Archive for October, 2011

המחאה עושה גלובליזציה

Sunday, October 16th, 2011

 

“אנו נזרקים מבתינו…  איננו מקבלים טיפול רפואי איכותי … אנו עובדים שעות ארוכות תמורת שכר מעט וללא זכויות. אנחנו מקבלים כלום בעוד ש- 1% האחר מקבל הכל. אנחנו הם ה-99%”. מתוך האתר “לכבוש את וול-סטריט” – We are the 99 percent. על הגלובליזציה של המחאה החברתית

מאת אמנון פורטוגלי

 בשבועות האחרונים, תנועת המחאה “לכבוש את וול סטריט” מפגינה ומוחה כנגד תאוות הבצע של בנקאים וכנגד הפער ההולך וגדל של העושר בין האמריקאים. ביקורת כזו על השיטה הקפיטליסטית הייתה נראית בעבר כלא-אמריקאית Un-American, אך בעיות חברתיות עמוקות ומתמשכות, ותסכולים עמוקים הביאו לשינוי. התנועה מתפשטת ברחבי ארה”ב, ותופסת כותרות ברחבי העולם. בדומה לתנועות המחאה בספרד ובישראל, היא תנועת מחאה לא אלימה, ללא דרישות ברורות או מבנה ארגוני ברור, ובשלב זה ללא מנהיגות שניתן לזהותה. ההחלטות מתקבלות בדרך של קונצנזוס, על ידי העצרת הכללית של המחאה בניו יורק, שהיא עצמה בעלת מבנה אופקי, אוטונומי וללא מנהיגות. עד עכשיו, האסיפה הכללית החליטה נגד רתימת התנועה למטרות מסוימות ולאידיאולוגיה מסוימת.  “אנרכיסטים למען ממשל תקין” לדברי אחד מהמשתתפים. אוקסימורון המתאר היטב את תנועת המחאה.

 כמו במחאות קדמות שנראו השנה ברחבי העולם גם פה המחאה היא רחבה ועוד לא מגובשת לחלוטין, אך המסר הוא ברור: “אנחנו מייצגים 99% מהאוכלוסייה שלא מוכן לסבול עוד את תאוות הבצע והשחיתות של 1%.

 ***

לדברי חוקרים ואנליסטים העוקבים אחרי התנועה, האנשים נמצאים שם כי לתחושתם המערכת נשברה, וכי חלוקת ההכנסות באמריקה מעוותת. הם נלחמים על סוגיות יומיומיות כמו מקומות עבודה, בריאות וחובות. הם מרגישים שהם נלחמים על קיומם ועל הישרדות המדינה. המשותף הוא המיאוס ממה שמתרחש כאשר מיליוני בני אדם איבדו את עבודתם ומיליונים איבדו את בתיהם. התפיסה הרווחת היא שמשהו צריך להשתנות והתחושה שאין קבלת אחריות.  הם חושבים שהכלכלה יכולה להיות הוגנת יותר. ההגדרה שלהם לצדק חברתי ולהגינות כלכלית  תואמת לזו של הרבה אמריקאים אחרים. גם המשתתפים בתנועת ‘מסיבת התה’ באמריקה הונעו על ידי תחושה כי המערכת יכול להיות הוגנת יותר. התחושה הזו מאחדת, אבל לא דרכי הפעולה או הפתרונות מה לעשות בקשר לזה.  לכן אחד הדברים המעניינים והחשובים במחאה זו, שאין מרשם אחיד לפתרונות ואף אחד לא מתווכח על זה – כך הם מאוחדים בתחושה המשותפת שלהם ולא מפולגים בעוינות שלהם למרשמים של כל אחד ואחד. 

 בתוך זמן קצר התנועה הפכה למגנט עבור הרבה אמריקאים בלתי מרוצים. וכל  זמן שרוב האמריקאים חושבים ואומרים כי המדינה נעה במסלול שגוי, אין מחסור במפגינים חדשים. ההרגשה היא שבסופו של דבר המחאה תתפשט אולי כמו האביב הערבי, אולי כמו הקיץ הישראלי, אולי זה הסתיו האמריקאי.

