Archive for December, 2011

בשירותם של לפיד וליבני

Thursday, December 29th, 2011

העליהום התקשורתי נגד החרדים, יותר משבא לתקן, נועד לשתי מטרות שהן אחת: הסחת הדעת מהתספורות של כספי הפנסיה שלנו וסלילת דרכם של לפיד וליבני אל הצמרת הפוליטית. התשובה להדרה (ולא רק לה) – סוציאליזם

 מאת ק. טוכולסקי

 את שלטון החוק צריך לאכוף ביד ברזל ואם קבוצות מסוימות של חרדים לדוגמא מצפצפות עליו אפשר וצריך למלא בהם את בתי הכלא. אבל, וזה אבל ענק, מה שאנחנו רואים עכשיו בעיתונים לא נועד לפתור בעיות שנגרמו בשל הזנחה רב שנתית ואדישות ציבורית. מה שאנחנו רואים נועד לשני דברים שהם אחד:   הראשון: להסיט את הזעם הציבורי מהטייקונים – בעלי העיתונים או המפרסמים בהם – שהולכים לגלח לנו את הפנסיות ולברוח עם הכסף;  והשני, לסלול את הדרך של יאיר לפיד וציפי לבני בחזרה ממחוזות האיזוטריה האלקטוראלית אל השלטון.

 אין לי שום סימפטיה ליהדות החרדית. דת נחמדה ככל שתהיה בגרסאותיה המסורסות היא בסך הכל מנגנון דיכוי פרימיטיבי  שמאפשר דיכוי יעיל של ההמונים תחת אליטות כלכליות מדכאות. אין ממש הבדל בין מה שהיהדות הפונדמנטליסטית מציעה למה שמציע האסלאם הקיצוני. אני מכבד את הזכות של כל אדם לחופש אמונה ועד גבול מסוים גם את זכותו של כל אדם לחיות את חייו כפי שהוא רואה לנכון. ההתקפות האנטישמיות של הימים האחרונים כנגד החרדים הן לא הפתרון לבעיות של דיכוי נשים בחברה החרדית, גם לא סלילת דרכם של לבני ולפיד אל מחוזות הרלבנטיות. את המגזר החרדי צריך לשנות כמו כל מגזר אחר באמצעים מודרניים, חינוך ממלכתי מותאם למגזר החרדי שישלב בין לימודי ליבה ללימודים מותאמים לקהילה. הקפדה קלה כחמורה על קיום החוק בשכונות וישובים דתיים, מחוקי הבניה דרך שמירה על זכויות הילד ועד מניעת אפליה. חשוב אף מאלה יהיה שיפור מצבם הכלכלי של החרדים ושילובם בחברה.

***

 דיכוי נשים ואפלייתן הן לא נחלת החברה החרדית בלבד, דיכוי ואפליה הן לא בעיות רק של נשים. הקמפיין האנטי חרדי הנוכחי לא מציעה פתרונות בדיוק כמו שוועדת טרכטנברג לא הציעה פתרונות. כי הקמפיין הנוכחי מתמקד בבעיה מסוימת על חשבון בעיות אחרות ולא מקרב פתרון הוליסטי נדרש. השנאה הקמאית ליהודי לבוש השחורים והמזוקן היא לא התשובה לבעיות האפליה במדינת ישראל. בזמן שזעם הציבור מכוון בידי בעלי עניין כנגד החרדים, ממשיכות נשים במגזר הבדואי לחיות חיי עליבות בצילם של ביגמיה וסחר בבני אדם, קטינים ממשיכים להיות מנוצלים בידי סרסורים בתעשיית המין, עבדי קבלן ממשיכים לסבול מאפליה ודיכוי ביותר ויותר מקומות עבודה וכן הלאה. מי שמכוון את זעם הציבור כנגד החרדים, מבקש להמשיך ולהשכיח את שאר הבעיות מהציבור, לעוור את עיניו בשנאה אנטישמית, ולהשכיח את קריסת חסכונותיו ואת העובדה שממשלת ישראל, בכדי שלא לקחת מבעלי היכולת, ממשיכה לסרב ולתת מענה למצוקות הסוציו-אקונומיות המחריפות של החברה בישראל.

 החורף הישראלי, הריאקציה של האליטות המאוימות כנגד הזעם העממי של הקיץ, הולך ומחריף, השמים מתקדרים וכל השטיקים נשלפים: ניפוח של בעיות ביטחון (איראן), הסתה אנטי חרדית ובקרוב גם הסתה אנטי ערבית תגיע מן הסתם. אם אנו רוצים צדק חברתי כבסיס לחברה טובה יותר, כדאי שנזכור שמי שמסיתים היום כנגד החרדים  הם גם מי שאפשרו לחרדים להגיע לדרגות נבערות והסתגרות שאפשרו את התופעות של אפליית נשים. שמי שקיטב את החברה הישראלית לשבטים עוינים, אחראי למה שקרה לחרדים/בדואים/ערבים/ וכל מגזר אחר שאנחנו אמורים לפחד ממנו ולשנוא אותו. רק סוציאליזם/ס”ד, ייתן מענה לכך, כי הנבערות והשמרנות הן תוצרים של עוני פיגור וניוון.

 אנשים כמו ציפי לבני או יאיר לפיד ניזונים מאותם חומרים מהם ניזונים אלי ישי ואביגדור ליברמן, לימור לבנת ואופיר אקוניס – מהמצוקה שמובילה לייאוש, פחד ושנאה. מי שיבחר בליברלים של המרכז בשביל לדפוק את החרדים יגלה שהם צריכים את החרדים בדיוק כמו שהם בשביל להמשיך ולהתקיים, בשביל להמשיך לדפוק את כולנו לטובת בעלי ההון; מי שרוצה להלחם באפליה ודיכוי, ניצול/הדרה וכל תחלואי החברה, צריך להבין שאין פתרונות חלקיים ואין חצאי עבודה, יש רק את הסוציאליזם/ס”ד שמכבדים את השונה שבאדם אבל דורשים גם את טובת החברה; שמזהים את הפערים החברתיים-כלכליים כמקור שורש כל רע; שנאבקים בבערות ובפיגור לטובת קידום האדם ושמירה על האיזון בין שוויון וחרות. לפני שבעלי ההון יצליחו לתעל את כל הזעם באמצעות שליטתם בתקשורת, מהם המנצלים, אל אוכלוסיה חלשה ומפגרת כמו החרדים, כדאי לכולנו להפנים את מי זה משרת. כנגד אפליית נשים צריך לפעול בכל הכוח, בדיוק כמו נגד כל אפליה אחרת. בעיטה רק בחרדי – בלי פתרונות מעמדיים, חברתיים וכלכליים – לא תפתור שום בעיה.

 מתוך “עבודה שחורה”

חנוכה – בין “תג מחיר” למחאת האוהלים

Monday, December 26th, 2011

איזה סיפור חנוכה נרצה? של פנאטיות דתית? של נסים אלוהיים? כדאי להזכיר שהמתייוונים היו עשירים בני המעמד הגבוה והמכבים –  בני המעמד הפשוט, איכרים מן הפריפריה. חנוכה מזכיר לנו שבעלי הממון והשררה אינם בלתי מנוצחים

 מאת רעות רון

 חנוכה הוא חג רווי סמלים וגם רווי פאתוס. חג של ניצחון דתי ולאומי, של התגברות האור על החושך במובן הקוסמי (היום הקצר ביותר בשנה), במובן התרבותי (נאמני היהדות מול מתייוונים) והצבאי (מכבים מול יוונים). 

 נשאלת השאלה מה לחילונים הומניסטים וסוציאליסטיים ולחג זה שראשיתו בפולחן פגאני, המשכו בקנאות דתית ואחריתו בסיפורי נסים? אבל התמונה התרבותית וההיסטורית מורכבת יותר.

