, כאילו הבעיה היא בהם ולא בכך שמפעלים נסגרו והועברו למדינות אחרות, כאילו הבעיה היא בהם ולא בכך שחברות כוח אדם מרוויחות הון מכך שהן מביאות מספר הולך וגדל של מהגרי עבודה ומעסיקים מרוויחים מכך שהם יכולים לשלם למהגרי העבודה שכר נמוך ממה שמאפשר לישראלים לחיות.

למעשה, מסתבר שראש הממשלה טועה ואפילו ניכוי החרדים והערבים אינו מביא את מדד אי השוויון הישראלי לממוצע העולמי.

הרעיון של תרבות של עוני איננו חדש ואיננו ישראלי. ברברה ארנרייך כתבה על ההיסטוריה של המושג של תרבות של עוני שנולד באנתרופולוגיה והיגר משם לפוליטיקה האמריקאית, רפובליקנית כדמוקרטית. המאמר תורגם בידי בעל הבלוג דרכי עצים. תודה לו על כך. 

מייקל הרינגטון ו”תרבות העוני”
ברברה ארנרייך
15 מרץ 2012 (אג’נס גלובל)

עברו בדיוק חמישים שנים מאז שהאמריקאים, או לפחות הלא-עניים שביניהם, “גילו”, הודות לספרו של מייקל הרינגטון (Michael Harrington), אמריקה האחרת (The Other America), את העוני. אם גילוי זה נראה כיום קצת מוגזם, כמו שקולומבוס “גילה” את אמריקה, אין זה אלא בגלל שלפי הרינגטון העניים היו כה “נסתרים” ו”בלתי נראים” עד שנדרש מסע צלב של עיתונאי שמאלני כדי לגלותם.

ספרו של הרינגטון טלטל את האומה האמריקאית שעד אז התפארה בהיותה נטולת מעמדות, ואף נהגה לרטון על ההשפעות מחלישות הרוח של “יותר מדי שפע”. הוא העריך שרבע מהאוכלוסייה חיה בעוני, ביניהם שחורים מרובעי העוני בערים, לבנים מהרי האפלצ’ים, חקלאים ומבוגרים. מאותו רגע ואילך האמריקאים לא יכלו להתפאר בנפלאות הקפיטליזם האמריקאי, כפי שעשה הנשיא ניקסון שלוש שנים קודם לכן ב”עימות המטבח” שלו עם ניקיטה כרושצ’וב.

בזמן שאמריקה האחרת הכה בבטן הרכה, הוא גם סיפק זווית ראיה על עוני שנראתה כמיועדת לרצות את המרוצים ממילא. העניים שונים מאיתנו, טען הרינגטון, שונים באופן קיצוני, ולא רק במובן זה שהם מנושלים, מקופחים, גרים בעוני וניזונים בקושי. הם חשים אחרת, חושבים אחרת ומנהלים חיים המאופיינים על ידי קוצר ראות ופזיזות. כפי שהרינגטון כותב: “יש את שפת העניים, הפסיכולוגיה של העניים וראיית העולם של העניים. להיות מרושש פירושו להיות זר פנימי, לגדול בתרבות ששונה באופן רדיקלי מזו הדומיננטית בחברה”.

הרינגטון עשה עבודה כה טובה בתיאור העניים כ”אחרים”, עד שכאשר קראתי את ספרו ב-1963, לא זיהיתי ביניהם את אבותיי ומשפחתי המורחבת. אכן, חלקם חיו חיים לא מסודרים, על פי סטנדרטים של המעמד הבינוני, חיים שכללו שתייה לשכרה, קטטות ותינוקות מחוץ לנישואין. אבל הם היו חרוצים ובמספר מקרים, אף שאפתנים מאד – תכונות שהרינגטון נטה ליחס רק לאלו שמצבם הכלכלי שפר עליהם.

לשיטתו, מה שמייחד את העניים הוא “תרבות העוני” הייחודית שלהם, מושג שהוא לווה מהאנתרופולוג אוסקר לואיס (Oscar Lewis) שטבע אותו (ב-1959) בעקבות מחקרו על דרי משכנות העוני המכסיקנים. מושג זה סיפק לספר פיתול אקדמי אופנתי, אבל גם הקנה לו מסר כפול בעל סתירה פנימית: “אנו” (מניח תמיד קוראים מבוססים) צריכים למצוא דרך כלשהי לעזור לעניים, אבל אנו גם צריכים להבין שיש בהם משהו פגום, משהו שלא ניתן לתקן על ידי חלוקה מחדש פשוטה של העושר. קחו לדוגמה את אותו ליברל כנה הנתקל בקבצן, מתמלא ברחמים ממצבו הנואש בעליל, אבל נמנע מלנדב לו רבע דולר, מחשש שהקבצן יבזבז את הכסף על משקה.