 ***

מעבר לדברי חוקרים, אנליסטים ועיתונאים, חשוב לנסות להבין את התנועה לא במושגים, ב”חוקי המשחק” שאנו רגילים להם, אלא במונחים ובמושגים שלה עצמה. אלו נמצאים באתר ‘הרשמי’ לכבוש וול סטריט.  לדוגמה הפרסום מה-30 בספטמבר 2011 (בתרגום חופשי):

כל חברי ‘לכבוש  את וול סטריט’ הצביעו פה אחד בספטמבר 29 על המסמך הרשמי הראשון של התנועה (רוב סעיפיו מפורטים כאן).

‘הצהרת הכיבוש של העיר ניו יורק’
כאשר אנו מתכנסים יחד כדי להביע בסולידריות תחושת עוול המונית, אסור לנו לשכוח את מה שהביא אותנו יחד. אנחנו כותבים כדי שכל האנשים המרגישים שנעשה להם עוול על ידי כוחות התאגידים בעולם ידעו כי אנו בעלי ברית שלהם.

כאיש אחד, מאוחדים, אנחנו מכירים את המציאות: כי העתיד של המין האנושי דורש את שיתוף הפעולה של חבריו; כי המערכת שלנו חייבת להגן על הזכויות שלנו, וכאשר המערכת עוברת השחתה, זו האחריות של הפרטים להגן על זכויותיהם ושל שכניהם; כי ממשלה דמוקרטית שואבת את כוחה הצודק מן העם, אבל תאגידים לא מחפשים הסכמה כדי להוציא עושר מהאנשים ומהארץ; וכי דמוקרטיה אמיתית אינה ניתנת להשגה כאשר התהליך הדמוקרטי נקבע על ידי כוח כלכלי.  אנחנו באים אליכם בזמן שתאגידים, אשר מציבים רווח לפני אנשים, אינטרס עצמי לפני צדק, דיכוי לפני שוויון, שולטים בממשל שלנו.

 התאספנו כאן בדרכי שלום, זו זכותנו, כדי שעובדות אלו על התאגידים תהיינה ידועות.

  • הם (התאגידים) לקחו את הבתים שלנו באמצעות תהליך עיקול לא חוקי, למרות שהמשכנתא המקורית אינה בידיהם.
  • הם לקחו כספי חילוץ שמקורם במשלמי המיסים עם חסינות ומבלי להיענש, והמשיכו לתת למנהלים בונוסים מופקעים.
  • הם הנציחו שוויון ואפליה במקומות עבודה על בסיס גיל, צבע העור, מין, זהות מינית ונטייה מינית.
  • הם הרעילו את אספקת המזון, וערערו את המערכת החקלאית באמצעות מונופולין.
  • הם הרוויחו מהעינויים, מהכליאה, ומיחס אכזרי לבעלי חיים והסתירו פעילות זאת.
  • הם פעלו לביטול זכות העובדים לנהל מו”מ על שכרם ושיפור תנאי עבודתם.
  • הם החזיקו את הסטודנטים כבני ערובה עם עשרות אלפי דולרים חובות על הלוואות לחינוך, שהוא עצמו זכות אדם.
  • הם הוציאו בעקביות עבודה למיקור חוץ והשתמשו במיקור חוץ כמנוף לקיצוץ בשכר העובדים ובתשלומי הבריאות של העובדים.
  • הם השקיעו מיליוני דולרים על צוותים משפטיים לחפש דרכים לשחרר אותם מחוזים לגבי ביטוח בריאות לעובדיהם.
  • הם מכרו את הפרטיות שלנו כמוצר.
  • הם השתמשו בכוח הצבא והמשטרה למנוע את חופש העיתונות.
  • הם בכוונה נמנעו מלקרוא בחזרה למוצרים פגומים המסכנים חיים במרדף אחר רווח.
  • הם קובעים את המדיניות הכלכלית, למרות הכשלים הקטסטרופליים שהמדיניות שלהם יצרה וממשיכה לייצר.
  • הם תרמו סכומי כסף גדולים לפוליטיקאים שאמורים לפקח עליהם.
  • הם ממשיכים לחסום אנרגיה חלופית כדי להשאיר אותנו תלויים בנפט.
  • הם ממשיכים לחסום תרופות גנריות שיכולות להציל את חייהם של אנשים כדי להגן על השקעות שכבר הביאו לרווח מהותי.
  • הם ‘כיסו’ בכוונה דליפות נפט, תאונות, והנהלת חשבונות לקויה במרדף אחר רווח.
  • הם בכוונה מחזיקים אנשים במצב של מידע שגוי ופחד ע”י שליטתם בתקשורת.
  • הם הנציחו את הקולוניאליזם בבית ומחוץ לבית.
  • הם ממשיכים ליצור נשק להשמדה המונית כדי לקבל חוזים ממשלתיים.

