Archive for February, 2012

צדקת עובדי הרכבת

Monday, February 27th, 2012

לנוכח הסבריה הלא משכנעים של הנהלת הרכבת, נראה שאת הסיבה לדבקותה במיקור החוץ צריך לחפש לא ביעילות, אלא בגורם אחר: מדיניות החותרת לריסוק העבודה המאורגנת במגזר הציבורי.

מאת דני גוטוויין / הארץ

הקישור למאמר המלא

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1651194

 

הפרת זכויות עובדים בחסות אקדמית

Monday, February 20th, 2012

הפרת זכויות בחסות אקדמית – על עובדי קבלן במוסדות ההשכלה הגבוהה. עבודה משפטית קלינית שנערכה במסלול האקדמי של המכללה למנהל

מאת ערן כהן

לקריאת העבודה הקישו כאן

שיחקו לידי ההנהלה

Monday, February 20th, 2012

ועד עובדי הרכבת צודק במאבקו, אך התנהלותו עוררה את התנגדות הציבור, ובכך שיחקה לידי שר התחבורה וההנהלה הנחושים לפצל את חברת רכבת ישראל ולהפריטה. במבחן התוצאה, הוועד פעל כמשת”פ של ההנהלה

מאת: אמנון פורטוגלי

ועד עובדי הרכבת ובעיקר גילה אדרעי, יו”ר הועד, נראים כלכודים בתדמיתם ומתנהגים על פי המיתוס שנוצר עליהם. נראה שוועד עובדי הרכבת והעובדים ‘ירדו מהפסים’. הם לא מזהים ולא מבינים את התפקיד של משתפי פעולה שהם ממלאים בתיאטרון האבסורד של הפרטת הרכבת. הוועד מתפקד ופועל כאחד הגרועים מבין משתפי הפעולה, משת”פ שאינו ער לתפקידו.

מדיניות הממשלה והאוצר היא הפרטה, מיקור חוץ וריסוק העבודה המאורגנת, בכל מחיר וללא תלות בתוצאות ההרסניות הצפויות.  עובדי הרכבת מוצאים עצמם מזה כמה שנים, חסרי אונים מול פעולות משרד התחבורה והנהלת הרכבת שמטרתם פירוק הרכבת, ומכירתה בנזיד עדשים תוך פגיעה קשה בציבור העובדים. במסגרת מדיניות ההפרטה הזו, הממשלה משקיעה הון עתק בתשתיות הרכבת ובאותו הזמן מונעת למעשה את פעילותה התקינה ע”י עצירת תקני כוח אדם בשיטה המוכרת לחוקרי ההפרטה כ’ייבוש’ טרם הפרטה.  כך, לדוגמה, עצרו האוצר והנהלת החברה את רכש הציוד ואת התקנים לעבודות תחזוקה, למרות הגידול בפעילות הרכבת, ובעזות מצח באים בטיעונים על איכות התחזוקה ברכבת ובדרישה להעביר עבודות אלו למיקור חוץ.

במסגרת מדיניות ההפרטה, הממשלה והנהלת הרכבת מנהלים מזה כמה שנים מלחמת התשה כנגד עובדי הרכבת. אבל ועד העובדים ‘הצליח’ בהתנהגות לא-שקולה ולא חכמה לשחק לידי הגורמים הקיצוניים באוצר וברכבת, ועלול להביא בסופו של דבר להפרטת הרכבת. במקום לשכנע את הציבור שהפרטת הרכבת היא מסוכנת ורעה, עובדי הרכבת פועלים בדרך שהביאה חלק ניכר מהציבור להתנגד לפעילותם, לתמוך בהפרטת הרכבת ובריסוק ועד העובדים.

במאבק התקשורתי בין משרד התחבורה והנהלת הרכבת לבין העובדים, ידה של המדינה על העליונה. רכבת ישראל נתפסת כשירות ציבורי כושל ומושחת, כאשר האשמה מוטלת כולה על ועד העובדים שנראה כמחזיק את הרכבת בגרונה. אחריות משרד התחבורה והנהלת הרכבת לנעשה, עצירת התקנים לנהגים ולעובדי התחזוקה, על מינוי דירקטורים המקורבים לשר, על חילופי המנכ”לים התכופים, ההתפטרות/פיטורים של מנכ”ל המשרד, אלו כאילו לא שייכים לעניין.

ועד העובדים אינו קורא את תמונת המציאות לאשורה. עידן השביתות הולך ומסתיים ככל הנראה. הוועד נאבק באיומי ההפרטה, בין השאר דרך השבתת פעילות הרכבות ,לעיתים בהתרעה של שעות ספורות. אבל שביתה כזו הינה חרב פיפיות. האוצר אינו מתרשם מסבל הציבור, הוועד מאבד את תמיכת דעת הקהל החיונית למאבקו, ובתי הדין לעבודה כמעט ואינם מאפשרים שימוש בנשק השביתה.

***

שביתה צריכה להיות הנשק האחרון, וגם אז אסור שתהייה כנגד ציבור הנוסעים. במקום שביתה, הוועד יכול להדגיש את מחויבותו לבטיחות, לתחזוקה נאותה ולשירות הציבור. הוועד יכול להצביע על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות שאחראים לשנים רבות של ייבוש תקציבים ברכבת, על ההנהלה ומשרד האוצר שהובילו את ההזנחה בתחזוקת הקרונות והקטרים. הוועד יכול לגייס את דעת הקהל באמצעות חשיפת נימוקי השווא והשקר של הצד השני. לדוגמה, הדרישה למיקור חוץ של הקרונות החדשים שנומקה בהחלטת ממשלה ובדרישות היצרן. אלא שהתברר שאלו היו טיעוני שווא, והנהלת הרכבת מבקשת כיום להוציא לתחזוקה במיקור חוץ לא את הקרונות החדשים, אלא את תחזוקת הקרונות הישנים (3IC).

עובדי הרכבת והוועד ‘הרוויחו’ את סלידת הציבור, בין השאר בפעולות שגויות והרסניות למאבקם. מבחינה מוסרית/אתית וגם מבחינה מעשית הם צריכים להקפיד על פגיעה מינימאלית בציבור הנוסעים.  שביתות אחרות, כמו שביתת הרופאים, גם הן פגעו ישירות באוכלוסיה. (הדגש הוא על פגיעה ישירה בהבדל משביתה בנמלים שם הפגיעה עקיפה).  עם זאת, הרופאים הקפידו להודיע מראש על מועדי ההשבתה ובכך להקטין את מפגעיה ובעיקר את אי הוודאות  ואת הרגשת חוסר האונים של הנפגעים.  לעומת זאת, בצורה שהמאבק של עובדי הרכבת התנהל, עם פגיעה ישירה בציבור הנוסעים וכפי שהוא מדווח בתקשורת, העובדים איבדו את דעת הקהל ואת תמיכת הציבור, ולא משנה כמה המאבק הייה צודק.

