משנתו של מרקס היא קריאה להגשמה אמִתית ומלאה של הדמוקרטיה. ככזו, היא גם קריאה להומניזציה של החברה האנושית. קריאה זו אינה מופיעה במפורש ב”קפיטל”. אך היא אמורה להופיע ברוחו של הקורא

מאת יפתח גולדמן

 בראשית ימיה של התיאוריה הפוליטית, ביוון העתיקה, הוצבו בפני האנושות שני מודלים של מדינה טובה. המודל הראשון הוא המדינה האידיאלית של אפלטון, המתוארת בפירוט בחיבורו “הפוליטיאה”. השני הוא הפוליס העקרונית הנדונה ב”פוליטיקה” של אריסטו, כהפשטה מדעית מן המצאי האמפירי של ערי-מדינה קונקרטיות. במדינה האידיאלית של אפלטון, קומץ מלכים-פילוסופים, החולשים על דעת האידיאות הנצחיות של “הטוב” ו”הצודק”, פוסקים בכל דבר ועניין בשביל ההמונים, בני העם, המודרים מן הזירה הפוליטית. בפוליס העקרונית של אריסטו, לעומת זאת, משתתפים האזרחים, כבני חורין, בתהליך קבלת החלטות מתמשך, ודנים ביחד, מתוך שיקול דעת, על המועיל והמזיק, הצודק והבלתי-צודק, הטוב והרע.

 לאורך כל ההיסטוריה שעד כה, דימו לעצמן אליטות שליטות רבות שהן מגלמות את האוטופיה של אפלטון. כל קבוצת מיעוט שנִיכסה לעצמה את כוחם של הרבים ואת הסמכות לפסוק לרבים, סיפרה לעצמה שהיא משקפת בפסיקותיה את הצדק המוחלט. אבל תמיד היה זה אינטרס פרטיקולארי זה או אחר, שהתעטף בכסות אידיאולוגית של “אמת אוניברסאלית”. מבחינה זו, כל המדינות בהיסטוריה הן בבואות קריקטוריסטיות של מדינת המלכים-הפילוסופים של אפלטון, או שמא הייתה היא בבואה קריקטוריסטיות שלהן. אבל גם אידיאל המדינה הטובה השני, זה של אריסטו, לא נעלם. המהפכה הצרפתית הגדולה נתנה לו לבוש חדש, בשלוש הסיסמאות שלה, “חירות, שוויון ואחווה”. המהפכנים הצרפתים שבו והעלו על בימת ההיסטוריה את הרעיון, כי בני האדם יכולים למשול בעצמם, ולנהל את חייהם הציבוריים ביחד, כאנשים חופשיים, שווים זה לזה וסולידאריים זה עם זה. בשנים הבאות קיבלה מערכת-העקרונות הזאת את השם “דמוקרטיה”.[18]

 אבל על הדמוקרטיה נאסר, בעידן הקפיטליסטי, להיכנס אל תחומיה של הכלכלה. כאן שולטים עקרונות אחרים, שהם חשדניים הרבה יותר ביחסם לאדם ולחברה. אל להם, לבני האדם, לנסות לארגן במשותף, באופן סולידארי, אחראי ורציונאלי, את תחומי הייצור וחלוקת התוצר, טוענת האידיאולוגיה הליברלית, בת לווייתה של הכלכלה הקפיטליסטית. בתחום זה ראוי לכאורה שישררו פערי הכוח ולא השוויון, האינטרס הפרטי ולא הסולידריות, ה’יד-הנעלמה’ ולא התכנון הרציונאלי. בשנת 2003 ביקשה קבוצת עובדים במפעל “חיפה כימיקלים – דרום” שעל-יד דימונה להקים ועד עובדים במפעל. מנהלת המפעל אמרה להם אז דברים כפשוטם: “כאן אין דמוקרטיה, כאן זה מפעל פרטי”.[19] בבלי דעת ביטאה אותה מנהלת את אחד ממאפייני היסוד של הקפיטליזם – את הסתירה האימננטית שבינו לבין הדמוקרטיה.

 ***

בחודשי הקיץ של שנת 2011, אלפי ישראלים גילו מחדש את הדמוקרטיה. הם גילו, שדמוקרטיה אין פירושה “איש הישר בעיניו יעשה”, ושבכל מקרה הביטוי “איש הישר בעיניו יעשה” (או בגִרסתו העדכנית: “שכל אחד יעשה מה-בראש שלו”) מסתיר מאחוריו את ההגבלות והסייגים הקשורים ביכולת הכלכלית של הפרט, במעמדו החברתי, בתנאים הסוציו-אקונומיים של סביבת מגוריו וכדומה. דמוקרטיה, במובנה האמִתי, פירושה חיפוש משותף (לעתים קולני וסוער) אחרי האינטרס הציבורי ודאגה משותפת לטוב הכללי. גילוי מחדש זה של הדמוקרטיה, כמוהו כגילוי מחדש של מרקס.

