Archive for March, 2012

החיים כקורידה

Monday, March 26th, 2012

 

תכנית “האח הגדול” נראית כמו קורידה שבה למשתתפים נועד תפקיד השור ולמנחים – תפקיד המטדור המתעלל

 מאת עזרא דלומי

 העידן הניאו ליבראלי, בו הפך הכסף לסמן יוקרה וערך בלעדי, גרם לכך שכמעט כל תחומי החיים יוכפפו לכלליו ויקבלו תג מחיר. כל פעילות נעשתה למוטת ביזנס. היא אמצעי לתכלית, לא מטרה לעצמה. היא מוכוונת ממון. הספורט נמדד בכסף, התרבות נמדדת בכסף, הספרות נמדדת בכסף, ערכם של האנשים נמדד בכסף. אמנים, סופרים, ספורטאים, נמדדים לפי מחירם, לא לפי ערכם. אנחנו פס היצור של “מגש הכסף”. בני אנוש שנהפכו לסחורה.

 מה שממצה ומזקק את התהליך הזה עד לזרא הן תכניות הטלוויזיה בערוצים המסחריים. לכאורה, הן נועדו להיות מדיום תרבותי בידורי. למעשה, עיקר תכליתן הוא להשיג זמן פרסום כדי להעשיר את קופת הזכיינים. ולא רק בהפסקות המיועדות לכך במסגרת התכנית, אלא גם בפרסום סמוי בתוך התכנית, תחת השם המכובס “תוכן שיווקי”. התכניות הללו, סוגת הריאליטי בראשן, נועדו לרתק אותנו אל המסך סביב מתחרים מלאי אמוציות המרטיטים את בלוטות הרגש שלנו, ההולך וקהה עם הזמן. 

 הגם שכבר התרגלנו לכל אלה, לעתים מגיח דבר מה לעולמנו, המתאר את מאחורי הקלעים של התכניות הללו, מלמד על החומרים ממנו עשוי התבשיל, וגורם לנו לתהות: עד לאן? עד כמה מותר לחלל את האמצעים בשם קידוש המטרה – רייטינג וכסף. עד כמה אפשר להפוך אנשים לחומר גלם בפס יצור של תעשיה וירטואלית. כך קרה לאחרונה עם פריצת הסיפור על אספקת תרופות פסיכיאטריות למשתתפי “האח הגדול”, שנעשתה, מן הסתם, כדי לאפשר לתכנית להמשיך ולזרום. שהרי אסור לקלקל את ההצגה. אסור שאנשים יעזבו בגלל דיכאון. אסור שזה יהיה באמת ריאליטי. חובה לשמור על פסון, כי מדובר בהרבה כסף מושקע, כי העיקר איננו האמת. יש 40% רייטינג וחבל לפגוע בבוננזה. “ההצגה” חייבת להימשך.

 תר מהכל מזכיר לי הז’אנר הזה (צפיתי בו ונמלטתי) קורידה שבה משתתפי התכנית משחקים את תפקיד השור והמנחים את תפקיד המטדור. רק שכאן, בניגוד לשור, האנשים נכנסים לזירת ההתעללות בהסכמה, גם אם בלי מודעות מלאה לנעשה ולצפוי. מה לא עושים בשביל קצת פרסום ובשביל סיכוי של מישהו אחד לזכות בכסף. מה לא עושים בשביל “שידברו עלינו”.

***

בקורידה, לעתים נדירות קורה, שהשור מכה את המטדור המתעלל בו. מעידה קלה של המטדור, טעות בתזמון והנה הוא חוטף כמה נגיחות הגונות, בטרם נכנסים מטדורים נוספים לזירה, כדי לפנות את חברם החבול וכדי לגזור את דינו של השור. שהרי ההצגה חייבת להימשך. אני מודה שכשזה קורה, ליבי מתרונן. השור האומלל, כשהכידונים נעוצים בגבו,  מחטיף למתעלל היהיר. במוות של יש קורטוב של  כבוד.

