Archive for August, 2011

עד שיפלו חומות האטימות

Monday, August 29th, 2011

המחאה הזאת היא שעתו היפה של הציבור. הוא השתחרר מכבליה המצמיתים של האדישות; הוא נחלץ מתחושת חוסר האונים שלו; המחאה תמשיך ותתמיד עד שממשלת ישראל תגלה נכונות אמיתית להיענות לתביעתו של הציבור

מאת יוסי יונה

המחאה נכנסה לשבוע השישי שלה. עד כה אטמה הממשלה את אוזניה מפני הזעקה הגדולה העולה מכל ערי הארץ ויישוביה. עוד לפני שהציגה הוועדה שמינה ראש הממשלה את המלצותיה, נחפזים נציגי השלטון ותובעים להוריד ציפיות. הם אומרים – בעזות מצח ובזחיחות – שהם לא מתכוונים לערוך שינוי מבני במדיניות הכלכלית של ישראל. הם מלגלגים; הם אומרים לנו “תחלמו!”

אנחנו אומרים “הכול מתחיל בחלום!”

ולכן תמשיך המחאה ותתמיד עד שיפלו חומות האטימות. המחאה תמשיך ותתמיד עד שממשלת ישראל תשתף פעולה תסכים להפוך את החלום למציאות. המחאה תמשיך ותתמיד עד שממשלת ישראל תגלה נכונות אמיתית להיענות לתביעתו של הציבור. העם רוצה שינוי מהותי בסדרי העדיפויות; העם דורש צדק חברתי.

אך במקום לבוא לקראת הציבור, נציגי הממשלה  מציעים שינוי קוסמטי – קיצוץ רוחבי. הם ייקחו קצת מפה, יחתכו מעט משם ויציעו לנו תבשיל דלוח ומימי. הם ייקחו קצת מפה ויקצצו מעט משם וינסו לסכסך בין המוחים .

אבל אנחנו לא מוכנים להסתפק בפירורים, ואנחנו גם לא נאפשר פלגנות וסכסוכים פנימיים בתוכנו. אנחנו לא מסתפקים בחלוקה מחודשת של העוגה; אנחנו תובעים להגדיל את העוגה באופן ניכר, באופן דרסטי. זה ייתכן, זה אפשרי – זה לא עניין מקצועי, זה עניין של הכרעה ערכית, של עמדה אידיאולוגית, של השקפת עולם כלכלית.

ממשלת ישראל מתחפרת בהשקפת עולם אחרת ומתעלמת מדרישתו של הציבור. ולכן אנחנו שוב כאן. זו הסיבה שהאוהלים ננטעו לאורכה ולרוחבה של הארץ היפה הזאת; זו הסיבה שייצאנו אחריהם אל הרחובות, וזו הסיבה שנמשיך ונצא שוב ושוב לרחובות של ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע- עד שמישהו שם למעלה יבין שמדובר במפגן מתמיד ועיקש של סולידריות אזרחית. אנחנו נמשיך לנהור אל הרחובות ולגדוש אותם עד שמישהו שם למעלה יבין שרק שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות יספק אותנו.

יש להדגיש, למרות אטימותה של ממשלת ישראל עד כה, המחאה המופלאה הזאת רואה בממשלה כתובת  – היא אינה רואה בה אויב. ממשלת ישראל היא הנמען הלגיטימי שאליה מפנה המחאה את תביעותיה – אין למחאה זהות מפלגתית ואין זו מטרתה להחליף את השלטון.

המחאה הזאת נושאת מסר של אחדות – לא של פלגנות. המחאה הזו אינה מופע סקטוריאלי, היא מפגן אזרחי שחוצה גבולות של מרכז ופריפריה, מפגן אזרחי שחוצה גבולות של דתיים וחילונים, של יהודים וערבים, של מזרחים ואשכנזים, של ימין ושמאל, של נשים וגברים. המחאה הזאת היא מפגן חסר תקדים של ערבות הדדית בין כלל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית.

ואמנם המחאה הזאת מהדהדת את הקושי של זוגות צעירים – ללא הבדל של השתייכות כזו או אחרת – לבנות ולהיבנות בארץ הזאת; היא מהדהדת את דרישתם לדיור בר השגה, את תביעתם להשתכר בכבוד ואת יכולתם להבטיח את העתיד של ילדיהם.

המחאה נותנת ביטוי לכאבו של העובד שזכויותיו נרמסות; היא תובעת להפסיק את הפקרתם של מאות אלפי עובדים לחסדיהם של קבלני כוח אדם. העובד הוא קודם אדם ואין לפרוט את ערכו ביחידות כוח. העבודה היא ערך רק כאשר היא אינה הופכת לעבדות, שכן אז היא אינה מאפשרת לעובד קיום בכבוד ואינה מכבדת את בעליה – להיפך, היא מבזה ומשפילה אותו. לכן המחאה תובעת, בכל תוקף, להביא קץ לתופעה המבישה של עובדים עניים; היא תובעת להגן על העובדים באמצעות חקיקה נאותה ובאכיפתה.

המחאה נעשית בשמם של מורות ומורים, הורים וכל מי שהחינוך של דור העתיד יקר לליבו. המחאה עולה לנוכח תהליכי ההפרטה המואצים של מערכת החינוך. היא נושאת את הדרישה המוסרית שסיכויי חייהם של כל ילדה וילד בישראל יקבעו על פי כישוריהם ולא על פי מקום מגוריהם ולא על ידי רמת ההכנסה של הוריהם. היא תובעת את שיקומו לאלתר של החינוך הציבורי ואת שיקום מעמדו של המורה בישראל.

המחאה מדברת בשמם של כל אלה הצופים בחרדה בתהליכי הפרטתה של מערכת הבריאות בישראל. לא יתכן שתוחלת חייו של האדם ובריאותו יקבעו על ידי יכולתו לממן ביטוחי בריאות משלמים. היא תובעת הגדרה מחודשת של סל בריאות ציבורי, העולה בקנה אחד עם אמות המידה הנהוגות במדינות מתוקנות.

המחאה הזאת עולה מקרבו של ציבור רחב שאוהב את הארץ הזאת, ציבור שקשר את עתידו עמה; הוא נצמד אל המקום גם כאשר הוא נאנק תחת יוקר המחייה, הוא נצמד אל המקום גם כאשר אין באמצעותו לבנות בית שבו הוא יכול לשכן בבטחה את ילדיו; הוא נצמד לארצו גם כאשר שוחקים את שכרו. הציבור הזה אינו פטריוט על תנאי; בניגוד לשועי-ארץ קלי-רגליים, הוא מעולם לא איים לנטוש את הספינה אם לא יינתן מענה מיידי לתביעותיו.

המחאה הזאת היא שעתו היפה של הציבור. הוא השתחרר מכבליה המצמיתים של האדישות; הוא נחלץ מתחושת חוסר האונים שלו; הוא גילה את עצמו ואת כוחה של הדמוקרטיה המופקדת בידיו. הוא תובע שקולו יישמע ושהעדפותיו ינחו את הפעולות של נציגיו. יש לזכור – בחברה דמוקרטית הציבור הוא הריבון והממשלה היא נציגתו. המחאה הזאת היא שעתו היפה של הציבור, ועתה הגיעה שעתה של הנציגה שלו – של הממשלה – להקשיב לקולו הברור והחד של הדמוס, של הריבון.