 מרקס קורא לנו להקים מחדש, ובעצם להקים באמת, לראשונה בהיסטוריה, את הפוליס העקרונית של אריסטו, ולהחיל אותה גם על חיינו הכלכליים: להחליט ביחד, באופן שיתופי ורציונאלי, מה לייצר וכמה לייצר, כיצד לחלק את המשימות ואת התוצרים ומה לעשות בעודף התוצר. משנתו של מרקס היא קריאה להגשמה אמִתית ומלאה של הדמוקרטיה. ככזו, היא גם קריאה להומניזציה של החברה האנושית. כאמור, קריאה זו אינה מופיעה במפורש ב”קפיטל”. אך היא מופיעה (או לפחות אמורה להופיע) ברוחו של הקורא בספר זה, ככל שהוא יורד, בעקבות המחבר, לחקר אופן-הייצור הקפיטליסטי. בצדק כתבו עורכי המהדורה העברית הראשונה של הקפיטל ב”פתח דבר” שלהם אל הקורא העברי מלפני 65 שנה:

“הללו, שנשתחררו ממקסם ‘האמִתות הנצחיות’ יתלוו אל מרקס – פרק אחרי פרק – בחקירתו הנאמנה של חיי העובד, אשתו וילדיו, בבית-החרושת ובבית-מגוריו, בהוָוי ובחינוך ובתרבות, במלחמתו המקצועית והפוליטית. תוך כך ילמדו את תורת ההומניזם-למעשה, הומניזם מפוכח וביקורתי-מיסודו, שאין לו שם אחר אלא זה: המרקסיזם הלוחם”.[20]

היעד: מדינת רווחה אוניברסאלית

כיצד תיראה החברה האנושית לאחר ההומניזציה שלה? כיצד תתנהל דמוקרטיה אמִתית, וכיצד אפשר להגשים אותה בתנאים של חברת המונים, טכנולוגיה מתקדמת וכלכלה גלובלית? – על כך מרקס אינו משיב ב”קפיטל” וגם לא בשום חיבור אחר. מרקס לא העלה בדעתו למלא את תפקיד “המלך הפילוסוף” או ה”מהנדס החברתי” של חברת העתיד. הוא רק טען, וניסה להראות לנו, שאי-אפשר לכונן חברה חופשית כל עוד בני האדם משועבדים להון, ושעל מנת לבטל את השעבוד להון יש להעביר את אמצעי הייצור לניהול חברתי משותף. אגב, כשמרקס דיבר על ניהול חברתי משותף, הוא בוודאי לא התכוון לעריצות הבירוקרטית שהתעצבה במדינות הקומוניסטיות במהלך המאה העשרים (עצם המושג “מדינה קומוניסטית” נראה  כסתירה פנימית כשמתבוננים בו מבעד לפריזמה מרקסיסטית).

 ברור שעריצות כזאת אינה מודל של דמוקרטיה השתתפותית פעילה, שעליה חשב מרקס. מכל המשטרים הפוליטיים והכלכליים אשר הוקמו בפועל במאה העשרים, דווקא מדינת-הרווחה האוניברסאלית, ובעיקר כפי שעוצבה בארצות סקנדינביה, היא הדבר הקרוב ביותר למה שראה מרקס בחזונו. העובדה שאפילו בשבדיה, כעבור עשרות שנים של שלטון סוציאל-דמוקרטי רצוף, לא בוטלה הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומכלול החיים החברתי והתרבותי לא “הושגב” לכדי איכות חדשה, אפשר שהיא מלמדת על הקושי להגשים “מרקסיזם בארץ אחת”, ואפשר שהיא מלמדת גם על בעיות עקרוניות בתיאוריה של מרקס. מצד שני, ההישגים המרשימים של הסוציאל-דמוקרטיה בסקנדינביה מלמדים עד כמה רחוק אפשר להגיע, אף אם רק חלק מההון עובר לידיים ציבוריות.

