Archive for March, 2011

אל תחריר ברחוב ארלוזורוב

Thursday, March 31st, 2011

ההסתדרות היא ארגון בלתי דמוקרטי בעליל, ובחירותיו של העומד בראשו מעידות על אופורטוניזם. מאבק העובדים הסוציאליים והאומץ שהפגינו במהלכו עשויים לסמן את תחילתו של מרד לדמוקרטיזציה

 מאת לב גרינברג  

אחרי הפגנה של תשע שעות מול הוועד הפועל של ההסתדרות החליט מרכז איגוד העובדים הסוציאליים לדחות את ההסכם שהשיג עופר עיני במשא ומתן עם האוצר. זאת הייתה אחת ההפגנות הממושכות ביותר על מדשאות הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב, אשר הושפעה כנראה מרוח המהפכה המצרית ושביתת השבת בכיכר אל תחריר.

גם האומץ של חברי וחברות המרכז לדחות את הצעת יו”ר ההסתדרות למרות צעקותיו ואיומיו הזכיר את האומץ של מפגיני מצרים. האם יש סיכוי שבהשראת המהפכות הדמוקרטיות בסביבה ישתחררו העובדים משלטון ההסתדרות עליהם ומשם תתחיל הדמוקרטיזציה של ישראל? הדבר תלוי בעובדים, ובראש וראשונה העובדים הסוציאלים שנאלצו בסוף המאבק להשלים עם הסכם רע שנכפה עליהם על-ידי שיתוף פעולה בין ההסתדרות, האוצר ובית הדין לעבודה.

סנונית ראשונה לאפשרות של דמוקרטיזציה באה למחרת ההפגנה הממושכת מול הוועד הפועל כאשר עובדי כימיקלים חיפה החליטו לפרוש מההסתדרות ולהצטרף לארגון “כוח לעובדים“. אם יש ארגון דמוקרטי הקורא תגר על השליטה המונופוליסטית הכפויה של ההסתדרות, הרי שזהו הארגון הקטן שהחל מארגון עובדי קופי שופ ועובדי מעבדות והמאבטחים של מכון ויצמן והפך לאט לאט לאיום על ההסתדרות בכל מקום בו היא נכשלת.

עצם האיום של “כוח לעובדים” מחזק את העובדים במשא ומתן. במו”מ של העובדות הסוציאליות עם האוצר הוזכר איום המתחרים כדי לנמק את הצורך בצו הרחבה שיגן על 5,000 העובדות הסוציאליות הבלתי מאורגנות ומועסקות בעמותות והשירותים המופרטים. הרי השלב הבא הוא לארגן אותן ב”כוח לעובדים” או במקרה הטוב יותר להדיח את הנהגת האיגוד ולדאוג לפרישתו מההסתדרות.

ההסתדרות היא ארגון בלתי דמוקרטי בעליל, בו לאגף לאיגוד מקצועי ולמועצות הפועלים סמכות עליונה מעל לועדי עובדים ולאיגודים המקצועיים. סמכות זו מתבטאת בחובה לקבל אישור של ההסתדרות לצאת לשביתה, במעורבות ההסתדרות בניהול המו”מ, ובסמכותה לחתום בשם העובדים – גם בניגוד לרצונם. שליטתה נשענת על שיתוף הפעולה עם הממשלה וארגוני המעסיקים, הגובים עבורה את דמי החבר ודמי טיפול מקצועי על-ידי ניכויו בתלוש המשכורת.

ההסתדרות משתפת פעולה עם האוצר בהפרטה וההעסקה הקבלנית הפוגעת בעובדים המאורגנים, וגם ביצירת הסכמי דור ב’ הפוגעים בעובדים הצעירים. בזמן שביתת העו”סיות  הציע עיני, בלי בושה,  לשקול הסכמי דור ג’!