אני קורא לממשלת ישראל מעל בימה זאת להתעלות מעל עצמה ולהיות קשובה לקולו של הציבור; אני קורא לה להבין את גודל השעה ואת ההזדמנות ההיסטורית שנפלה לידיה. לממשלת ישראל תפקיד מרכזי ביצירתה ובביסוסה של חברה דמוקרטית, הומאנית וצודקת; אני קורא לה לתרום את חלקה ביצירתה של חברת המופת שאנו, כולנו, ראויים לה.

 נאום בעצרת המחאה בירושלים – מתוך “עבודה שחורה” 

אידיאל משותף מול השוק החופשי

Monday, August 22nd, 2011

 בכל פעם שאנחנו פועלים מתוך איזה הגיון גדול, כמו אידיאל משותף, או מחאה משותפת, הלוגיקה של השוק החופשי נחשפת מבעד למחלצותיה ומתגלה כפי שהיא באמת: קטנה, מכוערת, נחשלת ומרושעת

 מאת יפתח גולדמן

 את הטקסט הזה כתבתי לפני שהתחילה ה”הסלמה בדרום”. אני מאמין, או מקווה, שהוא רלוונטי גם ברעום התותחים

 במאהל בשדרות רוטשילד הקימו מטבח משותף. העבודה נעשית בהתנדבות והמטבח מספק שלוש ארוחות ביום, חינם אין כסף, לכל יושבי המאהל. כך הדבר גם במאהלים נוספים. בימים האחרונים, כך שמעתי, מדברים במאהל על הקמת קואופרטיב צרכני.

 משהו כאן לא ברור. ברוטשילד ובמאהלים אחרים מתקבצים הרבה אנשים הנאבקים למען מטרה משותפת? יפה. מה בין מטרה משותפת ובין מטבח משותף? מה הקשר בין מחאה על יוקר המחיה לבין צרכניה קואופרטיבית? זה לא היה אמור להיות ככה. אספקת המזון במאהל היתה צריכה להתפתח כך: בהתחלה כל אחד היה מביא סנדוויצ’ים מהבית. מן הסתם היה מתהווה בשוליים שוק חליפין: מי שנשאר לו עודף של סלט טונה היה מחליף אותו בבקבוק מיץ אצל שכנו. עד מהרה היה נמצא היזם הזריז, שהיה מקים במאהל קפיטריה מאולתרת, ומוכר ארוחות חמות לשוכני האוהלים. בעצם לא יזם אחד – שניים או שלושה, או עשרה (כדי למנוע ריכוזיות), שהיו מתחרים ביניהם על טיב המזון, ועל איכות השירות ועל נוחות המחירים… והיזמים המוצלחים מבין המתחרים היו זוכים באהדת הקהל ובכספו ומרחיבים את העסק: מוכרים מזרונים, יריעות לתיקון האוהלים, יתדות-סְפֶּר, טבק לנרגילות ורוטב לסושי… כך כולם היו מרוויחים: שוכני האוהלים היו נהנים מתוצרת טובה, היזמים – מרווח נאה, ועובדי הקפיטריות והחנויות המאולתרות היו זוכים בפרנסה המכבדת את בעליה. הנה מה טוב ומה נעים…

– “תגיד אתה סתום?”, קורא לעברי אחד מיושבי האוהלים, “איך אתה לא מבין שהמטבח השיתופי שלנו הוא הרבה יותר יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי מן הפנטזיה הקפיטליסטית ששרטטת כאן?”

– רגע, רגע, מה אמרנו עכשיו על השיתוף? שהוא יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי?

אהם…

 בפעם האלף, אנחנו רואים: בכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, ולאהוב את עצמנו ואת שכנינו, בכל פעם שאנחנו פועלים מתוך איזה הגיון גדול, כמו אידיאל משותף, או מחאה משותפת, הלוגיקה של השוק החופשי נחשפת מבעד למחלצותיה ומתגלה כפי שהיא באמת: קטנה, מכוערת, נחשלת ומרושעת. זה לא קורה רק ברגעים של מאבק משותף. ממש לא. זה קורה לפעמים גם על חוף הים, למשל, בערבי שבת. סעו בערב שבת לאחד החופים (מאלה שעדיין אפשר ליהנות מהם בלי לשלם שכר-דירה חודשי בכניסה). הסתובבו בערב בין המדורות וראו איך דכי-הגלים מפוגג את כלכלת-השוק: זה נותן קופסת גפרורים לשכנו, אדם זר לו, ששכח את הגפרורים בכיס בגד-הים כשרץ למים; ההוא, שנואש מלהפיח חיים בגחלים שלו, מבקש ומקבל גחלים לוחשות מאלה שסיימו כבר לבשל; המשפחה שכבר לא יכולה לאכול יותר מחפשת מישהו שיגאל אותה מעודפי השניצלים שנשארו בלי פיות, והצעירות ששרות עם גיטרה יזמינו אותך בשמחה להצטרף ולזייף יחד איתן.

***

 שימו לב: לא מדובר כאן ב”סחר-חליפין”. האנשים על חוף הים לא מחליפים גפרורים בשניצלים. הם לא מחליפים שום דבר. המונח המדעי למה שקורה כאן הוא “כלכלת-מתנות”, אבל את מי מעניין המינוח המדעי על חוף הים בערב שבת? ואיך יראה, בשעה כזאת, מי שידרוש תשלום עבור הגפרורים, או הגחלים, או השניצלים, או צלילי הגיטרה? בדיוק! הוא יראה קטן, מכוער, נחשל ומרושע. ולמה? פשוט מפני שעכשיו שבת, ויש עוד 36 שעות עד שיהיה עלינו לחזור לעבודה ולחוקיה, לחזור אל כלכלת-השוק. ובכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, אנחנו חדלים לסחור. כך הדבר כשאנחנו חוברים למאבק משותף. כך הוא כשאנחנו נחים על שפת הים.

 וכך הדבר גם באסונות ובמצבי חירום, כמובן. רובנו לא חווה זאת באופן אישי. אבל היזכרו לרגע בכל מה שראיתם או קראתם פעם על קבוצות של ניצולים – ספרים, סרטים, מסמכים תיעודיים, דרמות, סדרות טלוויזיה, סרטים הוליוודיים… (האחרון שאני ראיתי מן הז’אנר הוא “2011” אבל אל תטרחו). אתם מכירים דוגמא אחת שבה הניצולים, שנותקו מהציוויליזציה לשעות, או לימים, או לחודשים ושנים, כוננו ביניהם כלכלת שוק? ודאי שלא. זה נראה מופרך! ברור שבמצבי חירום צריך לחלוק ולהשתתף במה שיש. אכן, בסרטים ובספרים יש לפעמים, בקרב קבוצת הניצולים, מישהו שמנסה להִבנות מן המצב באמצעים של קניה, מכירה וספסרות. זו כמעט תמיד דמותו של “האיש הרע” בעלילה: אדם קטן, מכוער, נחשל ומרושע (גם כאשר הוא עולה לגדולה).