 לאנשים בעולם,
אנחנו, האסיפה הכללית של העיר ניו יורק של תנועת ‘לכבוש את וול סטריט’ בכיכר החירות, קוראת לכם להכריז על הכוח שלכם. ממשו את זכותכם להתכנס בדרכי שלום; לכבוש המרחב הציבורי; ליצור תהליך לטפל בבעיות אתן אנו מתמודדים, וליצור פתרונות הנגישים לכולם.
לכל הקהילות הפועלות והמקימות קבוצות ברוח של דמוקרטיה ישירה, אנו מציעים תמיכה, תיעוד, ואת כל המשאבים העומדים לרשותנו. הצטרפו אלינו והשמיעו את קולכם!

***

במילים אחרות הם מוחים כנגד מערכת כלכלית מכורה מראש, המעדיפה את העשירים וכנגד ממשלה שהושחתה על ידי כוחות אלו. המפגינים חושבים שאולי היה צורך בחילוץ וול סטריט מהמשבר הפיננסי אבל תשלום הבונוסים הגדולים בבנקים שחולצו פוגע בהם עמוקות. נראה להם לא הגיוני ולא הוגן שמנכ”לים של וול סטריט יהיו כה עשירים בעת שהבנקים שלהם חולצו בכספי משלם המיסים. רובם הגדול חושב שהממשלה הייתה והינה בשליטת התאגידים הגדולים ובעלי הון גדולים ש”רכשו” את הפוליטיקאים ואת הממשל. התחושה שלהם היא שהמערכת לא עבדה עבורם, אבל עבור אליטת צללים.

 כמו במחאת האוהלים בארץ, אנשי תקשורת ופעילים פוליטיים להוטים לספר למשתתפי ‘לכבוש את וול-סטריט’, שהם עושים הרבה דברים פסולים, שצריך להתעשת ולפעול בצורה המקובלת המסורתית, כמו להגיש רשימת דרישות המבקשת להפעיל לחץ בדרכים הקונבנציונליות. בהתחשב בכך שהתנועה מקבלת הרבה יחסי ציבור בעיקר חיוביים וצומחת כפטריות ברחבי ארה”ב, לא נראה שיש הרבה תמיכה להצעות אלו. המפגינים יודעים היטב כי שימוש באסטרטגיות אלה עכשיו, ישחק לידיהם של ראשי מבנה הכוח הקיים.

***

החיפוש של התקשורת אחר מניעי  המשתתפים ב”לכבוש את וול-סטריט” והתעקשותה לקבל רשימת “דרישות” בת מילה אחת,  תוך התעלמותה מהאמירות של המפגינים ותהליך המחאה כולו, היא תרגיל של הממסד המנסה להכניס את המחאה לתלם, למסגר אותה ולהציג את המוחים כקבוצת אינטרסנטים.

