Archive for April, 2011

פריחה וקוץ בה

Friday, April 29th, 2011

האביב הוא עונה של פריחה: מצד אחד מתפרסמים מאזני הבנקים והתאגידים ומספרים לנו על הפריחה הדרמטית בשכרם של הבכירים; ממול מתפרסמים דוחות העוני ועימם הפריחה במספר העמותות המגייסות תרומות כדי שיהיה אוכל לחג. בגיל שישים ומשהו חוזרת ישראל אל תרבות השטייטל  

 מאת עזרא דלומי

 יפה האביב. העובדה שהוא קצר עושה אותו ליפה יותר. זה כמו סרט על נוף ירוק ופריחה משגעת, שמוקרן במשך כמה שבועות, ויורד מהאקרנים עד לשנה הבאה, כשהוא מותיר  טעם של “עוד”. אלא שבפריחה הזאת יש לעתים הרבה קוצים שגורמים ל גירודים ואלרגיה.  ואשר לירוק הבוהק בעיניים, מתברר שהירוק הזה לא מיטיב עם כולם. בכלל לא.

 כי באביב גם מתפרסמים מאזני הבנקים ושאר מיני תאגידים-קונגלומרטים ואנחנו למדים באמצעותם על רמות השכר המטורפות של “הבכירים” – כשמשנה לשנה גדל מספרם של אלה שעלות שכרם החודשי מגיעה ליותר ממיליון ₪, חזור: יותר ממיליון ₪ בחודש! ויותר מהתהייה על חוסר ההיגיון שבשיגעון – עבודה של מי יכולה להיות שווה יותר ממיליון ₪ בחודש – אני חושב לעצמי מה עושים בכלל במיליון ₪ בחודש. אם שכר של חודשיים שווה דירה לא צנועה, כמה דירות הבן אדם צריך? אם שכר של חודש שווה ארבע מכוניות מפוארות, כמה מכוניות הוא צריך? הרי בסכומים כאלה גם הנינים ואפילו בניהם ובני בניהם של הנינים של אנשי מיליון ויותר לחודש כבר מסודרים ועתידם מובטח. אז בשביל מה?!

 שאלתי פעם ידיד רחוק, ש”עשה מכה” הגונה באקזיט של חברת היי-טק, למה צריך מאות מיליוני שקלים בחשבון הבנק. מה עושים בזה. הוא הסביר: “עם שני מיליון אני חי בשוטף, השאר נועד לקבוע ‘כמה אני שווה'”. כלומר, אם מקלפים את כל הקלישאות המנומסות, אז האמת מאחרי כל התחרות הזאת וכל טבלאות העושר וכל דירוגי הטייקונים מתמצה בשאלה: “למי יש יותר גדול”. אין בעושר הזה צורך ממשי, הוא אפילו מזיק, אם לקחת בחשבון שאת מחירו משלמת, במקרים רבים, אוכלוסיית הצרכנים: בעמלות בנקים, בקישוריות סלולאריות, בפערי תיווך במחירי מוצרים, או בנכסי מדינה שהופרטו.

***

ומנגד העמותות. הו העמותות, הו הטלפונים מהעמותות שמשנה לשנה הולכים ונעשים צפופים: “בפעם הקודמת תרמת 120, אולי תגדיל, יש אצלנו במוסד הרבה ילדים נזקקים,” מתחננת הטלפנית..” ואתה, מה תשיב? גם אם תכעס, תשאל למה זה קורה, הרי היא זה לא הכתובת לכעסים. הם באמת זקוקים לתמיכה. הכעס הוא על המדיניות שיוצרת את תרבות השנור הזאת. זה לא כמו בעבר, שהיו ארבע חמש אגודות גדולות שכיסו תחומים מסוימים וחילקו את התרומות בין כלל הנצרכים. המצוקה הולידה תתי עמותות ותתי-תתי עמותות, לכל אחת מערכת התרמה משלה. זה לא רק נעמ”ת שמכסה את כל צרכי המגדר, זה מקלט לנשים מוכות פה, מקלט לנשים מוכות שם; ויש אינסוף עמותות לנושא האוכל; ועמותות רבות לקשישים וסיוע לחולים: עמותות על עמותות על עמותות. וישנם מקבצי הנדבות שלקראת הפסח נכנסים בעל כורחם לפעילות מואצת, כי אחרת לא יהיה אוכל לחג. ומאחר ומספרם הולך וגדל, הם נעשים יותר אקטיביים, שהלב נכמר. אם הוא לא יהיה מספיק אקטיבי, האחר יקבל והוא לא. וישנן הקופאיות בסופר שמציעות/ מבקשות “בשם ההנהלה שפועלת למען הנזקקים” להשאיר מוצר אחד בצד, או תרומה כלשהי, “כדי שלכולם יהיה פסח שמח”.

 ***

  וכך, אפוף תוגה אתה חוזר הביתה, אל העיתונים, אל מדורי הכלכלה שלהם, אל שכרם של אלי יונס ושל ניר גלעד ושל הבכיר הזה ושל הבכיר ההוא ותוהה איך לאחר יותר משישים שנות עצמאות ייבאנו לישראל את השטייטל; איך הפכנו לחברה של גבירים ושל מקבצי נדבות. וכאילו לא די בזה, כדי להעכיר ולהעציב, הנה הפאנץ’-ליין של הקדימונים לפסח: מצעד פזמוני “הסל הזול ביותר לחג” המסתלסל זה כמה שבועות אל מול עינינו ואל תוך אוזנינו. צביקה הדר נגד ויקי כנפו, נגד נתן זהבי, נגד גדעון רייכר. כולם מציעים את הסל הזול ביותר. בכפוף לתקנון כמובן, שזה סוג של מלכודת דבש, שאוי לנכנס אליה. אפילו אלוהים לא יוציא אותו ממנה. ולפני שהספקת להירגע, הנה ארז טל, הבלתי נמנע, עם החיוך הביוני שלו, מספר על נפלאותיו של הבנק, שעושה לנו רק טוב. אוי, איזה אביב. הביאו כבר את הסתיו. בעצם… גם הסתיו לא יעזור, כי בראש השנה מחכה לנו שידור חוזר!    

 

מרקס והאידיאולוגיה

Tuesday, April 26th, 2011

הדיון אודות השפעת האידיאולוגיה הוא דיון חשוב מאוד, אבל אפשר להתחיל בו רק כשמשתחררים מן הדימוי הפשטני של האידיאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי

 מאת יפתח גולדמן

 מה תפקידה החברתי או הפוליטי של האידיאולוגיה[1] לפי מרקס?