 ועכשיו שאלת השאלות חברים: אם השיתוף הכלכלי כל כך יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי, מדוע אנחנו מתקשים כל כך להגשים אותו? מדוע הוא מתקיים רק ברגעים של חסד או מנוחה או גדלות-נפש? מה קורה לנו ברגעי השגרה, שהם הרוב המכריע של רגעי חיינו?

 – “הנה ההוכחה!” יכריז הקפיטליסט. הוא יסביר לנו, שהשיתוף הכלכלי אפשרי, ואולי אפילו מתאים, במקרי-קיצון ובשולי החיים החברתיים-כלכליים. על חוף הים. או על אי בודד. או בין ההריסות. אבל זו לא שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת. זו פשוט לא שיטה שיכולה לעבוד, והניסיון ליישם אותה חייב להסתיים באסון. אנחנו יכולים להשיב בחיוך אירוני, שאחרי מאתיים שנים של קפיטליזם ושורה ארוכה של אסונות, כלל לא ברור לנו שהקפיטליזם הוא “שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת”.

 זה מספיק בשביל לקעקע את טיעוניו של הקפיטליסט. זה לא מספיק בתור תשובה לשאלה.

מתוך הבלוג של יפתח גולדמן

המחאה: הדרך לקפיצת מדרגה

Wednesday, August 17th, 2011

המחאות המתנהלות כעת הביאו לשינוי השיח ולחידוד התודעה הסוציאל-דמוקרטית בקרב הציבור. זהו הישג חשוב שיש לשמר לקראת השלבים הבאים

 מאת: יפתח גולדמן

 העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. כבר שנים רבות אנחנו מדברים על מדינת רווחה, על סוציאל-דמוקרטיה, על סוציאליזם. אפילו את המונח המטופש “צדק חברתי” למדנו לגלגל על לשוננו, מתוך התחשבות בטעם הקהל. כבר שנים רבות שאנחנו מדברים, מלמדים, מחנכים, מרצים, כותבים… מול בני נוער, סטודנטים, קשישים, חוגי מתעניינים… ממתינים על כסא פלסטיק עד שיתקבץ מניין המאזינים… מקשיבים בנימוס למישהו מהקהל שרוצה “רק לשאול שאלה” ואגב כך יורה בנו צרור סיסמאות ניאו-ליברליות נבובות… מקשיבים לו בנימוס, באמפתיה, מסבירים איפה אנחנו חושבים שהוא טועה, וממשיכים הלאה. מתגברים על התסכול, מדחיקים את לחישות הייאוש וממשיכים הלאה. מספרים אחר כך, בחוגים פנימיים, בדיחות של אירוניה עצמית (כולם שמעו כבר את כולן) וממשיכים הלאה. למה קיווינו בכל אותן שנים של מאמץ סיזיפי? נדמה לי, שבדיוק למה שמתחולל כאן בחודש האחרון. זו היתה הפנטזיה שלנו, של אלה מאתנו שעדיין העזו לפנטז. זה היה החלום הפרוע שלנו, ברגעים הבודדים שבהם הרשנו לעצמנו לחלום.

 הקפיצה האיכותית

כשפרצו המחאות היה רגע קצר שבו התקשינו להבין שהחלום מתגשם (“וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר / וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד” כתבה לאה גולדברג). דברים שאמרנו במשך שנים בפני קהלים של עשרים איש בקעו מפיותיהם של אלפים והדהדו ברחובות. התקשינו לזהות את עצמנו במראה המגדילה פי מאה-אלף. התקשינו להאמין בקיומו של קשר סיבתי בין המאמץ החינוכי המתיש במשך עשרות שנים, לבין מה שמתרחש עכשיו ברחובות. פשוט שכחנו לרגע את הכלל הוותיק של גאורג פרידריך הגל, אודות ה”קפיצה איכותית”. “קפיצה איכותית” – זה נשמע כמו משהו שיגיד פרשן האתלטיקה של הערוץ הראשון, אבל בהגליאנית, “קפיצה איכותית” היא הרגע שבו צבירה הדרגתית, כמותית, מולידה איכות חדשה, שינוי במהותם של הדברים ולא רק בכמותם.

  נהוג להשתמש, כדי להסביר זאת, במשל על קומקום המים: המים עומדים על האש ומתחממים. הטמפרטורה עולה ועולה, וזו צבירה כמותית של אנרגיה. בשלב מסוים, במאה מעלות, המים הופכים לקיטור: הקומקום שורק, המכסה עף, והמטבח מתמלא אדים… בסוציולוגיה מרקסיסטית, רגע הקפיצה האיכותית הוא רגע המהפכה: הכוח לשנות, והמודעות בנחיצותו של השינוי, שהלכו ונצברו בהדרגה, מבשילים פתאום לכדי איכות חדשה, מהפכנית.

***

אבל מה בדיוק נצבר כאן במשך שנים? קודם כל: מצוקה ותסכול. אבל זה לא מספיק. אנשים השוקעים במצוקה ובתסכול עלולים לשקוע גם באדישות ובניכור, להסתגר בתוך עצמם או בקרב משפחותיהם, לעשות מה שאפשר, לנסות לשרוד, לקלל את הממשלה ולהמשיך לבלוע את כל מה שמאכילים אותם. זה מה שקרה למעמד הבינוני כבר מזמן. מחקרים וסקרים הראו כל הזמן (וגם השיחות שניהלנו במהלך השנים לימדונו) שהישראלים אף פעם לא קנו את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית (ראו, למשל, כאן). נחמיה שטרסלר לא הצליח לשכנע אותם שטוב להם. הם ידעו שחרא להם. ידעו את זה גם כשלקחו יום חופש מהעבודה ולקחו את הילד ליום בילוי בקניון (כי לשלוח אותו לקייטנה שעולה הון), וגם כשגירדו את הפרוטות האחרונות מן החסכונות שלהם וארגנו למשפחה ארבעה ימים ביוון.

  האידיאולוגיה הקפיטליסטית הצליחה במקום אחר – חמור ומסוכן יותר. היא לא שכנעה את הישראלים לאהוב את הקפיטליזם, אבל היא שכנעה אותם לקבל אותו כמציאות הכרחית, כמין כוח טבע, כמעוות שלא יוכל לתקון. מה שנשתנה בשנים האחרונות, מה שנצבר וחולל את המפנה, היה התודעה שיש אלטרנטיבה: יש מדיניות חברתית-כלכלית אחרת, והיא לא פחות מדעית, מעשית, רציונאלית ומבוססת ממדיניות ה”קצץ והפרט” שנגזרה עלינו (חברנו שי כהן אומר את זה יפה כאן, בערך בדקה 04:20, אבל כדאי לשמוע גם את מה שנאמר קודם). את השינוי הזה חוללו המדריכים, המסבירים, המרצים, הכותבים והמחנכים שפעלו נגד הזרם במשך שנים ארוכות. את השינוי הזה חוללנו אנחנו.