 עברייני “תג מחיר”, אותן פעולות טרור המופנות כלפי ערבים, כלפי פעילי שמאל ולאחרונה גם כלפי כוחות הביטחון, יכולים היו למצוא (וודאי גם מוצאים) השראה בסיפור החנוכה. סיפור הקנאות של מתתיהו הכהן ש”כליותיו זעו” למראה יהודי העושה כמצוות חיילי המלך היווני וזובח לפסל, והוא הורגו במקום, מצביע על האופי הדתי הקנאי של מעשה המרד.

 לכאורה אם כן, מרד החשמונאים הינו מרד דתי קיצוני, שמגיע לאחר מאבק פנימי קשה של
מתייוונים – משכילים, אנשי העולם הגדול, פתוחים, המקבלים באהבה את השפעת תרבות המערב, מול המכבים –  פנאטים שנאמנים לתורת אבותיהם, ולא מוכנים לקבל תרבות אחרת. האומנם זהו המסר אותו אנו רוצים לחגוג ולהעלות על נס?

 ואם כבר בנס עסקינן, הרי שמוקד חג החנוכה לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, אינו עוד המרד, הגבורה והניצחון הצבאי, אלא נס פך השמן. אותה אגדה תמימה שמסיטה הצִדה כל רמז לריבונות, ללחימה ולמעשה אנושי ומעמידה את מעשה האל הפלאי כהסבר האולטימטיבי לחג ולמנהגיו. מדוע שמונה ימים? כי השמן הספיק לשמונה ימים! מדוע סופגנייה ולביבה? כי מכינים אותן בשמן. מדוע חנוכייה? למען פרסום הנס!

***

האם זהו הסיפור כולו? האם עלינו לחוג את חג הקנאות והפנאטיות? את חג הנס האלוהי?

אם נעיין בסיפור ההיסטורי קצת יותר מקרוב, נוכל לגלות רבדים נוספים. המאבק בין המתייוונים למכבים לא היה רק מאבק דתי, הוא גם ואולי קודם כל מאבק מעמדי. המתייוונים היו עשירים בני המעמד הגבוה, הם ישבו במרכז הכלכלי והפולחני והיו מקורבים לשלטון וזכו לטובות הנאה בזכות מעמדם ותפקידם.

 המכבים, לעומתם, היו בני המעמד הפשוט, איכרים מן הפריפריה. הם קרסו תחת נטל המסים שהושתו עליהם מהשלטון היווני באמצעות הפקידות של המתייוונים. יש כאן סיפור של ציבור רחב שלא מצליח לפרנס את עצמו כי הוא נאלץ לשאת על גבו קומץ אנשים עשירים ובעלי השפעה, שחיים על חשבון ההמון. עד שאותו ציבור מחליט: “לא עוד” ויוצא לרחובות לדרוש צדק חברתי, או במקרה זה, אל ההרים והמערות.

 גם סיפור הנס, שבא לידי ביטוי מובהק בתפילת “על הנסים”: “על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות …שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה….  ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים” ניתן כנראה לפרשנות נוספת.

 וכך כותב אהרון זאב בשירו “הנס של הלב האמיץ” (לצערנו, אנו מכירים רק את בתיו האחרונים שהולחנו)

הַנֵרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים

עַל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת

שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶּה.

נִסִּים וְנִפְלָאוֹת

שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ –

 

הַנֵּס שֶׁל הַלֵּב הָאַמִיץ,

הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם,

זוֹ אֲשֶׁר גָּבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְּדוֹלוֹת,

הֶאדִירָה דַּלִּים, חִזְּקָה מוּעָטִים

וְתִתֵן לָהֶם נִצָּחוֹן.

 

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְיָבוֹא אֵלֵינוּ לָאוֹר

וְיָבוֹא !

 

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הֶהָרָה עָלִינוּ

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִלִינוּ

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְהִי אוֹר.

 ובכן, הנס יכול להיות הלב האנושי והיכולת שלנו למצוא את הכוחות שבנו, ובעיקר למצוא את כוחות היחד שבנו.

 הקיץ האחרון הזכיר לנו שאנו ציבור, שמה שכל אחד עובר בפינתו שלו גם חברו חש ושיחד יש לנו כוח. הזמן שעבר מאז המחאה הראה לנו, שוב, מה רבה הדרך בעמק ובהר ועד כמה קשה לחצוב בסלע, למצוא אור.

 אבל חנוכה מזכיר לנו שהמעטים (בכוח ולא במספר) יכולים לנצח את הרבים, שהפריפריה החברתית, הכלכלית והגיאוגרפית יכולה להגיע למרכז, שבעלי הממון והשררה, גם כאשר הם מגובים בכוחות גדולים מן העולם, אינם בלתי מנוצחים, שהאור יכול לגבור על החושך ושכל אחד הוא אמנם אור מאוד קטן אבל כולנו אור איתן!

חג שמח

 קיבוץ משעול, שיטים – מכון החגים

 מתוך “במקום” מס’ 34

חזקות כאיגוד- על איגוד הנשים העצמאיות בהודו

Sunday, December 25th, 2011

ארגון העובדות ההודי SEWA יכול ללמד על מגוון האפשרויות של הרחבת התפקיד הקלאסי של איגודי עובדים, לכיוונים שמממשים את מלוא הפוטנציאל של התחברות סולידארית של נשים עובדות, לכדי שינוי מציאות חייהן והצבת אלטרנטיבה למגרש המשחקים הקפיטליסטי

מאת יעל וולפנזון

When individual women from amongst the poorest, least educated and most disenfranchised members of society come together, they experience dramatic changes in … the balance of power, in their living conditions, in relationships within the household and the community. Perhaps the most important effect of empowerment is that the woman says, ‘Now I do not feel afraid’ ” (SEWA organizer in India)

 מספר הולך וגדל של כוח העבודה העולמי, במיוחד במדינות מתפתחות, מועסק במקצועות מסורתיים או חדשים במסגרת המגזר הבלתי-פורמאלי. המבקרת בעולם השלישי תאתר בכל פינה את עובדי הסקטור הבלתי פורמאלי, המכונים גם “עובדים עצמאיים” (Self-Employed) – אותם סוחרי דרכים המבקשים למכור מרכולתם, קולעות סלים ושוזרות פרחים, יצרני תכשיטים ביתיים, מגלגלי סיגריות בידי זולות והרשימה נמשכת. אותם עובדים עצמאיים מועסקים בד”כ בייצור מקומי או סחר זעיר, לרוב בתנאי תעסוקה ירודים ולא יציבים, תוך התמודדות עם חוסר בטחון כלכלי מתמיד. הם אינם שכירים ולא פועלים במסגרת יחסי עובד- מעביד קלאסיים, על כן הם לרוב נטולי הכרה, הגנה או כוח מיקוח למול המעסיק הפרטי או הרשות הציבורית. אחדים מהם נתונים לחסדיהם של מתווכים (Middlemen)  בשרשרת הסחר, אבל אלו אינם נתפסים כמעסיקים של אותם פועלים למרות שעל פי רוב הם קובעים את שיעור הכנסתם.

 הרוב המוחלט של כוח העבודה הבלתי-פורמאלי העולמי מורכב מנשים. במדינות מתפתחות, נשים מהוות כ-60-90% מכלל העובדים העצמאיים בהודו, היכן שהסקטור הבלתי-פורמאלי מהווה כ-92% מכלל כוח העבודה במדינה, 9 מתוך כל 10 נשים עובדות כעצמאיות, לרוב כסוחרות או יצרניות ביתיות, הנאלצות לתמרן בין תפקידן הכפול הן כמפרנסות והן כאחראיות ראשיות על משק הבית. עובדה זו מחייבת לעסוק במצבם של העובדים/ים העצמאיים/ות במדינות מתפתחות מבעד לפריזמה המגדרית. דו”ח של ה-ILO  (ארגון העבודה הבינלאומי) משנת 2008 מצא שהפערים במדד ההכנסה הממוצעת לנפש בין גברים לנשים גבוהים משמעותית במגזר הבלתי-פורמאלי. מחקר ביוזמת UNIFEM  (קרן הפיתוח של האו”ם לנשים) משנת 2005 קבע שצמצום הסקטור הבלתי פורמאלי העולמי יביא בהכרח לירידה משמעותית במימדי האי-שוויון בין המינים ולמיתון העוני העולמי. 