 מה שיש למוחים זה לא דרישות אלא שאלות. מדוע אין כתבי אישום בגין הונאה ומעשים הגרועים מהונאה? למה מפטרים אחיות ומורים, כאשר רווחי התאגידים מגיעים לשיאים חדשים? למה העשירים ביותר והתאגידים הגדולים לא משלמים מס כאשר המדינות והממשל המקומי כורע תחת עול החוב? מדוע הידוק החגורה הנדרש מכולם אינו עושה דבר ביחס לתעסוקה?, למה נעלמו המענקים לסטודנטים והוחלפו בהלוואות טורפות (Predatory) שבלעדיהן אי אפשר ללמוד את הדברים שהמעסיקים והמערכת דורשים? שאלות אלה עשויות להפוך לדרישות, אבל עדיין לא. המוחים ורוב האחרים, 99% מהאזרחים רוצים לקבל תשובות.

התגובה ל”מה האנשים האלה רוצים?” היא “אנחנו 99% מהאזרחים”.  זהו מסר חזק מאוד.  זה אומר “אנחנו לא צריכים לנהל משא ומתן.  זו המדינה שלנו ואנחנו רוצים לנטלה חזרה מידי המאיון העליון אשר בגד בנואלו הנמצאים באחוז העליון יודעים היטב מה רוצים 99% האחרים – חברה צודקת יותר.

 מתוך “עבודה שחורה”. הכותב מלמד במכללה החברתית כלכלית

 

משחקים באש

Tuesday, October 4th, 2011

שתיקת הממשלה למול האסון המתרגש על מערכת הבריאות, מעוררת את החשד כי זו שתיקה מכוונת שנועדה להמיר את ההסכם הקיבוצי בהעסקה באמצעות חוזים אישיים. האם המתמחים מבינים זאת? ואיפה שלי יחימוביץ’? איפה מרצ?!

 מאת נעמי טלטש

 הימים נוקפים והממשלה שותקת. האם יתכן שאיננה רואה את האסון המתרגש על מערכת הבריאות הציבורית? מהו המשחק פה, אני שואלת את עצמי, מחכים לראות מי ימצמץ ראשון? האומנם ביבי ה”לחיץ” מתגלה כאן כשחקן פוקר קשוח על חשבון בריאות הציבור? שעת האפס מתקרבת והשופטת נילי ארד מציעה עוד עשרה ימי מו”מ. בין מי למי בעצם  ועל מה? על הזכות להתפטר?

 מנהיגי המחאה אינם מקימים קול זעקה והמחאה מפוצלת למעשה – מי לדו”ח טרכטנברג, שלפי הבנתי בכלל לא מתייחס למערכת הבריאות הציבורית, מי לחגיגת הצרכנות שהורידה את תנובה על הברכיים, ומי, מי באמת מתעניין בחסרי הדיור המפונים משד’ רוטשילד? שלי יחימוביץ עדיין שותקת. ואיפה מרצ?

אף אחד לא דופק על השולחן ואין מאות אלפים שיצאו לרחוב כדי לדרוש מביבי לפעול מיד להבראת מערכת הבריאות הציבורית. גם ברשת לא נצפות התארגנויות משמעותיות בכיוון. ברור כבר עכשיו שחלק לא ידוע מהמתפטרים איננו מתכוון לחזור למערכת. עשרות מתכננים עזיבה ודאית לחו”ל. מדובר במשבר אמיתי, לא וירטואלי, ועדיין ההתייחסות מאוד מאופקת ומנומסת, כאילו מדובר בצינון קל ולא בקריסה מערכתית.

מה קורה כאן?

 ואז נזכרתי בפרויקט של ביה”ח תל-השומר. אמנם הממסד הרפואי והאקדמאי נזעק, ואפילו נשיאת בן-גוריון חרגה מהרגלה והצליחה לזהות “התנהגות כמעט בריונית”,  אבל הפרויקט הזה עשוי לרמז לנו מהו פשר השתיקה של הממשלה והעומד בראשה.