***

ההפצה האיטית והעקבית של המסר “אפשר אחרת” הספיקה כדי להוציא את הישראלים לאוהלים ולרחובות. אבל בראשית הדרך הכל עוד היה מבולבל מאוד ונתון בסכנה. היתה אפשרות ממשית שהמאבק יתדרדר לאיזו מחאה יאפית קלילה וא-פוליטית, שהיתה מעניקה למדיניות ההפרטה כסות אידיאולוגית חדשה במקום זו שרק עכשיו החלה להיפרם (זוכרים את סתיו שפיר? “אני לא מומחית בכלכלה, אני עוסקת בתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה”).

 מי שעמד שם, בימים הראשונים, במאהלים ובהפגנות, והסביר והסביר והסביר, מנע את ההתדרדרות. מאז עוברת תנועת המחאה, ועמה החברה הישראלית כולה, קורס אינטנסיבי מזורז בסוציאל-דמוקרטיה. המסרים מתעדכנים, המבט מקיף יותר ויותר, ההסברים מעמיקים והביטחון העצמי גובר. המאבק זקוק למורים ולמדריכים, אבל לא פחות מכך, המורים והמדריכים זקוקים למאבק. גם כאן פועל כלל ותיק, המנוסח כבר במקורות, כלומר אצל מרקס: “לשם יצירתה ההמונית של תודעה מהפכנית זו [מרקס כותב “קומוניסטית”. הרשתי לעצמי שינוי קל – י.ג.], כמו גם לשם הגשמת הדבר, יש צורך בשינוי המוני של האדם, העשוי להתרחש אך-ורק בתנועה מעשית, במהפכה(“האידיאולוגיה הגרמנית”, כתבי שחרות, עמ’ 273).

 במלים אחרות: אפשר לדבר על סוציאליזם (טוב, נו, ועל “צדק חברתי”) באולמי-הרצאות ובשיחות בתנועה. אבל שפת המאבק והתיאוריה שלו נלמדות בצורה טובה הרבה יותר, אינטנסיבית ומעמיקה יותר, כשהשיעורים מתנהלים בתוך המאבק עצמו וכחלק ממנו. אמרו חז”ל: “מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי” – אחרונת השפחות היוצאות ממצרים ראתה על הים – ברגע הנורא והנשגב של קריעת ים סוף – דברים שלא ראו גדולי הנביאים!   אבל שבועות ספורים אחר-כך, מול הר סיני, שכחו יוצאי מצרים את מה שראו על הים. הם עשו להם עגל זהב ויצאו במחולות…

 זה יגמר בבכי

הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, שעוברת עכשיו החברה הישראלית, הוא התוצאה החשובה ביותר של המאבק. קרוב לוודאי, שהוא יתגלה כתוצאה החשובה היחידה שלו. אני לא כותב זאת כדי לרפות ידיים, אלא כדי להקדים תרופה לרפיון הידיים הצפוי בעתיד הקרוב. אם לא יקרה התרחיש הבלתי-סביר, שבו המאבק יהפוך למרי אזרחי אלים או אלים-למחצה, ורבבות ישראלים ישבשו את הסדר הציבורי וימנעו ממוסדות המדינה לתפקד – אם לא יקרה דבר כזה (ולמען הסר ספק: אני לא צופה שהוא יקרה ולא מייחל לו), המחאה לא תוביל לשינוי מדיניות.

  השלטון הנוכחי, בראשותם של ביבי-שטייניץ-ברק-ליברמן-וישי לא מסוגל ולא רוצה להיענות אף לא לשמץ מדרישות המפגינים. וגם אין לו סיבה. נתניהו יודע שהדבר היחיד שעליו לעשות כדי להתמודד עם המחאה זה להמתין בסבלנות. עד שיבוא הגשם, או עד שתתחיל שנת הלימודים או עד שיתגבר התסכול מאדישות הממשלה, או עד שתאורגן איזו פרובוקציה בגבולות, והמחאה תדעך. הוא צודק. ההפגנות והמאהלים לא מציבים שום איום ממשי על השלטון. הקואליציה של נתניהו יציבה כמו סלע, ואפילו באופוזיציה מעטים הם המעוניינים בהקדמת הבחירות. כל מה שנתניהו צריך לעשות זה לחכות. והוא אכן עושה זאת ועושה זאת היטב. מי שנשבע שלא לנטוש את המאהל עד לניצחון, מי שמבטיח לבוא להפגנה בכל מוצאי שבת עד לכינונה של מדינת-הרווחה האולטימטיבית, עתיד לגלות בקרוב שיושבי האוהלים נוטשים בזה אחר זה את השדרה, והמשתתפים בהפגנות מתמעטים. ואז יבוא בכי גדול. אין לזלזל בבכי הזה ואין ללעוג לו, כי הוא בכי אמיתי וכואב, של אלה שניסו לבנות עולם חדש ישירות מהלב, ומהרחוב, בלי העסק המסובך והמנוכר והמכוער הזה שנקרא פוליטיקה –  זו שעושים אותה בחדרי ישיבות, לא בכיכרות.

***

– אז כל המאבק לא שווה כלום?

– הוא שווה הרבה מאוד! אי אפשר לבכות לַנֶּצַח, ובשלב מסוים הבכי ייפסק. הבוכים יתחלקו אז לשניים: חלק מהם יחזרו לבתיהם (הממושכנים) ולדירותיהם (המושכרות במחיר מופקע) אבלים וחפויי ראש, מיואשים, מנוכרים ומופרטים עוד יותר מכפי שהיו לפני המאבק. אבל האחרים, אלה שסיימו בציונים טובים את הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, יתחילו לתרגם את להט הכיכרות למסקנות פוליטיות ואולי גם לעשייה פוליטית. לכן חשוב כל כך ללכת אל המאהלים ואל ההפגנות, לדבר ולהסביר. הזדמנות טובה יותר לא תהיה לנו. לדבר על דיור ציבורי ועל תקציבי החינוך והבריאות ועל הפרטה ועל התארגנות עובדים ועל תקציב גירעוני ועל מיסים פרוגרסיביים ועל סעיפים אחרים מן המצע הסוציאל-דמוקרטי. לקחת את התכנית של יסו”ד או את “נייר לקמוס” של “דרור ישראל” או מסמך אחר מסוג זה וללמד אותו. לא כל כך חשוב ממה מתחילים ולא חייבים להספיק את כל החומר. חשוב, שמן השיחות יתבהרו שלושת הדברים הבאים:

א) שיטת ה”קצץ והפרט” שנהוגה כאן בעשורים האחרונים אינה “כלכלה אובייקטיבית” וגם לא “כוח טבע”. היא מדיניות נבחרת (במובן זה שמישהו בחר אותה והחליט ליישמה).

ב) לשיטה הזאת יש אלטרנטיבה, שהיא לא פחות נרחבת, מקיפה, מעמיקה ומגובה במספרים: מדינת רווחה אוניברסאלית.

