Archive for September, 2011

התשובה לטייקונים: קואופרטיבים

Tuesday, September 13th, 2011

שינוי אמיתי ועמוק של השיטה הכלכלית יוכל להגיע רק דרך הבחירות. אולם עד שיגיעו הבחירות, ניתן להתחיל להילחם בריכוזיות ובבעלי ההון דרך הקמת קואופרטיבים.

מאת: יפעת סולל

לא צריך לחכות לממשלה. צריך לבנות כוח כלכלי-אזרחי, שייצור תחרות אמיתית בשוק הישראלי – לא רק בין בעלי הון, שמנהלים תחרות בינם לבין עצמם על חשבון כולנו, אלא בינם לבין האלטרנטיבה המהותית, בדמות מבנים כלכליים שמטרתם מקסום האינטרסים של הציבור ולא של בעלי ההון.

אז מה עושים אחרי האוהלים? לא ניתן לצפות מנתניהו שישנה עורו. לכן כל מסמכי ועדות המומחים, הן של טרכטנברג והן של מטה המאבק – לא יביאו לשינוי השיטה הנדרש. השינוי ייעשה, אם ייעשה – בבחירות בלבד, אאשר לא נמצאות מעבר לפינה. על כן צריך כיום לבחון כיצד ניתן לקדם את הכלכלה הישראלית לטובת אזרחיה, במצב של שלטון עוין. או במילים אחרות: איך מורידים את יוקר המחיה בישראל, גם בלי התערבות ממשלתית בפיקוח על מחירים והשקעות מדינה בשירותים חברתיים.

בשיח הניאו ליברלי מדברים על תחרות, כפתרון לכל בעיות המשק. אבל תחרות בין גורמים שפועלים לקידום בדיוק אותם אינטרסים, אינה תחרות של אמת. הדרך ליצור תחרות, היא באמצעות הקמת מיזמים כלכליים, שמטרותיהם שונות – במקום למקסם אינטרסים של בעלי המניות – למקסם אינטרסים של הציבור. כך פועלים בכל העולם המערבי, למשל קואופרטיבים צרכניים. בניגוד לשופרסל, למשל, מטרת הקואופרטיב הצרכני אינה לגבות מציבור הקונים את המחיר המקסימאלי שיהיו מוכנים לשלם (וזו התחרות היחידה שיש בין הרשתות היום) אלא מה המחיר המינימאלי שחברי הקואופרטיב יכולים לשלם על המוצרים באופן שהעסק יוכל להמשיך לפעול ולספק את השירות והמוצרים הטובים ביותר.

בעולם, הבינו מזמן, שהדרך הקואופרטיבית היא יעילה יותר מאחרות, בעיקר בתוך השוק הקפיטליסטי. בארה”ב הוקמו בשנים האחרונות קואופרטיבים של עסקים קטנים, אשר רוכשים יחדיו סחורה ומשווקים יחדיו את מוצריהם – כדרך התמודדות עם וול-מארט. רשתות מזון קואופרטיביות פרושות על פני כל אירופה והבנקים הקואופרטיביים בקנדה עלו מאז המשבר הפיננסי האחרון ב- 2008 בכעשרה אחוז לשנה! 820 מליון איש חברים בקואופרטיבים בעולם. אחד מכל ארבעה אזרחי ארה”ב חבר בקואופרטיב, אחד מכל ארבעה גרמנים, אחד מכל שלושה קנדים.

שנת 2012 הוכרזה על ידי האו”ם כשנת הקואופרטיבים – מתוך ההכרה, שיש להפנות את הזרקור אל התנועה שעושה כלכלה אחרת: עמידה יותר – המפעלים הקואופרטיביים לא היו זקוקים לתמיכת ממשלות אפילו במשבר האחרון; יעילה יותר – אינה עוסקת בצריכה לשם צריכה, אלא באינטרסים הכלכליים של הציבור הרחב; וצודקת יותר מבחינת חלוקת המשאבים והעושר.