פרשני מרקס לרוב משיבים על השאלה כך: האידיאולוגיה מאפשרת למעמד השולט להסוות מעיני ההמונים את הניצול והדיכוי שבבסיס הסדר החברתי-כלכלי, וכך למנוע, או להחליש, את המוטיבציות המהפכניות לשינוי המצב. האידיאולוגיה היא, אפוא, בעצמה אמצעי דיכוי: היא אחד הכלים שבאמצעותם שומר המעמד השליט על שלטונו.

 נסמן את התזה הזאת בשם הקיצור “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי”. כאמור, רבים מאוד מפרשני מרקס מציגים גרסה כלשהי של התזה הזאת ומייחסים אותה למרקס[2]. פעמים רבות הייחוס הזה לא נתמך בשום סימוכין, כאילו תזת “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” מופיעה אצל מרקס במקומות רבים כל כך, עד שאין טעם בציון מראה-מקום, ממש כשם שאיש לא יטרח לסמוך במראה מקום את הטענה שלפי מרקס הקפיטליזם מושתת על ניצול, או את הטענה שמרקס ראה בפרולטריון מעמד מהפכני בפוטנציה.

 אלא שהאמת היא הפוכה. שתי הטענות האחרונות אכן מופיעות אצל מרקס בעשרות (ואולי מאות) מקומות. אבל אין שום מקום במכלול הגותו הענפה של מרקס שאפשר לסמוך עליו את הטענה שהאידיאולוגיה היא מכשיר דיכוי.

 או כמעט שום מקום. כי מי שבכל זאת טורח לציין מראה מקום, מצביע תמיד על שתי פסקאות של מרקס. בדיוק שתיים, ותמיד אותן השתיים. האחת היא מן ההקדמה ל”לביקורת פילוסופית המשפט של הגל” והשנייה מן ה”אידיאולוגיה הגרמנית”. כפי שאראה מייד – שתי המובאות הללו הן משענת קנה רצוץ. מרקס לא אומר את מה שחסידי תזת “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” מדמים לקרוא שם. נדון בשתי המובאות כסדרן.

 “היגון הדתי הוא בעת ובעונה אחת ביטויו של היגון המציאותי, יחד עם מחאה נגד היגון המציאותי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, יגונו של עולם ללא-לב, כשם שהיא נפשן של נסיבות ללא-נפש. היא האופיום של העם.”[3]

 כך אומר מרקס בהקדמה שלו להערות הביקורתיות שכתב על “פילוסופיית-המשפט” של הגל. זהו אחד מן הפסוקים השיריים היפים האופייניים למרקס הצעיר. אך האם אפשר לסמוך עליו את הטענה אודות האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי בקפיטליזם? יש לזכור, קודם כל, שזהו טקסט מוקדם מאוד של מרקס. בעצם זה הטקסט הראשון שמרקס כתב בשלב הקומוניסטי של חייו. שנית, נשים לב שהפסוק עוסק בדת ולא באידיאולוגיה הבורגנית (הדת היא האידיאולוגיה המובהקת של סדר העולם הפיאודלי הישן, שאותו ביטלה הבורגנות). אבל חשוב מכל: הפסוק הזה פשוט לא אומר את מה שמייחסים לו. אין כאן טענה פילוסופית בדבר תפקידה הדכאני של האידיאולוגיה. כמה תילים של פרשנות אפשר לבנות על שלוש המלים הסתומות ה”האופיום של העם”?

***

הפסקה השנייה מפורשת יותר וגם קצת יותר משכנעת. היא לקוחה מן החיבור “האידיאולוגיה הגרמנית”:

“רעיונותיו של המעמד השליט מהווים בכל תקופה את הרעיונות השליטים, כלומר, המעמד שהוא העוצמה החומרית השלטת בחברה מהווה בעת ובעונה אחת גם את עוצמתה הרוחנית. אותו מעמד שאמצעי-הייצור החומריים עומדים לרשותו – אף הפיקוח על היצירה הרוחנית מצוי בחזקתו; כך שניתן לומר כי בדרך כלל כפופים לו רעיונותיהם של אותם אנשים שאין להם אמצעים ליצירה רוחנית. אין הרעיונות השולטים אלא ביטוי אידיאלי לתנאים החומריים השליטים, היחסים החומריים השליטים כשהם מושגים ברעיונות; היחידים המרכיבים את המעמד השליט […] שולטים אפוא גם כיוצרי-רעיונות, מסדירים את ייצורם וחלוקתם של רעיונות זמנם. רעיונותיהם הם אם כן הרעיונות השליטים של אותה תקופה.”[4]

 כאן כבר יש בהחלט שמץ מרוחה של הטענה אודות האידיאולוגיה כמכשיר לדיכוי בין-מעמדי: המעמד השליט מפקח על היצירה הרוחנית, רעיונותיהם של האנשים האחרים כפופים לו, ואנשי המעמד השליט שולטים גם כיוצרי-רעיונות. אבל נשים לב, שלא נאמר כאן שהשלטון על הרעיונות מאפשר למעמד השליט לשמר את שלטונו על אמצעי-הייצור (ועל החברה כולה), אלא שהרעיונות השולטים הם ביטוי אידיאלי, המשקף בעולם הרוח את יחסי השליטה הממשיים בעולם החומר. רמז עמום כלשהו לתפקיד הפוליטי הדכאני של האידיאולוגיה יש כאן, אך לא יותר מכך. מרקס לא מפתח את הרמז הזה לכלל תיאוריה של ממש. לא כאן ולא בשום מקום אחר. המסקנה, אם לדבר במלים מפורשות, היא שהתזה אודות האידיאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי כלל אינה תזה של מרקס[5]. גם המושג “תודעה כוזבת”, המוזכר בדרך-כלל בצוותא עם התזה הזאת לא מופיע אצל מרקס בשום מקום[6].

 מרקס לא יכול היה להחזיק בעמדה כזאת, משום שהיא לא מתיישבת עם תפיסת האידיאולוגיה שלו. לפי מרקס, האידיאולוגיה היא תגובתית-השתקפותית! היא משקפת את המציאות החברתית בצורה מעוותת, אך לא יוצרת את המציאות הזאת או את עיוותיה. ממש כשם שאין המראה מעצבת את האובייקט המשתקף בה, כך אין האידיאולוגיה יכולה לעצב את המציאות החברתית. “אמצעי לדיכוי בין-מעמדי” הוא כמובן מאליו גורם המעצב את המציאות החברתית, ומשום כך אין האידיאולוגיה יכולה להיות אמצעי לדיכוי בין-מעמדי[7].