***

עובדי הרכבת והוועד צריכים לעשות את ההיפך ממה שהם עשו. עובדי הרכבת יכולים להדגיש את מחויבותם לציבור הנוסעים ע”י פעולות לטובת קהל הנוסעים.  למשל,  להפעיל את הרכבת ביעילות המרבית ולא לגבות כסף מהקהל ולהודיע על זאת ברבים. לא יהיו מבקרי כרטיסים ברכבת, השערים יהיו פתוחים למעבר נוסעים חופשי וכו’.  אם מחליטים לשבות, יש לאמץ צורת שביתה כמו של הרופאים, עם פגיעה ישירה מינימאלית בקהל. 

למרות ההשבתה והפעולות השגויות של עובדי חברת הרכבת, יש לתמוך במאבקם. בסיכומו של דבר מאבקם הוא גם לטובת הציבור. הפרטת הרכבת תפגע בכלל הציבור בישראל, תפגע בעבודה המאורגנת, תגדיל את תופעת עובדי קבלן ללא הגנות וזכויות בסיסיות. גם מסיבות פרקטיות יש להתנגד להפרטת הרכבת. גישת משרד התחבורה והנהלת הרכבת לפיצול חברת רכבת ישראל ולהפריט חברות אלו, היא גישת הפרטה הדומה למודל ההפרטה הבריטי, שכידוע  נכשל כישלון חרוץ.  כדאי להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי.

מתוך “עבודה שחורה”

שאפו לוועד הרכבת

Monday, February 20th, 2012

ועד עובדי הרכבת נלחם לבדו בשחיתות ובהפרטה ויש לתמוך בו. אם גילה אדרעי הייתה יו”ר ההסתדרות ולא עיני, אני מאמין שכבר מזמן לא היו עבדי קבלן בישראל

מאת: קורט טוכולסקי

 כמה מילים נשפכו בימים האחרונים בגנות ועד עובדי הרכבת. הגדיל לעשות חבר הכנסת אקוניס מהליכוד שנאם ברדיו על החובה לכבד בתי משפט, נאם ומיגרונו בידו (הוא מתנגד לפינוי מגרון בניגוד להוראת בית המשפט). בית הדין לעבודה עצמו, שמוכיח פעם אחר פעם שהוא בסך הכל כלי בשירות שלטון ההון, במקום להורות על חקירה בחשד לשחיתות ורשלנות של ההנהלה, משתלח כמו אחרון עיתונאי החצר של ההון בעובדים השובתים, כאילו הם העובדים שחותמים על חוזים לקניית קרונות זולים ומסוכנים יותר; כאילו העובדים הם האחראים להעסקת עבדי קבלן בכל תחום ברכבת ולא ההנהלה; כאילו העובדים הם האחראים לשנים של הזנחה תקציבית שהפכה את רכבת ישראל לזניחה.

 כל היום מפמפמים לנו על חופש העיתונות, איזה חופש ואיזו עיתונות? בושה וחרפה, אפילה בצהרים, לנגד עיננו זוממת ממשלת ישראל להשביח את הרכבת בכספי הציבור ואז למכור אותה, מופרטת ומופעלת באמצעות עבדי קבלן לתאגידים וטייקונים, וכל התקשורת מתגייסת כנגד הגורם היחיד שמנסה להיאבק בהפרטה.

***

שיהיה לכולנו ברור, הפרטת הרכבת תהיה אסון. בשנים האחרונות גדלה ההשקעה הציבורית ברכבת ואין באמת שום סיבה שאת כספנו ניתן במתנה. גם ללא ההשקעה, רכבת היא תשתית לאומית ולא יכולה להיות נתונה לשיקולים של מיקסום רווחים. תחזוקת רכבת זה עסק יקר ומסובך שדורש כוח אדם מקצועי ומיומן. חברות רכבות מופרטות בכל העולם העדיפו להפחית השקעה בתשתית וכוח אדם ולהעלות מחירים. התוצאות היו זהות, יותר תאונות. זה גם מה שיקרה כאן אם שליחיהם של בעלי ההון בממשלה יצליחו להגשים את מזימת ההפרטה.

כל הכבוד לעובדי הרכבת, שלא מפחדים ולא נכנעים. אם גילה אדרעי הייתה יו”ר ההסתדרות ולא עיני, אני מאמין שכבר מזמן לא היו עבדי קבלן בישראל. סביר להניח שפוליטיקאים ושופטים היו נותנים יותר כבוד לאדם העובד ופחות לאינטרסים של תאגידים וטייקונים. ועד עובדי הרכבת נלחם לבדו בשחיתות ובהפרטה, כנגד ממשלה משרתת הון ותקשורת, משרתת הון שבעלי ההון משסים בעובדי הרכבת כמו כלבים מוכי כלבת. עובדי הרכבת האמיצים והמסורים, כנביאים בשערי העיר זוכים בעיקר לבוז מצידם של בעלי אינטרסים, משרתיהם ואספסוף מוסת. אם הם לא ינצחו, אם לא נתמוך בהם במאבקם, כולנו נשלם כרגיל את המחיר, רק שאז יהיה כבר מאוחר מדי.

יום אחד אחרי שעוד רכבת תרד מהפסים או תעלה באש, או סתם תפזר קרונות, האם מישהו מאיתנו יזכור שהיו מי שניסו למנוע את הפרטת התחזוקה והוזלת עלויות האחזקה? האם מישהו מאיתנו יאמין שאפשר היה למנוע את האסון ההולך וקרב של הפרטה? כמה מאותם עיתונאים, ששופכים היום קיתונות של עלבונות על עובדי הרכבת הנאבקים כנגד בזיזתה והפרטתה, יודו שהם טעו, לאחר שכל כשלנות ההפרטה של הרכבות בעולם לא הזיזו להם דבר ולנוכח העובדה שהם עזרו לטייח את השחיתות שליוותה את הליך ההפרטה? והעיקר, מה זה יעזור לנו, לנוכח השוקת השבורה?

מתוך “עבודה שחורה”

על מה נאבקים עובדי הרכבת?

Thursday, February 16th, 2012

 מאחורי כל ההצהרות והספינים, יש לזכור כי לב הסכסוך בין עובדי הרכבת להנהלה ולשר התחבורה הוא סביב הרצון להפריט את הרכבת או לפחות להעביר חלק משירותיה למיקור חוץ. זהו סכסוך על מקום העבודה ועל תנאי התעסוקה

מאת נחמה וייס

עובדי הרכבת נאבקים כבר זמן רב בניסיונות החוזרים להפרטת הרכבת או לכל הפחות, למיקור חוץ של חלק משירותיה. אחד ממוקדי המאבק הוא הבטיחות: הקיצוצים המתמשכים בתקציב הרכבת, שנעשים למרות מחאת העובדים, פוגעים בתנאי הבטיחות הבסיסיים ומביאים לתאונות, שבתורן משמשות עילה לדיון חוזר בהפרטה תוך האשמת העובדים ברשלנות. באביב האחרון הגיע נושא הבטיחות לנקודת הכרעה. העובדים יצאו במאבק לא רק כדי לשמור על מקום עבודתם אלא גם כמומחים בבטיחות רכבות.