ומן העולם לישראל: תחשבו מה יקרה אם במקום לשלם למעון לילדכם, תקימו מעון בבעלותכם. הגננות יכולות להיות חלק מהקואופרטיב, או להיות שכירות בו – ההורים, יקבלו את כל ההחלטות לגבי הניהול השוטף, המקום והשירותים שינתנו, בלי שייווצר רווח לגורם חיצוני. כמה כסף תחסכו בכל חודש? מאות ש”ח לפחות.

תחשבו על דיור מוגן, בבעלות דייריו – כאשר כל הכספים הרבים המשולמים מיועדים אך ורק לרכישת המבנה, הציוד ולמתן השירות. החיסכון יהיה של עשרות אלפי ש”ח לאורך שנים.

חישבו על קואופרטיב צרכני, אשר פועל על בסיס שכונתי, אך עם קשר ניהולי וכלכלי עם שורה של קואופרטיבים שכונתיים נוספים – כולם פועלים אך ורק למען חבריהם, כלומר שהאינטרס התאגידי הוא כי מחיר המוצרים יהיה נמוך ויקבע רק בהתאם להוצאות, ללא בעל הון שגורף מאות אחוזי רווח על כל מוצר. אלמנטארי.

האחריות המשותפת שנוצרה בשדרות רוטשילד וביוקנעם, בחיפה ובמגדל העמק, בבאר שבע ובבקעה אל ערביה גורמת לנו להרגיש טוב לגבי עצמנו ולגבי החברה בה אנו חיים – והיא גם בעלת פוטנציאל של יעילות כלכלית. מחאת האוהלים, הורידה את האנשים מהמרפסת והפכה אותם לחלק מקהילה, שלא ידענו שיש לנו. עכשיו הגיע הזמן להפוך את קהילת המחאה לקהילה כלכלית פעילה שתמקסם את רווחי המחאה ליצירת העתיד של כולנו.

* הכותבת היא עו”ד, מתמחה במשפט ציבורי וזכויות חברתיות, חברת המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע”ש חזן, במכון ון-ליר, חברת צוות המומחים שמייעץ למאבק החברתי בנושאי תעסוקה.

מתוך “עבודה שחורה”

צדק חברתי, תנאי להגשמת הציונות

Tuesday, September 6th, 2011

אנחנו הדור שהעדיף את החוזה האישי על פני הסולידריות של האיגוד המקצועי, אנחנו הדור ששיתף פעולה  בהפרטתם  והשחתתם של החינוך והרפואה בישראל. הגיע הזמן לשנות כיוון. מודי בראון בהפגנת מחאת האוהלים, בירושלים, ב-3 בספטמבר

לפני כחודשיים עלתה לאוויר הסדרה שענת וזלצר ואני עשינו על ההיסטוריה של הקיבוץ. פתחנו אותה בחוות כינרת – המקום שבו לפני מאה וקצת, נולדה התפיסה שלפיה הגשמת הציונות אינה אפשרית ללא … צדק חברתי.

אלא שאנחנו תהינו האם, כמו שרחל המשוררת כתבה על חוות כנרת, אולי לא היו הדברים מעולם. שאלנו את עצמנו האם משהו מהחלום הציוני המרגש והמפואר  על שוויון ועל צדק, על מסירות ועל מוסריות –  האם משהו מהחלום הזה עדיין לוחש בתת המודע הישראלי המופרט, עדיין מחכה שמישהו ינשוף בו רוח ויהפוך את שוב הרמץ לשלהבת גדולה.

האמת היא שהיינו די סקפטיים, אבל רצה המקרה ושבוע אחרי –  באו הצעירים הנועזים והמקסימים האלה ונשפו רוח גדולה ברמץ הזה של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית, של השאיפה להיות אור לגויים ולעצמנו, להיות מופת של צדק וחמלה או לכל הפחות לשאוף להיות כאלה. לא מפתיע ששותפתי ואני היינו קטני אמונה. לא מפתיע שנזקקנו לדור חדש וצעיר שיפיח רוח חיים בחלום שאנחנו כבר הספדנו. למען האמת, עד הערב הזה, נטמעתי בתוך ההמון והזדהיתי בשקט, גם משום שהרגשתי שהמהפכה הזו שייכת בדין לצעירים  ממני והיא מכוונת בדין גם נגדי ונגד שכמותי.

