Archive for November, 2011

פתאום נזכרו בדמוקרטיה

Monday, November 21st, 2011

הזועקים היום חמס על הסכנה לדמוקרטיה, הם אותם אלה שנתנו ידם לכרסומה, עת ניצבו אדישים למול הפגיעה בזכויות היסוד החברתיות-כלכליות

מאת: ק. טוכולסקי

הדמוקרטיה בסכנה, זועקים כבר שבוע בתקשורת, בפייסבוק, בכל מקום שבו יש דיון ציבורי. אין סיבה מיוחדת לחלוק על כך. הדמוקרטיה בישראל אכן בסכנה, רק מה? הדמוקרטיה בישראל כבר שנים ארוכות בסכנה ומהרבה סיבות, והנה פתאום נזכרו גורמים מסוימים בעלי עניין מסוים שיש סכנה. זה לא קרה סתם.

הדמוקרטיה בישראל בסכנה כבר שנים. היא נמצאת בסכנה מאז שאליטות ההון של החברה הישראלית ובני חסותם בפוליטיקה, בתקשורת ובבתי המשפט החליטו להפר את האיזונים והבלמים של החברה והכלכלה בישראל, ולהכריז מלחמה על מדינת הרווחה. יסודות הדמוקרטיה כורסמו במשך שנים, כאשר  העסקה ישירה שאפשרה לעובדים להתאגד ולהתגונן מפני שרירות לב של מעסיקים (דמוקרטיה בעבודה) חוסלה והוחלפה בצורות שונות ומשונות של עבדות. הדמוקרטיה הישראלית בסכנה מאז שרכוש הציבור שנרכש, פותח ושובח בכספי כל האזרחים ולמענם, נמכר בפרוטות ובתואנות שווא למספר בעלי עניין וקשרים על חשבון קופת המדינה. הדמוקרטיה בסכנה מאז שאת התפיסות הפרטיקולאריות שלנו, על נושא הקהילה והסולידריות הלאומית היהודית ואת קורטוב הסוציאל דמוקרטיה שפיעמו בקרבנו, החלפנו בסגידה  לקפיטליזם ניאו-ליבראלי אמריקני-פרוטסטנטי שאפשר כל עוולה חברתית כלכלית, כל הפרטה של מקומות עבודה ועובדים, כל שוד וגזל של נכסי האזרחים. כל הזמן הזה הייתה הדמוקרטיה בסכנה.

***

החוקים החדשים שנחקקים עכשיו בכנסת פוגעים בדמוקרטיה, זועקות כותרות של אותה עיתונות ליבראלית, שכבר שנים שרה את שירת ההלל לפרימת הסולידריות החברתית והרחבת הניכור הבין-מעמדי והפערים בחברה. זעקתם של מי שנתנו במשך שנים ידם לפגיעה בדמוקרטיה שמציעה מדינת הרווחה, לא כ”כ מעוררת אמון. בית המשפט העליון, אשר מותקף, הוא אותו בית משפט שמסוגל לפסול חוקים ולהתערב בכל החלטה פוליטית, אבל לא מסוגל לקבוע את רף ההכנסה המינימאלי לקיום בכבוד. זה אותו בית משפט, שבאמצעות פרשנות מאוד נרחבת לחוק יסוד חופש העיסוק, מאפשר כמעט כל עוולה אפשרית של מעסיקים, כולל יבוא עבדים מחו”ל. זה אותו בית משפט, שנותן יד לשבירת שביתות וניצול עובדים. אותו בית משפט, שבעצם, במשך שנים, נתן ידו לפגיעה בדמוקרטיה באמצעות מתן גושפנקא חוקית לכל עוולה חברתית כלכלית..אז מי נשאר להגן עליו עכשיו, לאחר ששופטיו לעם ליפול  לעוני ניצול וניכור? לא פלא שהם נותרו לבדם.

הדמוקרטיה בסכנה זועקות עמותות שלא יוכלו לגייס תרומות, אבל גם הן תרמו להתפוררות הדמוקרטיה. יש משהו מאוד בעייתי בעצם קיומן של עמותות, שמבקשות להביא לשינויים לא באמצעות אמון הציבור וצבירה של כוח פוליטי, כי אם באמצעות קידום פרויקטים על בסיס הכנסה מתרומות. זה מאוד לא דמוקרטי להתבסס על פילנתרופיה כתחליף לאמון הציבור. זה מאוד לא דמוקרטי להיות חלק מהליך ההפרטה של אחריות המדינה. זה מאוד לא דמוקרטי להחליף את השיח הציבורי ואת סדר העדיפויות הלאומי בלקיחת אחריות מהמדינה באופן סלקטיבי לטובת פרויקטים שיש להם תורמים.

***

הדמוקרטיה בסכנה אבל מהי דמוקרטיה? דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב תוך שמירה על זכויות המיעוט. דמוקרטיה היא שלטון הרוב תוך שמירה על זכויות המיוחדות של המיעוט וזכויות היסוד של הכלל. מי שזועקים עכשיו חמס נתנו ידם במשך שנים לשלטון מיעוט של בעלי הון תוך ניצול של הרוב וכרסום בזכויות היסוד של הכלל.