 ב-17 באפריל 2011, מעט אחרי תאונת הרכבת בנתניה וערב חג הפסח, יצא שר התחבורה, ישראל כץ מהליכוד, בהצהרה גורפת:

 “הטלתי על הנהלת הרכבת לגבש תוכנית כוללת, מקיפה, מחייבת ומוסכמת עם העובדים שתוכל לתת מענה לכל נושא התחזוקה, ההפעלה והבטיחות בחברה. הודעתי שאם תוך ארבעה חודשים לא תוגש לי תוכנית מהסוג הזה, תיסגר פעילות חברת הרכבת. כאשר, כמו שאנחנו רואים לאחרונה ביותר מדי מקרים, על כף המאזניים מונחת בטיחות הנוסעים והחשש לחייהם מול הדברים האחרים, מבחינתי כשר שאחראי לנושא הזה, בטיחות הנוסעים גוברת.”

 עובדי הרכבת הרגישו מאוימים לנוכח לחץ הזמן והנטייה של הנהלת הרכבת ושל השר לפתרונות שמטרתם הפרטה. נסערים מההצהרה הדרמטית בערבו של חג הפסח, ללא הידברות עמם, הכריזו מידית על סכסוך עבודה. חלק ניכר מעובדים אלה מיומנים במקצועות ייחודיים לרכבת ואינם יכולים למצוא את מטה לחמם בעיסוק אחר, ודאי לא בהתראה כה קצרה של ארבעה חודשים. חלק לא קטן מהם עובדים במקום עשרות שנים והם רואים במקום את ביתם וייעודם המקצועי, זאת בניגוד להנהלה שמתחלפת חדשות לבקרים.

 בשבועות הבאים, נמנע שר התחבורה מפגישה כלשהי עם נציגות העובדים וסירב להאזין לעמדותיהם בעניין הסיבות לבעיות הבטיחות ברכבת.

 גבולות המחאה?

העובדים מצדם פתחו בסדרת צעדי מחאה. צעדים אלה, אף שהיו מתונים מאוד בתחילה, נתקלו בהתנגדות אלימה של הנהלת רכבת ישראל. כך למשל  הקימו העובדים אוהל מחאה במתחם ההנהלה. האוהל הוקם במקום שאינו מפריע לציבור הנוסעים ופוגע במידה מזערית בעובדי ההנהלה. בשעות הערב, עת היה באוהל המחאה עובד אחד שנשאר לשמור על הציוד, הגיעו למקום שומרים מחברה פרטית ששכרה ההנהלה, ואלה ניתצו את אוהל המחאה שנשכר על ידי נציגות העובדים וזרקו את חלקיו אל מעבר לכביש איילון.

 בצעד מחאה נוסף ומתוך ניסיון להידבר עם ההנהלה שגם חבריה נמנעו מלהיפגש עמם, החליטו העובדים על הפגנת מחאה מול ביתו של אורי יוגב, חבר דירקטוריון המכהן בפועל כבר מספר חודשים כ”יו”ר” הדירקטוריון, ללא מינוי של קבע. יוגב נחשב כרוח החיה מאחורי ניסיונות ההפרטה ברכבת. המחאה מול ביתו של יוגב, שנדחתה כמה פעמים, בין השאר מתוך כבוד לאבלו על מות אביו, הופסקה במהירות על ידי המשטרה. השוטרים טענו שההפגנה חורגת מההיתר שניתן ומיהרו לעצור עשרה מהמפגינים, חלק ניכר מהם (ארבעה מתוך עשרה בקהל של עשרות מפגינים), מראשי הוועד. דומה שהמשטרה “חיפשה” את ראשי הוועד והתעמרה דווקא בהם. טל חסין, עורכת דין מטעם האגודה לזכויות האזרח תיארה זאת כך: “מהתיעוד המצולם ניכר שההפגנה היתה קולנית אך לא אלימה ושהמפגינים לא איימו על הסדר הציבורי… לא היתה כל סיבה למעצרם של המפגינים שעה שאם התעורר חשד כלשהו נגדם ניתן היה להסתפק בעיכובם, ובוודאי שלא היתה כל סיבה להמשך מעצרם עד ליום המחרת…”

יצוין עוד, כי החברה הפרטית של הבריונים שהובאו לנתץ את אוהל המחאה, היא שנשלחה גם “לשמור” על ביתו של אורי יוגב, מפני מחאת עובדים שלא זכו להגיע לביתו. שתי הפעולות מומנו כמובן מכספי הרכבת – כספי ציבור. 

השביתה

פעולות אלימות אלה של ההנהלה כנגד צעדי המחאה מינוריים יחסית של העובדים וכן וחוסר האונים אל מול התנהגותו של השר, הביאו את להחרפת הפעולה. השביתה הגדולה פרצה ערב מעצרם של העובדים, כמחאה על הפעולות כנגדם וההתעלמות מהם.

 בית הדין נתן מיידית צו ארעי נגד השביתה והאריכו לאחר מכן בצו מניעה זמני. כארבעה ימים אחר כך, התכנסו הצדדים לדיון בבית הדין. לאחר שעות ארוכות ניתן פסק דין, בהסכמה, לפיו הצדדים יקיימו משא ומתן אינטנסיבי בנושא הבטיחות, במעורבות של ראשי משרד התחבורה וראשי ההסתדרות. כך, רק השביתה, והפעולה המשפטית הביאו את ההנהלה לתחילתו של משא ומתן עם העובדים, משא ומתן שהיה אמור להתחיל שבועות קודם לכן. בפועל, החל המשא והמתן לעלות על פסים של ממש רק שלושה שבועות לאחר מכן, לאחר שהעובדים מחו על המשך הקיפאון ובית הדין הורה על פיקוח הדוק על הדיונים.