הבעיה, כמובן, איננה עיני האיש אלא המבנה הבלתי דמוקרטי של ההסתדרות. אבל דווקא בגלל שליטתו הריכוזית על ארגון ביורוקרטי יש ליו”ר כוח עצום לנהל מאבקים לפי ראות עיניו. עמיר פרץ בחר לנהל מאבקים בעלי משמעות סמלית: נגד סגירת מפעל אומן באופקים ובעד זכות ההתארגנות של עובדי הדרום של כימיקלים חיפה, בעד זיכוי חצי אחוז לעובדת השכירה ונגד הפגיעה בפנסיה. מאבקיו עוררו תקווה למנהיג חברתי והאכזבה ממנו הייתה רק כאשר הפך לשר הביטחון. גם עיני בוחר מאבקים הנראים לו משיקולי תדמית, אבל בחירותיו מצביעות על אופורטוניזם ושרירותיות, שהם ביטוי לכוחו הריכוזי העצום מעצם היותו יו”ר ההסתדרות.

העובדים החזקים אינם זקוקים להסתדרות כדי להיאבק על תביעותיהם. כך ועדי חברת החשמל ובזק, ואיגודים אוטונומיים כמו המהנדסים והטכנאים. איגודים אחרים פרשו מזמן מההסתדרות, כמו ארגון המורים, הסתדרות הרופאים, וועדי הסגל הבכיר באוניברסיטאות. ההסתדרות מתמקדת בהסכמים קיבוציים של העובדים החלשים בסקטור הציבורי, וגם בפרטי, בו ההסתדרות איננה טורחת לארגן את העובדים ומסתפקת בצווי הרחבה.

הרחבת המרד נגד השליטה הבלתי דמוקרטית של ההסתדרות והממשלה בשוק העבודה עשויה להיות אחת הבשורות הגדולות של הצטרפות ישראל למגמות הדמוקרטיזציה במזרח התיכון. השליטה הבלתי דמוקרטית בעובדים לא נגמרת כמובן בחברי ההסתדרות וגם לא בעובדים ישראלים בלתי מאורגנים, היא נמשכת בחוסר ההגנה והזכויות של העובדים הפלסטינים, של העובדים הזרים החוקיים והבלתי חוקיים. מי שישכיל לאתגר את כל אלה יהפך למחולל הדמוקרטיזציה של ישראל.

פרופסור לב גרינברג הוא מחבר הספר “ההסתדרות מעל הכל” (הוצאת נבו, 1993), ושימש כיועץ בכיר לרפורמות במבנה ההסתדרות בשנים 1994-1997

 מתוך העוקץ

בדרך למרי אזרחי

Sunday, March 27th, 2011

במאמר זה אני מציג את המסלול שעשיתי, מפועל ייצור לפעיל חברתי, וכן אני מנסה לברר כיצד אפשר לעשות שינוי בסדרי העדיפויות בחברה הישראלית. לנו, מהפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית, יש את הברירה

 מאת ג’קי אדרי

 בתשעה ביוני 2004, פוטרתי מעבודתי כעובד קבלן במפעלי ים המלח. שום דבר בְּעָבָרי לא הכשיר אותי להיות פעיל חברתי למען זכויות לעובדי קבלן. גם אז, כהיום, התנגדתי לתהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות ככלל ושל מפעלי ים המלח בפרט. ראיתי בהפרטה אסון חברתי-כלכלי ואף הצבעתי על עירי, דימונה כמיקרוקוסמוס לבחינת ההפרטה על ציר הזמן הארוך. הן ההיבטים החברתיים והן ההיבטים הכלכליים של אותה תקופה השתלבו לכדי תמונה אשר הייתה אמורה להתריע בפנינו על הרעות החולות של הפרטת משאב הטבע הלאומי המופק מים המלח. נוצרו תופעות גלויות של יצירת מעמדות בתוך העיר והרחבת הפערים החברתיים, וכן תופעות סמויות: עושר רב וממוקד המגיע לקבוצה קטנה מאוד שאינה תורמת מאומה לכלכלה המקומית והמתפתחת או לקהילה הסובבת אותה.