***

אם אכן האידיאולוגיה היא הונאה, הרי שלפי מרקס היא הונאה עצמית של המעמד השליט. היא הסיפור שהמעמד השליט מספר לעצמו על עצמו לשם צרכיו הפנימיים. כך, או בדומה לכך, מסביר מרקס את ה”אידיאולוגיה” בחיבורו “האידיאולוגיה הגרמנית”.[8]

 לייחס למרקס את הטענה בדבר “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” פירושו לחטוא גם בלא מעט אנאכרוניזם. הדיבור על כוחה הדכאני של האידיאולוגיה קשור באופן מהותי גם לאמצעים הטכנולוגיים והחברתיים של הפצתה כלומר, לתקשורת ההמונים ולתרבות ההמונים הממוסחרת: העיתונות, הרדיו, ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע (“הוליווד” הפכה לשם נרדף כמעט לתעשייה העוסקת בהונאת המונים). מכל אלה, רק העיתונות היתה קיימת בזמנו של מרקס, וגם היא לא לבשה עדיין את האופי שאליו מתכוונים בדרך-כלל כשמדברים על תפקידה בהונאת הציבור. הקולנוע (האילם) הופיע בערך במפנה המאות, כעשרים שנים אחרי מותו של מרקס. שידורי הרדיו הראשונים הופיעו סביב 1920 (כמעט ארבעים שנה אחרי מותו) והטלוויזיה הפכה למוצר נפוץ רק אחרי מלחמת העולם השניה. מכאן, שמסיבות תיאורטיות וכרונולוגיות גם יחד, התזה אודות “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” פשוט לא מתאימה למרקס.

***

אבל אם כך, אם הפרולטרים אינם קורבנות של מניפולציה, מדוע, לדעת מרקס, אין הם מפתחים תודעה מעמדית קומוניסטית? אבל מי אמר שהם לא מפתחים תודעה כזאת? לדעת מרקס, הפועלים עושים בדיוק את זה – מפתחים תודעה. אלא שפיתוחה של תודעה קומוניסטית, כמו, להבדיל, רכישתה של שפה, הוא תהליך התפתחותי המצריך זמן והבשלה של תנאים רבים. משל למה הדבר דומה? לתינוק בן חצי שנה הממלמל הגאים ראשונים, חסרי פשר. האם נתבונן בו בדאגה ונשאל “למה הוא לא מדבר בשפתנו?” ודאי שלא. אנחנו נניח שהוא נמצא בראשית הדרך לרכישת השפה, ובהעדר מכשולים בריאותיים או סביבתיים, התהליך יושלם בהצלחה תוך שנים ספורות. הפועלים בזמנו של מרקס משולים לאותו תינוק בן חצי שנה. גם הם נמצאים בראשית מסלול ההתפתחות שלהם כמעמד[9]. בדרך-כלל אין להם עדיין זכויות פוליטיות, איגודי העובדים והמפלגות הפוליטיות של הפועלים נמצאים רק בראשית התהוותם. מאבקי העובדים הם עדיין ראשוניים ובמידה רבה חסרים הגדרה ברורה של מטרות המאבק. התודעה הקומוניסטית לא יכולה להופיע יש מאין. היא תתפתח, כך האמין מרקס, באופן דיאלקטי,

 מתוך המציאות הכלכלית של הפועלים ומתוך הפרקסיס הפוליטי והטרייד-יוניוניסטי שלהם. אם היא לא קיימת עדיין, אין זו בעיה עקרונית. זו רק שאלה של זמן.

 ***

תזת “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” פותחה על ידי מרקסיסטים בני המאה העשרים[10], שראו לנגד עיניהם מציאות שונה מאוד מזו שהכיר מרקס. בזמנם לפועלים יש כבר זכויות פוליטיות, הם מאוגדים באיגודי עובדים חזקים ובמפלגות פוליטיות המתחרות על השלטון ולפעמים אף זוכות בו, ובכל זאת, הם לא משתמשים בכוחם החברתי והפוליטי כדי לחולל מהפכה ולבטל את הקפיטליזם. את זה צריך להסביר. מה השתבש בדרכו של הפרולטריון אל המהפכה? במונחי המשל שהצעתי קודם, עכשיו כבר לא מדובר בתינוק בן חצי שנה שטרם רכש את השפה, אלא בילד בוגר שעדיין שותק.

 כאן אנחנו חייבים לחשוד בקיומה של בעיה שנעלמה מעיניו של מרקס. מכיוונים שונים, בתיאוריות של מרקסיסטים שונים, עולה ומופיע “ההסבר האידיאולוגי”: המהפכה מתעכבת, לא משום שהפרולטרים משוללים כוח פוליטי, אלא משום שהמוטיבציה המהפכנית שלהם מעוקרת בבסיסיה התודעתיים – ההמונים הם קורבן של מתקפה תקשורתית-אידיאולוגית. ומה שאצל התיאורטיקנים המרקסיסטים מנוסח במידה של זהירות ומורכבות, עובר אחר-כך תהליך של פישוט-עד-כדי-פשטנות בסיסמאות הפעילים בהפגנה ובדברי המדריך בתנועה.

 כשהתיאורטיקן מדבר על “אידיאולוגיה דכאנית”, מדברים המדריכים והפעילים על “הונאת המונים”. כשהתיאורטיקן מדבר על “הונאת המונים”, הפעילים והמדריכים מתריעים על “שטיפת מוח קולקטיבית”. הדברים האחרונים לא באים לזלזל חלילה בפועלם החשוב של המדריכים והפעילים, אלא להצביע על בעיה עקרונית (מעין “פְּחַת של מורכבות”) שלאיש אסור להתעלם ממנה – לא לפעילים, לא למדריכים וגם לא לתיאורטיקן.

***

אפשר גם לחשוד, שתזת ה”אידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” משקפת יותר מאשר בעיה תיאורטית, שההוגים המרקסיסטיים נדרשו להציע לה פתרון. אפשר שהיא גם ביטוי לתחושת הניכור שחשו ההוגים הללו כלפי הפועלים, ניכור שמצפונם המרקסיסטי לא הרשה להם להודות בו בגלוי. מרקס עצמו מעולם לא היה חלק אורגני מציבור פועלים כלשהו, אך גם לא הרשה לעצמו אף פעם לדבר על הפועלים כעל ציבור של פתאים, או קורבנות חסרי-ישע של מניפולציה שיטתית.

 אבל בעצם מדוע זה חשוב? נניח שהשתכנענו שתזת “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי”, איננה משל מרקס, עדיין ייתכן שמרקס טעה והמרקסיסטים שאחריו צדקו, או שהאידיאולוגיה טרם מלאה תפקיד דכאני בימיו של מרקס אבל התחילה למלא תפקיד זה אחר-כך. מדוע חשוב כל כך לסמן את התזה הזאת כתזה מרקסיסטית-אך-לא-מרקסית?

מכמה סיבות. 