 מה שהניע את התהליך והביא להוראות חד-משמעיות של בית הדין בדבר הצורך הדחוף בקיומו של משא ומתן בין הצדדים, לרבות משרד התחבורה ומשרד האוצר, לשולחן הדיונים, היה  תצהיר של  יו”ר ועד הנהגים (בצפון) אלון לוי, נהג ברכבת עשרים ושתיים שנים, מתוכן שש עשרה  נהג רכבות נוסעים:

בימים אלה, פוחדים נהגי הקטרים לעלות על הרכבת ולנהוג. הם מרגישים מופקרים והם מרגישים שהפקרתם עלולה להביא, חס וחלילה, לפגיעה בחיי אדם, על כל המשתמע מכך ביחס לתאונות רכבת. בעיות רבות של בטיחות אותן מכירים הנהגים ועליהן אנו מתריעים אינן מטופלות. הנהגים מתריעים ואין אף אחד שמקשיב להם. הנהגים מרגישים לבד במאבקם לשמירה על הבטיחות ברכבת, באין אוזן קשבת ובאין רצון לפתור את הבעיות עליהן הם מתריעים…

הנהג אמור להיות ערני לכמות עצומה של מכשירים שהוכנסו לקטר… הקושי זה עם כמות המכשירים שמוציא מריכוז ומפריע להסתכל על המסילה. קושי זה מתגבר ללא עוזר הנהג שכאמור בוטלה משרתו…

 סביבת העבודה של הנהגים היא קשה ביותר: הנהגים חשופים לרעש חזק ומחריש אוזניים (שהביא לפגיעות מוכרות על ידי המוסד לביטוח לאומי אצל חלק מהנהגים); חשופים לקרינה אלקטרומגנטית – ביחס לקרינה זו החברה לא עושה בדיקות תקופתיות בזמן ונמנעת מפרסום תוצאות; חשופים לקרינת שמש חזקה בשמשה פנוראמית…

בנוסף, אין בסידור העבודה של הנהגים הפסקות מספיקות בין נסיעות, וזאת עד כדי חוסר יכולת לבצע פעילות אלמנטארית כמו להתפנות. במקרים שיש איחורי רכבות, אין כלל הפסקה לעיתים…

מערכות הגנה אינן מותקנות ואינן מכוונות כראוי למניעת תאונות. הנהלת החברה העדיפה מהירות על בטיחות ולא בחנה כראוי את הסכנות הנוגעות בדבר.

בנוסף, אין כיום ברכבות מכשיר לחיווי של אירועי חירום ברכבות – כמו במקרה השריפה – אותה גילה נהג של רכבת שחלפה ממול! בעולם יש מכשירים לזיהוי במקרי שריפה על ידי חיישנים שנמצאים במסילה. אין את זה בישראל”.

 לאחר שדברים אלה הובאו בפני בית במשפט, הפכו הדיונים לאינטנסיביים יותר. אבל, מטרת הדיונים לא הייתה מוסכמת על הצדדים: העובדים סברו שמטרת הדיונים לשפר את הבטיחות ברכבת, נושא בו יש להם ידע רב ובו הם יכולים לתרום לגורמים האחרים; משרד התחבורה וההנהלה היו מוכנים לדבר רק על השלכות השינויים הנדרשים לדעתם על העובדים. 

תכנית העובדים לבטיחות

העובדים טענו וטוענים כל העת, כי בהיותם בעלי ותק רב בנושאי תפעול בחברה ובנושאי בניית המסילה, תחזוקתה ותחזוקת הקרונות והקטרים, הם ברי סמכא ובעלי הידע בנושאי בטיחות רבים הייחודיים לרכבת ברמה הלאומית. לפיכך, ראוי, שהחברה והמדינה ייוועצו בהם. בהקשר זה, פיתחו העובדים תוכנית בטיחות המציגה את מה שראוי, לדעתם, על מנת להעלות את רמת הבטיחות ברכבת. תוכנית זו מוצגת באתר של ועד עובדי הרכבת.

 כך למשל:

הגורם העיקרי לאיחורים ברכבת הינו עיכובים בתחנות. עיכובים הנובעים מעומס נוסעים וזמן רב הלוקח לירידת נוסעים ועלייתם לרכבת. סיוע ובקרה בטיחותית על ירידה ועליית נוסעים לרכבת מבוצע על ידי “דיילי רציף”. כיום מועסקים דיילי רציף בעבודה מזדמנת, באמצעות קבלן חיצוני וללא כל הכשרה בטיחותית ובתפעול רכבתי. יש לקלוט עובדים אלו במעמד עובדי חברה, להגביר המחויבות שלהם לתפעול ולבצע הכשרות מתאימות לתפקידם. יש להתבסס על אוכלוסייה זו כמדרג ראשון למקצועות התנועה ולקדם מהם בעתיד לתפקידי פקח ומנהלי תחנות.

 התוכנית החשובה הזו בקושי זכתה להתייחסות מצד קברניטי החברה, שהדגישו השכם והערב שהם מדברים עם העובדים רק על “השלכות” תוכנית הבטיחות על העובדים, ונמנעו מלדבר על הפסקות ראויות לנהגים, שיפורים טכנולוגיים נדרשים, טיפול במחסור בכוח אדם, טיפוח כוח האדם בהתאם לתקנים הקיימים באירופה ועוד. דומה כי לא בטיחות העסיקה את מנהלי המו”מ מצד החברה, אלא רצונם העיקש “להגדיר לעובדים את מקומם”.

 הפער בין עמדת העובדים לבין עמדת ההנהלה ומשרד התחבורה היווה מקור לתסכול רב, כשהצדדים האחרים מטעים את נציגות העובדים לחשוב שעוד יאזינו לדרישותיהם בעניין הבטיחות “בהמשך”. ההמשך לא הגיע. יושבת ראש הוועד הארצי, גילה אדרעי, שני סגניה ועובדים נוספים שקדו על הניסיון להבהיר לחברה את חשיבות הדברים, אבל נתקלו, במקרה הטוב, בקיר אטום, ובמקרה הרע – בניסיונות להלביש על תוכנית הבטיחות את הטרנד הכללי – מיקורי חוץ והפרטות.

 אז מה יצא לנו מזה?

עד בוקרו של המו”מ האחרון, שנוהל כמעט שלושה ימים ברציפות, לחמה יו”ר הוועד הארצי למען הבטיחות ברכבת, בהדגישה היבטים של תוכנית שפיתחו העובדים. במישור זה, לא הושגה הצלחה של ממש. חרף נחישותה, לא הוכנס להסכם הבטיחות ולו סעיף אחד הנוגע לנושאים הטכנולוגיים שהוארו והודגשו בתוכנית הבטיחות של העובדים. יחד עם זאת, המנכ”ל נתן ליושבת ראש הוועד הארצי מכתב בחתימתו המבטיח כי תוקם ועדה שתבחן נושאים אלה. הוועדה אכן הוקמה סמוך לאחר סיום המשא והמתן והחתימה על ההסכם. הצלחה הושגה במישור ההגנה על עובדי תפעול קיימים – מתוך מגמה למנוע פגיעה בפרנסתם של עובדים ותיקים ומיומנים, שהוכיחו עצמם עשרות שנים במקצוע. הצלחה נוספת בצמצום של מיקורי החוץ וההפרטה. הצלחה זו יש לזקוף לטובת אנשי הוועד שעמדו על המשמר לבל יוכנס להסכם סעיף המכשיר איזה מאלה במסווה של “בטיחות”.