דמוקרטיה היא לא רק הזכויות הליבראליות של הבורגנות, היא לא רק בית משפט שמגן על הזכות למות ברחוב והזכות לעסוק במה שרוצים. דמוקרטיה היא גם הגנה על זכויות היסוד החברתיות כלכליות. דמוקרטיה היא גם תקשורת חופשית מאינטרסים של בעלי הון בצידה של תקשורת פרטית של בעלי הון. דמוקרטיה היא גם ייצוג בבית המשפט לא רק לדתי, ערבי, אישה ומזרחי ליבראליים אלא גם לשוחרי הצדק החברתי. דמוקרטיה היא לא רק עיתון שמתיימר להיות שמאלני בגלל הליבראליות שלו, בזמן שהוא משתלח כאחרון תועמלני הימין בעבודה המאורגנת, ושר שירת הלל לקפיטליזם חזירי, תוך התעלמות בוטה מתפיסות אחרות ומהמציאות הכלכלית-חברתית הקשה.

כבר שנים ארוכות הדמוקרטיה בישראל בסכנה, תמיד טוב להילחם למענה. אבל את המלחמה הזו אי אפשר לנהל רק למען כמה מדגלי וסמלי הדמוקרטיה. אי אפשר להילחם למען דמוקרטיה בזמן שזכויות היסוד של הכלל נרמסות כזכות להעסקה ישירה והתארגנות במקומות העבודה. אי אפשר להיאבק למען דמוקרטיה בזמן שנכסי הציבור נשדדים לטובתם של מעטים וההמונים מתרוששים והולכים. מי שרוצה יותר דמוקרטיה צריך לשאת גם את נס מדינת הרווחה, הצדק החברתי וצמצום הפערים אל שדה המערכה, אחרת הדמוקרטיה תישאר בסכנה.

 מתוך עבודה שחורה

כך תשתלט סין על העולם

Thursday, November 17th, 2011

בעוד חברות מערביות עוסקות במיקור חוץ וזוכות לרווח עצום בטווח הקצר, סין מנצלת זאת כדי להשתלט על תהליך הייצור ולהכתיב את כללי המשחק הגלובלי

 מאת לוצ’אנו פירס

 מכרים שלי חזרו מסין נפעמים. מוצר שבברזיל מייצרים במיליון יחידות, רק במפעל אחד בסין מייצרים ממנו 40 מיליון יחידות באיכות מקבילה ובמהירות אספקה ‏מדהימה. הסינים מכניסים כל מוצר בשוק בתוך שבועות, במחירים שהם שבריר של המוצר הברזילאי.

 אחד המפעלים מועבר לפנים המדינה מכיוון שהשכר באזור שבו הוא נמצא גבוה מדי: 100 דולר (!). עובד ברזילאי מרוויח מינימום 300 דולר, תוסיף מיסים והטבות אחרות והשכר שווה ערך ל-600 דולר. כאשר אנו עומדים בפני ה-100 דולר שקיבל הסיני ללא כל הטבות… אנו ניצבים בפני “עבדות צהובה”  שאנו במו ידינו מטפחים…

 שעות נוספות? בסין?… תשכחו מזה! האנשים שם כל כך אסירי תודה על שיש להם עבודה שהם עובדים שעות נוספות בחינם…

מאחורי ה”מצב” הזה בסין ניצבת מלכודת גדולה הרבה יותר. זו לא אסטרטגיה עסקית אלא אסטרטגיה של “שליטה” כדי לנצח את השוק המערבי. הסינים מנצלים את הגישה של ה”סוחרים” במערב, המעדיפים מיקור חוץ על פני הייצור על מנת לשמור רק את מה שמוסיף להם ערך: המותג.

 בקושי אפשר לקנות היום ברשתות המסחריות הגדולות בארה”ב מוצר שהוא “תוצרת ארה”ב”. הכול “תוצרת סין” עם המותג האמריקאי. חברות מרוויחות הרים של כסף על ידי קנייה מהסינים בפרוטות ומכירה אח”כ במאות דולרים. הם מעוניינים אך ורק ברווח המיידי בכל מחיר. גם במחיר של סגירת מפעלים ויצירת אבטלה אכזרית. זה מה שניתן לכנות “אסטרטגיית התימחור.”

 בעוד חברות מערביות עוסקות במיקור חוץ וזוכות לרווח עצום בטווח הקצר, סין מנצלת גישה זו ובונה יחידות ייצור בעלות פוטנציאל ויעילות גבוהים ביותר לשליטה בטווח הארוך. בזמן שהכוחות המסחריים הגדולים נשארים עם המותגים שלהם, עם העיצוב… הסינים נשארים עם הייצור, תוך כדי שהם מסייעים ומעודדים  את אותן חברות ועל ידי כך תורמים לפירוקם של לא מעט פארקים תעשייתיים במערב.

