Archive for May, 2011

נדפקים ותומכים

Monday, May 23rd, 2011

חברי הכנסת המייצגים את האינטרסים של הטייקונים יכולים להמשיך להיות רגועים. מצביעיהם ימשיכו לקרוס תחת הנטל – ולהצביע עבורם

מאת ק. טוכולסקי

“לפי שעה יש כסף כדי לא לעצור את הפחתת המסים” נימק נתניהו את התנגדותו לעצירת הורדת מסי החברות ומס ההכנסה לבעלי שכר שמעל 21 אלף ש”ח בחודש. הגיוני, כשאין כסף מורידים מסים כדי ליצור פיתוי לתאגידים, טייקונים וסתם מיליונרים לבוא לפה עם כסף. וכשיש כבר כסף אז לא צריך באמת לגעת בו. היגיון של משרתי הון. עזבו את הסוציאליסטים, מי שקרא לביבי לחדול מהורדות המסים הפרוגרסיביים והעלאת המסים הרגרסיבים היו בנק ישראל, פקידי האוצר, וארגן המדינות המפותחות. לא בדיוק גורמים שעובדיהם ומנהליהם נמנים על הפעילים במאבק סוציאליסטי או בחד”ש, אבל לקוסם זה לא משנה. יש לו מטרה ובדרך למטרה הזו הוא לא יעצור. גם אין לו סיבה לעצור.

אפשר היה לעצור לרגע ולהוריד מסים רגרסיבים שחונקים 99 אחוז מהציבור. אלא שאותם 99  אחוז לא מעניינים את נתניהו, שריו, חברי סיעתו והמפלגות המשרתות את הקואליציה שלו. במקום לעשות משהו למען הציבור שגם ככה מצביע להם יש למפלגות השלטון דרכים אחרות להפגין ביצועים ולהשיג תמיכה: ש”ס מעניקה מתנות לבנקים ולקבלנים באמצעות מענקי מקום ומציגה עצמה כלוחמת למען צעירי הפריפריה, ישראל ביתנו אפילו לא מתאמצת יותר מדי בתחום החברתי, אלא פשוט מפזרת מסכי עשן של הסתה גזענית בנוסח אנטישמי כנגד ערביי ישראל, שממסכת את השרות שהיא נותנת לטייקונים ובליכוד מערבבים רטוריקה שלא הייתה מביישת מפלגה טרוצקיסטית בעשייה למען הפלוטוקרטיה. מה שמדהים הוא, שזה עובד. כבר שנים שזה עובד, מ-1977 ועד היום, עובד בהצלחה ובלי הפסקה, תן לחזקים, קח מהחלשים והם כבר יצביעו לך.

***

בעמוד 2 של דהמרקר מה-20.5.11 ישנה תמונה ממליאת הכנסת. רואים בה את נתניהו פוסע בחיוך זחוח בין רונית תירוש, מירי רגב ופאינה קירשנבאום שעומדות ומחייכות גם הן וחברי הכנסת אלכס מילר וכרמל שאמה (הכהן) שמצחקקים למסכי הניידים שלהם. הם יכולים לעמוד שם זחוחים ורגועים, שום דבר לא מאיים על כיסאותיהם ועל האינטרסים שהם משרתים. שלטון ההון בישראל בהחלט יכול לישון בשלווה.

לפני שבוע חזרה אל המרקע התוכנית פולישוק ואיתה חזר גם המינוח לשיח הפוליטי בישראל. לא נעים לי לומר אבל פולישוק מראה במקרה הטוב חצי תמונה ובעצם נותנת שרות לשלטון ההון. פולישוק מציגה פוליטיקאים כאנשים קטנים ונלעגים אבל היא לא מראה מי באמת דואג שהם יבחרו, מי מממן אותם ומי מבטיח להם תעסוקה ביום שאחרי הפרישה מהפוליטיקה. בסך הכל בערוץ 2 לא יפעלו נגד האינטרס של הבעלים. ה”פולישוקים” לא הגיעו לכנסת במקרה, הם יושבים בה מכוח היותם חברים ברשימות ומפלגות שלבעלי ההון ששולטים בתקשורת ובאמצעותה בשיח הציבורי יש אינטרס לקדם. הם יושבים בה מכוח נכונותם להרים ידיים גם בלי להבין על מה הם מצביעים, כמו חברי הכנסת של ישראל ביתנו שהודו מספר פעמים שהם לא מבינים למה הם יוצאים בכל הכוח נגד שישינסקי אבל הצביעו נגד כמו מריונטות. כמו חברי הכנסת של ש”ס שמשמשים שכירי חרב של לוביסטים לכל נושא שמר”ן לא נותן עליו את דעתו. כמו חברי הכנסת של הליכוד שמקדמים מדיניות כלכלית הרסנית ואת חיסול מדינת הרווחה תוך שהם ממלמלים סיסמאות חברתיות.