***

להגנתו של הרינגטון אפשר לומר שהוא לא התכוון לטעון שעוני נגרם על ידי הנטיות המעוותות של העניים. אבל הוא בלי ספק פתח לרווחה את הסכר לפרשנות כזו. ב-1965 תלה דניאל פטריק מויניהן (Daniel Patrick Moynihan), אז עוזר השר לענייני עבודה בממשל של הנשיא לינדון ג’ונסון, ליברל לעת מצוא ועמית לשתייה של הרינגטון במסבאת וויט הורס טברן (White Horse Tavern) הידועה בגריניץ ווילג’, את האשמה לעוני של השחורים במרכזי הערים במבנה הרעוע של “המשפחה השחורה.” בכך הוא סלל את הדרך לעשורים של האשמת הקרבן.

שנים מספר אחרי הדו”ח של מויניהן, אורבנולוג מהרוורד בשם אדוארד בנפילד (Edward Banfield), שבהמשך הפך ליועץ הנשיא רונלד רייגן, הרגיש חפשי לטעון ש”האינדיבידואל בן המעמד הנמוך חי את חייו מרגע לרגע… מונע על ידי דחפים… בזבזן קיצוני, לא רואה את הנולד, כל מה שהוא לא יכול לצרוך הופך בעיניו לחסר ערך…ויש לו הערכה עצמית חלושה ומנמיכה”. ב”מקרים הקשים ביותר”, גרס בנפילד, יש צורך לטפל בעניים ב”מעין מוסדות… תחת מידה מסוימת של מעקב והנחייה משילוב של עובד רווחה ושוטר.”

עם בוא תקופת רייגן, “תרבות העוני” הפכה לאבן הפינה של האידיאולוגיה השמרנית: עוני לא נגרם כתוצאה משכר נמוך או ממחסור במשרות פנויות אלא בגלל גישה שלילית וסגנון חיים פגום. העניים מטבעם הם מופקרים, מתהוללים, מועדים לפשע והתמכרויות, חסרי יכולת לדחות סיפוקים או אף לכוון את השעון המעורר…הדבר שביחס אליו אפשר הכי פחות לסמוך עליהם הוא כסף. למעשה, טען צ’רלס מוריי (Charles Murray) בספרו (1984) Losing Ground  שכל ניסיון לעזור לעניים באורח חומרי יכול רק לגרום לתוצאה הבלתי צפויה של העמקת שחיתותם.

וכך, ברוח של צדקנות ואפילו חמלה, חברו דמוקרטים ורפובליקנים יחד לעצב מחדש את תוכניות הרווחה שלא נועדו לרפא עוני אלא את “תרבות העוני”. ב-1996 חוקק ממשל קלינטון את חוק “הפסילה האחת” (one strike) הפוסל כל מי שהורשע פעם אחת בעבירה פלילית מסוג עוון מזכאות לדיור ציבורי. מספר חודשים מאוחר יותר, הוחלפה הרווחה ב”סיוע זמני למשפחות נזקקות” (Temporary Assistance for Needy Families -TANF) שבמתכונתו הנוכחית מקנה זכות לסיוע במזומן רק לאלו המחזיקים במקום עבודה או יכולים להשתתף בעבודות יזומות על ידי הממשלה.

בהתאמה נוספת לתיאוריית “תרבות העוני”, הקצה חוק הרפורמה בשירותי הרווחה המקורי סך של $250 מליון דולר ל”חינוך לצניעות” (chastity training) לאמהות חד הוריות עניות. חוק זה יש לציין, נחתם על ידי ביל קלינטון.

***

אפילו היום, יותר מחמש עשרה שנים מאוחר יותר, וארבע שנים לתוך שפל כלכלי חמור, כשאנשים ממשיכים להידרדר מהמעמד הבינוני לעוני, תיאוריית תרבות העוני חיה ובועטת. אם אתה נזקק, מן הסתם אתה זקוק לתיקון, אומרת ההנחה. כך, מקבלי סיוע על פי תוכנית הסיוע הזמני למשפחות נזקקות (TANF) עדיין מודרכים כעניין שבשגרה איך לשפר את הגישה שלהם. מועמדים למספר גדל והולך של תכניות רשת הצלה עוברים בדיקות לגילוי סמים. מחוקקים בעשרים ושלוש מדינות בארה”ב שוקלים לבדוק גם אנשים המבקשים להתקבל לתכניות של הכשרה מקצועית, תלושי מזון, דיור ציבורי, סעד וסיוע בהסקת הבית (עניין של חיים ומוות במדינות קרות). בהתאם לתיאוריה שלעניים יש יותר נטיות פליליות, יותר ויותר מועמדים לתכניות רשת הצלה נדרשים למסור טביעות אצבעות ונערך חיפוש ממוחשב של צווי מעצר נגדם.