ג) ההכרעה בין השיטות האלטרנטיביות היא הכרעה פוליטית. היא לא עניין לפקידים מקצועיים ולמומחים. לא רק להם. היא הכרעה המונחת לפתחם של הישראלים כולם, באמצעות מוסד קבלת ההחלטות המשותף שלהם. זה שקוראים לו כנסת ישראל.

***

מי שיִלמד זאת לא יחזור הביתה מיואש. מי שילמד זאת יצטרף למאבק הפוליטי. זה לא יקרה בתוך רגע, ולא יגרור אחריו שינויים מיידיים, אבל זה גם לא ייקח שנים רבות מאוד. אולי עד הבחירות הבאות. אמרתי “מאבק פוליטי” ועוד לא אמרתי כלום על היבטיו המפלגתיים והפרסונאליים של מאבק זה. עוד לא הגיע הזמן לכך, אבל הזמן הזה יגיע, בקרוב, ואז לא נוכל להתחמק משאלות קשות. פעם, כתבתי, שביום שבו תהיה לנו דילמה אמיתית למי להצביע, נדע שהפוליטיקה חזרה להיות רלוונטית.

 לפי שעה, הכל תלוי בשאלה כמה ישראלים יחזרו בתום המחאה אל ביצת הייאוש, הניכור והאדישות, וכמה יצטרפו אל אלה המנהלים מאבק פוליטי. עבור הראשונים, מוצאי-השבתות של יולי-אוגוסט יהפכו בהדרגה לזיכרון רחוק, לחלום ליל קיץ. עבור האחרונים, ימי המחאה יהיו לנקודת מוצא לשינוי המציאות.

 מתוך “עבודה שחורה”

זה לא הטייקונים, זאת הממשלה

Tuesday, August 9th, 2011

אין מה לבוא אל הטייקונים בדרישות – אלא אל הממשלה, המאפשרת להם לעשות כרצונם בכלכלה הישראלית

 מאת יפעת סולל

 לא צריך למחות נגד הטייקונים. רק להיות קצת פחות בעדם. מדינת ישראל נוקטת מזה שלושה עשורים במדיניות כלכלית שמעדיפה באופן קיצוני בעלי הון מתוך תפיסה מוטעית שהצמיחה שלהם תחלחל למטה – למעמד הבינוני ולשכבות החלשות. נגיד בנק ישראל הוא אחד ממומחי הכלכלה האחרונים, שעדין מאמינים בזה. ג’וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, אמר כבר לפני עשור, שהשיטה נכשלה בכל מקום בו היא נוסתה. רק אזרחי ישראל ממשיכים להיות עכברי מעבדה שמשתתפים בעל כורחם בניסוי מיותר, שתוצאותיו ידועות מראש וכל מטרתו להכניס כסף לשכבה דקה של נסיינים ואינטרסנטים.

איך נולד טייקון?

כמו תינוק. בעצם, כתינוק – ברוב המקרים הטייקונים נולדים כאלה. בהעדר מס ירושה, מדינת ישראל משמרת פערים כלכליים. העדרו של מס ירושה הוא מרכיב מרכזי להגדלת הפערים החברתיים, הגברת כוחו של המאיון העליון וקיבוע יכולתו לצבור יותר ויותר מסך ההון הציבורי. עד 1981 היה בישראל מס ירושה, הוא בוטל כחלק ממדיניות העדפת בעלי ההון ומעולם לא חודש, למרות המלצות של ועדות מכובדות להשיבו.

 העדפת הטייקונים – “פרי גליל” כמשל

לפני כשנתיים עמד מפעל “פרי גליל” בפני סכנת סגירה. המפעל עצמו לא הפסיד. הפסידו כסף בעלי המפעל, אשר השקיעו את רווחיו הצנועים בהשקעות ספקולטיביות והפסידו. 140 עובדים, המשתכרים שכר מינימום עמדו בפני חשש לפיטורים. מיד התייצבו לצידם ראשי המשק: נציגי התמ”ת, ההסתדרות ואפילו האוצר, חיפשו מישהו שיציל את המפעל. מאחר שגם אנשי האוצר, גם התמ”ת וגם ההסתדרות החדשה נטועים עמוק בשיטה הקפיטליסטית, הם כמובן חיפשו בעל הון, שיסכים לקנות את המפעל. אבל זהו ניסוח מטעה. הם חיפשו בעל הון, שיסכים לקבל הלוואות עתק מהבנקים, בתנאים מצוינים, כדי להמשיך ולהפעיל עסק מרוויח ולעשות ברווחיו את אשר יחפוץ.

 היום שוב עומד “פרי גליל” בפני חשש לפיטורים של 130 עובדים – בעל ההון שרכש את המפעל, החליט שהוא לא מרוויח מספיק ולכן הוסיף קווי יצור, העביר חלק מהם מחצור למקומות אחרים – והעלויות, כמו תמיד, על גב העובדים.

ניתן היה להציל את “פרי גליל” גם בלי עזרת הטייקונים. אפשר היה לאפשר לעובדים לרכוש את המפעל, כפי שקרה בשנים האחרונות לאלפי מפעלים בעולם המערבי. העובדים רצו – אבל בעוד שהבנקים מוכנים לתת הלוואות ענק לבעלי הון, שכל עניינם למקסם רווחים, אין שום סיכוי שבנק בישראל 2011 ייתן הלוואה כזו לעובדים. זאת למרות, שמבחינה כלכלית, הלוואה לשם הפיכת מפעל לקואופרטיב היא בטוחה פי כמה – מפעלים קואופרטיביים הם יציבים יותר ממפעלים בבעלות הון.

מדיניות מיסים מצ’פרת

אחד המרכיבים המרכזיים במדיניות הכלכלית של נתניהו, הוא הורדת מיסים. לא כל המיסים, כמובן – רק המיסים הישירים, מס הכנסה ומס חברות. אולם תוכנית הפחתת המיסים המתוכננת אינה מתייחסת כלל למי שמשתכר עד 7,700 ש”ח, היא נותנת 50 ש”ח למי שמשתכר עד 13,000 ש”ח ואילו למי שמשתכר מעל 35,000 ש”ח בחודש – היא מפחיתה את מס ההכנסה בלפחות- 1,200 ש”ח בכל חודש!

במקביל, מופחת את מס החברות. מס החברות הוא מכשיר רגרסיבי, שכן הוא קובע מס זהה על חברה שרווחיה 20,000 ש”ח בשנה, או 20 מליון.

על כל אלה יש להוסיף את המס על רווחי הון, שעומד על 20% בלבד – מהנמוכים בעולם (למעט ארה”ב).

 חרדת הנטישה של ממשלות ישראל

ממשלות ישראל בשלושת העשורים האחרונים, הפחידו שוב ושוב את הציבור, שאם לא יתנו לעשירים יותר, הם יקומו ויעזבו. איזה פחד! צריך לזכור, שהצמיחה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, היתה בשנות ה- 60, שנים בהן לא טייקונים קידמו את המדינה, אלא מדיניות של השקעות ממשלתיות ושל פיתוח אזרחי רחב היקף. פערי השכר באותן השנים היו הנמוכים ביותר בעולם החופשי!