יש לקוות, כי, מעבר לוועדה שהוקמה, ימצא בעתיד הקרוב מישהו בהנהלת הרכבת או במשרד התחבורה, שישכיל להפיק פנינים מתוכנית הבטיחות שהציעו עובדי החברה.

 הופיע בגיליון 50 של כתב העת חברה – מוזמנים ומוזמנות לעשות מנוי.

קואופרטיבים במקום קבלני שירותים

Monday, February 13th, 2012

הציפייה להעסקה ישירה של כל עובדי הקבלן במגזר הציבורי אינה ריאלית במצב הפוליטי הנוכחי. הצעה לפתרון חלקי – עדיפות במכרזים לקואופרטיבים של נותני שירותים

מאת: עו”ד יפעת סולל

עופר עיני יצא לשביתה כי יש בחירות בהסתדרות במאי. בעיית עובדי הקבלן בישראל היא חשובה עד מאוד, אולם ההסכם שחתמה ההסתדרות לא נותן מענה אלה לשבריר מעובדי הקבלן. המתווה שהושג קובע, שרק עובדי קבלן המועסקים במשרה מלאה ובכזו לפחות שנה-שנתיים, יקלטו כעובדי המעסיק בפועל. האחרים יזכו ל”השוואת תנאים”.

בכל השנים בהן ייצגתי מאות עובדי קבלן בפני בתי הדין לעבודה, מעולם לא נתקלתי בעובד קבלן במשרה מלאה. אומרים לי שיש כאלה, קצת בבתי החולים ובמקומות מוסדרים אחרים, אך לא מדובר ביותר מכמה מאות עובדים, בקרב למעלה משלוש מאות אלף.

הפתרון ודאי אינו בדרכו של עיני, אך אם נהיה ריאליים, הוא גם לא בדרישה מיידית לביטול כל ההעסקה באמצעות קבלני שירותים. זה לא יקרה. האוצר לא יאפשר לקלוט אלפים לשירות המדינה, והמעסיקים הפרטיים יעדיפו לפטר עובדים כל כמה חודשים, כדי שלא יאלצו לקלוט אותם להעסקה ישירה.

 אחת הבעיות הקשות ביותר של העסקה קבלנית היא ההשפלה, חוסר הביטחון והתלישות שהיא יוצרת כלפי העובד – אשר אינו יודע מחודש לחודש מה תהיה הכנסתו ואין לו כל סיכוי להתקדם לתפקיד אחר, או לשפר את שכרו במשך השנים. השליטה המוחלטת בחייו של אדם עובד, של קבלן, שרואה בעובדיו אך אמצעי למקסום רווחים, בלא כל ערך מוסף – היא חלק מרכזי בדרך העסקה פוגענית זו. תנאי ההעסקה הם פועל יוצא של האפשרות להחליף עובדים שמתלוננים, או עומדים על זכויותיהם וחששם הגדול מפני פיטורים והשארות חסרי כל.

גם תוספת של מאות פקחים לתמ”ת – לא תשנה את התפיסה ואת הניצול ואת ההשפלה. על כן, נראה לי, שלאור הנכונות לכאורה של האוצר לשפר את תנאי עובדי הקבלן, צריך להציע גישה חדשה: בכל מקום שמתעקשים על מיקור חוץ, שיעשו זאת דרך התקשרות עם התארגנויות של עובדים – קואופרטיבים, אשר חבריהם הם נותני השירותים ומקבלי ההחלטות. זה מצריך שינוי מדיניות המכרזים, באופן שינתן יתרון בהתקשרות למתן שירותים עם קואופרטיבים של עובדים, על פני התקשרות עם קבלני שירותים.

קואופרטיבים של עובדים יקבלו עדיפות, קרי, יזכו במכרז גם אם הצעתם תהיה גבוהה יותר, למשל, ב- 15% מאשר קבלני שירותים. יש כמובן להבטיח שמדובר בקואופרטיב במהות ולא רק ברישום, כלומר לקבוע אחוזי מקסימום (קטנים, רק לשם מילוי מקום) להעסקת עובדים שכירים על-ידי הקואופרטיב וכך להבטיח כי רוב רובם של העובדים יהיו חברים ולכן אחראים ומעורבים בקבלת ההחלטות, קביעת תנאיהם ושמירתם.

 מעורבות כלכלית, דמוקרטית ולקיחת אחריות, היא אינטרס של מדינת ישראל. מבחינת העובדים הללו זה יכול להיות מהפכה באורחות חייהם.

 האו”ם כבר הכיר בכך, שקואופרטיבים הם הכלים הטובים ביותר לשם מלחמה בעוני וצמצום פערים. הגיע הזמן שנציע כלי זה לישראל – ובמקום לשחק בבחירות ובבני אדם, נקים התארגנויות שוויוניות, דמוקרטיות, שמביאות לקידום כלכלי אמיתי של השכבות החלשות.

 הכותבת היא עו”ד המתמחה בזכויות אדם ועוסקת במחקר, קידום ופיתוח של קואופרטיבים

מתוך “עבודה שחורה”

שתיקת הבכירים

Sunday, February 12th, 2012

הסטודנטים הפעילים  למען העסקה ישירה של עבדי הקבלן במוסדות האקדמאים, יתקשו להצליח בלי תמיכה משמעותית של הסגל ובמיוחד הבכיר

 מאת נעמי טלטש

 ביום חמישי 9.2.2012, בעוד ההסתדרות מתכתשת עם האוצר על העסקתם הישירה של כמה מאות עובדים המכונים “עובדי כתף אל כתף”, אמר עודד שחר בתכנית “מבט” את הדברים האלה:

 “היום הוא אחד הימים העצובים והטרגיים ביחסי עבודה בישראל, שבו הנצחנו את מעמד העבדים במדינת ישראל. זה לא כשלון של ההסתדרות זה כשלון לחברה הישראלית כולה. הדרישה היתה לקלוט עובדי קבלן ובסוף רק כמה מאות ייקלטו מתוך מאות אלפים. כלום וכלום. באוצר אומרים – ניתן להם תנאי שכר. תודה רבה. מעלים להם את השכר ב-400 ש”ח שחלק מזה היו אמורים לקבל ממילא באפריל בעדכון שכר המינימום. מה נשאר? שי לחג, 40 ש”ח לקרן השתלמות? ממש בא להתייפח מרוב התרגשות. זה ההישג הגדול? התלבטתי ואני אומר בכל זאת מילה על אנשי האוצר. לא ראיתי רשעות כזאת והתנהלות כזאת. האנשים האלה הולכים מחר לעבוד אצל הטייקונים במשכורות עתק והם רוצים שעובדי הקבלן לא ישבתו עד 2016? עד אז פקידי האוצר כבר לא יהיו שם. נראה אותם עם דלי וסמרטוט מנקים, מה שנקרא אזרח עובד סוג ב’…..”