גם אבטלה, עם שפע ההזדמנויות שהיא מזמנת לבטלה, היא מצב חשוד. בשנים האחרונות שתים עשרה מדינות בארה”ב שקלו לחייב בדיקות שתן כתנאי לקבלת דמי אבטלה. המתחרים על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לבחירות הקרובות לנשיאות, מיט רומני וניוט גינגריץ’, הציעו לערוך בדיקות לגילוי סם כתנאי לכל הטבה ממשלתית, כולל ביטוח לאומי (Social Security). אם סבתא מתעקשת להקל על דלקת הפרקים שלה בעזרת מריחואנה רפואית, שתרעב.

מה היה מייקל הרינגטון חושב על היישומים הנוכחיים של תיאוריית תרבות העוני שלפופולאריות שלה הוא תרם כל כך הרבה? עבדתי אתו בשנות ה-1980 כאשר היינו יושבי ראש שותפים של הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה, ואני מאמינה שהוא היה מתרעם, אם לא מתפלץ מהם. בכל הדיונים והוויכוחים שהיו לי אתו, הוא מעולם לא אמר ולו מילה מזלזלת אחת על החלכאים והנדכאים ואף לא השמיע את צמד המילים “תרבות העוני”. מוריס איסרמן (Maurice Isserman), הביוגרף של הרינגטון, אמר לי שהוא השתמש בביטוי רק מכיוון ש”הוא לא רצה שידבק בו הסטריאוטיפ של מתסיס מרקסיסטי שנתקע בשנות השלושים”.

התחבולה, אם כך אפשר לקרוא לזה, הועילה. הרינגטון לא תויג אוטומטית כ”אדום” ולא נשכח. למעשה, הספר הפך רב מכר והיווה השראה למלחמתו של הנשיא ג’ונסון בעוני. אבל הוא כשל קשות ב”גילוי” העוני. אמריקאים אמידים לא גילו בספר ובכל ההשתלחויות השמרניות המגושמות שבאו בעקבותיו את העניים אלא דרך חדשה ומחניפה לחשוב על עצמם כבעלי משמעת, שומרי חוק, פיכחים וממוקדים. לשון אחרת – לא-עניים.

חמישים שנים מאוחר יותר הגיע הזמן לגילוי מחדש של העוני. הפעם, עלינו לקחת בחשבון לא רק את תושבי שכונות העוני הסטריאוטיפיים ותושבי הרי האפלצ’ים, אלא גם את תושבי הפרוורים שבתיהם עוקלו, עובדים טכניים מפוטרים, והצבא הגדל והולך של “העובדים העניים” באמריקה. אם נבחן הפעם את הדברים מספיק מקרוב יהיה עלינו להסיק שעוני, אחרי הכל, אינו סטייה תרבותית או פגם אישיותי. עוני הוא פשוט מחסור בכסף.

המאמר המקורי באנגלית

ארנרייך היא עיתונאית חוקרת שכתבה את רב המכר שתורגם לעברית “כלכלה בגרוש: איך (לא) להסתדר באמריקה” (לחצו כאן לפתח דבר, ולהקדמה של יוסי דהאן ויהודה שנהב למהדורה העברית), וערכה קובץ מאמרים מרתק שתורגם אף הוא לעברית “האישה הגלובלית” (לחצו כאן למבוא ולאחד המאמרים בקובץ).

התפרסם לראשונה בבלוג מקום גלובלי.

סיפור על מכירה וחושך

Monday, April 23rd, 2012

כמו באימפריה הרומית המתנוונת מנהלת קרן אייפקס את תנובה בשיטת אכול ושתה כי אין מחר

מאת אלישע שפירא

היום כבר לא נדרשת יכולת מיוחדת של ראייה למרחוק, כדי להבין עד כמה היה שגוי המהלך של מכירת תנובה לקרן אייפקס. היום כולנו רואים וחשים את השגיאה שבמכירת המפעל היצרני, שהוא גם צינור השיווק הגדול והחשוב של המשק החקלאי בישראל, לקרן שכל מטרתה להשיא תשואה גבוהה ומהירה למשקיעיה. היו בינינו אחדים שראו צפו והזהירו, אך היום זה כבר בבחינת “חלב שנשפך”, תרתי משמע. קיבוצי (עין השופט) היה בין אלה ששמרו על אחזקותיהם בתנובה ואפילו נהנינו מעליית הערך המהירה והמרשימה של המניות ומדיווידנדים יפים. בטווח הקצר נהנינו יחד עם כל המשקיעים, הוותיקים והחדשים, מהתשואה היפה. נהנינו ולרגע התערפל גם מבטנו. לרגע נשכח גם מאיתנו המבחן האמיתי של כל גוף מסוגה של תנובה, מבחן השרידות והשרות לחקלאים וללקוחות לטווח הארוך. 