 הסוגיה של זכויות לעובדי קבלן תפסה תאוצה ואוזן קשבת במרחב הישראלי החל משנת 2004. חשתי שישנה נכונות ציבורית להקשיב לחשיפת דפוסים של ‘עבדות-מודרנית’ הקיימים בישראל, כפי שנחשפו בסרט ‘זהב לבן עבודה שחורה’. מעבר לתמיכה הרגשית, התפתח דיאלוג רחב היקף בנושא זכויות עובדים והפרתם החוזרת ונשנית ע”י הרשויות, ובראשן ממשלת ישראל, המעסיקה רבבות עובדי קבלן נטולי זכויות. אין לי שום צל של ספק שההמחשה הוויזואלית בסרט של העסקת עובדי קבלן במפעלי ים המלח יצרה את נקודת המפנה שקשרה את בעלי ההון-הממשלה-זכויות עובדים כמקשה אחת שצריך לדון בה בהרחבה, ובדיונים ציבוריים רחבים בין אם באקדמיה ובין אם במרחב הציבורי.

מחוץ לגדר

בשלבים הראשונים של המאבק חשבתי שדפוסי העסקת עובדי קבלן הם ‘מורסה’ מקומית בדימונה ובמפעלי ים המלח. מהר מאוד התבדיתי, והבנתי שדפוסי העסקת עובדים בהעסקה פוגענית דוגמת ‘עבדות מודרנית’, פושטים בכל רחבי מדינת ישראל. למדתי גם כי התורה הקפיטליסטית אינה יודעת להבדיל בין דתם, מוצאם, צבעם ואמונתם של קורבנותיה. היא פוגעת בכולם. כך מצאתי את עצמי נאבק למעשה גם על זכויותיהם של ערביי ישראל ופלשתינאים. הרי אי אפשר לדרוש זכויות לעובדי קבלן המתבססות על זכויות האדם מבלי לְכַנֵס מתחת לאותה המטריה את כל בני האדם.

עם החשיפה התקשורתית הגדולה, המרחב הישראלי הפוליטי והמרחב של הארגונים החברתיים ניסו לקטלג אותי תחת תוויות, כל אחד לפי הבנתו. השמאל הישראלי ראה בי לוחם צדק למען זכויות האדם ועובדי הקבלן, אבל נרתע ממני, היות שנוסף על כך, הייתי לוחם ימ”מ, שילדיו קצינים בצה”ל, נאמן למדינה ולדגלה. לעומתו, הימין הישראלי מאוד נרתע מכך שהאמירות השמאליות אינן מסתכמות במתן חשיבוּת לפעולה לקידום מאבק עובדי הקבלן. לא נותר לי אלא להמשיך ולפעול מתוך הבנה כי בתוך הניגודיות הישראלית בין יוניות לנציות פוליטית לא אקבל תמיכה מהותית למאבק.

 נקלעתי גם לסיטואציות שדרשו ממני להתעלות מעל הנורמה, ולהתמודד עם סוגיות מאוד קשות. זכור לי, שהגעתי להרצאה במכון שפינוזה בירושלים, כשאני מודע לכך שד”ר ישי מנוחין, ידידי, פועל בנחרצות להביא את קציני צה”ל, בהם בני, לבית המשפט בהאג כפושעי מלחמה. אך למרות הידיעה הכואבת, הופעתי בסמיכות אליו, בשם המאבק למען זכויות לעובדי קבלן. מהצד השני הופעתי להרצאה בפני המטה כללי של צה”ל, בידיעה ברורה שיש שם אנשים אשר מפרים זכויות אדם בשטחים ובכלל, ובשם המאבק דיברתי גם איתם. הקוטביות הזאת הובילה לתגובות קשות מהימין: החל מזה שאני פועל בשם הקרן החדשה לישראל ולמעשה אני סוכן של קרן פורד (קרן המואשמת באנטי ציונות על ידי הימין. המערכת), ועד לכך שאני סוכן סמוי של השמאל הפוסט-ציוני שרוצה לקעקע את יסודות המדינה. מהשמאל טענו שאני ‘הורג’ ערבים, מניף דגל ישראל, וכי אני בכלל סוכן של הימין בשורות השמאל. כך נשארתי עם מאבק, עם תוויות ועם המון ‘רעש’ שהשאיר אותי מנודה ומחוץ לגדר במרחב הפוליטי הישראלי.