 זה גם לא שיש להם לאן ללכת. בניגוד למה שמנסים למכור לציבור, ברוב מדינות העולם, אין מתנות חינם לבעלי הון ותתפלאו אולי לשמוע, אבל אין מי שמחכה גם להם בלונדון, או בניו-יורק ואם היה מי שחיכה בהודו ובסין – כבר נמצאה הדרך אליו מזמן.

בינתיים, מי שנוטש, הם מי שבאמת יוצרים את המדינה – אנשי אקדמיה צעירים, שאין לאוניברסיטאות תקנים לקלוט אותם, בעלי מקצועות חופשיים, שלא מצליחים עם משכורות מעל השכר הממוצע במשק, לקנות דירה או לממן ראוי ורבים, שיש להם אפשרות לקבל שירותי בריאות ורווחה במדינות אחרות ובוחרים שלא להמשיך לחיות בעוני בישראל.

זו לא אשמת הטייקונים. זו אשמת המדיניות

הטייקונים הם הסמל לדברים הרעים שקרו לחברה הישראלית, אבל הם, לשיטתם, צודקים לגמרי – נתנו להם והם לקחו. אין מה לבוא אליהם בטענות. הגיע הזמן שנעזוב אותם לנפשם. נפסיק לכתוב עליהם במדורי הרכילות, נפסיק לפחד שיעזבו, אבל בעיקר – נבחר בשלטון שיפסיק לתת להם את מה ששייך לכולנו.

 מתוך “עבודה שחורה”

ד”ר יפעת סולל, היא עו”ד המתמחה בזכויות חברתיות ובמשפט ציבורי

לא רק מעמד הביניים

Monday, August 8th, 2011

בשיח על מעמד הביניים הנשחק, קיימת סכנה שבהוצאה אל מחוץ לגדר המחאה קבוצות רבות המדוכאות גם הן על ידי השיטה הנצלנית שגרמה להתפרצות המחאה. השימוש במונח “מעמד הביניים” מטשטש את המחאה, ובעיקר את התודעה של מחאה עממית

מאת מתן בורד ואורן שניאורסון

ימים של מחאה עוברים על מדינת ישראל, מחאה כנגד המדינה, ועוד מספר אישים “נבחרים” (או בעצם לא נבחרים). בפי התקשורת, וכך גם מדקלמים בכיכרות, זוהי מחאת מעמד הביניים. קשה שלא לתהות על משמעותו של המושג “מעמד הביניים” – למי הם מתכוונים בעצם?

 ובכן הדבר הראשון שברור מכך שאותו מעמד נקרא ביניים, הוא שקיימים עוד מעמדות, מעליו ומתחתיו. כלומר, כשאנו אומרים מעמד ביניים, איננו מתכוונים בכל אופן למעמד הנמוך, וגם לא למעמד הגבוה – משהו באמצע. ביטויים לכך שמעמד הביניים נתפס בצורה חיובית על ידי התקשורת (והציבור אחריה) יש בשפע: הוא מתואר כנושא העיקרי בנטל – המסים, המילואים וכו’. זהו ציבור אשר רוכש השכלה גבוה, מתוך אמונה בהגיונות השוק כי מי שעובד קשה ולומד הרבה מגיע למשרה מכניסה ובטוחה, שמאפשרת לו יציבות וכן –  גם לשלם מסים מתוך אמונה במדינה. הוא גם זה שמרגיש היום מנוצל. על ידי מי? קודם כל – וזה הבסיס להתפרצות המחאה – על ידי חזירים קפיטליסטים ומושחתים, כאלה השודדים את המדינה ממחצביה ומתחמקים ממסים! טייקונים, נדל”ניסטים אשר קונים דירות להשקעה וגורמים למחירים לעלות והפוליטיקאים המקורבים אליהם.  כל אלה שאיכפת להם רק מכסף ולא מהמדינה.

  מן הצד השני מוזכרים לרוב, בעיקר על ידי אנשים שמזהים את עצמם כשמאל אשכנזי-ליברלי (למשל כאן או בציטוט של אביב גפן כאן), גם גורמים נוספים שמנצלים את עבודתו הקשה של אותו מעמד – אלה הם העניים, רובם הם חרדים או ערבים (אבל גם מזרחים), אשר שודדים את המדינה על ידי תשלומי הרווחה המוגזמים שלהם ועל ידי הימנעותם מתשלום מיסים ומשירות צבאי, וכמובן המתנחלים (רובם אנשים שבמרכז היו מתקשים לסגור את החודש, ולאו דווקא חובשי הכיפות שמראים בטלוויזיה).

 בנוסף לפעילים עצמם, גם פוליטיקאים (וגם כאן), אינטלקטואלים ופובליציסטים התומכים במחאה מקדמים את התזה הזאת במרץ. ברור גם שלרבים מהמשתתפים ואף מובילים את המחאה, המונח הזה משמש דגל להתאחד סביבו וכלי להסביר באמצעותו את הפער בין תפיסתם העצמית של אלה שרואים את עצמם כסוג של אליטה לבין המצוקה שבה הם נמצאים ביום יום. אלא שכפי שנראה בבירור בשבועות האחרונים, בשורה ארוכה של התבטאויות מפיהן של דמויות פחות אהודות במאהלים ברחבי הארץ (למשל שטייניץ, לבני, ואפילו “פורום ראשי המשק“), השימוש במונח הזה איננו מוגבל רק למי שמעוניין בשינוי משמעותי של סדר העדיפויות בישראל. למעשה, כבר הרבה לפני פרוץ גל המחאה הנוכחי, החלו גורמים שונים בממסד לגבש תוכניות שנועדו “להקל את הנטל על מעמד הביניים”, גם בתחום הדיור. דוגמאות אלה מעידות יותר מכל על הפוטנציאל הפלגני וההרסני למאבק הנוכחי שקיים בשימוש לא זהיר במושג זה.

***

מן הפן האובייקטיבי ישנן כמה דרכים לקבוע מי מעמד הביניים. מקור המושג בתפיסה הליברלית הרואה את החברה כמורכבת מפרטים על רצף סוציו-אקונומי. מכך נובע שניתן לקבוע עבור איזה אחוזוני הכנסה ייקרא אדם כבן המעמד הבינוני. אז יאללה קצת מספרים. השכר הממוצע במשק ב-2009 היה 7947 ₪. כלומר לפי הגדרה אחת כל מי שמרוויח בין 5960 לבין 9933 נמצא במעמד הביניים: בערך בין העשירון ה-6 לבין העשירון ה-8. ובכן האם זו מחאה רק של 30% מן האוכלוסייה? ואם כך, איך ניתן להסביר את התמיכה העממית הרחבה כל כך שלה היא זוכה?