החמור בערוגת הירק

משל יפה של קרילוב (גדול הממשילים המודרניים) מספר על חמור שרצה לגרש את הציפורים מערוגת הירק והוא דהר הלוך וחזור לאורך ולרוחב הערוגה עד שלא נשאר אפילו שתיל אחד שלם בערוגה. נזקקתי למשל היפה כדי שלא להזדקק שוב לאמירה השגורה “פיל בחנות של חרסינה”, המשקפת נאמנה את התנהלותה של קרן אייפקס בתנובה. תנובה הוקמה והייתה קואופרטיב של החקלאים למען החקלאים עד שנמכרה. תנובה היא התאגיד המוביל והדומיננטי בשיווק ובייצור מוצרי החלב. היא הזרוע השיווקית העיקרית של ענף החלב, אחד הענפים היותר חשובים במשק החקלאי הישראלי. הענף המתוכנן האחרון כמעט במשק. וראו זה פלא, בניגוד לכל התחזיות ובניגוד למוסכמות המהוות את “רוח התקופה”, כולם הרוויחו. החקלאים, הקואופרטיב והלקוחות. כולם הרוויחו מהתכנון ומההתנהלות האחראית ברוב השנים. לא שלא היו גם בעיות שצריך היה לטפל בהן ולא שלא היו כמה עיוותים שנכון היה לתקנם, אך גם כך כולם נהנו עד שהחמור שלנו החל לדהור בערוגת הירק.

אחת הפעולות הראשונות של הגברת זהבית כהן הייתה העלאה מוגזמת של מחירי המוצרים בהם תנובה היא מונופול או כמעט מונופול. “הם ישלמו כל מחיר”, אמרו לה (כנראה) יועציה, או שהיא הגתה בעצמה את הרעיון המבריק. “כי העיקר הרי התשואה המהירה”. יותר מכך, היות שהעלאת המחירים בלבד לא הבטיחה עדיין את התשואה המצופה למשקיעים, צריך היה גם לצמצם את ההשקעות בתחזוקה ובפיתוח. וגם זה לא הספיק וצריך היה לקחת הלוואות (!) כדי לשלם דיווידנד שמן לבעלים. כמו באימפריה הרומית המתנוונת: “אכול ושתה כי אין מחר”.  

זו לא כלכלה, זו אידיאולוגיה

בניגוד לתחזיות של היועצים, אזרחי ישראל אינם מוכנים יותר לשלם כל מחיר וכך קמה לה “מחאת הקוטג'”. עכשיו התברר שלא חסרים חמורים מהסוג שעליו מדבר קרילוב. ממשלת ישראל הטילה על שרון קדמי, מנכ”ל משרד התמ”ת להכין דו”ח שיציע פתרונות למצב שנוצר. ומה מציע לנו פקיד של “ממשלת ההפרטה”, הוא מציע להוריד את מחיר המטרה לחקלאים, להחליש את כלי התכנון ולפתוח את השוק ליבוא מתחרה. הכל ובלבד שלא להתערב ב”שוק החופשי”, שלא לרסן את רשתות השיווק ולהקטין את פערי התיווך. כדי שלא לסבסד פה ושם את החקלאות שרובה בפריפריה, כך שלא כל העלויות של החקלאות ושל משק המים יוטלו על הלקוחות. עושים את זה במדינות מפותחות באירופה בשביל שמירת הקרקעות והסביבה ועבור איכות החיים. עושים את זה בשוק האירופאי, בדרך של סובסידיה ישירה או בדרך של הגנות על השוק המקומי. מותר לעשות זאת גם אצלנו. אך כפי שנאמר: “מי שחושב כמו פטיש בטוח שכל העולם הם מסמרים”. חברים, זו לא כלכלה, זו אידיאולוגיה. אידיאולוגיה המעבירה נכסים ציבוריים וקואופרטיביים לקרנות הון ולטייקונים. אידיאולוגיה הרואה בהפרטה, בהרס התכנון ובהשתלטות “השוק החופשי” את חזות הכל. מאכזבת וכואבת במיוחד הידיעה שרבים מאיתנו מאמצים את האידיאולוגיה הזו. זה קורה במדינה, זו האידיאולוגיה המנחה את מובילי המשק הישראלי, וזו האידיאולוגיה שחדרה להתיישבות וגם לרבים בקיבוצים.             

הכותב הוא מרכז משק בעין השופט

חברה ברגרסיה

Sunday, April 22nd, 2012
בשבוע שבו תחגוג מדינת ישראל 64 שנים לעצמאותה, מצטיירת החברה הישראלית כאלימה, משוסעת ונעדרת סולידריות. הרבה עבודה לפנינו
מאת ק. טוכולסקי

בשבוע שהתחיל עם קצין שמכה כמו קוזאק, המשיך באשה שמנוצלת מינית בידי עדר ונגמר בהתפרעות המונית במגרש כדורגל, רצוי לדבר לא רק על התופעות הנקודתיות אלא על האלימות הקמאית של החברה בישראל. שנים של הרחבת פערים, ניכור נידוי ושיסוי של מגזרים עדות ומגדרים זה בזה לטובת אינטרסים של האליטה המורכבת מבעלי הון וביטחוניסטים ושנים של כיבוש, גובות כעת בפומבי את המחיר. החברה שלנו חולה: לאומנות, גזענות, אדישות לאחר הנרמס, הם סימני ההיכר שלה. את המחיר משלמים לא רק הנרמסים והמוכים, אלא גם רוב רובם של המכים.