  • ראשית, מתוך כבוד לאמת (עניין שלפעמים נוטים לשכוח אותו).
  • שנית, משום שהפרדה כזאת מאפשרת לנו להבין גם את המרקסיזם באופן היסטורי. ממש כשם שמגוחך הוא  הניסיון לטעון שכל הפסיקות ההלכתיות כולן כבר נמצאות באופן זה או אחר בתורה, כך מגוחך לטעון שכל מה שאמר מרקסיסט כלשהו אי-פעם כבר מופיע במפורש או ברמז אצל מרקס. 
  • שלישית, משום שאם נכיר בכך שתזת “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” איננה משל מרקס, אולי תִפתח לנו דרך חדשה, שבה נחפש – כמרקסיסטים – תשובות אחרות לשאלה “מדוע הפועלים לא עושים מהפכה”. החיפוש הזה עשוי להתגלות כפורה לא פחות (ואולי יותר) משפע ההסברים שביסודם תזת “האידיאולוגיה”.
  • רביעית, וחשוב מכל, תזת “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” היא תזה בעייתית ומסוכנת. מעצם מהותה של התזה, מי שאוחז בה לא יכול להחיל אותה על עצמו. אף אחד לא יכול לומר על עצמו “אני קורבן של מניפולציה”, כי תכונתו המהותית של קורבן המניפולציה שאינו יודע שהוא קורבן מניפולציה. ברגע שמופיעה הידיעה, המניפולציה נעלמת. מכאן, שהתזה הזאת (בייחוד בגרסותיה היותר-קיצוניות) מחייבת את האוחזים בה לדבר על “האחרים”, ולא על עצמם, כקורבנות המניפולציה. הם (הפועלים/הנשים/המזרחיים/תושבי-עיירות-הפיתוח/הפלסטינים/ הכושים/העובדים-הזרים/עובדי-הקבלן וכן הלאה) הם קורבנות של מניפולציה דכאנית אדירת עוצמה, המופעלת בעיקר דרך אמצעי התקשורת. ואנחנו? אנחנו יחידי הסגולה שניחנו ביכולת לראות  מבעד למניפולציה. הם – האחרים – הם ההמונים. הם בעלי כוח אבל מסוממים ואינם יודעים מה טוב להם. אנחנו – המעטים – אנחנו היודעים. אבל בגלל הפירוד מן ההמונים שנכפה עלינו אנחנו חסרי ישע ולא נותר לנו אלא לזעוק.

***

האם נובע ממה שאמרתי עד כה, שלאידיאולוגיה אין כלל תפקיד פוליטי דכאני? אני מאמין שהאידיאולוגיה הבורגנית אכן משפיעה על רוחנו, ושההשפעה הזאת היא גורם שולל-חירות או לפחות מעכב-חירות. במובן זה, האידיאולוגיה היא אכן דכאנית. אבל היא לא פועלת כפי שפועלת מניפולציית המונים. היא כוח חלש הרבה יותר, ואולי דווקא משום כך סמוי, שקט ומעמיק יותר לחדור. הכלים שבהם צריך לברר את השפעתה של האידיאולוגיה דומים יותר לכלים שבעזרתם מזהים (ומפרקים) תסביכים פסיכולוגיים, מאשר לכלים שבאמצעותם חושפים ומוקיעים מניפולציה או קונספירציה. הדיון אודות השפעת האידיאולוגיה הוא דיון חשוב מאוד, אבל אפשר להתחיל בו רק כשמשתחררים מן הדימוי הפשטני של האידיאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי.

  [1] ביסוד מאמר זה מונחת המשמעות המרקסיסטית של המונח “אידיאולוגיה”, שאינה זהה למשמעות היומיומית המקובלת שלו. “אידיאולוגיה”, במרקסיזם, פירושה מערכת המושגים, האמונות והערכים הנובעים מן היחסים הכלכליים הקונקרטיים, אך משקפים את היחסים הללו בצורה אשלייתית ומעוותת. האידיאולוגיה הבורגנית היא האידיאולוגיה הדומיננטית בקפיטליזם.

[2] אציין רק שתי דוגמאות הנמצאות כרגע על שולחני: טרי איגלטון, בדרך כלל פרשן מצוין של מרקס, כותב בספרון שלו “מרקס והחירות” (מומלץ!) את הדברים הבאים:

“טענתו של מרקס היא שבחברה המיוסדת על מעמדות, דווקא משום ש’הבסיס’ של היחסים החברתיים אינו צודק ואכול-סתירות, מבני-העל החברתיים [הדת, החוק, הפוליטיקה, ושאר הממסדים] ממלאים תפקיד באישור, בקידום או בהסוואה של אי-הצדק; […] במילים אחרות, יש לנו כאן עניין בתפקוד הפוליטי של הרעיונות, האידיאות בחברה, ולא רק במקור החומרי שלהם. וזה מוביל אותנו למושג המרקסיסטי של אידיאולוגיה”. ]איגלטון, “מרקס והחירות” (ידיעות אחרונות, 2001) עמ’ 24]

הניסוח שמציע איגלטון לתזת ה”אידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” מעודן יחסית, אבל רצוף בעיות: ראשית, איגלטון הופך את ה”צדק” לקטגוריה מרכזית אצל מרקס, ואת “אי-הצדק שבקפיטליזם” לטענה מרקסית. שנית, הוא עובר בפסקה קצרה זו כמעט מבלי משים מדיבור על התפקיד הפוליטי של הממסדים לדיבור על התפקיד הפוליטי של הרעיונות, כאילו אין הבדל עקרוני וברור לעין בין ממסד לבין רעיון.

ב”לקסיקון לתיאוריה של התרבות” בעריכת אנדרו אדגר ופיטר סדג’וויק (ספר שמומלץ להימנע ממנו), כתוב כך:

“המושג ‘אידיאולוגיה’ הופך למושג ביקורתי חשוב בכתביו של מרקס. […האופן] שבו אנו מבינים את העולם (בעיקר את העולם החברתי) נקבע בידי אינטרסים פוליטיים. אמונות מסוימות ודרכים מסוימות לראות את העולם ישרתו את המעמד השליט (אך לא את המעמדות הנשלטים). […] לדידו של מרקס, טבעו החברתי והקולקטיבי האמיתי של האדם, ולא פחות מכך השתייכותו המעמדית, מוסווים אפוא, והאפשרות המעשית להתנגדות מצד הפרולטריון מצטמצמת. המעמד השליט יכול להפיץ את האידיאות שלו בחברה הודות לשליטה שיש לו בארגוני תקשורת וחינוך (כמו תקשורת ההמונים, הדת ובתי הספר)” [אדגר, סדג’וויק (ע.), “לקסיקון לתיאוריה של התרבות” (רסלינג, 2007), הערך “אידיאולוגיה”]

גם זו גרסה מעודנת יחסית של תזת “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי”, והכותבים הצליחו להגיע כמעט עד הסוף מבלי לומר במפורש שהאידיאולוגיה היא כלי להונאה ודיכוי בין-מעמדיים…

[3] מרקס, “לביקורת פילוסופיית-המשפט של הגל: הקדמה”, בתוך: “כתבי שחרות” (ספרית פועלים, 1965), עמ’ 65.