 בקרוב לא יהיו יותר מפעלים של נעלי ספורט או נעלים בכלל בעולם המערבי. הם יתקיימו רק בסין. אז בעתיד הקרוב נוכל לראות כיצד מחירי המוצרים הסינים עולים ללא היכר וגורמים ל”זעזוע ייצורי”, כפי שקרה עם הלם הנפט בשנות ה-70. ואז זה יהיה מאוחר מדי. אז העולם יבין שהקמת מפעלים חדשים תעלה עלות ענקית ויהיו חייבים להיכנע לשליטה הסינית. העולם יבין  שהאכיל דרקון ענק והפך בן ערובה שלו. דרקון שיעלה את מחיריו בהדרגה, משום שהוא יהיה המכתיב את הכללים החדשים של השוק מכיוון שהוא יחזיק את מונופול הייצור. הוא יהיה בעל המפעלים, בעל המלאים, בעל המשרות ובעל היכולת לקבוע את המחירים.

 אנו, ילדינו ונכדינו נהיה עדים להיפוכם של כללי המשחק, מה שייצור בכלכלות המערביות אימפקט של פצצה גרעינית… סינית. באותם רגעים, כאשר העולם המערבי יתעורר למציאות החדשה, כבר יהיה מאוחר מדי.

 באותו יום מנהלים מערביים יסתכלו בעצב על חורבות מפעליהם הישנים, טכנאים בדימוס ישחקו קלפים בכיכרות ויבכו על מראה ההריסות של פארקי התעשייה. וייזכרו בנוסטלגיה את הזמנים שהרוויחו המון כסף בקניית “חבילות של סחורה של עבדים” ומכרו ביוקר “סימני מסחר רשומים” שלהם לבני ארצם.

 ואז, בעצב, יפתחו מחסניהם כדי לאכול את המותגים המיושנים שלהם שהפסיקו כבר להיות חזקים, כי כולם הועתקו …

הרהרו על כך, בבקשה והתחילו לקנות מוצרים מתוצרת מקומית, לקדם את התעסוקה במדינה שלכם, להישרדותם של חבריכם, שכניכם ואפילו אתם עצמכם … וצאצאיכם.

חשבו גם שעכשיו אנחנו מאכילים את הנחש שיכיש אותנו בעתיד!

 הכותב הוא ברזילאי, מרצה ובעל טור המאמר הופיע ב”חדשות בן עזר” מס’ 691

 

הניצחון

Thursday, November 10th, 2011

מאבקם המוצלח של עובדי חיפה כימיקלים צפון, צריך לשמש השראה עבור עובדי המפעל הדרומי ועבור עובדים במקומות עבודה, המפוצלים בין “מעמדות” שונים 

מאת שי גלי 

חצי שנה של שביתה באה לסיומה ב-1 בנובמבר, עת נחתם ההסכם הקיבוצי בין נציגי העובדים של מפעל חיפה כימיקלים,  להנהלת החברה.

ההסכם הקיבוצי מכיל מספר הישגים חשובים ואף תקדימיים ובראשם צמצום משמעותי מאוד של הפער בשכר ובתנאים בין עובדי “דור א” הוותיקים לבין העובדים החדשים יותר בחברה שנקלטו בחברה ב-14 השנים האחרונות במעמד מופלה של “דור ב”. 

עובדי דור ב’ יזכו מעתה גם הם לתוספת ותק של 1% עבור כל שנת עבודה, ובנוסף יקבלו במסגרת ההסכם תוספת שכר של 3.8% בכל אחת מחמש שנות ההסכם. יחד מדובר בתוספת מצטברת של 24% בתוך חמש שנים. 

גם הגמולים שמקבלים עובדי דור ב’ עבור משמרות הערב והלילה הושוו לאלה של דור א’ ושכרם יהיה מעתה 130% ו-160% בהתאמה במקום 125% ו-150% כיום. מדובר בתוספת ממוצעת של 5% בחישוב חודשי. 

אם עובד דור ב’ יאלץ לעבוד ביום החופשי השבועי שלו, שכרו באותה המשמרת יהיה בתעריף 200% בהשוואה לשכר רגיל ללא גמול כיום. הנחה שמרנית יחסית של ביצוע עבודה ביום חופשי אחת לחודש בלבד משמעותה תוספת של כ-4% לשכר החודשי. בנוסף, הוקם גם מנגנון תגמול עבור קריאות פתע. 

עבור עובדי דור א’ ההסכם מבטיח תוספת שכר של 1.5% לכל שנת הסכם. מדובר בתוספת גדולה מתוספת דומה בסך 1% שהייתה נהוגה בהסכם הקודם שהצליחו להשיג העובדים בשנת 2007, כשהיו מאורגנים בהסתדרות. 

***

 עובדי דור א’ גם ימשיכו לזכות לתוספות השכר שהיו נהוגות עד כה בהסכמים הקיבוציים: 1% תוספת ותק, ומתן חצי דרגה בשווי 6% אחת לשלוש שנים. אולם עד כה הסמכות לעכב מתן דרגה לעובד הייתה בידי ההנהלה בלבד, ואילו כעת הוקם מנגנון פיקוח אפקטיווי של הוועד על חלוקת הדרגות. זהו שינוי משמעותי שיקשה על ההנהלה לעכב מתן דרגה כסנקציה שרירותית כלפי עובדים.

 ההסכם מקצר את תקופת העבודה הנדרשת לקבל קביעות מחמש לארבע שנים, וכמו כן מבטיח תנאי פרישה משופרים עבור 28 עובדים מבוגרים, אשר ייצאו לפרישה מוקדמת.