ארגון SEWA

ארגון העובדות ההודי SEWA (Self-Employed Women Association) הוקם בשנת 1972 במטרה לתת מענה לנשות הסקטור הבלתי-פורמאלי, במדינה שבה שוררת הגמוניה גברית מוחלטת ומאות מיליוני נשים נותרות מבודדות, חסרות השכלה ונטולות יכולת בחירה. מבוסס באהמדבד שבמדינת גוג’אראט (Ahmedabad, Gujarat), ארגון SEWA כולל היום למעלה ממיליון חברים וחברות, 96% מהן נשים כפריות ממעמד נמוך משש מדינות שונות בהודו. חברות SEWA עובדות כמוכרות ירקות ותכשיטים, סבליות המעמיסות סחורות על ראשיהן, מגלגלי בידי, אוספות אשפה ונייר למחזור, עובדות בניין וחקלאות ועוד. על הקושי שבייצוג עובדים עצמאיים בהודו מספרת אלה באהט, המייסדת הכריזמטית של הארגון, בראיון שהעניקה לפני כמה שנים לכתב עת מקומי: “זו לא הייתה משימה פשוטה בתחילת הדרך לקבל הכרה של איגוד עובדים. ‘איך אתן יכולות להירשם כאיגוד עובדים?’, אמרו לנו ברשויות, ‘מי המעסיק שלכן? נגד מי אתן נאבקות?’ טענתי שהמטרה של איגוד זה לא בהכרח להיאבק נגד מישהו, אלא להיאבק לקידום ושינוי של המציאות”.

 אז באילו אופנים פועל איגוד SEWA לשינוי המציאות של חברותיו? הארגון נושא ונותן לטובת העובדות במגוון דרכים ובכמה רבדים משלימים: מול המדינה והרשויות המקומיות הארגון מסנגר לקידום חקיקה ונהלים שיבססו את חופש התנועה והעיסוק של הפועלות העצמאיות, ויקדמו את מעמדן הציבורי. כך למשל, אחת הרשויות המקומיות ביקשה לסלק קבוצה של מוכרי/ות רחוב שמכרו פירות וירקות בבסטות שהיו בבעלות משפחותיהן במשך 3-4 דורות, באחד מהשווקים באהמדבאד. לאחר שהחלו התנכלויות מצד המשטרה פצחו בעלי הבסטות בשביתת רעב תוך ישיבה ללא תנועה במשך 3 ימים במרכז השוק, שבסופה נסוגה העירייה והעניקה רישיונות עבודה לכל בעלי/ות הבסטות. במקרים רבים הארגון נאלץ להגן על חברותיו מפני ברוטאליות ושרירותיות ידועה לשמצה של המשטרה ההודית, במיוחד כלפי סוחרי/ות דרכים ניידים. בנוסף, הארגון מקדם מאבקים מול מבנה השוק הנצלני המנוהל ע”י אנשי תיווך וקבלני המשנה, על מנת להבטיח שהיצרניות הביתיות מקבלות תגמול הוגן לעמלן, בין היתר בהליכה לבתי משפט או ייזום מהלכי גישור לא פורמאליים ברמת הקהילה.

***

מעבר לייחודיות שבאיגוד עובדות בסקטור הבלתי-פורמאלי, SEWA מאחד נשים לפעולה משותפת לשיפור תנאי המחיה שלהן, באופן שמרחיב את טווח הפעולה המסורתי של איגודי עובדים, לכיוונים שמזכירים יותר עמותה קהילתית או ארגון סנגור וסיוע. אם תרצו, SEWA פועל כארגון עובדים “במודל העולם השלישי” בבואו להתמודד עם מכלול האתגרים הכלכליים והקיומיים איתן מתמודדות חברותיו, הן בסביבת העבודה והן מעבר לה. ארגון SEWA מפעיל פדרציה של 30 קואופרטיבים המנוהלים ע”י נשים העובדות בענפי הייצור, הבנקאות ומתן שירותים. ההתאגדות הכלכלית באמצעות קואופרטיבים מקטינה את הסיכונים שכל אישה נושאת בעצמה בהתמודדות מול תנאי טבע משתנים, חודשי בצורת ותקופות של מיתון כלכלי. ההתאגדות מגדילה את כוח הקנייה והמיקוח של נשים, למשל ברכישת חומרי גלם או ציוד טכנולוגי מודרני (בין היתר באמצעות הלוואות בריבית נמוכה, מיקרו-קרדיט, שמעניק הבנק הקואופרטיבי של האיגוד) אלמנטים המייעלים את קצב העבודה ובתוך כך את המסוגלות של אותן נשים להתחרות בשווקים האזוריים מול המפעלים הגדולים.

באהט מספרת שהקמת קואופרטיבים של נשים עצמאיות היא חלק בלתי נפרד מערכי התעסוקה המלאה וההישענות העצמית ( (Self-Resilienceלאורם מתנהל הארגון. “דרך הקואופרטיבים והאיגודים”, אומרת באהט, “נשים מקבלות את ההחלטות בעצמן. הן אינן נותרות בגדר צרכניות פאסיביות של פרויקטים ושירותים קהילתיים, אלא המנהלות והאחראיות הישירות על התוכניות. ברגע שאת אחראית על ניהול עניינך הכלכליים את זו שאחראית על גורלך”. תהליך הקמת הקואופרטיבים מלווה בהכשרה מקצועית שמעניק הארגון, בהתאם לתביעות ולרקע של החברות. בשלבים המוקדמים הדרישה על פי רוב היא לרכישת השכלה, לימוד קרוא וכתוב ואוריינות בסיסית. בנוסף, הארגון מציע קורסים מגוונים בניהול פיננסי, בנקאות, היכרות עם חוקי תאגידים וקואופרטיבים, כלכלה, קורסי מחשוב ועוד. הרגישות של הארגון לרקע החברתי והתרבותי מהן מגיעות חברותיו בא לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית של הקואופרטיבים. כך למשל הארגון מעסיק פקידי בנק שעברו הכשרה בעבודה עם אוכלוסיות מרקע סוציו-אקונומי נמוך ודואג להנגיש את המידע והמסמכים גם לחברות שאינן יודעות קרוא וכתוב. ככלל אפשר לומר שמסגרות הלימוד וההכשרה, כמו גם האופי הדמוקרטי של הארגון, הם חלק אינהרנטי מהשאיפה להעביר את ההובלה וההנהגה של האיגוד מידי האוונגרד המייסד, ברובו נשים משכילות ממעמד בינוני, לידי העובדות עצמן. תהליך זה תואר ע”י באהט כאתגר לא פשוט, רווי מתחים, המצריך רפלקציה תמידית והתנהלות שקופה ודמוקרטית.  

 SEWA  פועל לביסוס רשת בטחון סוציאלי לחברותיו, במדינה שכידוע אין בה מערכת רווחה מפותחת, לא כל שכן לרווחת עובדי הסקטור הבלתי-פורמאלי; חברות האיגוד הקימו חברות ביטוח, מנגנוני ביטוח פנסיונים ומעונות יום לילדי אמהות ויתר מערכות תמיכה בהתאם לצורכי השעה. כך למשל זיהו בארגון תופעה רחבה של אמהות עצמאיות אשר חזרו לעבוד כיומיים שלושה מיד לאחר הלידה, משום שלא יכלו להרשות לעצמן להפסיד יותר ימי עבודה. בתגובה לתופעה זו ייסד הארגון מנגנון של חופשת לידה, אשר כמו יתר מערכות הביטחון הסוציאלי, מבוסס על דמי החבר של החברות בארגון ועל תוכניות חסכון נוספות המוצעות. במסגרת מאבקו בעוני של נשים בהודו, הארגון גם מתמודד עם סוגיות מורכבות ורגישות במיוחד כדוגמת בעלות (או ליתר דיוק- היעדר בעלות) של נשים על קרקעות חקלאיות ורכוש משפחתי, הן ברמה המשפטית והן בקמפיינים ופרויקטים ציבוריים-קהילתיים.