 הברירות השונות

הפנמתי כי אני לבד. בתחילה עוד ביקשתי סיוע ותמיכה מארגונים, ואמנם, ארגונים שונים נתנו לי במה לדבריי, אך מעולם לא נתנו לי בית. תמיד נשאלתי מה ‘הטייטל’ שלך? מה לרשום על המסך? ואני מעולם לא ידעתי לענות. אולי לא עניתי כי בחרתי להישאר ‘מחוץ לגדר’, בדיאלוג תמידי עם כולם, ומתוך הבנה בסיסית ששינויים לא יגיעו מהפוליטיקה המפלגתית, ובוודאי לא מהארגונים החברתיים. הייתי משוכנע כי שינויים חברתיים מבניים ועמוקים יכולים להגיע רק מפעילות חוץ פרלמנטארית, וכי אין למערכת הפוליטית ולארגונים החברתיים את הכלים לבצע שינויים קשים שיערערו את עצם קיומם האלקטוראלי והארגוני. שמתי מבטחי ברעיון, כי לעומת אלו, המאבק חברתי הקורא תיגר על הכללים חייב לפעמים לפעול מחוץ לכללי הדמוקרטיה על מנת להביא לשינויים מרחיקי לכת.

התורה הקפיטליסטית הפכה ברבות הימים ל’קפיטליזם-קניבליזם’. כיום היא נמצאת בשיאה המכוער ביותר עד כה. הציבור מתחיל להבין כי בעלי ההון הופכים את חיי כולנו – אישיים וחברתיים כאחד – לצרים ואנוכיים. אבל הבנתי שכשאנשים מרגישים את האיום של הקפיטליזם בכיס הפרטי שלהם, בשירותים אשר נגזלים מהם בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך, כשהם מבינים שהם לא שותפים ולא יהיו שותפים לחגיגה הגדולה של ‘הצמיחה הכלכלית’, ניתן להתחיל ולהראות להם את התורה הקפיטליסטית ואת השליטה שלה בשם עקרון שוק חופשי מפוקפק כחוסר הוגנות.

 שלטון הימין הנוכחי, החסיד של תורה זו, חש את הסדקים באמון הציבור והתחיל במסע ארוך לחזק את ערך המדינה ה’קדוש’ כערך עליון, שצריך להגן עליו גם במחיר פגיעה באזרחי המדינה. אפשר לומר כי הימין ‘גונב’ כלכלית את אזרחי המדינה, למען ערך המדינה העליון ועוטף את פעולותיו בסכנה מטילת אימה על המדינה. האזרחים, קורבנות הגיון השוק חסר הרחמים,  ש’בזכותו’ ירד ערכם החברתי, נקראים כעת, להיות נאמנים למדינה. לדידם, המדינה ו’השוק’ אינם תלויים זה בזה.

מנגד, תורת הסוציאליזם הטהור פשטה את הרגל. הסוציאליזם יכול היה להתקיים בתוך מציאות תעשייתית מוקדמת, של כלכלה עולמית חלשה, כשהגידול הדמוגרפי דרש שותפות וחלוקת משאבים בצורה שוויונית, וזה כשלעצמו היה הדבק שאפשר למדינות לשמור על עצמאותן וצביונן. הסוציאליזם החל לדעוך עם התפתחות התעשייה העולמית. אולם בדרך לגסיסתו הסופית ידעה האליטה של הסוציאליזם ‘לדבר’ עם התורה הקפיטליסטית, להתכסות באיצטלה פוליטית של שמאל ולפעול מאחורי הקלעים כאחרוני הקפיטליסטים. גישת ‘הדרך השלישית’ היא הדוגמה הקלאסית להתנהלות זו, והמבטא הברור שלו ביותר כיום הוא שר הרווחה יצחק (בוז’י) הרצוג, שבמעטה ‘חברתי’ מפריט את שירותי הרווחה עליהם אמון משרדו.