כמענה לניסיונות ההנהלה לפגוע במעמדם של עובדים וחברי ועד (ראו: “התקדמות במו”מ לצד ניסיון לפגיעה במובילי המאבק“) מכיל כעת ההסכם סעיפים המגינים על חברי ועד העובדים מפני התנכלויות, ובין השאר מקנה קביעות מיידית ל-12 עובדים שלקחו חלק פעיל במיוחד בשביתה. 

***

עוד נקבעה לראשונה בהסכם קיבוצי בחיפה כימיקלים, מכסת מינימום של עובדים מאורגנים שתעמוד על 220, וזאת בכדי לבלום את הצניחה החדה במספר העובדים המאוגדים שחלה מאז הסכמת ההסתדרות ליצירת “דור ב'” בהסכם של 1997. מאז צנח ב-60% מספר העובדים המאורגנים במפעל.

אמנם המכסה פחותה ממספר העובדים המאורגנים ערב השביתה, שעמד על 243, ובהחלט מדובר בפשרה שנאלצו העובדים להסכים לה בינתיים, בהשוואה לדרישתם הראשונית לכלול תחת ההסכם את כלל העובדים בתחנות העבודה הקבועות באתר המפעל, כולל עובדי קבלן וחוזים אישיים. אולם ביחסי הכוחות שבהם התנהלה השביתה, לא ניתן היה עדיין להפוך לגמרי את המגמה.

בכל זאת, הוצבה מכסת מינימום מגבילה את תוכניות ההנהלה לצמצם עוד יותר את העבודה המאורגנת במפעל באמצעות פיצול תאגידים, הוצאת כ-30 עובדים לפרישה מוקדמת וכן כוונות שהועלו בע”פ במהלך המו”מ להוציא למיקור חוץ מספר מחלקות. מכסת המינימום תסייע לבלום את הכרסום בעבודה המאורגנת כשלב ראשון.

 מימוש השאיפה לקלוט עובדים נוספים להסכם הקיבוצי תלוי בהתפתחות יחסי הכוחות בין העובדים לבין ההנהלה בשנים הקרובות, ביכולת העובדים המאוגדים מהמפעל הצפוני והדרומי לשתף פעולה ביניהם, במגמות דומות במקומות עבודה אחרים וכן בהתבססות ובצמיחה של ארגון כוח לעובדים.

 ***

למרות המחיר הלא פשוט ששילמו העובדים בחיפה כימיקלים בגין המאבק הממושך, ועל אף שנאלצו לוותר בינתיים על חלק מהדרישות, הם הצליחו להגיע להישג גדול לשנים הבאות. קשה לתאר את השמחה בחדר האוכל במפעל באסיפות לאישור ההסכם ובהרמת הכוסית לכבוד החזרה לעבודה.

מאבקם של עובדי חיפה כימיקלים צפון צריך לשמש השראה עבור עובדי המפעל הדרומי ועבור עובדים במקומות עבודה נוספים שסובלים מפיצול בין “מעמדות” שונים. שביתתם הנחושה היא אות כבוד לא רק לארגון כוח לעובדים אלא לעבודה המאורגנת בארץ בכלל.

 לכתבה בערוץ הראשון על השביתה 

 http://www.youtube.com/watch?v=iWmKR2a9v9U

תנועת המחאה והשיח הניאו-ליברלי(ב)

Wednesday, November 9th, 2011

המחאה לימדה את נבחרי הציבור וגם שרים בממשלה כי בכוחם, יחד עם התמיכה הציבורית המובטחת, לקרוא תיגר על התפיסה והשיח הניאו-ליברלים (חלק ב’)

 מאת ד”ר אהוד קופמן*

 מה כל כך בעייתי בשיח הניאו ליברלי? ניתוח השפה של השיח הזה, מגלה מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה של מדעיות, ענייניות וכביכול היעדר אינטרס – אזכור של עובדות נכונות בליווי מסקנות שאינן בהכרח נובעות מהעובדות. כדוגמא, אפשר להצביע על השימוש ב”מספרים גדולים” כדרך להוכיח קביעות המתאימות לדוקטרינה. בדיון בחוב הציבורי בארה”ב למשל,  הוזכר אין ספור פעמים גודלו (14 טריליון דולר) כהוכחה לקיומו של משבר, מבלי להתייחס לשאר הנתונים של כלכלת ארה”ב ואשר ביחס אליהם, 14 טריליון אינו בהכרח מספר כה גדול.

ככלל, נתונים סטטיסטיים תמיד נראים “מדעיים” גם אם המסקנות שמוציאים מהם – שגויות. בארה”ב, ערב המשבר הנוכחי, “הסטטיסטיקות” היו מהטובות בהיסטוריה שלה.  עובדה זאת מעלה תהיות לגבי אמינות נתונים סטטיסטים רשמיים כאינדיקאטורים למצב הכלכלי.

 השיח הניאו ליברלי עושה גם שימוש נרחב במילים גבוהות כמו: “חופש”, “חרות”, “תחרות” “גמישות”, “חדשנות”, “פתיחות”, “שקיפות”, “גלובליזציה”, “יזמות”, “יעילות” וכל ההטיות האפשריות שלהן. שימוש זה נועד ליצור רושם של הבטחה גדולה שהדוקטרינה אוצרת בקרבה כאלטרנטיבה לעולם המיושן שממנו נעדרים כל האלמנטים “הטובים”.