[4] מרקס, “האידיאולוגיה הגרמנית”, בתוך: “כתבי שחרות” (ספרית פועלים, 1965), עמ’ 251.

[5] אני יודע שבמובן מסוים אני שם כאן את נפשי בכפי. לא קראתי את כל כתבי מרקס ובוודאי שלא את כל מפרשיו. בהחלט ייתכן שפספסתי משהו. אני מכריז, אפוא, על תחרות-לא-נושאת-פרסים: אהיה אסיר תודה למי שיעמידני על טעותי ויצביע על מקום שבו מרקס מציג במפורש (ולא רק מבעד לתילי תילים של פרשנות) את התזה שעל פיה הבורגנות משתמשת באידיאולוגיה הבורגנית כאמצעי-דיכוי המעקר את המוטיבציה המהפכנית של הפועלים וכך משמר את אופן הייצור הקפיטליסטי.

[6] מושג זה מופיע לראשונה אצל אנגלס, וגם אצלו הוא מופיע פעם אחת בלבד, במכתב פרטי שנכתב עשר שנים אחרי מותו של מרקס.

[7] בדיוק מסיבה זו גם אי אפשר לטעון, כפי שטוענים מרקסיסטים מסוימים, שלדעת מרקס הפוליטיקה היא אידיאולוגיה. בני האדם מעצבים את המציאות החברתית שלהם באמצעות הפוליטיקה, מכאן שהפוליטיקה איננה השתקפות-גרידא של המציאות החברתית.

[8] חשוב לציין, ש”האידיאולוגיה הגרמנית” הוא החיבור היחיד שבו מרקס עוסק בהרחבה במושג “אידיאולוגיה”. מרקס עצמו המעיט מאוחר יותר בערכו של חיבור זה (אולי שלא בצדק), והציגו כפרויקט שעיקר תכליתו “לבוא חשבון” עם המצפון הפילוסופי שלו עצמו בראשית דרכו ההגותית, ולהגיע להבנה עצמית. כך הוא כותב 15 שנה אחרי כתיבת “האידיאולוגיה הגרמנית” בהקדמה שלו ל”לביקורת הכלכלה המדינית”. ראה: מרקס, אנגלס, “כתבים נבחרים” כרך א’ (ספרית פועלים, 1955), עמ’ 254.

הטעות המייחסת למרקס את התזה בדבר “האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי” יש לה טעות-אחות המייחסת למרקס עיסוק נרחב בסוגית ה”אידיאולוגיה” בכלל. בהערה 2 ציטטתי מן ה”לקסיקון לתיאוריה של התרבות” הקובע ש”המושג ‘אידיאולוגיה’ הפך למושג ביקורתי חשוב בכתביו של מרקס.” האמת היא שמושג זה ממלא תפקיד שולי מאוד בכל הטקסטים שכתב מרקס מאז “המניפסט הקומוניסטי”.

[9] בטרמינולוגיה מרקסיסטית-הגליאנית נאמר: בראשית מסלול ההתפתחות מ”מעמד כשלעצמו” ל”מעמד כשלעצמו ובשביל עצמו”.

[10] אפשר להזכיר כאן את גאורג לוקאץ’, את אנטוניו גראמשי, את הרברט מרקוזה, את אדורנו והורקהיימר ומן הסתם עוד רבים אחרים.

 לבלוג של יפתח גולדמן

עבדים היינו ועודנו

Monday, April 18th, 2011

עוד פסח ולי אין תקוות ואשליות, אנחנו עבדים, כבולים לתפיסות לאומניות, שבויים ברטוריקה גזענית, והמעטים שבנו שאינם שבויים בתעמולת המלחמה המתמדת ובצדקתנו האינסופית, עסוקים בלריב אחד עם השני

מאת  ק.טוכולסקי

 חברה טובה שמקצועה אחות, ספרה לי השבוע שהיא הלכה לראיון עבודה בבית חולים פסיכיאטרי. במהלך הסיפור הסתבר שלא ממש בבית חולים אלא בהוסטל בשטחו ולא כעובדת של בית החולים אלא כעובדת של עמותה שמפעילה את ההוסטל. אלוהים יודע למה צריך עמותה שתפעיל הוסטלים לחולי נפש במסגרת הליך השיקום בתוך מסגרת בית החולים, אבל למשרדי הבריאות והאוצר הפתרונות. כל משרה שאפשר להוציא ממערך ההעסקה הישירה של עובדי המדינה יוציאו ויעבירו לעמותות, למעמד התלוש ללא קביעות והתקדמות. היא כבר הייתה בעבר עובדת קבלן למרות שהיא עבדה בקופת חולים ועבדה גם כאחות שעוברת בין בתי ספר, בכל המקצועות האלו תנאי העסקתה היו תנאי עבדות.

ערב פסח והעם היושב בציון קונה. אמא שלי שעובדת במשרה לא משהו, חלק מהסטטיסטיקה המנצחת של התנכלות לבני 50 ומשהו בשוק העבודה, חזרה לביתה עמוסה במתנות לחג אותן קנתה מהתלושים שקבלה ממעסיקיה הפוגעניים. כל תחנוני לא עזרו. אמרתי, אמא רחמונס אנחנו לא צריכים כלום, אמרתי אמא תתרמי לנזקקים עדיף. כשם שאשתי לא שעתה להסברי ואחר כך גם לא לתחנוני, כך גם אמי. אנחנו נעניק מתנות מיותרות לחג וגם נקבל, כי בזמן שאנחנו שוקעים בניוון חשוב לכולנו לשמור על סממנים של זעיר בורגנות מהוגנת, לא להיות אלו שנזקקים לעזרה אלא לתת וכך אנחנו מחלקים ומקבלים מתנות מיותרות שיצברו אבק בארונות. אבל כך אנו נותנים את חלקנו לשימור חברה שצורכת את עצמה לדעת.

***

שוב פסח, שוב קלישאות על חרות, שוב תוכחה מפי אלו שרואים שאין חרות, שעם העבדים ממצרים מנצל בצורה מחפירה זרים שמגיעים ממצרים, שיותר ויותר אנשים צריכים לקבץ נדבות בשביל להעמיד את המצרכים הנדרשים לסעודת החג ואחרים גודשים יותר ויותר בבולמוסי קניות עגלות עמוסות כל טוב וזורקים ביציאה עוד מוצר בתור תרומה. הפערים הולכים וגדלים והמערכת עומדת. גם חג הפסח על טכסיו וקלישאותיו הוא לא יותר מאשר אמצעי שימור עצמי של המערכת, עוד הזדמנות לשמוע את דברם לאומה של שועיה מדושני העונג, עוד הזדמנות להתעלם מהמציאות על ערימות של אוכל ומלמול טכסט שמוטב היה והינו מתעמקים במשמעותו וחרון היה עולה באפנו.