 סוציאל-דמוקרטיה היא רעיון פוליטי מתוחכם מאוד שאנשיו מגיעים הן מהקפיטליזם הרך, והן מהסוציאליזם. הם יודעים לזהות את הסכנות החברתיות-כלכליות הטמונות בקפיטליזם ויודעים להביא מהסוציאליזם כלים שיאפשרו למתן את הקפיטליזם. אולם, הסוציאל-דמוקרטים בישראל, מתוך שהם מאמינים בפעולה ‘בתוך’ המערכת, לא מסוגלים לקדם רפורמות עמוקות בכלכלת השוק. האפשרות הסוציאל-דמוקרטית לבצע מהלך רפורמטורי כלכלי-חברתי דועכת אל מול סך הפשרות הפוליטיות הנדרשות לפעולתו בתוך כלכלת השוק. לכן הסוציאל-דמוקרטים בישראל בוחרים לקדם דיאלוגים, מחקרים, והחלפת דעות ואינם מרשים לעצמם להקריב את כל ‘סל הכלים’ שלהם למען שינוי עמוק ומידי. הסוציאל-דמוקרטים בונים תודעה חברתית חשובה בדרך לשבירת הקפיטליזם העכשווי, אולם אין להם את הכלים לבצע מאבקים מעבר למותר בתוך גבולות המשחק הפוליטי, לכן השפעתם תהיה בטווח הארוך ולא בטווח הקרוב, בעוד החברה הישראלית זקוקה להפיכה חברתית-כלכלית, עכשיו.

 מדינה במירכאות

כתושב דימונה הפריפריאלית, אני מסתכל על ‘מדינת תל-אביב’ מבחוץ. גם ילדיי עזבו את הפריפריה וגרים בתל-אביב, אך, אני לא מוטרד מאבולוציה אורבנית-דמוגרפית שמניעה כוחות חיוביים וכוחות שליליים לעורק העסקי-חברתי הראשי של מדינת ישראל במרכז המדינה. מטרידה אותי המחשבה שבעלי ההון שוברים לנו את הנוסחה של מדינת ישראל. עד לפני מספר שנים ‘מדינת ישראל’ היה ערך שהתגאתי בו. לא ערערתי על המובן מאליו. מזה מספר שנים התחלתי להכניס את המילה מדינה למירכאות. ‘המדינה’ גונבת אותי, ‘המדינה’ רומסת את זכויותיי, ‘המדינה’ עושקת את מחצבי המדינה, ‘המדינה’ מנצלת את נעוריי בשם הביטחון, ‘המדינה’ מפלה אותי לרעה, ‘המדינה’ מוכרת אותי לבעלי ההון, ‘המדינה’ מרחיבה את העוני ואת הפערים החברתיים. ‘המדינה’ כמדינה כשלה כשאזרחיה מתחילים להכניס אותה בין מירכאות.

היו מי שטענו כלפי, כי במהלך המאבקים למען עובדי קבלן וכנגד הפרטת משק המים, אני מפר חוק. אבל אני מסתמך על דבריו של ג’ון בורדן רולס, מחשובי הפילוסופים בני זמננו: “המרי האזרחי הוא אקט פומבי שנועד להביא לשינוי מדיניות שמביאה לעוול. המרד נעשה במסגרת נאמנות למערכת כולה והוא רק נגד אותה מדיניות”. מבחינתי, העיקרון דומה לעקרונותיו של גנדי בצעדת המלח המפורסמת מ-1930, אשר הובילה לעצמאות המדינית של הודו מהאימפריה הבריטית. דיינו, לקחת אחריות ציבורית בעזרת מרי אזרחי לא אלים, כדי להביא לשינוי סדרי העדיפויות.

 אני יכול לומר בוודאות דמוקרטית, כי אני לא מפר חוק, וכך גם אותם רבבות אזרחים שנאבקים למען זכויות לעובדי קבלן ומיגור תופעת ‘העבדות המודרנית’, ואותם רבבות אזרחים שאינם משלמים לתאגידי המים כאקט של מחאה חברתית. אנחנו אזרחים עם אחריות חברתית הפועלים נגד העוולות שניחתות עלינו בידי ‘מדינה’ שבחרה להסיר מעל עצמה כל אחריות כלפי אזרחיה.