 לדוגמה, נתייחס לשניים מהמושגים האלה: תחרות ושקיפות.  

 אם מתבקשים להגדיר ניאו-ליברליזם בשתי מילים, הן תהיינה: “שוק” ו”תחרות”. השיח מייחס להם כוחות -על . על פי הדוקטרינה הניאו ליברלית, השוק אמור להחליף את המדינה והתחרות אמורה להסדיר את פעולתו החלקה. אבל אנו שומעים חדשות לבקרים כי השוק (הסובל מ”כשלים”) והתחרות, לא מתפקדים ללא התערבות המדינה (לדוגמה התערבות השר כחלון במחירי הקישוריות). כוחות העל, מסתבר, מצויים בעיקר בשיח ופחות במציאות.

גם המחויבות הניאו ליברלית לשקיפות התגלתה במלוא מערומיה עם פרוץ המשבר הפיננסי.  לאחר חשיפת הונאות הענק, בהם היו מעורבים ראשי המערכת הפיננסית בארה”ב, רק עיור ימשיך לייחס לניאו-ליברליות  שקיפות.

  הבעיה היא, שקשה יותר להתמודד עם הכזב שבשיח הניאו ליברלי מאשר עם תעמולה פוליטית, אשר מזוהה עם שלטון ולכן קל לפקפק באמינותה. לעומתה, שיח נראה ענייני וספונטאני. שהרי חלק מקבלניו אינם גורמים שלטוניים, ואף לא כאלה אשר ניתן לקשור אותם ישירות עם אינטרסים כלכליים.

 המציאות הפוליטית השתנתה

המחאה בישראל הפתיעה את קברניטי המשק  וקבלני השיח, בהיקפה המספרי ובכך שהיא  פרצה דווקא  בקרב אלה שכביכול “אין להם מה להתלונן”. הפתעה נוספת לקברניטים והפרשנים הייתה רמת הידע והמוכנות שלהם למאבק על התודעה. למאבק התגייסו פעילים  בארגונים של החברה האזרחית, שצברו ידע הן בנתונים והן בדרכי הפעולה היעילות מול הממשלה. מסתבר כי  לא צריך כלכלנים כדי לדעת לקרוא נתונים. אליהם נוספו אנשי מקצוע ופרופסורים מכל תחומי הפעילות הרלבנטיים, לא כיועצים מגויסים אלא כחלק מהמחאה. כך התגבשה קואליציה גדולה שאינה מתבטלת בפני הידע של בנק ישראל והאוצר.

 תגובותיהם של קבלני השיח למחאה היו בתחילה תערובת של תדהמה ועלבון, ובהמשך, כעס והיערכות למאבק נגד המוחים. הנגיד פישר אישר כי הופתע מהמחאה “כי מצבנו טוב”. הוא הופתע גם מכך שהקביעות הסמכותיות שלו ושל האוצר, המגובות בסטטיסטיקות ונתונים השוואתיים בינלאומיים,  נדחות על ידי המוחים כחסרות אמינות וכלא רלוונטיות.

משרד האוצר  הכריז על גיוס “מילואימניקים” שנקראו להתייצב באולפני הטלוויזיה ולהתראיין בכל אמצעי תקשורת. הקו שלהם היה: “המחאה מחממת את הלב”,  בתנאי שהיא תתמקד בעזרה למשרד האוצר להביא לקיצוץ בתקציב הביטחון. על הגדלת מסגרת התקציב אין מה לדבר אחרת “נידרדר למצבה של יוון”.

 פרופסורים לכלכלה, הידועים כדוברים של האוצר ובנק ישראל דלגו מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו ואף איימו על המוחים כי אם מחאתם תיענה, הם אלה שישלמו את המחיר.

הפרשנים בתקשורת למיניהם נעלבו מכך שהמחאה לא מקבלת את פרשנותם על “עד כמה מצבנו הכלכלי טוב”. “התקשורת” לקחה לעצמה קרדיט על כך שבזכות ה”רוח גבית” שהיא נתנה למחאה היא הצליחה. אולם, (כאן בא האיום),  אם הדרישות תמשכנה להיות “לא ריאליות במידה קיצונית” תדעך הרוח הגבית ובסוף יגיח הנגיד פישר ויבטל את המחאה.  מכולם  הגדיל לעשות  המוסף הפופוליסטי לענייני כלכלה של “הארץ”, שופר הניאו-ליברליות, אשר מיהר להציג את המחאה כתגובה (מאוחרת לטעמו) של המוני המוחים למסע שהוא מנהל זמן רב נגד ה”טייקונים”. לדבריו לעם “נפל האסימון” והוא מבין שהמקור לבעיות אי השוויון בהכנסות והיעדר זכויות ושירותים חברתיים הן “הפירמידות ” של הטייקונים.