רק המקרה, או היד הנעלמה הביאו לכך שבשבוע שלפני יום העצמאות נחשפו ברבים בשלושה מקומות שונים מעשי אלימות קמאיים של אנשים מחלקים שונים לגמרי של החברה הישראלית. הברוטאליות של הכובש, היצריות העדרית של הקטין והאלימות של המון אוהדי הכדורגל,  הכל נשפך החוצה בשביל להציג תמונת מראה ריאליסטית ואכזרית לחברה הישראלית

אני לא מופתע מכך שלאחר שלושים ומשהו שנות הגמוניה של הימין ומדיניות ההפרד ומשול שלו כך נראית החברה שלנו. 35 שנים שהניאו ליבראליזם וההפרטה פורמים את יסודות הסולידאריות בחברה הישראלית ומרחיבים ביד ברזל את הפערים החברתיים-כלכליים. 45 שנות כיבוש והתנחלות תורמים גם הם את חלקם. בחברה שבה אין יותר קולקטיב מעמדי משמעותי, היחיד משתייך לקולקטיביים לא רלבנטיים שרק תורמים לניכורו משותפיו למעמד: לדת על גווניה ופלגיה, לעדה ולמוצא, למגדר ולמגזר, בקיצור לפלגי פלגים שלא יקדמו אותו לשום מקום ורק מונעים ממנו הכרה מעמדית. חברה שבה מנוצל ישנא מנוצל אחר כי אין להם את אותם השורשים האתניים וירגיש קרבה למנצלו כי יש להם את אותם השורשים, היא חברה שבה המנצל נמצא ביתרון שמבטיח את המשך שליטתו. זה נכון לכל התופעות שמפלגות בין עמלים מנוצלים ומנצלים בישראל, יהודים-ערבים, מזרחיים-אשכנזים, עולים-וותיקים, ישראלים-זרים, וכן הלאה וכן הלאה. השלטון, האליטה הפוליטית של הימין והמרכז בישראל שמשרתים את ההון והביטחון, נהנים מהמחלוקת שכן היא מאפשרת את המשך שלטונה.

האלימות שנשקפה מהמראה בה הבטנו כחברה, כאזרחים, כישראלים השבוע, שיקפה את האמת. גם התגובות הדי מדאיגות לתופעות האלימות. אנחנו חברה ברגרסיה, חברה שמתחת למעטה דק של סיסמאות בדבר סובלנות ודמוקרטיה מורכבת מפרטים מתוסכלים וקמאיים שהאלימות העצורה בהם הולכת וגוברת. התסכול של רוב הפרטים נובעת מדיכויים, מההכרה ההולכת וגוברת בייאוש של חייהם, מחוסר המוצא וחוסר התקווה שלהם. כל אלו נובעים מאינטרסים של שלטון מסוים, שלטון שרוצה אותנו מפוחדים, מודאגים ומבוהלים, שונאים ואלימים, אדישים ונבערים, חסרי יכולת להסתכל בבהירות על המציאות ונאחזים כסומים בדיוק במה שמנציח את הפיגור והניוון שלנו ומשרת את השלטון שמדכא אותנו. יש לנו כרוב רובם של הפרטים המרכיבים את החברה, כרוב רובם של האזרחים וכמעמד הרבה עבודה, ואם אנחנו רוצים להציל את עצמנו כדאי לנו להתחיל לעשותה.

מתוך “עבודה שחורה”

תעשיית ה”כשר לפסח”

Monday, April 9th, 2012

כשהלכתי לקנות אוכל לחתולים. המוכר שאל אם אני רוצה את הגרסה הכשרה לפסח של המזון; בבית המרקחת הציע לי הרוקח תרופה כשרה לפסח. כשהביזנס חובש כיפה

 מאת יפתח גולדמן

.יום אחד לפני ליל הסדר הלכתי אל בית המרקחת לקנות תרופות. הרוקח שאל אותי אם אני רוצה את הגרסה הכשרה לפסח של התרופה. שאלתי אותו מה ההבדל בין שתי הגרסאות והוא הסביר לי שהאחת כשרה לפסח והשנייה לא.

“ברור”, אמרתי, “אבל ממה נובע הבדל זה?”
הרוקח ענה שעל התרופה הכשרה לפסח יש הכשר מיוחד לפסח.
“אתה הופך כאן את הסדרים”, לא ויתרתי, “לתרופה יש הכשר לפסח משום שהיא כשרה לפסח. אי אפשר לומר שהיא כשרה לפסח משום שיש לה הכשר לפסח…”
הרוקח התבונן בי בייאוש. היו מאחורי עוד רבים בתור. לקחתי את התרופות, שִלמתי ויצאתי.