האזרח הישראלי מתמרמר נגד הפולישוק התורן בזמן שהוא נדחף להצביע לפולישוק הבא. כי גם פולישוק שאינה מראה את השר יושב אצל הטייקון ומקבל הוראות, שמראה את המרדף אחר כותרות אבל לא את הלוביסטים שמבטיחים להשיג אותם למי שיפעל למען האינטרסים שהם מקדמים וכן הלאה, כמו כל תוכנית “סאטירה” בערוץ 2 היא נותנת אחלה שירות לשימור השלטון הקיים.

***

הקוסם נשאר זחוח, לפעמים הוא שוגה באשליות שאפשר למכור לעולם לוקשים כמו לציבור הישראלי, אבל פה בבית הוא בטוח. הוא ממשיך להפגין הססנות בנושאים שהוא לא רוצה לטפל בהם ונחרצות בכל מה שקשור להפחתות מסים על העשירים ובהענקת נכסי המדינה להם בפרוטות. העובדים הסוציאליים עוד לא ראו פרוטה? לא נורא העיקר שמנהל מקרקעי ישראל מוכן לרפורמה שתאפשר מכירת חיסול של אדמות המדינה. בתי החולים קורסים? לא נורא העיקר שמפריטים את נמל אילת. ככה העסק עובד.

העדר אלטרנטיבה ואדישות ציבורית מאפשרים לנתניהו להמשיך. הוא וקרקס משרתי ההון שבממשלתו או במפלגת האופוזיציה הגדולה ימשיכו לנהל את העסק. בשמאל אין כל חדש, מתכתשים על הפירורים. למעלה משנתיים מאז הבחירות האחרונות, שום דבר לא השתנה בשמאל למעט ירידת הכוח הנוספת בסקרים. מחיר המצב הקיים די ברור, מתישהו יבוא משבר ו-99 אחוז מאזרחי ישראל יאלצו שוב להדק חגורות. היה אפשר לגבות יותר מסים היום לפי ההגיון הפנימי של הקפיטליזם הקלאסי, כי היום יש כסף, היה אפשר להחזיר חובות באופן שיאפשר גמישות תקציבית ביום סגריר, אבל זה לא יקרה. משרתי ההון יישארו בשלטון, הם זחוחים ובצדק ואנחנו נמשיך לחכות שמשהו יקרה בשמאל הישראלי שגם מנהיגיו זחוחים, בלי סיבה ומנותקים מהמציאות.

 מתוך עבודה שחורה 23.5.11

 

מגש הכסף של עוזי דיין

Thursday, May 12th, 2011

עם מינויו של עוזי דיין ליו”ר מפעל הפיס החדש (עפ”י נתן אלתרמן)

מאת עזרא דלומי

 … והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תתאבל לאיטה על ערכים עשנים.
ואז עוזי ניצב – היא מביטה בו נדהמת…
מקבל את הג’וב,  האחד אין שני.
 
 היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם – יום, מביטה בדממה.
— זה עוזי מהסיירת, שהטיף בשער,
מנהל הימורים אל מול פני האומה
 
 לובשי חול וכומתה, אדומי נעלים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
הרי עוזי מחה, זעק עד שמים
בכל כנס שדרות, איך אינו מתבייש?!
 
מיואשים עדי קץ, עייפים מלשמוע,
על “תפנית” של אלוף הניצב בחזית
תמימי אמונה יתהו מבלי נוע,
כיצד ביבי את עוזי קנה בזוזים.
 
אז תשאל האומה, שטופת דמע והלם,
ואמרה: הרי הבטחת לעקור הרים?!
וענה לה: גם לי בא לעשות קצת כסף,
אעקור עוד ועוד הררי דולרים.
 
כך אמר ולתוך רכב שרד התקפל,
והשאר ימוחזר בתולדות ישראל.

מי מפחד מקלרה למליך?