 אכן, בכתביו של מרקס מופיעה לפעמים בחטף דמותה של חברה חופשית הנבדלת מחברת זמננו באופן עמוק ורדיקאלי עוד יותר: חברה שבה בוטל לחלוטין הרכוש (ולא רק הפך מרכוש פרטי לרכוש ציבורי); חברה שבה נמחק הפער שבין עבודה לפנאי, והעבודה הפכה מעמל ליצירה; חברה שהתגברה באופן מלא על האנטגוניזם שבין הפרט לכלל ובין הפרטים לבין עצמם (או לפחות על ההיבטים הכלכליים של אנטגוניזם זה); חברה בלי פוליטיקה מנוכרת. נוכל לכנות דמות-חברה זו בשם “האוטופיה של מרקס”. היא עולה, או נרמזת, מכמה פסקאות ב”כתבי-היד הכלכליים-פילוסופיים” של שנת 1844, משורות הסיום של הפרק השני ב”המניפסט הקומוניסטי”, מכמה מן ההערות הביקורתיות שכתב מרקס על “תכנית גותהא” ב-1875 ואולי גם ממקומות בודדים אחרים. ב”קפיטל” אין היא מופיעה כלל. לדעתי, אין זאת משום שמחבר ה”קפיטל”, מרקס איש מדע-הכלכלה, התכחש בחיבור זה למרקס המהפכן-האוטופיסט והתנכר לו. אולם אין תכליתו של “הקפיטל” לשרטט את אופק האפשרויות האוטופיות של חברה אנושית חופשית, אלא להצביע על יסודותיה של חברה זו. והיסודות נמצאים בביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.

 בשנת 1893, עשר שנים אחרי מותו של מרקס ו-26 שנים אחרי פרסום “הקפיטל”, נשאל פרידריך אנגלס, בריאיון עם כּתב ה”לה פיגרו” הצרפתי, מה היא המטרה הסופית של הסוציאליסטים בגרמניה. אנגלס הסתכל בַּכּתב בשתיקה במשך כמה רגעים ואז אמר:

“אבל הרי אין לנו מטרה סופית. אנחנו אבולוציוניים. אין לנו כל כוונה להכתיב לאנושות חוקים סופיים. דעות קדומות באשר לפרטים של הסדר החברתי בחברת העתיד? לא תמצא כל זכר לכך אצלנו. אנחנו [הסוציאליסטים] נבוא על סיפוקנו כשנעביר את אמצעי הייצור לידי הקהילה”.[21]

 דברים אלה של אנגלס אינם בגדר הצטנעות רטורית, או ביטוי לטקטיקה פוליטית מינימליסטית. הם מבטאים ראייה חודרת ומפוכחת של מהות המרקסיזם. מרקס ותלמידיו (לסוגיהם ולזרמיהם) יהיו מרוצים כשיצליחו בהעברת אמצעי הייצור מידיהם של בעלי-הון פרטיים להחזקה חברתית וניהול חברתי משותף, דמוקרטי ורציונאלי. מי שהיעד הזה נשמע לו ארצי מִדי – יישב ויקרא ב”קפיטל”, וילמד ממנו על אודות הקשר שבין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור לבין שעבוד האדם. מי שהיעד נשמע לו קל מִדי להשגה – ייזכר בעלילת מאה וחמישים השנים האחרונות, יתבונן במציאות שסביבו (בישראל או בכל מקום אחר על פני כדור הארץ), ויבין עד כמה קשה היא הדרך, ועד כמה ארוכה היא.

(חלק שלישי ואחרון)

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

---

[16] כאן, עמ’ 149. בתרגום העברי של צבי ויסלבסקי כתוב “עצמים” ולא “חפצים”, אולם המלה שמרקס משתמש בה במקור הגרמני היא Dinge, המתרגמת לאנגלית כ Thing. לכן דומה שמוטב לקרוא בעברית “חפץ” או “דבר” במקום “עצם”.

[17] ישעיהו, ב’, ח’

[18] יש להדגיש, עם זאת, כי הסדר הפוליטי האידיאלי בעיניו של אריסטו עצמו לא היה דמוקרטי, בוודאי לא במשמעות המודרנית של המושג. כשאני מייחס לאריסטו תפיסה “דמוקרטית” אני חוטא באנכרוניזם מודע. הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו הייתה, כמובן מאליו, בת תקופתה, והאידיאל המדיני שלו לא חרג אל מעבר לשלטון אריסטוקראטי של בעלי-רכוש, שמשולבים בו כמה אלמנטים של שיתוף הציבור הרחב בהחלטות. אולם, יסודות התפיסה הדמוקרטית, והצידוקים העקרוניים לדמוקרטיה נוכחים במפורש בכתבי אריסטו, בעיקר בפרקים הראשונים של חיבורו “הפוליטיקה”: בתפיסת האדם של אריסטו, בתפיסת האזרחות ובתורת-המדינה שלו.

[19] מאבק העובדים ב”חיפה כימיקלים – דרום” הונצח בסרט התעודה המאלף “שביתה”, מאת היוצרים אסף סודרי ואמיר טאוזינגר.

[20] הציטוט לקוח מן ההקדמה למהדורה העברית הראשונה של הקפיטל (עמ’ *13), אשר לא הודפסה שוב במהדורה זו.

Le Figaro, May 13, 1893 [21]