אבל חרון לא יעלה, כי הנרפות שאפיינה את בני ישראל שהיו פסיביים בתהליך שחרורם, פיונים גוררי רגליים ונרגנים ששוחררו בידי אלוהיהם, לא חס וחלילה בידי עצמם, מאפיינת אותנו גם היום. גם הנרגנות וחוסר שביעות הרצון של יציאת מצריים נשארו, אלא מה כנראה שהמכות שנחתו על עורפו הקשוח של דור המדבר שברו אותנו כל כך חזק שגם היום אנחנו יראים ואדישים. הפכו אותנו ממעמד לעם, ועד היום אנחנו משלמים את המחיר. פה בארץ חמדת אבות במקום להיאבק מאבק מעמדי אנחנו קרועים בשאלות לאומיות, נותנים לגזענות לחלחל ומתעלמים מכך שהבעיות שלנו, בני כל עם ולאום, הם בעיות מעמדיות, שמי שמדבר איתנו על “העם” משעבד את רובנו בתור מעמד.

***

עוד פסח ולי אין תקוות ואשליות, אנחנו עבדים, כבולים לתפיסות לאומניות, שבויים ברטוריקה גזענית, והמעטים שבנו שאינם שבויים בתעמולת המלחמה המתמדת ובצדקתנו האינסופית, עסוקים בלריב אחד עם השני. מהס”ד המפוצלים בגלל מלחמות אגו, דרך הסוציאליסטים המפולגים והמשותקים ועד הטהרנים בקצה השמאל הרדיקלי שהורגים אחד את השני על סטיות מדוגמה שאינה מדברת היום כמעט לאף אחד. אז אפשר לכתוב מאמרים, בזמן שהרוב המוחלט מתרוצץ. מי שנזקק לקיבוץ נדבות מעמותות למי שקונה את עצמו לדעת. בין העבדים שבתחתית הסולם לאלו שחושבים שהם לא עבדים שלב שניים מעליהם. בין מי שמגיע סחוט ורק חושב על החופשה, למי שיצטרך לעבוד בעבור פרוטות גם בימי חול המועד. רובם ככולם כבר לא חושבים במושגים של שינוי או מהפכה, רובם ככולם לא חושבים שיש אלטרנטיבה טובה יותר רק רוצים לעבור עוד יום. תכלס אפשר להבין אותם, מותקפים בתעמולת התקשורת, חסרים אלטרנטיבה נגישה.

עבדים הינו וכנראה גם נשאר, עוד שנה של טייקונים שקונים נכסי עם בפרוטות, ועובדים שהופכים לעבדים. החברה שלי בסוף תמצא עבודה קבלנית כל שהיא בתחומה ותעביר עוד שנה מתסכלת וחסרת אופק. אשתי (אהובתי שלי) תחלק מגשים ותקבל מגבות ותרגיש סיפוק ממחוות התודה תודה איזה יופי, גם בזמן שהיא תכניס מגבות לארון ולא תוציא אותם משם לעולם. העם היושב בציון ימשיך לצרוך ולשנוא ולרטון, חלקנו ימשיכו גם לנסות להיאבק בשיטה במציאות באדישות ובעיקר בנטייה של מי שרוצים להיאבק בשיטה במציאות ובאדישות להתפצל ולכלות את כוחם על מאבקי סרק פנימיים. בינתיים חלפה עוד שנת עבדות, מהסקרים אפשר ללמוד שזה לא הולך להשתנות. בגיליון החג של עיתון מטעם אחד ראש הממשלה ילהג על חג החרות, בגיליון של מתחרהו תלהג ראש האופוזיציה על חרות וחג, וכולנו נשאר עבדים, לשיטה, לאדישות, לנוגשי העבדים בעבודה, לבולמוס הצרכנות, לקשיי היום-יום ולהעדר האלטרנטיבה.

 מתוך עבודה שחורה

שתי שיחות על רוח

Wednesday, April 13th, 2011

ברוב השיחות על “רוח” אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים

 מאת יפתח גולדמן

 יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי “לייצר אווירה”. כזו היא המלה “רוח”, וכאלה הן נגזרותיה “רוחָני” ו”רוחָניּות” (להבדיל מ”רוחְני” ו”רוחְניות” שלא עליהן מדובר כאן).  למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם “רוחני”, בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים “רוח” ומייצרים ערפל.

 אני לא אוהב שיחות על “רוח”, ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על “רוח”, ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. אני מבקש ממנו שינסה לצקת במושג משמעות ברורה. אני לא מחפש הגדרה מילונית מדויקת, ממצה וחסרת יוצאים-מן-הכלל. הדרישה להגדרה מילונית כזאת היא דרך להרוס דיאלוג, לא לבנות אותו. לעולם אי אפשר לספק הגדרה מילונית מדויקת, ממצה וחסרת יוצאים-מן-הכלל. נסו להגדיר כך משהו – כל דבר ויהיה הפשוט ביותר – ותראו שלא תצליחו (נסו לספק הגדרה כזאת למלה “כסא”, למשל, או למלה “בקבוק”). אני לא מבקש הגדרה, אם כן, אלא משמעות. משמעות ברורה המחייבת את הדובר. אבל ברוב השיחות על “רוח” אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.

 לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג “רוח” בפיו של בן שיחי.

 את השיחה הראשונה ניהלתי עם פרופסור ישעיהו תדמור, יו”ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך. אני מודה שכששמעתי לראשונה את שמה של התנועה הזאת חשבתי שמדובר בפרודיה. אבל בשיחתנו התגלה פרופסור תדמור כאדם רציני מאוד. משום רצינותו, הוא לא הסתפק באווירה כללית כתחליף למשמעות. כשהוא אמר “רוח” הוא ידע על מה הוא מדבר. “רוח”, כך הסביר לי תדמור, “פירושה הכרה בכך שלחיים האנושיים יש מימד טרסצנדנטי (אפילו רליגיוזי), ושמימד זה הוא השופט העליון של פעולות האדם, של ערכיו ושל עקרונותיו”. (זה כמובן ציטוט מהזיכרון, ואפשר שתדמור היה מבקש לתקן משהו אילו קרא את הכתוב כאן).

עכשיו כבר לא הרגשתי את המים זולגים בן אצבעותיי. הבנתי על מה בן-שיחי מדבר. הבנתי לְמה הוא מחויב. דבריו סייעו לי להבין מדוע לא אצטרף ל”תנועה להעצמת הרוח בחינוך” ומדוע לא אתמוך בה: אינני יודע אם קיים מימד טרנסצנדנטי או רליגיוזי לחיים האנושיים. בוודאי שאיני מוכן לכפור בכך בחופזה. אבל אני כופר בכך שמימד משוער זה צריך לעמוד במרכזו של המעשה החינוכי. אם “רוח” היא מה שתדמור מתכוון אליו, לא צריך, ואולי אסור לחנך “חינוך רוחני”. בחיי הציבור, מקומו של המימד הרליגיוזי הוא בשעות של קודש או של טקסי חג. בחייו של הפרט אפשר שמימד זה יופיע פתאום ברגעים של התגלות. אבל המעשה החינוכי לא צריך לכוון אליו, ומוטב שימעיט לדבר עליו. ממילא אי אפשר להכניס רגעים אותנטיים כאלה אל תוך תכניות הלימודים.