 אם נמשיך להתבונן במחזה מהצד, למי נבוא בטענות כשיתברר שהזעזוע במערכת מנוצל כדי לשנות באופן דרסטי את כללי המשחק? אם ערוץ ההסכם הקיבוצי נכשל, לדעת המתמחים עצמם, מה ימנע מהממשלה להציע להם ערוץ נוסף, כמו למשל העסקה באמצעות חוזים אישיים? מה תעשה  ההסתרות הרפואית בישראל (הר”י)? איזה כלים יש לה כדי להתנגד למהלך כזה?  ומי אמר לנו שכל המתמחים גדלו על ברכיה של הס”ד, וידחו הצעה כזו בשאט נפש? וזו רק אופציה אחת מתוך מגוון גדול של אפשרויות שפותח הוואקום שעומד להיווצר כאן, לשמחת הגלובליסטים הניאו-ליברלים*.

  למשל, האפשרות לרסק את אחד מארגוני העובדים הגדולים בישראל. או קיצוץ בתקציבים להכשרת רופאים בארץ במקביל להכנסת מתמחים זרים בעלויות נמוכות (למרות הכחשות רפות שנשמעות כרגע). למסלולים כאלה יחד עם פרויקטים כמו זה של תל-השומר, יש פוטנציאל להפוך את המערכת מעסק יונק כספים לעסק מכניס רווחים, שיאפשר  לממשלה להמשיך ולקצץ בתקציב הבריאות. מה רע, למה צריך ל”הזדרז ולפתור את המשבר”? עובדה, הציבור שרק לאחרונה מילא את הכיכרות, ממלא עכשיו פיו מים ולא ממש נזעק. כשיתברר שמערכת הבריאות הציבורית פורקה למעשה, כבר יהיה מאוחר.

האם המתמחים חשבו על זה כשיצאו למאבק נפרד עם השקה מינימאלית לתנועת המחאה?  האם  הם תמימים? מי עומד לצידם ומאחוריהם ומי מייעץ להם? הטענות שלהם רציניות, אבל עד כמה הם מודעים לתמונה הגדולה יותר, ואיך נגזרה ממנה, אם בכלל, הטקטיקה של ההתפטרות? יש כאן הרבה שאלות ללא תשובות. מה שברור והוכח פעם אחר פעם – מאבק נפרד שלא מחובר בצורה ברורה לניתוח פוליטי כולל  עלול להיגמר בבומרנג. האם לפנינו עוד מקרה אחד של כוונות טובות שמובילות לגיהינום?

 קופ”ח כללית כבר יזמה הקדמת הקצאת התקנים, שלפי ההסכם החתום נפרשים כמו מסטיק לאורך שנים, וכן צעדים נוספים. בינתיים קופ”ח גם לא הצטרפה לעתירה שהגישה המדינה לביה”ד לעבודה. ז”א שגם בלי לפתוח את ההסכם קיימות אפשרויות  להגמשה לטובת המתמחים. אולי זה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל הצעד הזה מוכיח שעדיין לא מוצו כל האפשרויות האמיתיות לפתרון בטרם משבר שאין ממנו חזרה. אלא שבלי לחץ ציבורי  זה לא יקרה. ועדת טרכטנברג יכולה לחכות כמה ימים. מערכת הבריאות – לא. המערכת היא של כולנו. לא מדובר בבחירות פנימיות להר”י אלא בסכנת קריסה מוחשית של המערכת ואי אפשר להשאיר את המאבק להצלתה לרופאים בלבד.

 * הסתירה הפנימית בין  כלכלת שוק גלובליסטית לבין הבידוד המדיני שביבי מושך אליו בכל הכוח, עדיין לא מיצתה עצמה לכדי משבר וביבי יכול להמשיך בינתיים את הצגת ה”אמת” שלו. 

רגע נדיר של סולידריות

Sunday, October 2nd, 2011

המאבק סביב מאהלי המחאה בתל אביב הוליד תופעת לוואי מבורכת: סולידריות עם מחוסרי הדיור. זו תופעה שחשיבותה גדולה ויש בה כדי ללמד על הבאות

מאת תמר זנדברג

בימים אלה מתנהל דין ודברים ציבורי, משפטי ועירוני סביב מאהלי המחאה בתל אביב. יש האומרים כי האוהל עצמו מיצה את עצמו, וכי המחאה עוברת לשלב הבא. יש הנאבקים על חופש המחאה העקרוני ותובעים אותו כשלעצמו כחלק בסיסי מן הדמוקרטיה.