 מעת לעת אני מייחל שאירוע כזה יתרחש גם באח הגדול. שהאנשים יפנימו סוף-סוף שהם צעצוע שמתעללים בו ויעזבו את הזירה, או ימרדו בארז טל, על חיוכו הביוני, או במטדור אחר שמתעלל בהם – עוד לפני שהפסיכיאטר מגיע עם הזריקה. 

 תכנית האח הגדול היא משל. הנמשל הוא אנחנו וחיינו. סוג הבידור שלו אנחנו מתמכרים; תחרות חסרת מעצורים בלי נאמנות לאיש; נכונות לשלם כל מחיר בשביל חתיכת פרסום; העבדות הנרצעת לכסף. 40% רייטינג גרפה התכנית הזאת בערב הפתיחה שלה – 40% המסבירים למה לא תהיה כאן מחאה. למה השינוי עוד רחוק. שהרי גם לשם כך נועדו התכניות הללו – לסמם את התודעה ולטמטם את המחשבה. הסוגה הזאת נקראת אמנם מציאות מדומה, אבל היא ניזונה ממציאות ממשית – הרצון לשכוח ולברוח – ואף מעצבת ומעצימה אותה.

 מופיע גם ב”במקום” 37

 

דוקטרינת ההלם של הטייקונים

Monday, March 19th, 2012

 

הסכנה ל”בריחת השקעות” מישראל נובעת מהמצב הביטחוני ומההתלהמות בנושא האיראני, לא מהפיקוח על בעלי ההון ומהמחאה החברתית, כפי שטוענים הטייקונים ושליחיהם בעיתונות הכלכלית

 מאת דני זמיר

 קמפיין מתוזמר היטב עוסקת התקשורת הכלכלית בשבועיים האחרונים בבריחת ההשקעות מישראל ובדעיכתה של הבורסה לניירות ערך ( למשל: מעריב,  כלכליסט  דה מרקר, וגם גלובס). לא מדובר, חלילה, בניסיון לניתוח מקצועי ושקול של המשבר וסיבותיו אלא בבנייה מושכלת של מצרף האשמות מופרכות במיוחד, שנועדו להוליך מהלומת נגד ואפילו אם אפשר לחסל כליל את הפרי העיקרי של המחאה החברתית מקיץ 2011: שינוי כיוון הרוח והאקלים הסביבתי שכה היטיב עם הטייקונים בצורה מעוותת ומוטרפת קרוב לשני עשורים.

 בקטע קלאסי בסרט “קזבלנקה” פוקד מפקח המשטרה הצרפתי על אנשיו: “עצרו את החשודים הקבועים”! הגם שהוא יודע בוודאות מי האשמים, וש”החשודים הקבועים” לא קשורים כלל לעניין. כך בדיוק, נוהגים עתה ברוני הכסף הגדול ומלחכי פנכתם בתקשורת הכלכלית הישראלית כשהם תולים את האשמה בבריחת המשקיעים – ישראלים וזרים – מישראל ב”חשודים הקבועים”: עודף רגולציה, צרות עין וחוסר פרגון, המחאה החברתית, הפסקת הפחתת מס החברות, הגבלת שכר הבכירים, ההפרדה בין החזקות פיננסיות וריאליות, הפחתת דמי הניהול ושאר ירקות.

 ***

אבל האמת פשוטה ידועה וברורה היטב לברוני המשק (וגם לעיתונאים “החרוצים”). והאמת היא שההשקעות בורחות מישראל והבורסה שלה כי בעידן הגלובלי, (גם לפניו אך ביתר שאת עתה), משקיע שהאינטרס היחיד שלו הוא מקסימום תשואה לכסף ומינימום סיכון להשקעה, יעדיף להשקיע במקום שלגביו אין איום קיומי.

 לשון אחר: המשקיעים מפחדים להשקיע בישראל בגלל איראן ובעיקר בגלל הדיבורים של ממשלת ישראל וראשי המערכת הביטחונית בה על תקיפתה האפשרית של איראן שמשמעה מלחמה שנזקה יכול להיות אדיר. בעולם גלובלי של סיכויים וסיכונים אין רציונל להשקיע או להשאיר את הכסף, פנוי או ממונף’ במדינה שבטווח הקצר יכולה לפרוץ בה מלחמה גרעינית-טילית.