בניגוד לדבריו של תני גולדשטיין ב-ynet, האמת הפשוטה היא שזו מחאה מעמדית פשוט כי אנו באמת חיים בחברה מעמדית. העשורים האחרונים, בהם שלטה בישראל השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית, הביאו להתחדדות הפער שבין הציבור לבין הנהגתו, לצד הבנה גדלה והולכת של שותפות הגורל בין כלל נפגעיה של השיטה הזו. אלה הם, באופן כללי ופשטני משהו, כלל הציבור שמתפרנס מעבודה ו/או מקצבאות בניגוד למי שמתפרנסים מבעלות על אמצעי ייצור משמעותיים, הידועים בכינויים “בעלי הון”. אחד ההישגים הגדולים של המאבק הזה עד כה היא יכולתו להכיל בתוכו קבוצות רחבות ומגוונות ביותר מבין נתיניה של ממשלת ישראל. אחת ההתפתחויות החשובות של השבוע האחרון היתה ראשית כניסתם למרכז הזירה בה מונהג המאבק של גורמים שלא תופסים את עצמם כבני מעמד הביניים, כמו אנשי מאהלים בשכונות ובפריפריה, עם דרישות לדיור ציבורי בקנה מידה נרחב.

 אולם בשיח על מעמד הביניים קיימת סכנה שבהוצאה אל מחוץ לגדר המחאה קבוצות רבות בחברה אשר מדוכאות גם הן על ידי אותה שיטה נצלנית שהביאה אותנו להתפרצות המחאה. זהו מונח הטומן בחובו ניכור מן השכבות המוחלשות, ומטשטש את המאבק המעמדי ע”י הפרדה בין סקטורים שונים הנאבקים כרגע ביחד. השאלה המרכזית היא אם כן האם תודעתו של אותו מעמד מנוצל תתחזק ותתרחב להכלה של קבוצות נוספות שלא זוכות עדיין לייצוג משמעותי במאבק – בראש ובראשונה הפלסטינים – או שהפיצול בין קבוצות הזהות השונות יחזור לשלוט בכיפה.

***

עצם השימוש במונח מעמד הביניים מטשטש את המחאה, ובעיקר את התודעה של מחאה עממית. באותה צורה שבה גורמים מסוימים בפוליטיקה ובתקשורת מנסים להציג את הבעיה בכך שיש לנו ראש ממשלה שפשוט לא יודע להנהיג, כך הם ואחרים מסנדלים את המאבק על ידי כך שקוראים למוחים מעמד ביניים – מחמאה אשר כל מוחה שמח לקבל. כל אחד רוצה להיות מעמד ביניים, זה נשמע טוב כזה – אני באמצע, לא קיצוני פה ולא שם. בשאיפה של כולם, מאנשים משכבות מוחלשות ועד לסמנכ”לים של חברות הייטק להשתייך למעמד הביניים יש רק דבר אחד חיובי – הוא מראה על השאיפה של כל אלה לשוויון כלשהו, וזאת בניגוד להנחה של השוק החופשי שכל פרט היה מעדיף להיות סופר עשיר.

 אז איך נקרא לאותו מעמד מנוצל אם לא במונח של ההגמוניה? פרולטריון במשמעותו ההיסטורית אינו מתאים – המון העובדים כבר ברובו אינו מרוכז במפעלי ענק, עובד 15 שעות ביום יחד עם נשותיו וילדיו בני ה-6. כל אלה מתקיימים היום בעיקר הרחק מכאן, במדינות “העולם השלישי”. במקום זאת אנו רואים תופעה שבה יותר ויותר עובדות ועובדים באותו ארגון כלל לא מכירים זה את זו לא באות/ים במגע זה עם זה, שלא לדבר על ציבור גדול של עניים המקבלים קצבאות רעב ומנושלים אפילו מהיכולת לפרנס את עצמם בדוחק. החוויה המשותפת לכל אלה היא בעיקר חווית הצריכה (המופרזת) והמאבק לעמוד בתשלומים החודשיים. עד לפני שלושה-ארבעה שבועות יכולנו להיקרא, במידה רבה של צדק, מעמד הצרכנים. השבועות האלה – ובעיקר השבועות הבאים – יגידו האם אנו ראויים לכינוי חדש: מעמד הנאבקות והנאבקים.

 

 

רווחה ללא גרעון

Thursday, August 4th, 2011

מפחידים אותנו שדרישות המוחים הן “פופוליסטיות”, אבל מי שיתייחס אליהן ברצינות יראה שהן לא רק צודקות אלא גם ריאליות ואפשר למלאן מתוך אחריות למסגרת התקציב

מאת: אמנון פורטוגלי, המכללה החברתית כלכלית

הדרישות צריכות להיות הוגנות, צודקות ומוסריות. הדרישות צריכות להיות על-סקטוריאלית, אוניברסאלית, למהפך אמיתי במדיניות הכלכלית, מניאוליברליזם לכלכלת רווחה, למדינה שנותנת יותר שירותים לכל אזרחיה בהיקף הרחב ביותר האפשרי. אנו מדברים על חלוקה אחרת של המשאבים והעושר הציבורי הקיים, והגדלתו.

 חשוב לזכור כי צעדים כלכליים הם בבסיסם מהלכים חברתיים-פוליטיים אשר ברוב המקרים נוגעים לחלוקת ההכנסות במשק. עכשיו צריך להחליט על סדרי העדפה חדשים כאשר הציר המרכזי הוא להחזיר את המדינה לאזרחיה. זה יושג ע”י היפוך חכם של הצעדים שננקטו בשלושים השנים האחרונות.

 קיימות שלוש גישות לניהול הכלכלה בעולם. הגישה האירופית, הרווחת במדינות צפון מערב אירופה ובעיקר סקנדינביה, מאופיינת בשירותים רחבים של המדינה המגובים במיסוי גבוה. המדינה דואגת לכל השירותים החיוניים המסופקים לכל באיכות גבוהה; חינוך, שירותי בריאות, דיור, רווחה, פנסיה מכובדת לכול, וכו’. הגישה השנייה היא הגישה האמריקנית ורווחת גם במדינות המתפתחות ובעולם השלישי, מאופיינת במינימום שירותים המסופקים ע”י המדינה ובמסים נמוכים מאוד.  בישראל פיתחו גישה מקורית, מסים גבוהים כמו במודל הסקנדינבי ושירותים מועטים כמו במודל האמריקאי.  מודל ייחודי זה הביא לקריסת המעמד הבינוני ולמחאת האוהלים. בגללו אין אפשרות לגמור את החודש, בגללו הרפואה קורסת, החינוך דועך, הדיור במשבר, האוניברסיטאות במצוקה, והירידה מהארץ בעליה. הנתונים על המשק, הצמיחה, והאבטלה אינם אלא נתונים סטטיסטיים חסרי משמעות אמיתית שכבר מתפוגגים.