Sunday, May 1st, 2011

לכבוד 1 במאי: בחזרה לתחילת המאה שעברה בניו יורק, כאשר שביתות העובדות סחפו את העיר והשריפה הקטלנית במפעל החולצות “טריאנגל” שינתה את כללי המשחק

מאת נתן שקרצ’י

kla1.jpg

התופרות שובתות. גיבורות מעמד הפועלים, 1911

השנה, בין שאר ימי הזיכרון של העם היהודי – פסח, יום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה – מתחבאים להם שני ימי זיכרון בינלאומיים של ארגוני העובדים בכל העולם. רציתי לנצל את התפר שבין יום הזיכרון הבינלאומי להרוגי תאונות עבודה, שצוין ביום חמישי האחרון ב-80 מדינות בעולם, לבין ה-1 במאי, כדי להאיר פינות נסתרות בהיסטוריה של האיגודים המקצועיים בעולם ולהכיר לכם כמה גיבורות – שיש להניח כי בשמן ובמעשיהן לא נתקלתם, ושתרמו בחייהן ובמותן הטרגי חלק גדול ממה שכיום תופסים עובדים כמובן מאליו. אולי הן יתנו לכם השראה.

הרבה בזכותה של ליזט כהן שרביט, שאביה נהרג בתנועת עבודה כמלגזן במפעל תנובה, והיוזמה לנהל טקס זכרון ראשון להרוגי תאונות עבודה באוניברסיטת בן גוריון, שחל כל שנה מאז 1996, שבה החלו איגודים ברחבי העולם לקיים את טקס הזכרון השנתי להרוגי ונפגעי תאונות עבודה (מומלץ מאוד להציץ באתר הארגון שהקימה כהן שרביט ליתומי נפגעי תאונות עבודה כדי לראות אם תוכלו לעזור בחלק מהפרויקטים שהיא מנסה לקדם). גם הכתבה הקודמת שלי שפורסמה באתר זה על, עובדי אקרשטיין ירוחם, עסקה בעקיפין בנפגעי תאונות עבודה והראתה את רמת הפיקוח של המדינה בנושא זה. לדוגמה, רק בשנה שעברה קמה יחידת חקירות פלילית של תאונות עבודה, רק השנה הוקמה ועדה ציבורית שתקדם את בטיחות העבודה ובריאות העובדים. בשנת 2010 נהרגו 52 עובדים במקום העבודה שלהם, רובם בנפילות מגובה בענף הבנייה, חלקם בענפי החקלאות והתעשייה. האסון הכי גדול שבו נפגעו עובדים השנה היה בבז”ן בחיפה, שם נהרגו שלושה עובדים משאיפת גזים רעילים.

בנוסף לתאונות עבודה, יש גורם נוסף לפגיעה בעובדים. הוא זוכה לקצת פחות פרסום, מכיוון שאינו פתאומי כי אם ארוך טווח: אלה הן מחלות מקצוע הנובעות מעבודה בתחומים מסוימים, כמו למשל סיליקוזיס במקרה של עובדי אקרשטיין, הרעלות מחומרים כימיים וכדומה. אני מניח שגם תחום זה מוזנח, אם על ידי משרד התמ”ת ואם על ידי ההסתדרות.

השריפה במפעל טריאנגל

ב-25 במארס השנה מלאו 100 שנים לאחד האסונות הכי גדולים במקום עבודה: השריפה במפעל טריאנגל בניו יורק. ביום שבת 25 במארס 1911, בשעה 16:40, פרצה שריפה בין הקומות 8-10 במפעל בלואר איסט סייד, שייצר בעיקר חולצות אופנתיות בשם shirtwaist  . רוב העובדות במפעל היו מהגרות איטלקיות או יהודיות ממזרח אירופה. ביום השריפה היה המפעל מלא בעובדים. ההנהלה הספיקה לחמוק לגג, אך עבור העובדות בקומה התשיעית זה היה מאוחר מדי – רובן נהרגו, למעט אלה שחולצו כאשר מפעילי המעליות עלו וירדו תוך סיכון עצמם וניסו לחלץ כמה שיותר מהן.