אני בוחן במשנה זהירות את ההשלכות לקריאה למרי אזרחי, אני מודע לסכנות ל’מדינה’ באזרחים שעולים על בריקאדות ונפיצותו של כאוס מתפרץ. אני פוחד מאינתיפאדה אזרחית-חברתית והשלכותיה על ‘המדינה’. אולם ולמרות הכול, או ש’נצא מהקופסה’ ונפעל, או שקולנו לא ישמע, ואז גם לא יעזרו הקפיטליסטים ולא יעזרו הסוציאליסטים ולא יעזרו הסוציאל-דמוקרטים. נאבד את היקר לנו ביותר והוא המדינה.

 ייתכן שאם נשתוק, אנחנו כאזרחים לא ראויים שתהיה לנו מדינה! כי אנחנו לא יודעים לשמור עליה ולהילחם עבורה. בין הבחירה להכניס את ‘המדינה’ למירכאות לבין יציאה למרי אזרחי והסרת המירכאות מהמילה מדינה, אני בוחר לצאת למרי אזרחי גדול, אקטיבי, ולא אלים. מרי להצלת המדינה לאור חזון חדש ששם את שוויון ערך האדם וזכויותיו בליבת פעילותה של מדינת ישראל.

 יצחק ג’קי אדרי הוא פעיל חברתי וגיבור סרט התעודה “זהב לבן עבודה שחורה”. בימים אלו הוא מוביל את מטה המאבק הארצי בהפרטת המים ותאגידי המים.   adri_itz@013net.net

 מתוך “חברה”, 48  

קיינס כפשוטו (ב)

Monday, March 21st, 2011

המשבר האחרון הראה שרוב הממשלות, רוב כלי התקשורת, כולל אלה הנחשבים לניאו-ליברליים, ורוב מוחץ של הכלכלנים תמך במדיניות קיינסיאנית למהדרין (חלק שני ואחרון)

מאת שאול פומרנץ

בעוד שהטענה שמחסור בביקושים היא מנוע מרכזי במחזור העסקים התקבלה בסופו של דבר כמעט על כולם, הטענה שהדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה היא בהגדלת הביקוש על ידי הממשלה, התקבלה פחות. וכך אמרו משכללי התיאוריה: אם הבעיה היא שהריבית לא יורדת מספיק, אולי פשוט כדאי לנסות להשפיע על הריבית, לא? אם אתם לא חיים מתחת לסלע בשנים האחרונות, אתם גם בטח רגילים לשמוע שבנק ישראל קובע את הריבית, ולא, כמו שניסיתי להגיד קודם, הבנקים שמנסים להלוות את הכסף שלהם, ופשוט בוחרים מחיר מתאים. אז בואו נעשה קצת סדר.

מה זה בדיוק הריבית שבנק ישראל קובע? הרי הבנק לא מחוקק חוק שממחר כל ההלוואות במשק צריכות להיות בריביתX , אז מה בדיוק בנק ישראל עושה?

לנהל בנק זה אמנם עסק משתלם מאוד, אבל גם כאב ראש גדול. כל יום נפרעות אלפי הלוואות בסכומים שונים, ניתנות הלוואות חדשות וחסכונות חדשים מופקדים. לאורך זמן בנק אחראי דואג שהכסף שהוא צריך להחזיר לבעלי חסכונות שיום פירעונם הגיע יתאזן עם החסכונות החדשים שהופקדו בבנק. אבל לפעמים לא כל יום האיזון הזה נשמר על השקל. מה עושה בנק שקולט שמחר בבוקר הוא צריך להחזיר כסף לבעלי חסכונות שנפרעו (או לתת את הכסף של משכנתא שנחתמה אתמול), אבל אין לו מספיק כסף מזומן כרגע? מה שכל אחד מאיתנו עושה – הוא לוקח הלוואה מבנק אחר. ההבדל לעומת אנשים רגילים הוא שההלוואות האלו הן בדרך כלל ליום אחד, ומוחזרות למחרת. הריבית היומית הזו תקבע כדי להביא לשיווי משקל בין הבנקים שדווקא היום יש להם קצת יותר כסף, ובמקום לשבת על הכסף הם מעדיפים להלוות אותו ליום אחד, ובין הבנקים שדווקא היום חסר להם.