***

הארגון מזוהה עם תפיסת עולמו החברתית והפילוסופית המוסרית של מהאטמה גנדי. הדבר ניכר החל מההיבט הסמלי של ביסוס מטה הארגון במקום הולדתו של גאנדי בחבל גוג’ארט וכלה באימוץ פעולות ציבוריות של מרי אזרחי ברוח ערכי הדמוקרטיה והסאטיאגרהא (Satyagraha=התנגדות לא אלימה ודבקות באמת, תורה שטווה גנדי ופעל לאורה בימי המאבק בכיבוש הבריטי). בנוסף, הארגון מאגד פועלים ופועלות מקסטת הדליטים  (Dalits) הנמוכה ביותר בהודו, שכבה חברתית שגנדי פעל בשעתו כנגד נידויה ובידודה הקיצוני. זה המקום לציין שארגון SEWA התפלג מאיגוד עובדי הטקסטיל הוותיק TLA, בין היתר על רקע חוסר ההסכמה של אלה באהט ושותפותיה סביב אי-ייצוג עובדים מקסטת “הבלתי נגועים” באיגוד. אף שם הארגון- “סיווה”, שמשמעותו המילולית היא “לשרת”, טומן בחובו משמעות נוספת. בקהילות רוחניות שיתופיות בהודו, בין היתר באשרם (מרכז רוחני) “סיווה” על שם גאנדי, מציינים לעתים מונח זה לתיאור לקיחת אחריות ונתינה בלתי אמצעית של חברים לזולת ולקהילה. 

אז מה אפשר ללמוד מארגון עובדים שפועל אי שם בהודו הרחוקה, ופועל בנסיבות חברתיות וכלכליות שונות מאוד מאלו שאנו מכירים? גם בישראל עובדים עצמאיים רבים אינם מוגנים תחת הסכמים קיבוציים וחקיקה הולמת שתסדיר את מעמדם. התארגנות עובדי ועובדות הסקטור הבלתי-פורמאלי יכולה לתת מענה לקשיים של חוסר בטחון תעסוקתי ובדידות בהתמודדות בשוק העבודה הדורסני.

 מקרה המבחן של SEWA יכול ללמד אותנו על מגוון האפשרויות של הרחבת התפקיד הקלאסי של איגודי עובדים, לכיוונים שמממשים את מלוא הפוטנציאל של התחברות סולידארית של נשים עובדות, המגיעות מרקעים חברתיים ותרבותיים שונים, לכדי שינוי מציאות חייהן והצבת אלטרנטיבה למגרש המשחקים הקפיטליסטי. “ברגע שאישה מזוהה עם קבוצה מסוימת במקום עבודתה, ומחוץ לתפקיד המסורתי שלה כאם וכעקרת בית, שני דברים מתרחשים במקביל”, אומרת באהט, “ראשית, לראשונה בחייה, היא תופסת את עצמה כעובדת לכל דבר. היא מבינה שהיא נוטלת חלק בעיסוק חשוב ובתרומה יצרנית לחברה. מרגע שזה קורה, הדבר מוביל לאינטגרציה ושותפות עם נשים מקהילות אחרות, והמרחק שנוצר בעקבות שוני מעמדי, חברתי ודתי מתפוגג בהדרגה”.

לקריאה נוספת:

Kalima Rose’s W, Where Women Are Leaders Helps in the Task,

אתר האיגוד:  www. Sewa.org 

 

 

צדק סלקטיבי

Monday, December 19th, 2011

פטור מעונש לאליטות הוא אחת התכונות המאפיינות של רפובליקת בננות, והוא חודר יותר ויותר לארצות המערב ‘הנאורות’

מאת אמנון פורטוגלי

בעידן החדש, אנשים מסוימים הם חשובים מדי מכדי להיות חשופים לדין פלילי. תפיסה זו הייתה מקובלת בעבר כלפי פוליטיקאים בכירים, אך חסינות דומה מפני הדין ניתנת כיום, ובהיקף הרבה יותר גדול, גם לאוליגרכיה הכלכלית ולבעלי ההון. זו התפוררות של שלטון החוק. זו הדרך בה שלטון החוק משמש לא כערובה להזדמנות שווה, או אפילו כלגיטימציה לאי-שוויון בתוצאה, אלא כנשק בידי בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי כדי לבסס את הפררוגטיבה שלהם וכדי להגן על הזכויות שהם קבלו בדרכים לא הוגנות.

פטור מעונש לאליטות הוא אחת התכונות המאפיינות של רפובליקת בננות, והוא חודר יותר ויותר לארצות המערב ‘הנאורות’. מערכת הצדק הדו שכבתית של העידן החדש,  הדרך שבה האליטות הפוליטיות והפיננסיות נהנות עכשיו מחסינות משפטית, כמעט בקנה מידה מלא, גם עבור העבירות השערורייתית ביותר, בעוד שהאזרחים רגילים, במיוחד העניים, המיעוטים, והזרים על בסיס גזעי ואתני, חשופים לטיפול הפוך, למערכת משפט חסרת רחמים, זה הרס בקנה מידה מלא של שלטון החוק.

הניו יורק טיימס פרסם, באפריל 2011, מאמר הממחיש את מערכת הצדק הדו שכבתית של אמריקה ואת האופן שבו היא מחסלת את השוויון בפני החוק.

הכותרת של המאמר מספרת את עיקר הסיפור: בכל המשבר פיננסי, לא הועמדו לדין אף אחד מאחראיים לו. In Financial Crisis, No Prosecutions of Top Figures

המאמר שואל: “מדוע, בעקבות המשבר הפיננסי שהביא למאות מיליארדים דולרים של הפסדים, אף אחד מאלו שהביאו לאסון, בעלי הפרופיל הגבוה, לא הועמדו לדין?”. על פי המאמר, לא רק שאין אף אחד מבעלי הפרופיל הגבוה שהוגש נגדו כתב אישום (או אפילו שהוא נתון בחקירה פלילית משמעותית), אלא שמעטים מהם ‘סבלו’ השלכות כספיות כלשהן, אם בצורת תביעות אזרחיות או תביעות אחרות.

הראיות לעבריינות רווחת שהובילה למשבר הפיננסי של 2008 הן מכריעות, אבל אולי הברורה והמשכנעת ביותר באה מהנגיד לשעבר אלן גרינספאן, שהודה כי הרבה מההתנהגות שהביאה למשבר הייתה “בלתי חוקית ובהחלט פלילית בעליל” וכי “הרבה דברים שנעשו היו רק ​​הונאה פשוטה.”
למרות הבהירות ושפע הראיות המוכיחות עבריינות נפוצה, לא היו חקירות פליליות אמיתיות או העמדה לדין. זאת בגלל ‘עקרון העל’ של מערכת המשפט בעידן החדש כי תביעות פליליות הן רק עבור האספסוף הרגיל, ולא לבעלי העצמה הפיננסית או הפוליטית. כך נוצרה מערכת משפט דו שכבתית אשר לדעת משפטנים היא סימן ההיכר של תרבות פוליטית פורעת חוק.