146 נשים וגברים, בגילאים שנעו בין 14 ל-40, נהרגו. חלקם נשרפו למוות, בעיקר כי דלת היציאה שיכולה היתה להצילם הייתה נעולה בגלל חששם של הבוסים (יהודים מזרח-אירופים שהיגרו 20 שנה לפני כן לארה”ב) מכך שהעובדות ייגנבו חולצות, בדים או חוטים. הסולמות של מכבי האש הגיעו אז עד הקומה השישית ולא יכלו להציל את העובדות, ולמעלה מ-50 מהן קפצו מהקומה התשיעית לתוך רשתות שהחזיקו שוטרי ניו יורק – ישר אל מותן. כל זה כאשר קהל גדול מהעוברים ושבים מביט בזוועה.

kla2.jpg

עובדות מפעל טריאנגל. רובן מהגרות איטלקיות ויהודיות ממזרח אירופה

kla3.jpg

השוטרים בזירת השריפה. 146 עובדות נשרפו למוות, כחמישים קפצו אל מותן

פרנסס פרקינס, מי שאחר כך הפכה לשרת העבודה של ממשל FDR   והיתה בין הצופים, טענה אחר כך שהניו דיל נולד בשריפה של הטריאנגל. היא התכוונה לכך שוועדת החקירה שהוקמה לאחר האסון, שבה הייתה שותפה, הובילה בסיומה לחבילת חקיקה גדולה שעסקה בהרבה נושאים – בטיחות, סניטציה, העסקת ילדים ועוד. ראש AFL American Federation of Labour, סמואל גומפרס, אמר על החקיקה שהיתה מדהימה בהיקפה – אך אסור לשכוח שנשים היו צריכות להישרף למוות בשבילה.

בחודש שעבר, נערכה לציון מאה שנה לאסון עצרת מרובת משתתפים ליד המפעל, בהשתתפות איגודים מקצועיים ואחרים. בבית הלבן נערך פאנל בהשתתפות שרת העבודה ועובדות המנסות להקים ועדים בענפי המשפחתונים, הסיעוד והטיפול, מוקדי שירות הלקוחות וכו’. רשת PBS הציבורית הפיקה סרט לזכר הקורבנות, רשת HBO הפיקה סרט דוקומנטרי וב-Grey Art Gallery של NYU מוצגת כעת תערוכה היסטורית בנושא (בנוסף ניתן למצוא עוד הרבה חומרים על באתר של אוניברסיטת קורנל).

במשפט שנערך מיד לאחר מכן הואשמו בעלי המפעל ברשלנות, בגלל סגירת הדלת. הם יצאו זכאים. בהלוויות נכחו כ-400,000 בני אדם, כעשירית מאוכלוסיית ניו יורק באותה עת.

kla4.jpg

השריפה במפעל החולצות. סולמות מכבי האש הגיעו רק לקומה 6

התקוממות ה-20,000

עובדות מפעל טריאנגל לא היו זרות לתושבי ניו יורק, עוד לפני הסוף הטראגי של חלקן. רק שנתיים לפני כן הן היו חלק משביתה כללית שפרצה בענף ה-shirtwaist  , והן התמידו בה יותר מעובדי המפעלים האחרים – בעיקר בגלל על התעקשותם של הבוסים במפעל. טריאנגל אמנם לא היה סדנת יזע אלא מפעל מתקדם, אך העובדות בו “נהנו” מעבודה בת 14 שעות ביום, ללא שעות נוספות, תמורת שכר שנע בין 4-6 דולר לשבוע (100 דולר של היום), תקלות, טעויות וציוד שנשבר נוכו משכרן, וחלקן הועסקו בקבלנות משנה או לפי תפוקה. עם השכר הזעום הן קיימו את עצמם, ואף שלחו כסף למשפחתם באיטליה או במזרח אירופה.

 kla5.jpg

קלרה למליך. קראה ביידיש לשביתה כללית

השביתה פרצה לאחר שבמפגש של עובדי הענף בקופר יוניון – לאחר שסמואל גומפרס ירד מהבמה, עוד דובר עלה לנאום, אך טרם הוכרזה שביתה – קמה קלרה למליך, פעילת איגוד ועובדת בענף ה-shirtwaist   וקראה ביידיש לשביתה כללית בענף. הקריאה נענתה מיד ברוב גדול (עניין מפתיע, כי האיגוד שבו היתה חברה, ILGWU  , מנה מאות עובדות בלבד באותה עת). למליך, אגב, עדיין סבלה באותה עת משש צלעות שבורות, שחטפה בהפגנה מול המפעל שבו עבדה כאשר אירגנה שם שביתה “פראית”. בעלי המפעל שבו עבדה שכרו בריונים שידאגו לכך, גם הם היו יהודים מזרח אירופאים (חברינו בחיפה כימיקלים דרום נתקלו גם הם בשיטה זו בעבר).