 הלכתי אל חנות החיות, כדי לקנות אכל לחתולים. המוכר שאל אותי אם אני רוצה את הגרסה הכשרה לפסח של המזון. לא אמרתי כלום, רק הנדתי בראשי לשלילה, שלמתי ויצאתי, עומס על כתפי את שק המזון כמו תרמיל נדודים של תועה מדבר.

מצה שמורה

שאלתי את עצמי האם כולם יצאו באופן סופי מדעתם. שאלתי את עצמי מתי אִבדה הציוויליזציה היהודית כל חוש מידה. שאלתי את עצמי האם יש מה לעשות כנגד טירוף זה של “כשר לפסח”, או שכל שנותר לי הוא למרוט בייאוש את שערות זקני.

 בשעה מאוחרת של אותו ערב נסעתי לירושלים, אל בית דודה של אשתי. נסעתי כדי לקבל ממנו מצה שמורה, שתונח על צלחת הסדר למחרת, בבית הוריה של אשתי. שאלתי את עצמי האם כשאני נוסע במיוחד לירושלים רק כדי להביא משם מצה שהשגיחו עליה השגחה מיוחדת, אני הופך בעצמי לאחד מעדת המטורפים של ה”כשר לפסח”.

 שעה אחר כך כבר הייתי בדרכי חזרה. לימיני, על הכסא שליד הנהג, היתה מונחת מצה שמורה, וריחה החם והטוב פוגג את ספקותיי. משפחת אמה של אשתי היא משפחה פרסית מרחוב אגריפס. בני המשפחה (עשרה אחים וצאצאיהם) התפזרו בכל רחבי הארץ, ועל פני כל קשת האמונות והדעות האפשריות בישראל של היום: דתיים, מסורתיים, חילונים גמורים, שמאלנים, ימניים וכן הלאה וכן הלאה. המצה השמורה, שנסעה איתי מירושלים לבית-שמש, על מנת להמשיך למחרת לראשון-לציון, סימלה עבורי את האחווה המשפחתית ורגש המחויבות השוררים במשפחה זו, חרף כל המחלוקות, העלבונות, הקטטות ואי ההבנות הקיימים בכל משפחה.

 ידעתי שמחר, בערב הסדר, תהפוך המצה השמורה הזאת, בידי אביה של אשתי,  ל”אפיקומן”, שאותו יגנבו נכדיו כדי שאנו נפדה אותו מהם במתנות. הם יגנבו את האפיקומן במשותף כמובן, כי אצלנו עושים הכל מתוך שותפות…

ולבסוף, חתיכות זעירות מן המצה השמורה יְעטפו בנייר כסף, ויונחו בידי אימא של אשתי במקומות אסטרטגיים, כדי לשמור את צאצאיה מכל רע עד לשנה הבאה: בארנקים, בפינות הארונות, מתחת למזרונים…

 אני יודע שחתיכות מצה לא יכולות למנוע אסון. בעצם גם אימא של אשתי יודעת זאת. אני יכול להלעיג על המנהג הזה כעל כל אמונה טפלה. אבל עבורי הוא מסמל את אהבתה של אם-אשתי לילדיה ולנכדיה ואת דאגתה להם. לשתי אלה – האהבה והדאגה – לא אלעג לעולם!

אבל תרופות כשרות לפסח לא מסמלות כלום, משום שאף אחד לא מסמל שום דבר בעזרת גלולה. הוא פשוט בולע אותה מבלי משים. וכך גם אוכל-החתולים הכשר. הוא לא מסמל שום דבר, משום שחתולים לא נחנו בתכונה האנושית המופלאה להלביש משמעות ותוכן בסמלים.

אבל לכל תכונה אנושית מופלאה יש את הפרוורסיה שלה. כיצד נקראת הפרוורסיה שבה מיחסים לַסמל ערך וכוח בפני עצמו, ולא רק כמייצגו של הדבר המסומל בו? קוראים לכך “עבודת אלילים”.

 הרב שלמה אבינר משיב למאזינים

בעודי נוסע מירושלים לבית שמש, קטע את חוט הרהורי קולו הרך של הרב שלמה אבינר, שבקע ממקלט הרדיו. היה זה שו”ת רדיופוני לילי, והרב פתר את קושיות המאזינים והנחה אותם בהכנות לפסח. הנה כמה מן הדברים שעליהם נשאל:

– האם כותש שום המשמש רק לכתישת שום מותר לשימוש בפסח? (הרב: נראה שלא)

– האם תכשירי איפור חייבים בהכשר לפסח? (תשובה: איפור לא, בושם כן)

– כמה מיליליטר חייבים לשתות כדי לצאת ידי חובת ארבע כוסות? (נדמה לי שהתשובה היתה 43 מ”ל לכל כוס)

– כיצד קיימו הכוהנים בבית המקדש את מצוות ארבע כוסות, והרי היה עליהם להישאר פיכחים לצורך עבודת הקורבנות? (תשובה: הם קבלו פטור מן המצווה)