***

דבריו החדים והברורים של עודד שחר נאמרו אחרי כתבה על עובדות הניקיון באונ’ בן-גוריון בב”ש. נציגת העובדות המאורגנות ב”כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקראטי” שדיברה בכתבה, ביקשה בסך הכל להיות “אזרחית שלמה”, אזרחית סוג א’.

 אבל ההסכם שנחתם בעניינן בין ההסתדרות לבין האוצר ולבין המעסיקים במשק, כשאף נציגה נבחרת של עובדות הניקיון לא לקחה בו חלק, משאיר אותן בעלבונן – אזרחיות סוג ב’. והן לא לבד. מאות אלפים עבדי קבלן נשארו שקופים במהלך המו”מ שהתנהל מעל ראשם וסופו שמנציח בציניות את הבעיה שעיני בא לפתור כביכול בקול תרועה רמה, זבנג וגמרנו.

 כל השאלות נשארו פתוחות – תוספות שכר זעומות  ובונוסים כמו שי לחג וקרן השתלמות הם יריקה בפרצופם של כמיליון “נותני שירותים” במשק, שעדיין לא יודעים:

האם ימשיכו לעבוד בשכר שעתי?האם במשרה של 90% או רק 88% ? האם ידעו בתחילת החודש לאיזה משכורת הם צפויים בסופו? ומי ידאג לאכוף את ההסכם – מזמין השירות? ההסתדרות? האוצר? וכיצד ישפיע ההסכם על זכות ההתארגנות שלהם כאשר הוא מייתר למעשה את זכותם לנהל מו”מ עם המעסיק שלהם על הסכם קיבוצי? ומה על פיטורים שרירותיים? ומי בעצם מיצג אותם?  מדוע לא הוזמן למו”מ “כוח לעובדים” המייצג חלק מאותם עובדי קבלן, שבעניינם כביכול החלה כל ה”מהומה הרבה על דבר מעט”?

***

המהלך ה”הרואי” של עיני, העיתוי, והמהירות שבה הזדרז לחתום על הסכמים עם הממשלה ועם נציגי המעסיקים, קשורים ללא ספק לבחירות  המתקרבות בהסתדרות.  אבל ברור שעיני לא היה נוקט מהלך הזה, לולא היה מתרשם מהאפקטיביות של המאבק  האותנטי למען העסקה ישירה, שהתחיל לצבור תאוצה בשטח ולאיים עליו. המחטף שלו גרם נזק לטווח הקצר. ימים יגידו אם יועיל  המחטף הזה לעיני, או יהפוך לו לניצחון פירוס. החיים הם דינמיים והתשובה  לשאלה תלויה גם בנו. אני רוצה לחזור לדברי הסיכום של עודד שחר:

 “היום הזה הוא  כשלון ויום טרגי לעובדי הקבלן ולחברה הישראלית כולה……..החברה הישראלית שבורה. היא לא מסוגלת אחרי יומיים של שביתה להחזיק מעמד. אני חושב על עובדי הקבלן שיודעים היום דבר אחד, שהם עבדים היום והם ימשיכו להיות עבדים מחר…גם אחרי שביתה צודקת כל כך“.

 אכן כאב, אכן חברה ישראלית שבורה, שהרי לא כולם חולקים באמת את הכאב הזה. הנה, למשל, הטכניון.

בשנים האחרונות זכו שלושה חוקרים של המוסד המכובד הזה בפרס נובל. פרס שניתן על מאמץ רב שנים ועל פריצות דרך חשובות למען האנושות כולה. איזו התרוממות רוח אחזה בחברה הישראלית עם ההודעה על כך. כאילו כולנו זכינו. מי זכר ברגעי  התרגשות אלה את עובדות הניקיון שבדרכן תרמו ולו כזית למאמץ? הרי הטכניון לא יכול להתנהל ללא עובדי השירותים הללו. האם  הבמות המכובדות שמארחות את מקבלי הפרס משמשות גם להשמעת קול לטובת העובדים סוג ב’ שחולפים לידם כל יום במסדרונות הטכניון כמו צל? אפילו אם כן, מדובר לכל היותר בקול ענות חלושה. מעל הבמות המכובדות הם מתגייסים לחיזוק החינוך, אבל מעניין אותם כשלג דאשתקד איך גומרת את החודש האישה הזאת שמנקה אצלם את בית השימוש…

***

הסטודנטים שפעילים  למען העסקה ישירה של עבדי הקבלן במוסדות האקדמאים, יתקשו להצליח בלי תמיכה משמעותית של הסגל ובמיוחד הבכיר. קשה גם לצפות שדווקא הסטודנטים לבדם יהיו אלה שיציבו מראה מול המורים שנותנים להם ציונים. מתבקש שינוי באסטרטגיה של המאבק להעסקה ישירה במוסדות האקדמיים, ובמיוחד הגדולים והמובילים שבהם. נחוץ  גיוס רחב של אנשי רוח, במיוחד מהסגל הבכיר באוניברסיטאות ובמיוחד ממדעי החברה והטבע. אם הם מתחבאים, יש להוציאם מהחורים. אם עודד שחר יכול לומר את הדברים שאמר במבט, אסור להסכים לשתיקתם. לא ייתכן שיהיו חסרי דעה בנושא זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

שתיקת הכחלון

Wednesday, February 8th, 2012

עובדי חסות הנוער נמצאים במאבק מול העמותות המעסיקות. שר הרווחה שותק

מאת יעל סיני

ביום חמישי האחרון ערכנו, איגוד עובדי חסות הנוער, הפגנה אל מול קריית הממשלה בתל אביב. הנפנו שלטים לאוויר עליהם נכתב “כששר הרווחה בחצי משרה אנחנו בחצי מהתנאים” , ו”כחלון הבטחת – הגיע הזמן לקיים”. קריאות אלו באו להעביר מסר אחד מפורש- משרד הרווחה הינו חלק בלתי נפרד מהמשא ומתן שאנו מקיימים עם העמותות- אותות וענ”ב לשיפור תנאי העסקתנו. זעקנו ביחד לאוזניה האטומות של המדינה לקחת אחריות על נזקי ההפרטה שהיא יצרה, להיות חלק בסכסוך.

 למה? מכמה סיבות: הסיבה הראשונה, משום שמעל לתשעים אחוז מהתקציב של העמותות מגיע ישירות ממשרד הרווחה לתפעול אותם שירותים שהמדינה אמורה להעניק לאזרחיה החלשים. הסיבה השנייה היא, שעמותות אותות וענ”ב אינן מחזיקות את שלל המסגרות לנוער בסיכון בחסד אלא על פי מכרז שזכו בו, מכרז אותו מפרסם משרד הרווחה אחת לכמה שנים. במכרז מפורטים התנאים אותם קובע המשרד להפעלת המסגרות. כלומר, העמותות מחויבות לעמוד בתנאים שהציבה המדינה. אם עוד לא השתכנעתם, הסיבה השלישית היא ששתי סיבות אלו מאפשרות למדינה ולעמותות לעשות דבר אחד פשוט- לזרוק את האשמה על הצד האחר.