ביום שלמחרת יצאו לשביתה 15,000 אלף עובדים, עד סוף השבוע 20,000, ועוד הצטרפו לאחר מכן. הדרישות של העובדות היו לעבור לשבוע עבודה של 52 שעות, 20% העלאה בשכר, תוספת לשכר על שעות נוספות, והכנסת כל העובדים במפעל וכל עובד חדש כעובד איגוד, כדי לא ליצור מעמדות וניצול בקבלנות משנה. חלק גדול מהמפעלים, בעיקר הקטנים שבהם, נכנע תוך 48 שעות לתנאי האיגוד, אך טריאנגל ובעלי 20 מפעלים אחרים הקימו ארגון מעסיקים וסירבו בתוקף לדרישות העובדות.

השובתים, עובדי טריאנגל ומפעלים אחרים, המשיכו בשביתה עוד כ-5 שבועות. גם הם זכו לביקור של בריונים ששכרו בעלי המפעלים, כאשר השוטרים, אותם אלה שניסו להציל את הקופצות ממפעל טריאנגל, היו בכיס של המפעל ועצרו את השובתים, ובבתי המשפט הם נקנסו או נשלחו למחנה עבודה; עד כדי כך שאחד השופטים אמר להם שהם שובתים לא רק נגד המעסיקים, אלא גם מול הטבע והאלוהים. כמובן שגם שוברי שביתה הוזמנו לתפוס את מקומם, אך גם הם הצטרפו לאיגוד ולשביתה.

דבר מפתיע נוסף שקרה היה הצטרפותן של בנות עשירים, בעיקר בהובלתה של אן מורגן, בתו של ג’יי.פי מורגן, ואלווה בלמונט ונדרבילט, שהצטרפו למאבק השובתות בעיקר בגיוס כספים, תשלום הקנסות והופעה במשמרות השביתה מול מקומות העבודה. המשטרה והביריונים לא יכלו להתנהג כך ליד נשות ובנות העשירים, וכך הן הגנו עליהן במאבק כדרך לקדם רעיונות פמיניסטיים אחרים, בעיקר את נושא זכות ההצבעה לנשים.

***

בסופו של דבר, גם מנהלי טריאנגל והמפעלים הגדולים האחרים נכנעו לדרישות העובדים, למעט הדרישה להעסקת העובדים החדשים שנכנסים כעובדי איגוד מאורגנים, שבאותו זמן הייתה מאוד תקדימית. למליך וחברותיה לשביתה יצרו את הארגון הגדול בענף, והצליחו להשבית את כולו ולהגיע להישגים אדירים למרות שמנו רק כמה מאות חברות. למרבה הצער, האסון בטריאנגל התחולל כשנה וחצי לאחר מכן – הנה הנאום שנשאה פעילת זכויות העובדים רוז שניידרמן לאחריו.

קלרה למליך נכנסה לרשימה השחורה של הענף, ומאז הפכה לפעילת איגודים מקצועיים, לוחמת למען זכות ההצבעה לנשים, הקימה תנועות צרכניות, ואף כשיצאה לפנסיה אירגנה את בית האבות שלה לתמוך בפועלי החקלאות וסייעה לעובדיו להתארגן 

בסופו של דבר, גם מנהלי טריאנגל והמפעלים הגדולים האחרים נכנעו לדרישות העובדים, למעט הדרישה להעסקת העובדים החדשים שנכנסים כעובדי איגוד מאורגנים, שבאותו זמן הייתה מאוד תקדימית. למליך וחברותיה לשביתה יצרו את הארגון הגדול בענף, והצליחו להשבית את כולו ולהגיע להישגים אדירים למרות שמנו רק כמה מאות חברות. למרבה הצער, האסון בטריאנגל התחולל כשנה וחצי לאחר מכן – הנה הנאום שנשאה פעילת זכויות העובדים רוז שניידרמן לאחריו.

קלרה למליך נכנסה לרשימה השחורה של הענף, ומאז הפכה לפעילת איגודים מקצועיים, לוחמת למען זכות ההצבעה לנשים, הקימה תנועות צרכניות, ואף כשיצאה לפנסיה אירגנה את בית האבות שלה לתמוך בפועלי החקלאות וסייעה לעובדיו להתארגן