למרות שהצעירים החביבים האלה אולי יכחישו בנימוס, המחאה הזו היא מסר מהדור שלהם לדור שלי. כי הדור שלי הוא הוא הדור ששש אלי הפרטה.

אנחנו הדור שהעדיף את החוזה האישי על פני הסולידריות של האיגוד המקצועי, אנחנו הדור ששיתף פעולה – בשמחה או בלית ברירה – בהפרטתם  והשחתתם של החינוך והרפואה בישראל. אנחנו הדור שנסוג מהזירה הציבורית והפוליטית והפקיר אותה בידיהם של יחצ”נים סוג ג’ ועסקנים סוג ז’,

אנחנו הדור שכשל בפיתרון הסכסוך המדמם והמייגע עם הפלשתינאים,

ואנחנו הדור שנמלט מכל אלה אל בית צמוד קרקע – וילה בג’ונגל שאנו עצמנו יצרנו.

והנה הגיע הרגע שבו בנינו ובנותינו אומרים לנו – ראו לאן הבאתם אותנו ואת עצמכם, אומרים לנו – עצור! פוס! סטופ כדור הארץ! פריש-מיש!

אולי כדי להתחמק מהמסר הזה, אנחנו מאשימים את המחאה עצמה בהתחמקות. ואכן, בינתיים היא מתחמקת מאמירה פוליטית ברורה. אבל בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה, כמאמר המשורר, בעיקר כשהמשפט הזה הוא: העם  דורש צדק חברתי.

מן הסתם היה קל למחאה הזו לבוא דווקא מימין. אם אכן נדונונו להמשיך ולחיות על חרבנו, להמשיך ולהיות חברה במצור, שתובעת מאזרחיה גיוס וקורבן – האם סולידריות חברתית אינה המובן מאליו?

אם אכן הפכנו להיות מדינה שבודקת השכם והערב את מידת נאמנותם של אזרחיה, האם אין לנו האזרחים, הזכות ואפילו  החובה לבדוק את מידת נאמנותה של המדינה לאזרחיה?

במבט משמאל עולה השאלה, האם ענייני החוץ של ישראל לא מנוהלים באותה אטימות ויהירות, באותו העדר תבונה והעדר חמלה שבה מנוהלים ענייני הפנים שלנו?

ואם כבר שמאל וימין, בוא כבר נשאל האם ניתן לגשר על השסע הפוליטי הזה שמשתק אותנו ולהתפשר אולי על מדינה קצת יותר יהודית, אבל קצת פחות משיחית.

והאם אפשר לשאול את כל השאלות האלה בבת אחת?

כן! וזה תפקידם של הצעירים האלה – לשאול מחדש את כל השאלות ולתבוע לכולן תשובות חדשות, מקוריות, עדכניות.

במפגש הקצוות המוזר שהתרחש במאהלי המחאה טמון זרע לשיח ישראלי חדש –  פורץ גבולות ובעזרת השם גם מעצב גבולות. בואו נטפח את הזרע הזה. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו.

 

רוח הרפאים של המחאה החברתית

Monday, September 5th, 2011

מחאה היא רוח רפאים של עשייה, אבל יש רגעים נדירים שבהם גם לרוח רפאים יכולה להיות השפעה מסוימת. בעיקר אם זו רוח רפאים המתגלה בבת אחת למאות אלפים

 מאת יפתח גולדמן

 לאחרונה אני מרבה לחשוב על קילגור טראוט. טראוט הוא דמות דמיונית המופיעה בכמה מספריו של הסופר האמריקאי הנפלא קוּרט ווֹנֵגוּט, שנפטר ב 2007. טראוט הוא זקן תימהוני, שילוב של גאון ושוטה, הכותב סיפורי מדע בדיוני שאותם הוא מוכר לפרסום במגזינים פורנוגראפיים. טראוט הוא גם הגיבור של הספר “רעידת זמן”, שפרסם וונגוט בשנת 1997. היה זה הספר האחרון שכתב וונגוט, והוא בעצם תיאור של כשלון ספרותי, שהוא כשלון ספרותי בפני עצמו. אבל אצל וונגוט, אפילו הכישלונות נהדרים.