 קבלני השיח מאיצים במוחים לקבל את מסקנות ועדת טרכטנברג ובכך מוכיחים עד כמה גדולים הכוחות המעוניינים  בשימור השיח הניאו ליברלי. אולם, גם אם ייראה כאילו המחאה דועכת, הכעס של המוחים על הממשלה לא יישכח, ואי האמון של המוני המוחים בשיח לא ישוקם. המחאה שינתה את המציאות הפוליטית. היא הוכיחה לנבחרי ציבור רבים, כולל לשרים בממשלה, כי במציאות ניאו-ליברלית, בנושאים החשובים ביותר לציבור, הנבחרים הם לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של טכנוקרטים מהאוצר ובנק ישראל, והם אינם יכולים למלא את תפקידם. המחאה גם הראתה להם כי בכוחם יחד עם התמיכה ציבורית שתובטח להם, לקרוא תיגר על הדוקטרינה והשיח הניאו-ליברלים.

 הכותב הוא עורך האתר: www.no-bloomberg.com                                                           

 

 

תנועת המחאה והשיח הניאו-ליברלי(א)

Tuesday, November 8th, 2011

בשיח הניאו-ליברלי, שלו מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה של אובייקטיביות והיעדר אינטרס, מנוטרלים  נבחרי הציבור מהשפעה על המדיניות הכלכלית, ולכן הם  בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה (חלק א’)

 ד”ר אהוד קופמן*

  מאז קיץ 2011 עוסקים הכול במשמעויותיה והשלכותיה של המחאה החברתית. פרשנים רבים קבעו כי עצם היציאה לרחובות גרמה לכך שלפרק זמן מסוים הדיון הביטחוני מדיני פינה מקום לדיון כלכלי חברתי ובכך המחאה השיגה את שלה: היא גרמה לשינוי השיח בחברה הישראלי. אלא שפרשנות זאת, אינה מבחינה בין “דיון ציבורי”, לבין “שיח” ולבין דוקטרינה כלכלית. לעומת זאת, אין ספק שחלק ממנהיגי המחאה יודעים גם יודעים להבחין בין  המושגים. מבחינתם, אין די בשינוי הנושאים בדיון הציבורי. תביעתם היא לכונן סדר חברתי חדש. הם יודעים  כי בדרך  לסדר החברתי החדש  עליהם לערער על עצם העליונות של השיח בישראל המאדיר את  הדוקטרינה הניאו-ליברלית.

  הדוקטרינה הניאו-ליברלית אומצה על ידי ממשל רייגן עם בחירתו בשנת 1980 במטרה לבטל את סממני מדינת הרווחה אשר ממשלות ארה”ב, המחויבות לכלכלת שוק ליברלית, אימצו בהדרגה מאז המשבר הגדול ב 1929. מכאן גם שמה של הדוקטרינה: “ליברליזם חדש”. בבסיסה גורסת הדוקטרינה כי על הממשלה להעביר את האחריות לדאגה לצרכים הכלכליים של האזרחים לשוק. היא שינתה מן היסוד את היחסים בין האזרח והריבון בכך שהפכה את “הכלכלה” ממרכז מעייניו של האזרח מול שלטונו, לסתם, עוד נושא של מדיניות ציבורית.

 הדוקטרינה מתורגמת למדיניות כלכלית שעיקריה הם: הפרטה, הפחתות מיסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה והקטנה מתמדת של תקציבה (ביחס לתוצר). השתלטות הדוקטרינה לוותה גם בהשקת שיח חדש, השיח הניאו-ליברלי, ששימש  מנגנון הצדקה והפצה של המודל האמריקאי כאידיאל לעולם כולו. כיום ברור כי מדיניות זו היא שהובילה את ארה”ב, ועימה את העולם כולו, למשבר הפיננסי האחרון. הבעיה היא שמעצביה ומוביליה, האחראים לכישלון עודם מנהלים את “ההצגה” ומתכחשים לאחריותם למשבר. יתר על כן, הם גם מציעים פתרונות מבית יוצר שהם מגלמיו.

 הגל הפוליטי עליו נישאה הדוקטרינה הניאו-ליברלית בארה”ב היה האכזבה מהסטגפלציה שהתפתחה בזמן ממשלו של קרטר בסוף שנות ה-1970. הרטוריקה הפוליטית שליוותה את התפשטותה של הדוקטרינה, התמקדה בביקורת ארסית על  המחויבות של הממשלים הקודמים  לתמיכה בשכבות נזקקות, אשר הוצגו כנטל מיותר על כתפי משלם המיסים. חלק ממעמד הביניים אשר האמין כי הדוקטרינה החדשה אכן תיטיב עימו הצטרף אל אותם חלקים בציבור האמריקני אשר דבקים באתוס של אינדיווידואליזם וחשדנות כלפי ה”ממשלה”.

 ברית אקדמיה-אוצר-תקשורת

בישראל שימש משבר האינפלציה של שנות ה-1980 כהזדמנות לאימוצה של הדוקטרינה. היא אכן  הגיעה לישראל  בשנת 1985, כאשר הכלכלנים הרברט סטיין וסטנלי פישר, כשלוחיו של ממשל רייגן, (כאשר ג’ורג’ שולץ כיהן כשר החוץ), הנחיתו אותה על ממשלת ישראל, כביכול מתוך דאגה ליציבות הכלכלית של בת הברית.