***

אי השוויון הכלכלי התקבל בעבר כחלק ממצב העניינים, והלגיטימיות של אי השוויון נשענה על הרעיון כי כל האזרחים כפופים לשלטון החוק על בסיס שוויוני.  כיום ברור שזה לא כך, ושהחוק לא מוחל באופן שווה על כולם. הטייקונים של וול סטריט עסקו בעבריינות שערורייתית, מעשים שהרסו את הביטחון הכלכלי של מיליוני אנשים ברחבי העולם, מבלי לחוות את ההשלכות המשפטיות של מעשים אלו.  מוסדות פיננסיים ענקיים נתפסו ‘על חם’ בהונאה מסיבית ושיטתית לחילוט בתים, והתגובה של הממסד הפוליטי הייתה להגן עליהם מפני השלכות מעשיהם, במקום לתבוע אותם לדין. זו היא התוצאה של שליטה אוליגרכית, החותרת תחת הדמוקרטיה, על התהליך הפוליטי. האליטה התאגידית-פיננסית שולטת עכשיו על כתיבת החוקים וכיצד הם מיושמים.

במהלך ארבעת העשורים האחרונים, עקרון השוויון בפני החוק בוטל לכל דבר ועניין. במקום זה נוצרה בעיקר בארה”ב (אך גם בארצות אחרות) מערכת דו שכבתית של צדק המבטיחה כי האליטה הפוליטית-כלכלית של המדינה הינה למעשה בעלת חסינות מפני העמדה לדין, ומורשית לפעול ללא מעצורים.

***

המשבר הכלכלי המתמשך מאז 2008 לא היה רק כתוצאה של החלטות שגויות, אלא של הונאה מסיבית בכל המערכת הפיננסית מצידה של וול סטריט ומערכת הבנקאות. ובכל זאת, אין כמעט חקירות פליליות מכל סוג שהוא, שלא לדבר על העמדה לדין או דין וחשבון. יש פער עצום בין האופן שבו מטפלים באמריקאים רגילים במערכת המשפט, כולאים אותם על עבירות קטנוניות טריוויאליות, לעומת היחס לאנשים החזקים ביותר והעשירים ביותר, שיכולים לעשות מעשי הונאה ומרמה בקנה מידה עצום ללא נטילת אחריות, ועם פטור או חסינות מעונש. במקום להיות כפופים לשלטון החוק, האוליגרכיה הפיננסית והתאגידית החזקה שולטת כעת במערכת החוק והמשפט, ופטורה ממנו.  בהעדר שלטון החוק – יישום כללים שווים לכולם – מה שיש לנו עכשיו, בעידן החדש, היא מערכת דו שכבתית של מערכת משפטית שבה החזקים פטורים מפניה בעוד שהשאר נענשים ללא רחם. גרוע מזה, החקיקה הפכה למעוותת כך שהיא הפכה לנשק חזק בידי האוליגרכיה לביצור אי-השוויון, לשליטה בחלשים, ולהבטחת תוצאות מושחתות.

הגאות שהייתה אמורה להרים את כל הספינות למעשה הטביעה חלק גדול מהאזרחים. בתהליך זה הסתבר שאין כללים וחוקים משותפים לכולם, ולכן אין עוד עוגן ללגיטימציה לפער העצום בהכנסות ובעושר. כיום ברור כי העושר של המאיון העליון הוא לא תוצר של יזמות ונטילת סיכונים, אלא, בין השאר, של שליטה הרסנית ומושחתת על מערכות החקיקה והממשל. בזכות שליטה זו, האליטה התאגידית והפיננסית יכולה להכתיב חוקים שאין להם שום מטרה אלא לבטל את המגבלות המועטות שעדיין מגבילות אותם, כפי שקרה במהלך אורגיית הדה-רגולציה של וול-סטריט בשנות 1990 בארה”ב, וכפי שקרה בהורדת המיסוי על תאגידים ובעלי ההון בארץ. בזכות שליטה זו הם יכולים לפטור את עצמם, רטרואקטיבית, מעבירות שביצעו בכוונה למטרות רווח.

 ההכרה ההולכת וגדלה של הסיבות לצמיחה הכלכלית הלא שוויונית, למשבר ולתוצאותיו, הביאה לזעם אצל האזרחים ולתנועות המחאה.  אלו מבינים עתה שאי השוויון, שהביא ומביא לסבל רב להרבה אנשים, אינו לגיטימי, ושורשיו בהפקרות ובשחיתות.  ההסתרה והעמעום של עובדה זו היה הגורם העיקרי שהציבור קיבל בעבר את השוויון הכלכלי הגדול והגדל. כיום זו עובדה גלויה ובוהקת ויהיה קשה לטשטש אותה מעתה והלאה.

 

מתוך “עבודה שחורה”

צפון אמריקה: סולידריות חוצת גבולות

Thursday, December 8th, 2011

 

הסולידאריות שצמחה בין עובדים אמריקאים, קנדים ומכסיקנים, משלושת צידי הגבול, במטרה לעמוד מול תאוות הבצע של התאגידים, מלמדת שיש גם אמריקה אחרת

 מאת יוסי לוס

ארה”ב ידועה לשמצה בעשורים האחרונים כחממה של קפיטליזם קיצוני וחסר מגבלות והאמריקאים כצרכנים תאוותנים ואנוכיים. כמו כל דימוי סטריאוטיפי גם זה כולל הרבה מן המעוות. יש גם אמריקה אחרת. אחת הראיות לכך היא סולידאריות שצמחה בין עובדים אמריקאים, קנדים ומכסיקנים. משלושת צידי הגבול הם הבינו שכדי לעמוד מול תאוות הבצע של התאגידים הרב לאומיים, גם הם חייבים לחצות את הגבולות ולשתף פעולה. למרות שלכאורה על פי ההיגיון של השוק החופשי, העובדים האמריקאים והעובדים המכסיקנים נמצאים בתחרות אלה עם אלה, הם הבינו ששיתוף פעולה ביניהם אינו רק מעשה מוסרי ואנושי אלא גם משרת את האינטרסים הכלכליים של שני הצדדים. אין מתח בין מוסר לבין צרכים קיומיים. 

הסכם סולידאריות צפון אמריקאי (NASA) בין עובדי פלדה בארה”ב ובקנדה, לכורים במקסיקו

מאת: קארי לידרסן, In These Times

הזמנים הקשים עבור מכרות מקומיים ועבור התעשייה בגארי, אינדיאנה, לא הזיזו את משרד האיגוד של עובדי הפלדה המאוחדים (USW) של מחוז 7. שכולל את אינדיאנה ואילינוי, ממקומו. הוא עדיין שוכן בקצהו של רחוב ללא מוצא – רחוב טקסס. בעוד אמריקאים רבים חשו מרירות ביחס להסכם הסחר החופשי הצפון אמריקאי (NAFTA) שנכנס לתוקף ב-1994 והביא לעליית מספר המשרות שעברו למכסיקו ולהורדת השכר בארה”ב, USW קידם את יחסיו עם איגוד עובדי הפלדה והכורים של מכסיקו, לוס מינרוס (Los Mineros). בשש השנים האחרונות, עובדים בארה”ב הבינו שמאבק למען שכר גבוה יותר ותנאי העסקה טובים יותר במכסיקו, אינו רק ביטוי של סולידאריות מצדם, אלא יכול לתרום להגנה על משרות בארה”ב על ידי גישור מעל התהום שמפרידה בין הוצאות העסקה בשתי המדינות השכנות, ובכך להקל את הלחץ של הגירה צפונה.

 “היחסים בינינו, לבין העובדים בקנדה ובמכסיקו מוחשיים מאד,” אומר ג’ים רובינזון, מנהל USW במחוז 7. “הפער בסטנדרטים בין מכסיקו לארה”ב מוריד את רמת השכר ואת תנאי ההעסקה בארה”ב. לפי הלשכה לסטטיסטיקה של עבודה, ב-2009 עובדים יצרניים במכסיקו השתכרו 3.93 $ לשעה בממוצע בלבד ואילו עובדים במשרות מקבילות בארה”ב השתכרו 23.03$ לשעה בממוצע. לכן, אנו זקוקים לתמיכתם של העובדים המכסיקנים.