קרה לכם פעם שזרקתם את האשמה על מישהו אחר למרות שידעתם שאתם אחראיים? לי זה קרה פעם אחת או פעמיים אני זוכרת, זה היה בשנת 1993, הייתי בכיתה ב’. אני וחברה טובה- נורית, היינו עסוקות במלחמה קשה אל מול אביאל, ילד שהיה קטן מאיתנו בשנה. ובאיזה קרב מדרגות מיותר הילד התגלגל במדרגות והתחיל לבכות. שתינו ידענו שאנחנו אשמות באותה מידה אבל כל אחת האשימה את השנייה במקרה וניסתה להתנער מאחריות. זה לא עבד על המורה שלי שהחליטה להעניש את שתינו- ובחומרה. אוח איזה שטויות אנחנו עושים כשאנחנו ילדים…

 מפתיע ששר הרווחה התראיין אתמול ואמר: “הבעיה המרכזית היא, שזה מול העמותות ו… יש אנשים בדרך ש… גוזרים חלק מזה. אני לא אוהב את זה אתה יודע… לא נעים לי מהעמותות אני עובד איתם. הלוואי ומשרד הרווחה היה עובד ישירות מולם והכל היה נראה אחרת”.

 כן כן, אולי לא מדובר כאן בילדה טיפשה בת שמונה, אלא בשר הרווחה – פוליטיקאי…אבל מה ששמעתם כאן זה שוב התנערות מהאחריות. אז די, חלאס. אנחנו לא בגן ילדים. אין כאן העמותות לקחו לי.. והפקידות שתתה לי… אלא שר רווחה שמאפשר את זה. אדון כחלון היקר, ברור לכולנו שהעמותות אינן צדיקות… וגם לא הפקידות של משרדך… אבל קח אחריות, אי אפשר כל היום להאשים אחרים ולהרים כתפיים בתמימות ילדותיות ולהגיד – לא נעים לי – אבל זה אשמתם, אני לא קשור לזה… אתה קשור לזה, אתה אחראי. והפתרון הטוב יהיה – לשלוח מסמך אחד, חתום בשמך שמסיר את העמימות לכסף ואומר – כן, אני שר הרווחה לוקח אחריות על הפשעים של המדיניות האכזרית של קודמי בתפקיד, ואני משנה את המציאות- X כסף מועבר לטובת שיפור העסקה של העובדים, כי אכפת לי.

 זה הפתרון אדון משה כחלון. אז תעשה את זה כי אכפת לנו. 

פליק-פלאק בנקאי

Tuesday, February 7th, 2012

פרסומים והתבטאויות של מומחים וראשי ארגונים כלכליים בין-לאומיים שהיו ממובילי הכלכלה הניאו-ליברלית, מלמדים על תחילתו של מהפך חשיבתי ועל רצון להיאבק בחוסר השוויון

מאת אמנון פורטוגלי

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2008 מנסים כלכלנים, ראשי המערכת הפיננסית, והוגי דעות להבין מה התקלקל, מהם הפגמים, הכשלים והבעיות בתפיסה ובמדיניות הכלכלית שהביאה למשבר. מומחים אלו מנסים להגדיר את התוצאות הבעייתיות של המערכת הכלכלית הנוכחית, ומציינים בדיוק את הגורמים שאופיינו ע”י המבקרים של התפיסה הניאו-ליברלית.

כך אנו שומעים את יוזף אקרמן, מנכ”ל דויטשה בנק, הבנק הגדול בגרמניה, העומד גם בראש המכון הפיננסי הבינלאומי (IIF), המייצג את הבנקים והמוסדות הפיננסיים בעולם, מזהיר מפני הפערים ברמת ההכנסה ובעושר. בראיון לערוץ הטלוויזיה BBC בתחילת פברואר, אמר  אקרמן כי “לנו (לבנקאים) יש אחריות חברתית, מכיוון שאם יגדל חוסר השוויון במונחי חלוקת ההכנסות וחלוקת העושר, ייתכן שנמצא את עצמנו עם פצצת זמן חברתית מתקתקת, ואיש אינו מעוניין במצב כזה.”

מבחינה זו ישראל נשארת כאחד המעוזים האחרונים של האורתודוקסיה הניאו-ליברלית, כאילו לא קרה דבר. כאן עדיין מדברים על הפרטת הבנקים (ספרו זאת באירלנד ובאיסלנד), מוציאים מכרז להפרטת נמל אילת, יחד עם החלטת מהממשלה להקים בהשקעת עתק קו רכבת לאילת שיגדיל את ערך הנמל, שיופרט עד אז, בעשרות מונים, מקדמים את הפרטת הרכבת, מקדשים מיקור חוץ, ופועלים לריסוק העבודה המאורגנת.

ברם, העולם מתחיל להתעורר, ובאחד משינויי הכיוון המדהימים ביותר במדיניות הכלכלית, עוברים המנדרינים של מדיניות התקציב המאוזן ומלחמה באינפלציה למדיניות של תעסוקה מלאה, גם במחיר של גרעון תקציבי.

***

 ראשי קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי, פרסמו ב-20 לינואר ‘קריאה לפעולה’   (call to action), שנועדה להגביר את הצמיחה ולהלחם במחסומי סחר. המסמך הקצר חשוב הן עקב ההדגשים החדשים שבו והן בגלל המסרים שאינם בו. לדוגמה, אין בו התייחסות למלחמה באינפלציה, להיקף הגרעון הממשלתי השנתי, לרמת חוב המדינה ביחס לתל”ג (אמנת מסטריכט), וההתייחסות למשמעת תקציבית היא בהקשר לטווח הארוך בלבד. מצד שני המסמך קורא להגדיל את הצמיחה והתעסוקה (שפירושו הגדלת החוב הממשלתי לטווח הקצר), ומזהיר מהסיכונים הכלכליים והחברתיים של תוכניות הצנע הנוכחיות. כללית, המסמך מציע לפעול בכיוונים המנוגדים לתפיסה הניאו-ליברלית השלטת.

חותמי המסמך, כריסטין לגארד, ראש קרן המטבע הבינלאומית, רוברט זוליק מהבנק העולמי, פסקל לאמי מארגון הסחר העולמי וראשי שמונה מוסדות בינלאומיים אחרים, הביעו את דאגתם מהחולשה בפעילות הכלכלית והאבטלה הגואה, וקראו למדיניות חדשה שנועדה להגברת הצמיחה, למלחמה בפרוטקציוניזם – במדיניות של מחסומי סחר, ליצירת מקומות עבודה, להתמודדות עם אי השוויון, ולפיתוח כלכלה ירוקה גלובלית.  זו הפעם הראשונה שראשי המוסדות המרכזיים בעולם פעלו ביחד בצורה כזו.