 אז למה בעצם הם- הטייקונים ועיתונאיהם –  עושים זאת? למה קמפיין שלם מכוון למטרה שמוביליו יודעים כי איננה נכונה וכי גם הצלחה בהשגתה (קרי החזרת מצב היעדר פיקוח, ועיוותים מובנים בשוק ההון) לא ישנה בטווח הקצר את מצב הבורסה וההשקעות במשק עד להיעלמותה של הבעיה האמיתית: סיום המשבר האיראני?

 ***

נעמי קליין הצביעה בספרה “דוקטרינת ההלם” על  אסטרטגית ניצול מצבי המשבר על ידי הכסף הגדול. בעצם, התופעה שקליין הצביעה עליה היא רק חלק – נבזי במיוחד אמנם – ממאפיין עמוק יותר של התרבות הקפיטליסטית הצרכנית/שיווקית: יכולת בלתי נלאית לראות ולהפוך כל אירוע ,כולל אנטי קפיטליסטי, להזדמנות הפקת רווחים. לכן, לדוגמה, צ’ה גווארה המהפכן האנטי קפיטליסטי נהיה בעצמו מותג ונשוא של תעשיית מזכרות משגשגת ומפיקת רווחים (ואף כיכב, ללא רשות המשפחה והצלם, למשל במסעות פרסום של סמירנוףזיפו, סווטש ועוד ועוד…  ; והמשבר הכלכלי של 2008 שנוצר בגלל ניהול חמדני ולא אחראי של מוסדות פיננסים ומנהליהם נוצל למחיקת חובות וע”י כך הצלת מוסדות פיננסיים, שנשדדו על ידי מנהליהם, בכספי הציבור.

 וביישום מקומי: את המצב הביטחוני והמדיני הגורם לבריחת ההשקעות מנסים בקמפיין העכשווי אנשי הכסף הגדול הישראלי לנצל כדי לחסל את הישגי התפנית בדעת הקהל המקומית כנגד הסביבה שאפשרה שוד מתמשך של מרבית הישראלים ופגיעה קשה באיתנותה וחוסנה של החברה הישראלית על ידי שיוך המשבר המתפתח עקב האיום האיראני להישגיה הצנועים של המחאה החברתית….

 בסוף, כשהאיום האירני יוסר או יוסדר ושוב אפשר יהיה להשקיע בבטחה בישראל, בעלי ההון הגדול רוצים שמה שימתין להם תהיה קרקע בשלה להמשך השוד הגדול. לכן עכשיו הזמן המעולה והנכון מבחינתם להאשים את החשודים הקבועים וכך להחזיר עולם לסדריו המקולקלים.

ובעצם, למה ללכת כל כך רחוק? העתיד כבר פה.  מה רע בחסות המשבר המתפתח לחזור ולהרוויח מחדש את מה שהרגולציה והחקיקה בעקבות המחאה החברתית גרמה להפסיד? משבר-משבר, אבל הקופות דופקות כמו תמיד.

 מתוך “עבודה שחורה”

הסוציאליזם של איינשטיין

Sunday, March 18th, 2012

בכתב העת Monthly Review  מס’ 1 , שיצא לאור במאי 1949 בניו יורק, פרסם פרופסור אלברט איינשטיין מאמר, בו קבע את עמדתו הנחרצת נגד הקפיטאליזם, וראיית החברה הסוציאליסטית כאלטרנטיבה יחידה. איתן קלינסקי חוזר למאמר ומוצא שהוא עדיין אקטואלי

 אל התרגום לעברית של המאמר נחשפתי בפעם הראשונה לפני 52 שנים לציון עשר שנים להופעתו . מאחר שמדובר באדם , שתרם לאנושות כמה “דברים פעוטים” במישור המדעי , אני מוצא לנכון לשתף את הקוראים בבדל מובאות ממאמרו בנושאי חברה וכלכלה , שהם רלוונטיים גם היום לנוכח ההתרחשויות שפוקדות אותנו.  

 לשאלה , אם אנו רוצים לשאול עצמנו כיצד לשנות את מבנה החברה “כדי להפוך את הקיום האנושי מעניין יותר” – משיב אלברט איינשטיין – “עלינו להיות ערים לכך שישנם מרכיבים שאיננו יכולים לשנות.”