 מאז משבר 1985, במשך 26 שנים רצופות הייתה נהוגה בארץ מדיניות של הקטנת חלקה של הממשלה בתוצר והגדלת חלקו של המגזר הפרטי. בהתאם לתפיסה זו, מס חברות צנח מ-61% ב-1986 ל-24% כיום. עכשיו צריך להחזיר את המדינה לאזרחיה, לחשוב יותר על האזרחים ופחות על העסקים, יותר על האזרחים ופחות על ארץ ישראל השלמה. הגיע הזמן לתהליך הפוך להפרטה, להגדלת סל השירותים לאזרחים שהמדינה תספק, על חשבון הקטנת חלקו של המגזר הפרטי בשירותים אלו. מדיניות שתתאפשר ע”י הגדלת התקציב הממשלתי.

 מדינות סקנדינביה צריכות לשמש מודל כמדינות מספקות שירותים רחבים לאוכלוסייה שלהן, ומממנות את השירותים האלה באמצעות מיסוי גבוה. כפי שלמדנו מהשבר הנוכחי, ממצוקת המעמד הבינוני, ה’מחיר’ של מדינת רווחה כדאי. השירותים שהמדינה נותנת עולים הרבה פחות ואיכותם הרבה יותר גבוהה מהשירותים הניתנים ע”י המגזר הפרטי.

 המעבר לכלכלת רווחה ניתן לביצוע תוך שמירה על המסגרת התקציבית. זה יושג ע”י שינוי בסדר העדיפויות. הסטת הוצאות מתוכננות בסעיפים כמו בטחון ובסעיפים סקטוריאליים לכיוון תקציבי הרווחה, הגדלת מסים ישירים על המאיון העליון, הורדת מסים עקיפים, הגדלת מס חברות וביטול הטבות המס לתאגידים.

 ההתראות, ההפחדות מגלישה למשבר חובות אם ננהיג מדיניות רווחה, אינם אלא ספין מבית המדרש של הניאו-ליברליזם.  ארה”ב, אירלנד, ספרד, איסלנד, והמדינות הבלטיות נקלעו למשבר חוב ללא קשר למדיניות הרווחה שלהן. ואילו מדינות הרווחה בצפון מערב אירופה אינן במשבר, שבדיה לדוגמה, נמצאת בעודף תקציבי.

 ניתן להגדיל את הוצאות המדינה לרווחה ב-2012 בצורה מבוקרת, ובלי ליצור גירעונות תקציביים.

ברובד אחד זה יושג ע”י הקטנת המיסוי הישיר והמיסוי העקיף על 9 העשירונים הראשונים והגדלת המיסוי על העשירון העליון ובעיקר על המאיון העליון. במקביל תהיה העלאת מיסוי על תאגידים ובעיקר ביטול רוב הטבות המס, המענקים, והטבות אחרות שהם מקבלים.

ברובד שני הגדלת ההוצאות לחינוך, בריאות, דיור, ורווחה. ובמקביל הקטנת תקציב הביטחון, ביטול תקציבים סקטוריאליים עודפים, והטבות המס סקטוריאליות עודפות (בחישוב לכל אזרח).

 מקורות הכנסה נוספים בתקציב:

תאגידים

  • עצירת הרפורמה במס החברות.
  • העלאת מס החברות על רווחי תאגידים לשיעור ממוצע של 30%, וביטול ההורדה המתוכננת בשיעורי מס זה. מס חברות יכול שיהיה פרוגרסיבי ודיפרנציאלי – יהיה שונה לתאגידים העוסקים בייצור מוצרים כולל גידולים חקלאיים ותוכנה לבין תאגידים העוסקים בשירותים ובפיננסים. החברות היצרניות ייהנו מתשלום מס חברות מופחת, והתאגידים העוסקים בשירותים ישלמו מס מלא.
  • ביטול רוב הטבות המס, מענקים, והטבות אחרות שהתאגידים מקבלים.
  • ביטול פטורים מיוחדים לחברות ענק שונות.
  • הטלת היטל רווחי יתר על מפעלי ים המלח, ועל תאגידים המנצלים משאבי טבע אחרים.
  • העלאת המס על רווחי הון בבורסה.
  • העלאת שיעור הביטוח הלאומי המשולם על ידי מעסיקים.

 פרטיים

  • עצירת הרפורמה במס הכנסה, שאמורה להוריד עוד יותר את המיסוי על העשירים.
  • העלאת מס ההכנסה על יחידים בעלי הכנסות גבוהות מעל 60,000 ש”ח לחודש לרמה של 50%, ולאלו המשתכרים מעל 100,000 לחודש לרמה של 75% (בין השאר כדי להקטין את משכורות הענק במשק).
  • התייחסות לרווחי הון, דיבידנדים, בונוסים, הכנסות ממכירת אופציות, ורווחים ממקרקעין ומרכוש כהכנסה רגילה מעבודה. כלומר רווחים אלו יצורפו להכנסה מהעבודה וישולם עליהם מס הכנסה בהתאם לגובה ההכנסה המצרפית.
  • ביטול כל הפטורים ממס על רווחים מרכוש כמו מכירת דירה וכו’ (אם זו היתה דירת מגורים יחידה, ונרכשה חדשה בתוך כשנה, יהיה תיאום).
  • מס עיזבון על עיזבונות מעל 10 מיליון שקל לכל אחד מהצאצאים הישירים.

 הסטת הוצאות מתוכננות בסעיפים כמו בטחון לכיוון תקציבי הרווחה

  • קיצוץ רב שנתי בתקציב הביטחון.
  • בדיקה יסודית של התקציבים לסקטורים השונים באוכלוסיה במטרה לקצץ בתקציבים עודפים (מחושבים לכל אזרח).
  • בדיקה יסודית של הטבות המס הסקטוריאליות במטרה לקצץ בהטבות יתר.

שימושים

  • חידוש מאגר הדיור הציבורי, בנית דירות להשכרה ע”י הממשלה.
  • העלאת שכר המינימום ל-50% מהשכר הממוצע.
  • הוספת 500 תקנים לפקחים האוכפים את חוקי העבודה
  • הקמת מרכזי תעסוקה בגליל ובנגב
  • החלת חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים
  • הקטנת מספר התלמידים בכיתה לממוצע OECD, 21.4
  • תוספת של תקנים, מיטות ומכשור במערכת הבריאות, בהתאם לרמה במדינות OECD
  • קביעת תקנים לשוטרים, לכבאים, לעובדים סוציאליים ולמורים בהתאם למקובל במדינות אלה.
  • הקטנת הוצאות המחיה של המשפחות בארץ, בעיקר בתחומי הדיור, החינוך, והבריאות.

הערות

  • הדרישה להורדת המע”מ בעייתית, שכן קשה לומר כמה מהורדת המע”מ תתגלגל להורדת מחיר וכמה תישאר בידי היצרנים והסוחרים, במיוחד בתנאי התחרות של ישראל.
  • עדיף לקבע את המס (בלו) על הבנזין, משיקולים של העדפת תחבורה ציבורית ושיקולים אקולוגיים, ולהורידו על דלקים אחרים כולל פחם.
  • עדיפה בניה מסיבית של דירות להשכרה במחירים סבירים ולטווח ארוך ע”י הממשלה, על פי ה’מתווה לפתרון בעיית הדיור’, מאשר פיקוח על מחירי השכירות.

 מתוך “עבודה שחורה”