 מבולבלים? בואו נתחיל מחדש. בספר “רעידת זמן” מתעד וונגוט את כישלונו בכתיבת רומן שכותרתו אמורה היתה להיות “רעידת זמן”. היה לו רעיון, היו לו עלילה ודמויות, אבל הדברים לא התחברו. וונגוט לקח, אפוא, את המעט שהצליח ליצור, וערבב אותו עם טקסט אוטוביוגרפי נוסטלגי, המסכם את חייו ואת יצירתו. לתערובת המוזרה הזאת, המכילה חלקים של בדיון וחלקים אוטוביוגרפיים, הוא קרא “רעידת זמן”. וונגוט הבטיח ש”רעידת זמן” יהיה ספר הפרוזה האחרון שלו, והוא אכן לא חזר לכתוב פרוזה עד מותו, עשר שנים מאוחר יותר.

 הרצון החופשי מתחבר למציאות

הרעיון שביסוד הרומן-שלא-נכתב “רעידת זמן” הוא זה: ברגע אחד של שנת 2001 מתרחשת “רעידת זמן” (על משקל “רעידת אדמה”) והעולם כולו מוחזר עשר שנים אחורה, אל שנת 1991. משם מתחיל הזמן להתגלגל מחדש קדימה, תוך שחזור מדויק של כל האירועים שכבר קרו. הדבר היחיד שאינו כפוף לחזרה המדוקדקת הזאת היא רוח האדם, או ליתר דיוק: התודעה והרצון של האנשים. התוצאה, בספרו של וונגוט, היא טראגית: התודעה האנושית והרצון האנושי כלואים בתוך מלכודת דטרמיניסטית מאמללת. נניח שב-11 בנובמבר 1992, במהלך קטטה עם אשתך, אמרת משפט אחד שאסור היה לך לומר. זה הוביל למשבר, לגירושין, לבדידות ולאומללות. כעת, לאחר רעידת הזמן, מגיע שוב התאריך 11/11/92, והנה אתה וזוגתך בערב במטבח, והשיחה מתנהלת בדיוק כפי שהתנהלה בפעם הקודמת, ואתה יודע שאסור לך בשום אופן להגיד את המשפט ההוא… אבל לרצונך אין כל השפעה על האירועים המתרחשים במציאות. שפתיך מבטאות מעצמן את המלים האסורות, המולידות, שוב, בדיוק אותן תוצאות…

 וכמובן, אם בתאריך כלשהו במהלך אותן שנים סובבת בפראות את הגה המכונית ודרסת זקנה על המדרכה – נגזר עליך לדרוס אותה שוב. אם צפית באמך גוססת בייסורים, תצפי שוב בייסורי הגסיסה וכן הלאה. אבל זה לא הכל, מסביר לנו וונגוט. במהלך עשר השנים שבהם הזמן חוזר על עצמו, האנשים מתרגלים לכך שלתודעתם אין כל השפעה על המציאות, והם חדלים לתת את דעתם עליה (על המציאות). הנהגים לא מכוונים את המכוניות, ההורים לא משגיחים על הילדים, הטבחים לא נזהרים עם הסכין – מה הטעם? הרי הכל יקרה שוב בדיוק כפי שקרה בפעם הקודמת… בני האדם שוקעים באפתיה.

 אלא שאז מסתיימות עשר השנים של הרעידה, והרצון החופשי שב ומתחבר אל המציאות. אחרי שנים של אפתיה, אף אחד לא שם לב לכך. מכוניות, מטוסים, פסי ייצור וסכיני מטבח שוב זקוקים לתודעה אנושית שתכוון אותם, אבל איש לא עושה זאת, ושרשרת אינסופית של תאונות מתחוללת. אף אחד לא מתנער מן האדישות – זולת קילגור טראוט. הוא היחיד שמבין מה קורה. הוא היחיד שרואה שהרצון החופשי “נכנס שוב להילוך”. הוא צריך להעיר את האנושות מתרדמַת האפתיה, והוא רק זקן מבולבל אחד, אדם שופע רעיונות אבל מאוד לא מעשי…

***

אין לו זמן להסביר לשומעיו את המצב בפירוט וברגישות – בחוץ מתנגשות מאות אלפי מכוניות נהוגות בידי נהגים שאינם יודעים שהם מכוונים את הנסיעה. אין לו זמן לדייק את המסר. הוא רץ ממקום למקום וצועק ומשדר שוב ושוב את הדברים הבאים: “רצון חופשי! רצון חופשי! הייתם חולים אבל עכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשות”.