 השיחה השנייה אודות ה”רוח” התנהלה עם סטודנטית בתכנית התואר השני של “המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין בירושלים”, שבה אני מלמד. נירה רוזן היא תלמידה ותיקה שלי. זה לנו כבר הקורס השלישי ביחד. נירה מרבה להשתמש בדבריה במלה “רוח”, “רוחניות” ו”חינוך רוחני”. השיחה בינינו התחילה כדיון סוער למדי ורב משתתפים, בשיעור שבו למדנו את “דלדולה של הרוח באמריקה” מאת אלן בלום. בסוף השיעור נירה נגשה אלי והמשכנו את השיחה בשניים.

 בקשתי מנירה שתסביר לי למה היא מתכוונת במילה “רוח”. היא השיבה, בצדק, שהמילה משמשת במשמעויות שונות בהקשרים שונים. למרות זאת בקשתי שתנסה לזקק עבורי את ליבת המשמעות של המושג עבורה, והיא ענתה כך (אני מלטש כאן קצת את הניסוח, שנאמר בשיחה בעל-פה, כדי לעשותו מתאים לטקסט כתוב): “רוח היא היכולת לזהות חיבור אמיתי, וקשר חי ועמוק, בין הפנימיות שלי (רגשותיי, מחשבותיי, תקוותיי, פחדיי וכדומה) לבין יצירותיה של התרבות האנושית. חינוך רוחני פירושו הקניית היכולת הזאת לתלמידים”.

 דבריה של נירה המשיכו להעסיק אותי זמן רב אחרי שהשיחה הסתיימה. אני לא בטוח שהיא ספקה כאן הגדרה טובה למושג “רוח”. קשה לי לחשוב על מקרים רבים שבהם אדם אומר “רוח” ומתכוון למשהו מעין זה. אבל נדמה לי שנירה ניסחה כאן בצורה מדויקת ופורה את עיקר תפקידו של המורה במקצועות ההומניסטיים – אותם תחומי דעת שאנו קוראים להם לפעמים “מדעי הרוח”.

לבלוג של יפתח גולדמן

עבודה מאורגנת – יותר בטוחה

Tuesday, April 12th, 2011

ריבוי שעות עבודה ביום לעובד ותגמול לפי הספק, מהווים מקור לעלייה במספר התאונות במקום העבודה ולגידול במספר הנפגעים

 מאת ירון דישון

 במחצבות נחשונים נפל פועל מגובה ונפצע קשה. במושב ישע התהפך פועל שעבד עם מלגזה ומצבו מוגדר אנוש. באתר העבודות של תחנת הרכבת ביבנה נהרג מנהל עבודה מטרקטור שנסע לאחור ולא הבחין בו. ברחוב חלוצי התעשייה בחיפה נפצע קשה פועל שידו נתפסה במגרסה ונקטעה. באזור התעשייה דלתון, ליד צפת, נהרג פועל לאחר שנפל למיכל ונשאב לתוך מכונה במפעל לייצור טחינה. באזור התעשייה עטרות נפלו שני פועלים מגובה במפעל ליצור מזון ונפצעו באורח בינוני עד קשה. באתר בניה ברמת גן נפצע קשה מפעיל מחפרון שהתהפך ורגלו נכרתה. שני פועלים נפצעו קשה בנפילה מגובה בשכונת גילה. במפעל ברזל באזור התעשייה בקריית גת נהרג פועל אשר נפגע בראשו ממכונת חיתוך.

 קשה להאמין, אבל אלו רק חלק מתאונות העבודה החמורות שהתרחשו בשבועיים האחרונים בלבד(!). על פי הנתונים של משרד התמ”ת, מידי שנה נהרגים בממוצע 53 עובדים בתאונות עבודה קטלניות. בממוצע – כל שבוע נהרג עובד במקום עבודתו. על נתון זה יש להוסיף את מספר הנפגעים במקומות העבודה, מפגיעות קלות ועד פגישות חמורות ואנושות. מספר הנפגעים בתאונות עבודה הוא עצום ועומד בממוצע על כ-60 אלף נפגעים בשנה – 164 נפגעים ביום!

 אכן, אי-אפשר לומר שלא נעשה דבר על מנת להלחם בתופעה. המוסד לבטיחות ולגיהות מקדם הדרכות למנהלים ולעובדים ובמשרד התמ”ת נמצא האגף לפיקוח על העבודה האחראי לאכיפת חוקי הבטיחות. אך העובדות מוכיחות שבכך אין די. כמאמר הפתגם הידוע: “תאונות לא קורות, הן נגרמות!”.

***

דו”ח שפרסם לאחרונה מרכז המידע והמחקר בכנסת הצביע על הקשר בין השינויים בעולם העבודה ובין שכיחות מקרי מוות ופציעה במקומות העבודה. לפי הדו”ח, צורות העסקה חדשות ובהן עבודה קבלנית ומיקור חוץ וכן הסדרים חדשים כמו ריבוי שעות עבודה ביום לעובד ותגמול לפי הספק, מהווים מקור לעלייה במספר התאונות במקום העבודה ולריבוי מספר הנפגעים. מהדו”ח עולה כי השאיפה למיקסום רווחים ויצירתם של צורות ההעסקה העקיפות, מביאה לירידת החשיבות אותה מעניקים המעסיקים לכללי הבטיחות והבריאות בעבודה, ומביאה בתורה לעלייה במספר הנפגעים. עוד עולה כי גם העובד עצמו, כאשר הוא נדרש לשעות עבודה רבות ומקבל תגמול לפי הספק, אינו מקפיד על כללי הבטיחות וזאת על מנת לשמור על שכרו ועל מקום עבודתו.

נראה אם-כן, כי פיקוח והדרכה למעסיקים ולעובדים הם חשובים, אך בכך אין די. מתוך הבנה כי בסופו של דבר ההקפדה על הבטיחות והבריאות בעבודה היא אינטרס מרכזי של העובדים, אשר בתנאים הקיימים מתקשים לשמור עליהם באופן פרטני, יש לראות את חשיבותו של ארגון העובדים. ועד עובדים פעיל ומעורב, הלוקח חלק בעיצוב תנאי ההעסקה ותנאי העבודה יכול להוות גורם מרכזי בשמירה וביישום כללי הבטיחות והבריאות במקום העבודה. דוגמא לעניין זה התרחשה במפעל ‘אקרשטיין-ירוחם’, אשר עובדיו התארגנו במסגרת ‘כוח לעובדים’ ופנו למו”מ להנהלה, כאשר אחת הדרישות הייתה שיפור תנאי הבטיחות לאור שורה של מקרי פציעה שהתרחשו במפעל.