 האזנתי כמכושף. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים ורב ההתנחלות בית אל, הפליא לעשות בתשובותיו. הוא שילב בהן פיסיקה עם כימיה, לוגיקה ופילולוגיה ולא הותיר דבר מוקשה או מסופק. אינני רוצה חלילה ללעוג לרב אבינר. כוחו הגדול, חריפותו ולמדנותו נכרו היטב אפילו כשעסק בשיח הסהרורי הזה אודות הלכות הפסח. גם אינני רוצה לבוא איתו חשבון על עמדותיו בשאלות מדיניות של שלום ובטחון. אלה – אף שהוזכרו פה ושם בדבריו – לא עמדו במרכז הדיון הרדיופוני. אבל שוב ושוב שאלתי את הרדיו, ואת המצה השמורה שישבה על הכסא לידי – האם אלה הדברים שצריך גדול בישראל להסביר לצאן מרעיתו יום אחד לפני הפסח? האם אלה הדברים שצריכים התלמידים לשאול את רבם?

 ואז שאל אחד המאזינים את השאלה הבלתי-נמנעת אודות משחת השיניים (אם כי נדמה לי שהוא דיבר בעיקר על מי-פה). וכאן נשא הרבה הרצאה קצרה ובנויה לתלפיות, שממנה עלה באופן ברור, מובהק ונחרץ שמשחות שיניים אינן בשום אופן בחזקת חשד לחמץ, ולכן לא חל עליהן שום דין של הכשר מיוחד לפסח, וכל העניין מופרך מעיקרו. אבל אז, במפתיע, חתם הרב את דרשתו המעולה במלים הבאות: “אבל בפסח אנחנו אוהבים להחמיר, וכיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן”.

 כך, במפתיע, במחי משפט אחד, עברנו משיעור בהלכות הפסח לשיעור בהלכותיה של חברת הצריכה, ובהלכותיו של הקפיטליזם המאוחר. כיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן, למרות שברור לנו שמבחינה הלכתית הדבר חסר שחר, וכשרותו של חגנו לא היתה נפגעת כלל אילו לא יוצרה המשחה המיוחדת, או אילו יוצרה ולא קנינו אותה.

הרב כבר עבר אל מאזינים אחרים ואל שאלות אחרות, אבל אני נשארתי עם משחת השיניים, ועם שתי קושיות ללא תשובה.

האחת: מי באמת פוסק הלכה היום בישראל? גדולי התורה, הרב אבינר וחבריו, או אנשי השיווק של חברת קולגייט?

והשנייה: מה נעשה כשיבוא משווק זריז-מחשבה ויציע לנו בקבוקי מים חתומים וכשרים לפסח, או אוהלי חמצן מטוהרים מאבק-חמץ? האם גם אז נאמר ש”בפסח אנחנו אוהבים להחמיר” ונעוט על הסחורה, או שמא נגיד לאותו יזם “דיינו”? האם נזכור אז, והאם נזכיר לחברינו, לילדינו ולתלמידינו, שפסח הוא חגם של עבדים משוחררים?

לבלוג של יפתח גולדמן

האחראי האמיתי

Friday, April 6th, 2012

לא החרדים ולא הערבים, לא עובדי המדינה ולא הוועדים הגדולים, לא מקבלי הקצבאות ולא עובדי הקבלן אשמים במצבו של המעמד הבינוני. מי שאשמים הם השלטון של ביבי ודומיו

מאת: קורט טוכולסקי

לחזור אחרי ארבעה שבועות של ניתוק מקריאת עיתונים על הבוקר, זאת בהחלט הרגשה מוזרה. לפתוח את העיתון ולגלות שמי שאשמים במצבו של המעמד הבינוני הם הערבים והחרדים ושבלעדיהם מצבנו מצוין זה כבר גובל בביזריות. אבל ביזריות מעולם לא הפריעה לבנימין נתניהו, ביבי, הקוסם, אמן האשליות. ב”ישראל היום” כבר יגידו שזה נכון במאות אלפי עותקים שיחולקו חינם להמונים וזה הרי העיקר. שקר הופך בישראל לאמת אם רק חוזרים עליו מספיק פעמים בליווי הסברים משכנעים של הפלוצקרים והשטרסלרים, בעטיפה של מצגות המתארות צמיחה ובקינוח של שלל נתונים סטטיסטיים שלא אומרים כלום. כך עבד ביבי כל שנותיו, באנגלית רהוטה או בעברית כובשת. האב הטוב והמיטיב של אזרחי ישראל ששוב מוכיח לנו כי דרכו היא הנכונה.

יכול להיות שאת שלושת השבועות האחרונים ביליתי בחזית המלחמה השקטה בגבול ישראל מצריים, שם ראיתי מבעד למסכים של כיפת ברזל ואדישות תקשורתית מלחמה יום יומית עיקשת בין ישראל וחמאס הפכו אותי לסובלני פחות ללוקשים, לציני פחות ואולי אפילו למפוכח יותר. הפעם ביבי הותיר אותי באמת המום בדקות הראשונות אחרי הקריאה.