 אפתיה ומחאה

ולמה אני חושב בשבועות האחרונים על קילגור טראוט? משום שנדמה לי שגם אנחנו, הישראלים, היינו כלואים שנים ארוכות באיזו מלכודת דטרמיניסטית. זו לא היתה בדיוק “רעידת זמן”, וגם לא שחזרנו במדויק דברים שכבר קרו, אבל בכל זאת, לרצון שלנו, לרצון הפוליטי שלנו, זה שאותו אנחנו מביאים לידי ביטוי (או אמורים להביא לידי ביטוי) דרך המוסדות הפוליטיים שלנו, לא היתה כל השפעה על המציאות.

אף פעם לא רצינו שהמדינה תימכר לקומץ בעלי הון. אף פעם לא רצינו שהשירותים הציבוריים יקוצצו ויעברו “מיקור-חוץ”. אף פעם לא שאפנו שהרשויות המקומיות יהיו קורבן להרעבה תקציבית. אף פעם לא באמת רצינו שהעבודה המאורגנת תחוסל – בטח לא העבודה בענף שלנו… אבל לרצון שלנו לא היתה כל השפעה על המציאות. הנציגים שלנו בפוליטיקה, שאמורים היו להפוך את הרצון הקולקטיבי שלנו למציאות, עשו, בעקביות מרגיזה, בדיוק את ההפך. והמוזר מכל: גם בפעמים הנדירות שהנציגים שלנו פעלו בהתאם לרצוננו, לא היו לכך כל תוצאות. כבר ב-1984 קבעה כנסת ישראל חוק חינוך חינם לכל הילדים מגיל שלוש. החוק מעולם לא השפיע על המציאות בגנים ובפעוטונים. בשנת אלפיים חוקקה הכנסת חוק להקמת בית חולים ציבורי בעיר אשדוד, אבל במציאות לא הוקם שום בית חולים בעיר. וכן הלאה.

  הדוגמאות מוכרות וידועות, וכמוהן גם ההסברים. אין צורך לחזור עליהם כאן. מדיניות ה”קצץ-והפרט” מבית מדרשו של משרד האוצר עיצבה את המציאות הישראלית כאילו אינה תלויה כלל ברצונם של האזרחים ובהכרעות של נבחריהם.

ומה קרה לנו בשנים הללו? קורט וונגוט כבר אמר: שקענו באפתיה. אצל רבים התבטאה האפתיה במשיכת כתפיים ובהייה במסך, בחיפוש פתרונות אישיים כדי “להשאיר את הראש מעל המים” ובחזרה כפייתית על כמה פסוקים כוללניים: “הכל חרא”, “כל הפוליטיקאים מושחתים” וכן הלאה. אצל מקצתנו, האפתיה התבטאה במחאה.

***

כן, במחאה. החיבור של מחאה עם אפתיה נראה לנו פרדוקסאלי, משום שהתרגלנו לראות במחאה סוג של עשייה. ואכן, בתוך כל ה”אקשן” של ניסוח כרוזים ושיחות טלפון ושליחת אס-אם-אסים והקלקה על “לייקים”, אפשר לשכוח לפעמים שמחאה היא רק רוח-רפאים של עשייה או, בניסוח רך יותר, היא סוג נחות ואומלל של עשייה, שהוא מנת חלקו של מי שעשייה אמיתית, פורה, משנה מציאות ומעשירה נמנעה ממנו. ואנחנו הפכנו עם השנים ל”מוחים מקצועיים”. שוב ושוב סבבנו במעגלי המחאה שלנו, כתבנו כרוזים ודייקנו נוסחים, אבל עמוק בלב ידענו שהמציאות תמשיך בשלה, ומדינת ישראל תוסיף להתגלגל בכיוון שמתווים לה אלה שעושים באמת. ויש לומר עוד משהו: לא רק צער היה כאן, אלא גם אבק של חדוות-השעשוע הילדותית, השמורה לאלה הפטורים מכל אחריות: המציאות לא מתחשבת בנו, אז אנחנו לא צריכים להתחשב בה…