הקריאה המשותפת באה יומיים לאחר שהבנק העולמי הזהיר כי העולם נמצא “על סף מיתון עולמי שיכול להיות גרוע כמו המשבר לפני ארבע שנים”, ונכתבה ערב מפגש הפורום הכלכלי העולמי השנתי, שהחל ב-25 לינואר בדאבוס. סוגיית המפתח במפגש צפויה להיות מדיניות הצנע – הרבה מדי או מעט מדי. הקריאה לפעולה משקפת את החשש מאגרסיביות-יתר של תוכניות הצנע להפחתת הגירעון, ומזהירה מהסיכונים הכלכליים והחברתיים הכרוכים בכך.

החלק המפתיע והחדשני במסמך הם הדגשים על הגדלת התעסוקה בעיקר תעסוקת צעירים, טיפול באי-השוויון ועידוד צמיחה שכולם נהנים ממנה, הגנות סוציאליות (social protection), איכות החיים, כלכלה ירוקה, אחריות חברתית (socially responsible), דיאלוג עם ארגוני עובדים, והיבטים דומים שהיו מוקצים בכלכלה הניאו-ליברלית.

הפתיח למסמך מזהיר כי העולם עומד בפני “אתגרים משמעותיים ומיידיים המהווים מעמסה כבדה על סיכויי הצמיחה העתידית ועל הלכידות של החברות שלנו.  מטרתנו המשותפת היא לחזק את התעסוקה והצמיחה, את איכות החיים בכל חלקי העולם. בפתח  2012, אנו מודאגים: מההאטה בצמיחה הגלובלית ועליית  אי הוודאות, מאבטלה גבוהה, במיוחד האבטלה אצל הצעירים עם כל השלכותיה השליליות…”.

עם יותר מ -200 מיליון בני אדם מובטלים כיום ברחבי העולם, ה”קריאה לפעולה” אומרת כי על הממשלות “לנהל את המדיניות הפיסקאלית כדי לקדם ולא להפחית את סיכויי הצמיחה והתעסוקה. התוכניות אמורות להיות מיושמות בצורה אחראית מבחינה חברתית”.  קובעי המדיניות צריכים “לפעול לפתרון בעיות האבטלה של הנוער ושל מובטלים לטווח ארוך, לספק סיכוי למקומות עבודה הגונים, יחד עם רפורמות מבניות התואמות לכל מדינה אשר ייושמו בצורה הוגנת כדי להשיג צמיחה מהירה יותר. באמצעות דיאלוג, ניתן להסכים ולהשיג רפורמות בשוק העבודה, שיביאו להעלאת רמות התעסוקה והקלה על התאמה פיסקאלית “.

נקודות חשובות נוספות במסמך: “האצת הגידול במקומות העבודה והשקעה בהון האנושי היא הדרך המבטיחה ביותר להתמודדות עם אי השוויון.  אנו תומכים בארגון העבודה הבינלאומי ובארגונים אחרים בסיוע לממשלות לבחינת אפשרויות מדיניות ריאליות, כולל מדיניות חברתית אפקטיבית לתת כרית בטחון לפגיעים ביותר ממצוקה. השקעות צריך להתמקד בהשכלה ובנית כישורים וכך לצייד את האנשים לעתיד… הגידול באי-השוויון קורא לבחינה מוגברת של דגמי צמיחה כוללים יותר. עלינו לספק שיפורים מוחשיים ברמת החיים החומריים ולכידות חברתית רבה יותר.”

המסמך קורא לממשלות לעמוד בפיתוי ולא לנקוט במדיניות של מחסומי סחר בניסיון לשמור על מקומות עבודה. “מדינות צריכים לחזור ולאשר כי לא יפנו למדיניות פרוטקציוניזם הורסת צמיחה ויוכיחו כי הגבלות סחר שהונהגו בתגובה למשבר הכלכלי יבוטלו”.

***

זהו חומר רדיקלי המגיע ממעוזה של השמרנות הפיסקאלית, ונראה שהחל מהפך בתודעה ובשיח שכן ה”קריאה לפעולה” אינו נייר עמדה יחיד. מסמך נוסף – דו”ח הסיכונים של הפורום – מדגיש את הגידול בפער ההכנסות כאיום ה”מפתח” לכלכלות  בעולם,  שיביא לתגובת נגד פוליטית ולתסיסה חברתי. זאת על רקע של צמיחה נמוכה, אבטלה גואה, בני הנוער המאוכזבים, וחוסר הבטחה להטבה עתידית ברמת החיים. דו”ח הסיכונים, המבוסס על סקר של 469 מומחים, מנתח שורה של סיכונים גלובליים ומצביע על “שינוי במיקוד ההתייחסות, מסיכונים סביבתיים לפני שנה לסיכונים חברתיים- כלכליים השנה”.

סימנים נוספים לשינוי הם החלפת הדיון הפותח הקבוע של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בנושא “תחזית לכלכלה העולמית” שהוחלף ע”י פרופ’ קלאוס שוואב, הבוס הגדול של דאבוס, בדיון שכותרתו: “עתיד הקפיטליזם”. שוואב פרסם בימים האחרונים מספר מאמרים על אי השוויון כסכנה הגדולה ביותר לכלכלה העולמית. “אני מאמין מאוד ב’שוק החופשי’ אבל שוק חופשי צריך לשרת את החברה”, אמר שוואב בפתיחת הפורום בדאבוס וקונן על חריגות ועל כך שלא הכל נהנים מפירות הקפיטליזם, ובמילותיו: “חוסר ההכלה במערכת הקפיטליסטית”.

 “הרלד טריביון” יצא ערב הוועידה במאמר ראשי שכותרתו: “בדאבוס, הנושא הגדול הוא אלו שיש להם המון לעומת אלו שאין להם”. בגוף המאמר נטען כי הפער בין מי שיש להם לבין מי  שאין להם הפך לנושא המרכזי, עליו דנים בגלוי בזירות בהן עליונותו של קפיטליזם נטול עכבות laissez faire הייתה אמורה להיות מובנת מאליה ובמקומות בהם דיונים על שוויון היו מבוזים ונלעגים כ”מלחמת מעמדות”.  דברים בכיוון זה נשא גם אקרמן, מנכ”ל דויטשה בנק, כפי שצוין בתחילת המאמר.

זה עוד לא סופו של הניאו-ליברליזם, בעלי ההון והתאגידים הגדולים ימשיכו בדרכם, ויהיה קשה מאוד להקטין את כוחם ושליטתם במערכת הפוליטית. עם זאת נראה שמנהיגים בעולם מתחילים להבין ולחשוש. אם נהייה אופטימיים, ניתן לומר שאור מהבהב בקצה המנהרה.

מתוך “עבודה שחורה”