בתוך השיח הזה, המתנהל ברגעים אלה ממש, הופנה גם זרקור אל מחוסרי הבית המתגוררים היום במאהלים ברחבי תל אביב יפו וברחבי ישראל. רבים מהמאהלים שקמו כזירה של מחאה, שהיו מי שכינו אותה “מחאת מעמד הביניים”, הפכו בשבועות האחרונים למאהלי “אין ברירה”. לפי הערכות, כמה מאות מחוסרי בית ודרי רחוב, יחידים ומשפחות, מתגוררים בהם נכון לראש השנה תשע”ב.

במאהל ג’סי כהן בחולון למשל, פגשתי את מ’. הוא עובד, אבל אין לו בית. לפני שהתחילה המחאה הוא ישן במקלט. היום הוא מנהיג את המאהל החולוני מתוך צריף שבנה, ושנהרס פעם אחר פעם ע”י העירייה והמשטרה.

כמו מ’, גם שאר מחוסרי הבית במאהלים. לא מדובר באנשים ונשים שהפכו למחוסרי דיור אחרי או בגלל המחאה. לא היה להם בית גם קודם, והם הסתובבו בינינו, שקופים וסמויים מן העין. ישנים במקלטים, בגנים ובמקומות מחסה זמניים. מדובר רק בחלק ממחוסרי הבית ודרי הרחוב בישראל. רק אלה שאזרו אומץ לצאת אל הרחוב ולהצטרף לאחד המאהלים. עוד רבים כמוהם נמצאים עדיין במקומות אחרים, חוששים או לא יכולים לצאת.

אחד הרגעים יוצאי הדופן המחאה הזאת, הוא עלייתם של מחוסרי הדיור מעל לפני השטח. בבת אחת הם הפכו לחלק מאותו אירוע, מאותה מחאה, ביחד עם הסטודנטים, הפעילים, בנות ובני המעמד הבינוני. זהו רגע נדיר של סולידריות בחברה הישראלית, שכמוהו כמעט ולא זכור. ברוטשילד, בלוינסקי, בכפר סבא, בחולון, בבאר שבע, יושבים מחוסרי הדיור, לצד הפעילים המסורים שלא זנחו אותם ולא מוכנים להפקיר אותם, אוכלים ביחד, מנהלים אספות ביחד, מדברים על החברה שהשאירו מאחור ועל החברה שהם בונים ביחד, מחדש. זה לא קל ולא תמיד מרומם רוח. מדובר בחלקים החלשים ביותר של החברה הישראלית, שעד כה נשארו מאחור בכל מאבק או שינוי פוליטי.

זה רגע שאסור לשמוט ושלא כדי לפספס. טמון כאן פוטנציאל לפיתרון אמיתי למצוקתם של מחוסרי הדיור. עד היום הרשויות ניסו להתמודד איתו בפתרונות רווחה “מלמעלה”, שלא צלחו. הסולידריות החדשה בין הפעילים למחוסרי הדיור מסמנת רגע של הקשבה, שניתן לנצל אותו להצעת פתרונות חדשים, שייבנו מתוך לימוד המציאות כפי שהיא נחווית אצל אנשים, אלה שהיו רגילים עד היום להיות שקופים.

זהו קו התפר שבין סיוע לחלשים – צדקה – ובין פעילות לשינוי חברתי אמיתי. המאהלים הצמיחו מהשטח הכואב מודל שינוי חברתי חדש, שלא היה מוכר עד כה לא לרשויות ולא לעמותות המגזר השלישי למיניהן. זוהי הזדמנות שלא תחזור עבור רשויות, עמותות ופעילים לשלב ידיים וליישם את המודל הזה לקראת מדיניות שינוי חברתי בר קיימא.

מתוך “עבודה שחורה”