 הבראנו. קדימה לעבודה

ואז בא הגל האדיר של המחאה בקיץ 2011. מאהלים בכל רחבי הארץ, מאות אלפים ברחובות, דברים שלא העזנו לקוות להם. ובכל זאת – מחאה. רק מחאה. מחאה היא רוח רפאים של עשייה, אבל יש רגעים נדירים שבהם גם לרוח רפאים יכולה להיות השפעה מסוימת. בעיקר אם זו רוח רפאים המתגלה בבת אחת למאות אלפים. בעיקר אם זו רוח רפאים מלאת רוח נעורים ורוח קרב. יש הרבה דברים חדשים ויפים במחאת הקיץ האחרון. אחד מהם הוא זה: בפעם הראשונה מזה שנים, המוחים מתכוונים לעצמם ברצינות. מי שרואה רק את האופי הקרנבלי של המחאה עלול להחמיץ את העיקר: הפעם, המוחים בהחלט מצפים שהמציאות (הפוליטית, הכלכלית, החברתית) תתחיל להתחשב בהם. לציפייה הזאת יש מחיר: מי שתובע מהמציאות להתחיל להתחשב בו, מתחייב, מניה וביה, להתחיל להתחשב במציאות.

 אל נשלה את עצמנו: פעמוני המחאה שצלצלו בכל הארץ בקיץ האחרון לא ישפיעו כהוא זה על ראש הממשלה שלנו, וגם לא על שר האוצר או פקידי משרדו. לא להם צלצלו הפעמונים, וממילא תדר הצלצולים היה נמוך או גבוה מטווח שמיעתם. הפעמונים צלצלו לנו. גל המחאה האדיר הוא קילגור טראוט שלנו. הוא צועק לנו “הייתם חולים ועכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשותה”. גל המחאה העיר אותנו מתרדמתנו, וחילץ אותנו מתוך הסיוט האפתי-דטרמיניסטי ששקענו בו: “זה לא באמת שהמציאות אינה תלויה ברצונכם”, צעקה לנו המחאה, “זה לא באמת שאין לכם שום השפעה, זה לא באמת שאין סיכוי לשינוי… הייתם חולים, ועכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשותה”. ובכן, התעוררנו. אנחנו יושבים על המיטה הסתורה ומשפשפים עיניים בתימהון: חלמנו או לא חלמנו את הסיוט הנורא הזה? ומה עושים עכשיו? מכל השלטים שראיתי בהפגנות החודש האחרון, היה אחד שריגש אותי במיוחד (נדמה לי שראיתי אותו בבאר-שבע). היו כתובות עליו שלוש מלים: “לא נֵרָדֵם שוב”.

 העבודה עדיין מחכה שנעשה אותה. זו עבודה קשה, מורכבת ואיטית של עיצוב המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית שלנו. זו עבודה המחייבת אופן פעולה אחר ואנרגיות אחרות ממה שדורשת המחאה. היא מסעירה פחות את הדם אך מספקת הרבה יותר את תביעות השכל והלב. אז בוקר טוב לכולנו. בוקר טוב קורט וונגוט. כמי שכיהן במשך שנים כנשיא הכבוד של “האגודה ההומניסטית האמריקאית”, תשמח לדעת שחזרנו להיות בני אדם, ופירוש הדבר שחזרנו לקחת אחריות על חיינו. בוקר טוב קילגור טראוט. אתה יכול להפסיק לצרוח. הבנו. מתחילים לעבוד.

 ***

כשסיימתי לכתוב את הרשימה הבאה, גיליתי, באמצעות ‘גוגל’, שסיוון פיסטרוב הקדימה אותי בהצבעה על הקשר שבין אירועי הקיץ האחרון ובין ספרו של וונגוט “רעידת זמן”. לאחר התלבטות מסוימת החלטתי לפרסם בכל זאת את מה שכתבתי, תוך מתן קרדיט וקישור לזו שהקדימה אותי…

לבלוג של יפתח גולדמן