 בשונה מהחברה האמריקנית, ישראל היא חברה מגויסת, וצה”ל הוא “צבא העם”. לכן, הדוקטרינה הניאו- ליברלית נראית כסותרת אתוסים מכוננים של החברה, כמו ערבות הדדית. למרות זאת, עד לפרוץ המחאה בקיץ, רבים מבני מעמד הביניים בישראל תמכו בביטול הדרגתי של מדיניות הרווחה, שגם בעיניהם  נתפסה כפי שהשיח הניאו ליברלי מציגה: תמיכה מיותרת בסקטורים לא יצרניים.

כמו בארה”ב, גם בישראל קברניטי המשק ממשיכים להפריז בהצלחותיה של המדיניות הניאו ליברלית, ומכחישים את נזקיה. השיח הניאו ליברלי, המצדיק את הדוקטרינה מתוחזק על ידי  קואליציה טכנוקרטית, מנטרלת את נבחרי הציבור והמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית כמעט לחלוטין מהשפעה על המדיניות הכלכלית (ל דוגמה, חוק ההסדרים). מכאן, שנבחרי הציבור – שנבחרו על ידו כדי לדאוג לרווחתו, אך אינם יכולים במציאות הקיימת למלא את חובתם – הם בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה.

 נשאלת השאלה, מיהם אלה שיצרו את השיח המצדיק את המדיניות?, מיהם  “קבלני השיח” השיח הזה, ומדוע כה הצליחו בהטמעתו? בנוסף, יש לשאול: מהו המידע והידע עליו הוא מתבסס, ומהם השפה וההיגיון המשמשים להפצתו.

כאשר מנתחים את התהליך בו נתקבלה “הבשורה” הניאו-ליברלית בישראל ניתן בנקל לזהות את היווצרותה של קואליציה המורכבת משלושה כוחות: ה”פרופסורה” הכלכלית, פקידות האוצר, והתקשורת הכלכלית .

 “הפרופסורה” הכלכלית הישראלית נוסדה והתפתחה כ”פרובינציה” של האקדמיה הכלכלית האמריקאית. האצטלה האקדמית מספקת את החזות ה”מדעית” “אובייקטיבית” ו”עניינית” שכה חיוניים לאמינות השיח. בקרב הפרופסורה יש אינטרס קבוצתי להאדיר את מעמדה של הדיסציפלינה כסמכות הקובעת מהי האמת, בנוסף  לרצון אוניברסאלי של הפרופסיה להשפיע על המדיניות. יכולת זו נמנעה מה”פרופסורה” בישראל בשנים בהן ישראל הייתה מעין סוציאל דמוקרטיה. תכנית הייצוב בשנת 1985 סיפקה את ההזדמנות הן ברמת הדיסציפלינה והן ברמה אישית. כך זכה הפרופסור למעמד של מקורב לשלטון המשפיע על החלטותיו וליוקרה בין חבריו בפרופסיה. ואכן הקריירה של כל אחד מהפרופסורים המעורבים המריאה והביאה אותם לצמרת של קובעי המדיניות והעסקים.

אמריקה זה כאן

פקידות האוצר היא קבוצה ביורוקראטית אשר נמצאה תמיד במאבק כוח עם “הפוליטיקאים”. הפקידים הם, כביכול, בעלי המונופול המוחלט  על המידע והידע. בידם כביכול מרוכזים “הנתונים האמיתיים” ולהם “הראייה הכוללת” ו”האחריות הכוללת”. ה”פרופסורה” סיפקה לגיטימיות לטענתם כי הם, בניגוד ל”פוליטיקאים”, דואגים לאינטרס הציבורי. משבר האינפלציה בשנות ה-80, שלווה במה שהוצג כתכתיב של ממשלת ארה”ב, נוצל על ידם להוצאה בפועל של הכלכלה מתחום הפוליטיקה. גם בנק ישראל כמקור ידע וסמכות מקצועית, נטל חלק פעיל ביצירת הלגיטימציה של השינוי שהביאה הדוקטרינה, למרות שבאותה עת עוד לא היה  גורם מרכזי ודומיננטי מהבחינה המוסדית כפי שהוא היום.  גיבוש מעמדו כמוסד “מעל הפוליטיקה” היה אחד היעדים של הדוקטרינה, יעד שהושג בהמשך, ללא כל התנגדות פוליטית.

 הכוח השלישי היא העיתונות הכלכלית. העיתונאים הכלכליים הם בדרך כלל תלמידים לשעבר של “הפרופסורה” או עובדים לשעבר במשרדי הממשלה (או בנק ישראל).  לצורך ביצוע עבודתם הם תלויים לחלוטין באוצר ובנק ישראל למידע ונתונים. גם את הגושפנקא המקצועית הם מקבלים מ”הפרופסורה”. בתמורה, הם מעניקים  הן לפקידות והן “לפרופסורה” עיתונות אוהדת, פרסום ויוקרה. תפיסתם את נאמנותם למקצוע ואת חופש העיתונות מובילה לביקורת על “הפוליטיקאים” כמי שאינם מייצגים את האינטרס “האמיתי” של הציבור.