 על המעסיקים ועל הרשויות הממונות להבין כי התארגנות עובדים במקום העבודה ועירוב נציגי העובדים בעיצוב וביישום כללי בטיחות ובריאות מהווה כלי מרכזי במניעת פגיעות של עובדים במקום העבודה.

 ב- 28 באפריל מצוין יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת ההרוגים והפצועים בתאונות עבודה, אשר בישראל  מקודם על-ידי ארגון ‘יתומים’. בתאריך זה יש לזכור את הקשר בין בטיחות בעבודה ובין חשיבותה של העבודה המאורגנת. תוך כך אפשר לעמוד על הקירבה בין מועד זה ובין תאריך נוסף, שלושה ימים מאוחר יותר, והוא האחד במאי, חג הפועלים והיום בו מעלים על נס את חשיבותה של העבודה המאורגנת.

הכותבן הוא חבר אסיפת הנציגים של “כוח לעובדים”, חבר יסו”ד ומנהל הדרכה במרכז אדווה

לגבות או לא להיות

Sunday, April 10th, 2011

העמקת נטל המס על בעלי היכולת לאחר 30 שנה של הורדות מסים דווקא למי שיש לו, תבלום את התהליך ההרסני של התרחבות הפערים וקריסת המעמד הבינוני

מאת: ק. טוכולסקי

בשבת לפנות בוקר, הכותרת של ה”דר שפיגל” דיווחה על הסכמות בין הרפובליקנים והדמוקרטים בארצות הברית לגבי התקציב, שימנעו את השבתת המדינה. יהיו ההסכמות אשר יהיו, הוויתור של אובמה לבעלי ההון בכך שלא ביטל הטבות מס למאיון העליון יותירו את ארצות הברית עם חוב ענק. על רקע זה החלה לפעול בארה”ב תנועה חדשה – “פעולה אמריקנית, הרוב האמיתי” שמה – המפיצה מידע אודות הטבות המס של טייקונים ותאגידים שמראה כיצד ניתן לחסל את החוב הלאומי באמצעות ביטול הטבות ומקלטי מס.

בבריטניה ההמונים ברחובות זועמים על כך שממשלת ימין מרכז מנסה לשקם את שוק ההון על חשבון הציבור הרחב ובעיקר בלי ששוק ההון ישלם. תעמולת החתונה המלכותית של הצהובונים לא מסתירה את הזעם ולא מונעת פעילות עממית כנגד הקיצוצים הרחבים בתקציב שהממשלה השמרנית-ליבראלית גוזרת על הציבור הרחב. גם בבריטניה נפל האסימון, וראו איזה פלא, הציבור הרחב מעדיף בתי חולים ומועדוניות לקשישים ע”פ הטבות כלכליות לסיטי ומקלטי מס לאדירי הון.

תנועת “אל-קיצוץ” (לא מצאתי תרגום טוב יותר ל-UNCUT-UK )  צוברת פופולאריות רבה ברחוב והלייבור מתאוששים במהירות וכבר זכו בבחירות משנה במחוזות שונים (בבריטניה לא מכניסים את הבא בתור, אלא בוחרים במהירות מחליף). בהסברה של אנשי ה”אל קיצוץ” והלייבור בולטת הטענה שהקיצוץ התקציבי בין 91 מיליארדי הליש”ט של הממשלה יכול להימנע באמצעות ביטול הטבות ומקלטי מס לטייקונים ותאגידים. וכך, למרות הספינים המתוחכמים של לוביסטים ויחצנים, למרות המיסוך שמנסה העיתונות הצהובה של בעלי ההון בראשות רופרט מרדוק לזרות בציבור, ההבנה מחלחלת: לא חייבים לקצץ בשירותים לציבור ובאיכות החיים הבסיסית בכדי להציל את הכלכלה. צריך לבחור מי ישלם את מחיר המשבר: יוצריו, מי שמתעשרים מן השיטה הכלכלית הקיימת, או הציבור הרחב.

הציבור מתחיל להבין שהשאלה האמיתית היא מי ישלם, העשירים או אלה שמתחתיהם. מי ישא על גבו את מחיר המשבר – מי שיש לו או מי שאין לו. האם המדינה תחסוך על חשבון הציבור, או שהמדינה תממן את צרכי הציבור מכיסם של בעלי היכולת שצוברים את ממונם על חשבון כלל האוכלוסייה, ועל גב עבודתם של מי שנתבעים כעת לשאת לבדם במחיר.

***

מדינת הרווחה המודרנית על שלל גרסאותיה ניצבת בצומת פשוטה – לגבות או לא להיות. לחזור להרחבה של המיסוי על בעלי היכולת, לבטל את הטבות המס ומקלטי המס, למכסם את הגבייה על מחצבים ושאר נכסים שלא ניתן להבריח ממנה, להעמיק את הגבייה ולפעול, ביחד עם מדינות אחרות, כנגד מקלטי מס ולמען אמנות מס בינלאומיות, שיהפכו את המנוסה של הון ללא כדאית ואף לא אפשרית, או להמשיך בתהליך של התפוררות והרחבת פערים. באמצעות העמקת נטל המס על בעלי היכולת לאחר 30 שנה של הורדות מסים דווקא ממי שיש לו, ניתן יהיה לעצור את התהליך ההרסני של התרחבות הפערים והתרוששות המעמד הבינוני. במקום לפרנס בנקים ותאגידים אפשר יהיה לחסל את החובות של המדינות, להרחיב את השירות שהן נותנות לאזרחים, להעלות את רמת החיים של האוכלוסייה, ולצמצם פערים.

כדאי לנו ללמוד מהגרמנים הזועמים על התרחבות הפערים במדינה למרות שממשלתה של מרקל מדברת על כלכלה מוצלחת. מה שהציבור שם רואה זה שהעיריות פושטות רגל בזמן שיש דיווחים על כלכלה, לכאורה, משגשגת.

זה הזמן בישראל להעלות מסים לטייקונים ותאגידים, על מחצבים ועל הון כדי לצמצם את החוב ולהרחיב את מגוון ואיכות השירותים של מדינת הרווחה; כדי להבטיח למדינה חוסן כלכלי שיאפשר צמצום פערים. גם כאן, כמו בעולם כולו, הברירה היא פשוטה, לגבות את מה שצריך וצודק מהעשירים או להמשיך לרושש את כל הלא עשירים: השאלה היא – לגבות או לא להיות.

מתוך “עבודה שחורה”