 “גל הסולידאריות העכשווי”, כפי שבן דייויס, מנהל היחסים הבינלאומיים של USW, מכנה זאת, הוצת על ידי התמיכה של עובדים מכסיקנים במועסקים האמריקאים של אסארקו ( ASARCO ) ששבתו באריזונה ב- 2005. מכסיקנים רבים מועסקים במכרות ובמפעלים אחרים בבעלות החברה המקושרת פוליטית גרופו מכסיקו (Grupo Mexico), אשר נמצאת בבעלות אסארקו. הסכם סולידאריות בין שני האיגודים נחתם באותה שנה. מאז, בכל פעם שבה יש סכסוך בין המעסיק לבין אחד האיגודים, חברי האיגוד מצידו השני של הגבול מפעילים את כוחם דרך כתיבת מכתבים, הפגנות מול קונסוליות, ובאמצעות קמפיינים להעלאת מודעות ציבורית.

ביוני 2010 שני האיגודים עשו צעד נוסף זה לקראת זה והודיעו על כינונה של ועדה משותפת לבחינת אפשרות הקמה של “ארגון צפון אמריקאי מאוחד” שיקיף את מכסיקו, ארה”ב, קנדה והקריביים. אם האיחוד יתממש הוא ייצג למעלה ממיליון עובדים – 850,000 אמריקאים, ו- 180,000 מכסיקנים. “חשוב לנו מאד לקיים קשרים חזקים בין איגודי עובדים בתעשיות ובחברות בהן אנו עובדים,” אומר דייויס.

 חברי USW אמריקאים וחברי לוס מינרוס ערכו ביקורים הדדיים מספר פעמים. משלחת גדולה של עובדים אמריקאים צעדו באפריל השנה לצד עמיתים מכסיקנים בלאזארו קרדנאס (Lazaro Cardenas) במדינת מיצ’אוקאן (Michoacan) לזכר השנה החמישית לעימותים שהותירו ב-2006 שני עובדים הרוגים ורבים נוספים פצועים במהלך שביתה מרה במפעל שהיה אז בבעלות משותפת של תאגיד מכסיקני מקושר פוליטית ו- ArcelorMittal (אשר מחזיק בבעלותו מפעל נוסף במזרח שיקגו, עיר סמוכה לגארי). איש לא נעצר באשמת הרג העובדים, ו”גם לא באשמת פשעים רבים נוספים שבוצעו נגד הכורים המכסיקנים,” כפי שנכתב בתלונה שהוגשה לפדרציה הבינלאומית של עובדי הפלדה על ידי USW שהוא חבר מרכזי בפדרציה.

סולידאריות נגד גרופו מכסיקו

בשנים האחרונות, הסולידאריות האמריקאית-מכסיקנית מורגשת בעיקר בנוגע לסכסוך העבודה הארוך, הברוטאלי והמבעבע במכרה הנחושת הפתוח שמוחזק על ידי גרופו מכסיקו בקאנאנאה (Cananea) מדרום לגבול עם אריזונה. התקוממות עובדים במכרה זה לפני מאה שנה, תרמה להצתת המהפכה המכסיקנית ומאז כורים נקטו בפעולות מיליטנטיות מגוונות. ב-2007 הם שבתו במחאה על תנאי עבודה גרועים במיוחד וסוגיות נוספות, וביניהן סגירת מרפאה ששימשה את הכורים ומשפחותיהם.

 החוק המכסיקני אוסר הפעלת חברה שעובדיה שובתים, אולם הממשלה המכסיקנית קבעה שהשביתה בקאנאנאה “אינה קיימת,” כדי לאפשר לגרופו מכסיקו לחדש את פעילות המכרה. בינתיים השביתה נמשכת. המשטרה פשטה על העיירה מספר פעמים ותקפה באלימות את השובתים ומשפחותיהם. כורים שובתים נתונים בקביעות לאיומים, הכאות, ומעצרים בלתי חוקיים. משלחות של חברי USW מכל רחבי ארה”ב ביקרו מספר פעמים בקאנאנאה, כולל בקיץ האחרון.

השביתה בקאנאנאה קשורה באופן הדוק לרדיפתו של נפוליאון גומז אורוטיה, המנהיג הנבחר של איגוד העובדים המכסיקני, על ידי גרופו מכסיקו וממשלת מכסיקו. גומז אורוטיה חי בגלות בקנדה מאז שברח בעקבות האשמות בשחיתות. לפי תומכיו, האשמות אלה הן שקריות והן חלק מרדיפת הממשלה את האיגוד. כיום, הוא עובד ממשרד של ה-USW בקולומביה הבריטית ולעתים קרובות נואם באירועים של ה- USW. באפריל שוחח רובינזון, מה- USW, בטלפון עם גומז אורוטייה על השחרור של חואן לינארז – מנהיג של לוס מינרוס במכרה של גרופו מכסיקו בסאן לואיס פוטוסי (San Luis Potosi). חואן לינארז נכלא בהאשמות שווא מאז דצמבר 2008 ושוחרר ימים ספורים בלבד אחרי אירועי תמיכה בינלאומיים שאורגנו בפברואר על ידי USW. גומז אורוטייה מספר ל- In These Times, ש“הלחץ הבינלאומי שהופעל על ידי ה- USW סייע מאד.”

***

לוס מינרוס הוא אחד האיגודים העצמאיים היחידים במכסיקו. לכן, מעסיקים גדולים כמו גם פקידי ממשל ידועים לשמצה בשחיתותם שתומכים במעסיקים אלה רואים בלוס מינרוס איום ישיר. גומז אורוטיה מציין שבמהלך חמש השנים האחרונות, 12 חברי לוס מינרוס נהרגו וכמאה נפצעו מיריות. “ככל הנראה, אנו אחד האיגודים הגדולים במכסיקו. אנחנו מאד דמוקרטיים ועצמאיים,” אומר גומז אורוטיה. “לכן, הממשלה שמה אותנו על הכוונת ומנסה להרוס אותנו כדי לעבור אחרי כן לשאר האיגודים שהיא מתנגדת לקיומם.”

 הממשלה ביקשה לעצור את גומז אורוטיה לאחר שהוא תבע חקירה של גרופו מכסיקו ושל פקידי ממשל בעקבות הפיצוץ שהרג 65 עובדים ב- 2006 במכרה הפחם פסטה דה-קונשוס (Pasta de Conchos). גומז אורוטיה אומר שהאיגוד התלונן במשך שנים על תנאי בטיחות ירודים במכרה. “זהו מקרה שבו הממשלה אומרת: אנחנו מתכוונים לסלק מנהיג נבחר של האיגוד,” אומר דייויס מה- USW על גומז אורוטיה. “זהו עימות ישיר, שבו הממשלה מסכימה עם הניתוח שלנו ולפיו אם היא תצליח לשבור את איגוד הכורים, היא תיצור תגובת שרשרת שתחסל את כל האיגודים במגזר הפרטי.” דייויס אומר שרק אחוז אחד מכוח העבודה המכסיקני מאוגד ב”איגודים שאפשר לראות בהם דמוקרטים.” מרבית האיגודים המכסיקנים, מסביר דייויס, “הם ארגוני עובדים אבל הם אינם ארגונים שמיוצגים על ידי העובדים ואינם נאבקים למען שכר גבוה יותר.” איגודים אלה הם בדרך כלל “איגודי הגנה”; גרופו מכסיקו הקימה איגוד כזה בקאנאנאה לאחר שהביאה עובדים חדשים כדי להחליף את חברי לוס מינרוס ששבתו. “לממשלת מכסיקו יש מדיניות ברורה של שמירה על רמת שכר נמוך כדי לשווק את מכסיקו כמדינת שכר נמוך שמאפשרת יצוא זול לארה”ב,” מוסיף דייויס, “אנו סבורים שזוהי מדיניות הרסנית עבור עובדים מכסיקנים, אמריקאים, וקנדים. הדרך היחידה שבה אפשר להיאבק נגד מדיניות זו היא לבנות איגודים שמייצגים את העובדים ומסוגלים לעמוד מול המעסיקים והממשלה במכסיקו.” 