 ניתוח השיח הניאו-ליברלי בישראל לא יהיה שלם ללא תיאור ההשפעה האמריקנית בישראל. התלות המדינית והכלכלית של ישראל בארה”ב מצדיקה בעיני האזרחים היענות לדרישות הבאות מאמריקה.    הנגיד סטנלי פישר עצמו הודה בהזדמנויות שונות כי דאג ליצור רושם בצד הישראלי כי המלצותיו מייצגות “ציפייה של מזכיר המדינה שולץ”. את המורא של ממשלת ישראל בפני ממשל ארה”ב מינפו ה”פרופסורה” ופקידות האוצר למיסוד קשרי עבודה ושיתוף פעולה הדוקים עם מקביליהם בארה”ב, וכך מיסדו ערוצי פיקוח אמריקני קבוע על מדיניות ממשלת ישראל.  ה”טאלנטים” הצעירים של האוצר החלו להישלח באופן שיטתי להשתלמויות בקרן המטבע העולמית בוושינגטון, ובנק ישראל הפך בפועל ל”סניף” של קרן המטבע ושל משרד האוצר האמריקני. התוצאה היא שישראל לא רק עומדת בציפיות ארה”ב, היא גם חושבת כמוה.

 הכותב הוא עורך האתר  www.no-bloomberg.com

העתיד איננו קזינו

Thursday, November 3rd, 2011

על המחאה החברתית להעלות לסדר היום גם את מצבם של חסכונות הציבור, שהפכו למשחק בקזינו, מאז שפך אותם שר האוצר נתניהו לבורסה

 מאת עזרא דלומי

 אולי אני כותב את הדברים הללו כמי שכבר קרוב לגיל הפנסיה, שהרי ההוויה מעצבת את התודעה, אבל אני חושב שלא רק. אני כותב זאת גם כמי שסבור שחסכונותיהם הבסיסיים של אנשים עובדים אינם יכולים להפוך למשחק בקזינו. מאז רפורמת שר האוצר נתניהו, בשנת 2003, כשהחליט לשפוך את קרנות הפנסיה, ההשתלמות וקופות הגמל שלנו לבורסה, חסכונותינו אכן נהפכו למפעל הגרלות: ברלוסקוני הסתבך בשערוריית מין? ערכם ירד; משאל עם ביוון? נפילות שערים חזקות; צונאמי בקצה תבל? עוד נפילות. אמת, מעת לעת יש עליות, בעקבות “שיפור בנתוני התעסוקה בארה”ב” או “הצהרה כלשהי של ברננקי”, אבל מי לעזאזל זקוק למשחק מורט העצבים הזה? מי זקוק להימור הזה על עתידו לעת פרישה?

אישית, אינני מאמין לרוב הפרשנויות המסבירות את תנודות השערים הללו. במקרים רבים אלה פרשנויות בדיעבד. יש ירידת שערים בשל פעולה של בית השקעות גדול, או של ספקולנטים ואז תולים את ההסבר באירוע כלשהו שהתרחש בעולם, שלמחרת יכול להתהפך. מעת לעת אני מציץ בפרשנויותיו של גיל תמרי בוושינגטון – למה היום השערים קפצו, למה אתמול הם נחתו – ומתקשה לקבל את ניתוחיו. קשה להאמין שמצב כלכלי שממנו משתקף מצב פיננסי משתנה בקצבים כאלה – מיום ליום, משעה לשעה, היום עפ”י נתון אחד כלשהו, מחר עפ”י נתון אחר. וגם אם כן, איננו צריכים להקריב את עתידנו על מזבחן של הטלטלות הללו, בשם איזו כלכלה גלובלית, שמכה ברבים ומיטיבה עם מעטים.

 עיקרו של דבר, נראה שהמחאה החברתית כמעט ולא נוגעת בעניין האקוטי הזה, בשוק ההימורים הפרוע שכפה נתניהו על עתידנו הכלכלי והסרת אחריותה של הממשלה מעתיד זה. אולי זה לא סקסי כמו מחיר הקוטג’ ועלות שכר הדירה, אבל זה גורלי לעתידם של פנסיונרים רבים. חובה להעלות את הנושא הזה לראש סדר היום – הבטחת חסכונותיו של הציבור ע”י אפיקי השקעה ממשלתיים סולידיים, שישמשו את מי שאיננו רוצה להמר עליהם. מי שרוצה להמר – זכותו.

 וכדי שלא יטענו כי מדובר במהפכה בלתי אפשרית, ניתן להתבונן, למשל, באופן שבו קרא הנשיא אובמה לייצב את מערכת הבריאות האמריקאית ולהגדיל את אחריות המדינה לאזרחיה. לצד שיפור תנאי הביטוחים הרפואיים, הציע אובמה את מה שנקרא בארה”בthe public option, משמע – חברת ביטוח רפואי מדינתית, שתעמיד במוקד פעילותה את בריאות האזרחים ולא את רווחי הבעלים. זה יכול להיות מודל לפתרון ביניים של בעיות הפנסיה הישראלית – הקמת קרן/נות פנסיה בניהול מדינתי שתתבסס על אגרות חוב מיועדות, כפי שהיה בעבר, אשר תבטיח את כספי החוסכים ועתידם. לא סביר שאנשים אשר חסכו במשך שנים רבות כדי לדאוג לעתידם, יגלו בבוא השעה לממש חסכונות אלה כי עתידם מאחוריהם.