 לעומת זאת מייחס המדען חשיבות רבה להכרח, שאנחנו כבני אדם איננו נידונים בגלל המנגנון הביולוגי שלנו “להיות נתונים לחסדי גורל אכזר ולא לשנות מה שניתן לשינוי ” .

 בתביעה לא להיות נתונים לחסדי גורל הוא מצביע על חולי בכלכלה הקפיטליסטית, המחייבת אותנו לשינוי שיטה מן המסד ועד הטפחות. לדעתו , “חשוב להבין שאפילו בתיאוריה התשלום לפועל אינו נקבע על פי הערך הריאלי של המוצרים שהוא מייצר. ההון פרטי נוטה להתרכז במספר מצומצם של בעלויות, המעודדות  יצירת יחידות ייצור גדולות על חשבון הקטנות.”

 “התוצאה היא אוליגרכיה של הון פרטי, שאת כוחה לא יכולים להגביל אפילו המוסדות הדמוקרטיים של החברה הדמוקראטית “. (סיפור מוכר לציבור בישראל ).

 לעברה של אותה כתובת של שררת ההון מפנה פרופ’ אלברט איינשטיין עוד כתב אשמה חמור  – “הם שולטים גם במקורות המידע ההמוניים: עיתונות , טלוויזיה , רדיו , חינוך , לכן קשה מאוד לאזרח לגבש דעה עצמית ולעשות שימוש נכון בזכויותיו הפוליטיות.”

 במאמר הוא מונה עוד שורה ארוכה של כשלים בקפיטליזם, לכן הוא מצביע על דרך אלטרנטיבית אחת ויחידה , למה שהוא מכנה חטאי החברה הקפיטליסטית , דרך לה הקדיש פרק מיוחד במאמר תחת הכותרת – “הסוציאליזם הוא הדרך היחידה ליציאה מן המשבר “.

“אני משוכנע , כי יש רק דרך אחת לחיסול חטא זה, וזאת באמצעות בנייתה של כלכלה סוציאליסטית” באלו המלים פותח פרופ’ איינשטיין את הפרק המסכם במאמר. הסוציאליזם ,לדעתו, חייב להיות “מלווה במערכת חינוך, אשר תהיה בעלת מגמה חברתית. בכלכלה כזו , אמצעי הייצור יהיו בבעלות חברתית וינוצלו כמתוכנן. תהיה כלכלה מתוכננת המתאימה את הייצור לצרכי הקהילה. כלכלה חפה מאינטרסים צרים של רווח לבעל הון כזה או אחר. זו חייבת להיות כלכלה, אשר תחלק את העבודה בין אלו המסוגלים לעבוד, ותבטיח פרנסה מכובדת לכולם.”

 מילות  הסיכום של אלברט איינשטיין הנחו אותי גם בעבודתי החינוכית בהוראה במשך עשרות שנים – “חינוכו של הפרט בנוסף לפיתוח כישרונותיו הטבעיים, יכוּון לפתח בו חוש אחריות וסולידאריות חברתית  במקום האדרה של כוחניות והצלחה אגואיסטית המתקיימת בחברה שלנו.”

 בימים אלו, החברה הישראלית חבה חוב גדול לתנועת המחאה החברתית, שהחזירה לסדר היום הציבורי התייחסות לכמיהות ולמאוויים , שהעלה פרופ’ אלברט איינשטיין. למרבה הצער, סדר היום הציבורי שלנו שנים רבות דחק אותם לפינה נזופה, ולא הפנה את תשומת הלב המרבית לחשיבותם של אותם ערכים.

 החברה הישראלית תוכל רק להתברך מהמפגש עם אמירה,  שנכתבה על ידי גדול המדענים של המאה העשרים בשנת 1949 ולא נס ליחה עד היום .

 מן הראוי , שנאזין לקולו של פרופ’ אלברט איינשטיין בימים, שדעת הקהל מוסתת נגד עובדי רכבת ישראל, הלוחמים על זכותה של העבודה המאורגנת לחיות ולנשום מול הברוטאליות של הנהלת רכבת ישראל .

מתוך “עבודה שחורה”