נשות פלדה

בתחילת המאה ה-20 כורים בדרום מערב ארה”ב היו עובדים לסירוגין במכרות במכסיקו ובארה”ב. התוצאה היא שכיום יש קשרי משפחה וקשרים תרבותיים עמוקים בין כורים באריזונה, ניו מכסיקו ומכסיקו. כמו כן, מכיוון שצפון מערב אינדיאנה ואזור שיקגו הם יעדים מועדפים בעיני מהגרים מכסיקנים, יש לחברי USW רבים קשרים קרובים עם כורים ממכסיקו. למשל, בעת הביקור בלאזארו קרדנאס באפריל, אחד מחברי המשלחת של עובדי הפלדה מאינדיאנה נתקל בדוד שלו שעובד במפעל מכסיקני. בלנקה מוראלס (Blanca Morales) נולדה במונטריי (Monterrey), מכסיקו, והגיעה לצפון מערב אינדיאנה בגיל חמש, כאשר אביה נפח הזכוכית קיבל עבודה במפעל פלדה. עד שפוטרה ב-1997 היא עבדה במשך 25 שנים ב- Inland Steel שכיום נקראת ArcelorMittal. לאחר מכן, היא החלה לעבוד כעוזרת אדמיניסטרטיבית במשרד של ה- USW בגארי.

 ב-2008 היא וחברות נוספות בקבוצת “נשות הפלדה” יצאו כמשלחת לקאנאנאה כדי להיפגש עם “חזית הנשים”—נשות המינרוס אשר מילאו תפקיד מפתח בהמשך השביתה והמאבק. גרופו מכסיקו שולטת באספקת החשמל והמים של העיירה ומנתקת אותם מעת לעת באופן לא סדיר כחלק מהלחץ שהיא מפעילה על המינרוס. אחת הבעיות הייתה שלנשים לא היו מים לכיבוס החיתולים. הקשר בין הקבוצות החל לאחר ש”נשות הפלדה” גייסו כסף לרכישת חיתולים חד פעמיים. מוראלס וחברותיה האמריקאיות החלו למכור חולצות סולידאריות כאמצעי לגיוס כספים בוועידה הבינלאומית של USW ב-2008 ומאז המשיכו לעשות זאת במספר רב של כנסים ואירועים נוספים. “אלמלא אותן חולצות, לעובדי הפלדה לא היה מה ללבוש,” מתבדחת מוראלס. היא מתכתבת על בסיס יומיומי עם נשיאת חזית הנשים, מריה רוזה גואיאנה גרסיה (Maria Rosa Guayane Garcia) אשר נאלצה לעזוב את ביתה לאחר שהוצא נגדה צו מעצר בשנה שעברה. “זוהי אחוות נשים,” אומרת מוראלס. “ראה כמה חזקות הן. זה סיפור כה יפה בכל כך הרבה מובנים.”

 Kari Lydersen, an In These Times contributing editor, is a Chicago-based journalist whose works has appeared in The New York Times, the Washington Post, the Chicago Reader and The Progressive, among other publications. Her most recent book is Revolt on Goose Island. In 2011, she was awarded a Studs Terkel Community Media Award for her work. She can be reached at kari.lydersen@gmail.com.

מתוך “מקום גלובלי”  http://wp.me/p1MduJ-2i

המאמר המקורי באנגלית

 

תג מחיר

Tuesday, December 6th, 2011

תג מחיר לאדם, עושה את ההבדל בין חברה שוויונית לחברת פערים. זהו ההבדל בין אדם לסחורה. זה לא קשור לחירויות ולא לחופש. ואלי ההיפך: מי שזקוק לתג מחיר כדי לתת מעצמו, הוא במידה רבה אדם פחות חופשי

 מאת עזרא דלומי

 מכל תהיותיי סביב נושא הפרטת הקיבוץ, התהייה הגדולה ביותר נוגעת לסירובם – מי יותר, מי פחות – של האנשים להמשיך להתקיים מתקציב שוויוני ולחלק ביניהם את ההכנסות בלא יצירת פערים. לא מדובר, כמובן, בכל החברים, אלא בעיקר באלה החושבים שהם “שווים” יותר ומכאן שגם “מגיע” להם יותר.

 התהייה הזאת עולה משום שהסירוב לשוויוניות לא באמת קשור ל”קולקטיביזם”, ל”בולשביזם”, ל”שיתוף החונק” ולשאר מרעין בישין שמטיחים בקיבוץ המסורתי; הוא גם לא קשור לצורך להתקדם מבחינה מקצועית, שהרי רוב מקבלי השכר גבוה נמצאים ממילא “למעלה” בהיררכיה התעסוקתית.

 התהייה הזאת עולה כיוון שהרצון הזה ל”עוד” לכיס הפרטי, איננו מייצר בהכרח גידול בתפוקה; שהרי ה”עוד” הזה, שניתן לחלק מן החברים, לא נוצר יש מאין: מקורו בעיקר ב”פחות” שיינתן לחברים אחרים, הנמצאים בתחתית שרשרת המזון.

 ולבסוף, התהייה הזאת עולה גם משום שפערי שכר אינם תנאי הכרחי לתיקון שמבקשים לחולל אלה הסבורים שצריך שינוי בקיבוץ הקלאסי כי אין בו די חופש לפרט ואין בו חופש בחירה מקצועי ואין כסף להוריש לבנים. שהרי את אלה, אם יש רצון כן ואמיתי, ניתן להשיג גם ללא פתיחת פערי שכר.

 כי אם קשה – ראוי “לחתוך” לכולם במידה שווה; אם מתרווחים – ראוי לחלק לכולם במידה שווה. מצוקה לא צריכה להתחלק באופן סלקטיבי רק כי מישהו נושא בתואר מנכ”ל או יו”ר והאחר נושא בתואר פועל יצור. כך גם העושר, כשהוא ישנו. זה לא קשור לחופש הפרט, לחופש הבחירה, למוסדות כופים. זה קשור למשחק פוליטי שבו מי שחזק יכול לאפשר לעצמו יותר. ולמה הוא חזק? כי הוא עם “היד על השלטר”. אתמול הוא היה “חבר”, היום הוא יו”ר או מנכ”ל והתפקיד נותן לו כוח לקבוע תג מחיר לכל עמדה ותפקיד.

 תג מחיר לחבר, זה ההבדל בין חברה שוויונית לחברת פערים. זה ההבדל בין אדם לסחורה. תג מחיר קובע את מחירו של אדם, לא את ערכו, שהופך למשני.  זה לא קשור לחירויות ולא קשור לחופש. ואולי אפילו ההיפך: מי שזקוק לתג מחיר כדי לתת מעצמו, הוא במידה רבה אדם פחות חופשי. הוא לא עושה זאת מתוך בחירה, מרצון טוב, מתחושת שייכות, הוא עושה זאת בשביל תג מחיר. תג המחיר עושה אותו ל”שווה”, לא הוא כשלעצמו.    

ו”הפרזיטים”? הו-הו הפרזיטים –  קובעים להם תג מחיר נמוך. זה השוט שהעגלון אוחז בידיו כדי להאיץ ב”פרזיט” שלא להתעצל. זה השוט העושה את ההבדל בין חברה של אנשים חופשיים ושווים, מחויבים זה לזה, המקיימים ביניהם דיאלוג לחרבת פערים שה”חזקים” כופים את כלליה. יש להם שוט שבעזרתו הם קובעים תג מחיר לכל חבר.