***

המעמד הבינוני בישראל ממשיך בקריסה איטית של משכון יתר בשביל לקנות דירה, בהיעדר יכולת לחסוך חיסכון ריאלי לימי הזקנה, בחיים של הצטמצמות או חריגה של ההוצאה מעבר לתקרת ההכנסה. אם זה מצבנו שמעולם לא היה טוב יותר, אז כנראה שכבר באמת אין שום תקווה. במדינה שמגזרים הולכים ומתרחבים של עובדיה הם עבדי קבלן או עובדים עניים ואפילו מי שלכאורה לא נמצאים שם לא גומרים את החודש, מדינה שמקבלי קצבאותיה נידונו לחיים של עליבות, מדינה שבה עובדים שנפלטים מגיל העבודה בשנות ה-50 וה-60 לחייהם נידונים לנידוי משוק העבודה ולא מקבלים שום תמיכה ייעודית, זאת המדינה שאני חי בה. מדינה שגזרה על כל מי שלא נמנה עם טייקוניה ובעלי תאגידיה הידרדרות לעוני.

ועכשיו בא השליט, האיש האחראי למצב ומספר לנו שמי שאשם בכך הם העניים, הערבים והחרדים. כן שוב הוא חוזר ל-2003 ומאשים את החלשים במצבו של המעמד הבינוני. בעת ההיא חתכו בקצבאות ובקרוב, עם קריסת בועת ה”כלכלה המוצלחת” ההולכת וקרבה, שוב ידרשו החלשים והעובדים לשלם את המחיר. מי שלא נהנו מפירות הצמיחה יתבקשו שוב לשאת בנטל של משבר.

לא החרדים ולא הערבים, לא עובדי המדינה ולא הוועדים הגדולים, לא מקבלי הקצבאות ולא עובדי הקבלן אשמים במצבו של המעמד הבינוני. מי שאשמים הם השלטון של ביבי ודומיו והמעמד הבינוני עצמו. ביבי, כמו אולמרט, שרון וברק לפניו, נתן יד למדיניות כלכלית של העשרת העשירים על חשבון השאר. העניק מתנות בחקיקה שמאפשרת העסקת עבדים, בהפרטות ובהקלות מס לאדירי הארץ ומשקיעים מחו”ל על חשבון כולנו. המעמד הבינוני הצביע רובו ככולו פעם אחר פעם למי שמלקים אותו בשוטים ומייסרים אותו בעקרבים.

מי שיאכל את תעמולת השנאה של ביבי שנועדה להפריד בין ה”מעמד הבינוני” לחרדים ולערבים יגיע לאותם הישגים מופלאים של מי שבכל מאבק נזכר להזכיר לנו שאנחנו מתחלקים לאשכנזים וספרדים או למי שמשרתים בצבא ולא משרתים בצבא או לציונים וללא ציונים. אנחנו בישראל מתחלקים למי שיש לו ולמי שאין לו, למי ששייך למאיון העליון ולמעמד השלישי. לא סתם מנסים כל הזמן ביבי ומשרתי הון אחרים לזרוע בקרבנו פירוד. הפרד ומשול ככה הם מנציחים את שלטונם. ככה הם מתחמקים מלשאת באשמתם.

כל עוד יקנו חלקים במעמד הבינוני את תעמולת השנאה והפירוד, נידונים אנו כמעמד לכישלון מתמיד במאבק נגד שלטון ההון, כל עוד חילוני זעיר בורגני מהמעמד הבינוני יעדיף לשנוא ערבים וחרדים ולהאשים אותם בהידרדרותו במקום להיאבק בשלטון ההון, כל עוד מזרחיים קשי יום יעדיפו את הליכוד ואת ש”ס ואת בית”ר הגזעניות שמותירות אותם בעוניים על פני חבירה מעמדית, וכל עוד עולים עניים מחבר העמים יעדיפו לשנוא את אחיהם הערבי למעמד ולא את הטייקונים שעושקים אותם, שום דבר פה לא ישתנה. לראש הממשלה לא יקראו לנצח ביבי אבל הוא תמיד יהיה משרת של שלטון ההון. ערב פסח 2012, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מחירות, הבחירה שלנו היא בין אחדות מעמדית ויציאה לחירות להמשך השקיעה.

מתוך “עבודה שחורה”

 

עם כולם באותו חרא

Tuesday, April 3rd, 2012

מאת תומר גרדי  

עובדי עמותות סבורים בטעות שקיים הבדל ביניהם לבין עובדי מפעל ייצור, ושהם, כמו אקדמאים או אקטיביסטים, פועלים מחוץ לטווח השוק ולחוקיו. תומר גרדי, עובד עמותה לשעבר, משוחח עם סוציולוגית של עבודה ועם פעיל איגוד עובדים על עמותות, קפיטליזם, כספים ואופק חדש למאבק      (מתוך העוקץ)  קישור למאמר

למעוניינים: המאמר באנגלית