נ.ב. הרשימה הזאת נכתבה לזירה הקיבוצית, אך נראה שיש לה היבטים כלליים. (ע.ד)

 מתוך “במקום” 33

המשבר – מעשי ידי אדם

Monday, December 5th, 2011

המשבר הכלכלי והרס המעמד הבינוני אינם אסון טבע הם מעשה ידי אדם, והחלטות בני-אדם יכולים לשנותם

מאת אמנון פורטוגלי

תנועות המחאה בארץ ובעולם משקפות את הניכור הגובר מצד האזרחים שמרגישים שהאליטות לא מייצגות אותם. הן יוצאות נגד החוליים במערכת הנוכחית, ונגד הכשל המערכתי והשלטוני. הבסיס המשותף לכל המחאות בעולם המערבי היא העלייה ברמת האי שוויון שאליה מתלווה גם אי שוויון פוליטי, בו לאליטות הכלכליות יש יותר ויותר משקל בקבלת ההחלטות, ואזרחים רגילים מרגישים יותר ויותר שהם נדחקים לשוליים. בישראל, השגשוג הלאומי לא הגיע לרוב המכריע של הציבור. המדינה עשירה, אבל יש יותר מדי אנשים עניים. זה הוביל לתסכול, לניכור, לקנאה ולכעס כלפי הטייקונים.

 המחאה חוצה אידיאולוגיות ודעות פוליטיות. חשוב לצאת מההבחנות המסורתיות בין ימין לשמאל, ובין מעמדות בחברה. זו אינה מחאה של חלכאים ונדכאים. האנשים שהפגינו לא היו רק מובטלים, היו להם משרות, הם הגיעו מחלקים אמידים יחסית בקהילות שלהם. המחאה אינה רק של השמאל, גם הימנים, במיוחד הצעירים שבהם, מרגישים מנוכרים. תנועת מסיבת התה לדוגמה גם היא נולדה כתוצאה מניכור, והונעה על ידי גורמים שהיו קשורים למיתון. מה שמשותף לכל התנועות האלה – מימין, משמאל ומהמרכז – הוא תחושת המוחים של אובדן שליטה על גורלם ועל המדינות שלהם, ושאחרים השתלטו להם על המדינה, תחושה של עוול שנעשה כלפיהם מצד האליטות שהביאה בין השאר לאי שוויון כלכלי ופוליטי בוטה, ומהרגשה שהחיים נהפכים לקשים יותר ויותר.

***

המשבר הכלכלי הפוקד את אירופה ארה”ב הוא אחת התוצאות של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית הנהוגה בעולם המערבי ובארץ מזה כשלשים שנים. בישראל, וגם בארה”ב מספר קטן של אנשים שולטים בצומתי כוח של המשק, שליטה המקנה להם השפעה על התנהלות המשק, ומכוח קשרים עם השלטון גם על התנהלות העניינים במדינה. הם טוענים ששוק חופשי מהתערבות ממשלתית הוא המפתח לצמיחה כלכלית, והצמיחה בסופו של דבר תהייה לטובת כולם. אך למעשה (וגם מאנליזה תיאורטית), במערכת הכלכלית הניאו-ליברלית, העושר שנוצר מצטבר בידיים מועטות ואינו מגיע לשאר האוכלוסייה.

העלייה בתוצר וברמת החיים בישראל בשנים האחרונות חולקה בצורה לא שווה. רוב הצמיחה הכלכלית הופנתה לעשירון העליון וכנראה ללא יותר מה- 1% העליון. רוב העושר הלאומי מרוכז בידי מספר קטן של משפחות בעוד ששאר האוכלוסייה מצבה הולך ומידרדר. השכר הממוצע יורד, ההכנסה הפנויה של העשירונים הנמוכים נשחקת, עובדים שכירים ועצמאים רבים הופכים לעניים, יותר אנשים עובדים במשרות חלקיות וזמניות, עובדים 12 שעות ביום בשכר מינימום ומטה, ומפוטרים שוב ושוב.

 חשוב להבין שצעדים כלכליים הם בבסיסם מהלכים חברתיים-פוליטיים אשר ברוב המקרים נוגעים לחלוקת ההכנסות במשק, וכפי שאנו לומדים מההיסטוריה, לתיאוריה הכלכלית יש נטייה להתאים לצרכים ולאינטרסים של השליטים.

***

הנשיא פרנקלין רוזוולט אמר ” ‘חוקים’ כלכליים אינם מיוצרים על ידי הטבע, הם נעשים על ידי בני האדם.” אנו נמצאים במקום בו אנו נמצאים, חיים את המציאות, כתוצאה מהחלטות מכוונות שנעשו בידי אדם ולא בגלל כוחות טבע. המשבר הכלכלי והרס המעמד הבינוני אינם אסון טבע הם מעשה ידי אדם, והחלטות בני-אדם יכולים לשנותם.

אחד הדברים שאותם חיוני לעשות כדי לתת תשובה למשבר, לענות לבעיות שהעלתה תנועת המחאה, ולהחזיר למדינה את חוסנה, הוא להשיב לשכירים ולמעמד הבינוני את יכולת השתכרותם במונחים ריאליים. הדרך הנכונה והמהירה לכך היא הורדת המיסוי הישיר והמיסוי העקיף על 9 העשירונים הראשונים, הגדלת המיסוי על העשירון העליון ובעיקר על המאיון העליון והעלאת מיסוי על תאגידים ובעיקר ביטול רוב הטבות המס, המענקים, והטבות אחרות שהם מקבלים.  במקביל יש להגדיל את הוצאות הממשלה לחינוך, בריאות, דיור, ורווחה. לקצץ בתקציב הביטחון, לבטל תקציבים סקטוריאליים עודפים, והטבות המס סקטוריאליות עודפות. כל זה מחייב כתיבה מחדש של התקציב.

הצעות ברוח זו העליתי, בין השאר במאמר “מחאת האוהלים – ניתן לשקם את מדינת הרווחה בלי גירעון” 

 אם אלו נראות הצעות מופרכות ובעיקר ‘פריצת’ התקציב, הרי שקבלתי תמיכה חזקה מאבי טיומקין איש עסקים ויועץ לקרנות גידור בינלאומיות, שאין לחשוד בו כשייך לצד החברתי של המפה.

בסדרת ראיונות ומאמרים שנתן לאחרונה, מציע טיומקין “לפעול מיידית להגדלת ההכנסה הפנויה של שכבות הביניים באמצעות הורדת מסים אגרסיבית למי שמרוויח פחות מ־15 אלף שקל לחודש. במקביל יש להוריד את המע”מ על סל המוצרים הבסיסיים, כולל דלק וחשמל. הממשלה צריכה להיות הבונה הגדול בארץ ולבנות כ־100 אלף דירות לשכירות. עליה להגדיל את השכר של הסקטור הציבורי, ראה את מחאת המתמחים. נוסף על כך, הממשלה צריכה להטיל מס עושר, ומסים ייחודיים לרכישות יוקרה”.

לדעתו של טיומקין “אין סיבה שלא להגדיל את הגירעון התקציבי, שימומן ברובו על ידי בנק ישראל, לצד הגידול בהכנסות מהמסים המיוחדים. בנק ישראל צריך לעשות בדיוק את מה שהבנק המרכזי של ארה”ב עשה בהקלה הכמותית הראשונה והשנייה — כלומר לממן את ההוצאות דרך קניית אג”ח של ממשלת ישראל. יתרות מטבע של 70 מיליארד דולר הן חגורת מגן לכל אירוע מאקרו־כלכלי בלתי צפוי”.

טיומקין אינו אוהד את ועדת טרכטנברג. “מסקנות ועדת טרכטנברג הן בדיחה. הוועדה הזו לא הכניסה שינויים בסדרי העדיפויות. אתה חייב לשנות את התנאים הבסיסיים – או שהאש תשרוף גם אותך. הדרך לעשות את זה היא רק פריצה תקציבית. כמעט, הייתי אומר, בלי חשבון…..יש להוריד בשיעור חד את המס על השכבות שעד העשירון השמיני, לחתוך בחדות או לבטל את המע”מ על מוצרים בסיסיים, להוריד את מחירי החשמל והדלק, להעלות שכר בסקטור הציבורי, ליזום בנייה של 100 אלף דירות להשכרה ולהטיל מיסוי על עשירים עם נכסים בשווי יותר ממיליון שקלים – לא כולל דירה ראשונה.

מתוך “עבודה שחורה”