וכאן בנק ישראל נכנס לסיפור. אם בנק ישראל רוצה להוריד את הריבית הזו, הוא צריך לדאוג שלבנקים שרוצים להלוות לבנקים אחרים יהיה קצת יותר מזומן, וגם שהבנקים שרוצים ללוות יצטרכו קצת פחות. יותר היצע ופחות ביקוש – ריבית בין בנקאית יותר נמוכה. אז מה בנק ישראל עושה כדי להשיג את זה? הוא פשוט מדפיס כסף, וקונה מהבנקים נכסים לא נזילים, בד”כ אגרות חוב ממשלתיות תמורת הכסף החדש שהוא הדפיס (לפעמים הוא גם מלווה ישירות לבנקים, זה פחות חשוב כרגע). ככה שהבנקים לא הרוויחו כסף מהעניין, אלא רק הפכו נכסים לא כל כך נזילים, למזומן שהם יכולים להשתמש בו מהיום להיום. בקיצור, אם הבנק המרכזי מדפיס הרבה כסף, הוא יוריד את הריבית. אם הבנק המרכזי לא מדפיס, ואולי אפילו סופג כסף מהבנקים (מוכר אג”ח, ולוקח אליו מזומן) – הוא יעלה את הריבית.

***

איך ההתערבות בהלוואות ליום אחד בין הבנקים משפיעה על המשכנתא שלי?

תחשבו על בנק שצריך להחליט אם להלוות כסף לבנק אחר ליום אחד בריבית של 1%, או להלוות אותו לבעל עסק שצריך הלוואה לשבוע אחד. כמה ריבית הבנק יבקש על השבוע הזה?  הבנק בעצם צריך לבחור בין להלוות את הכסף כל יום מחדש ליום אחד, במשך שבוע, או להלוות אותו פעם אחת לכל השבוע. כמה הוא ירוויח בסך הכל אם הוא ילווה אותו כל יום מחדש? תלוי מה הציפיות של הבנק בנוגע לגובה הריבית היומית במהלך השבוע. אם הוא חושב שהריבית תישאר 1%, אז הוא ידרוש על הלוואה לשבוע קצת יותר מ 7% (בגלל אפקט של ריבית דריבית). אם הוא חושב שהריבית היומית תעלה – יבקש יותר, אם הוא חשוב שתרד – יבקש פחות (או לפחות בתנאי תחרות – יסכים לפחות). הדבר השני שהבנק לוקח בחשבון זה הסיכון. כל הלוואה עלולה לא לחזור. הלוואה ליום אחד היא די בטוחה, אבל בשבוע – יותר דברים יכולים לקרות. בכל מקרה, הריבית היומית פלוס הציפיות למה תהיה הריבית היומית למשך השבוע, פלוס פיצוי על הסיכון, הן מה שקובע כמה הבנק ידרוש כריבית להלוואה לשבוע. והריבית והציפיות על הלוואה לשבוע, קובעות את הריבית  להלוואה לחודש, וכך הלאה עד לריבית על משכנתא של שלושים שנה.

השפעה על הריבית היומית הבין בנקאית באמצעות הדפסת כסף היא הדרך המרכזית שבה הממשלה מנסה למתן את השפעת מחזור העסקים. אלא שלפטנט הזה יש שתי מגבלות. אחת היא שהמנגנון של שליטה בריבית עובר דרך הדפסת כסף, והדפסת כסף עלולה לגרום לאינפלציה. הרצון ליישב בין המאמץ להשיג ריבית נמוכה ומקסימום תעסוקה, ובין הסיכון ליצירת אינפלציה (ויש שאומרים סיכון ליצירת “בועות”, אם כי על זה יש פחות הסכמה) הוא אחד הנושאים המרכזיים ביותר במחקר ובמדיניות מקרו כלכלית – חתן פרס נובל ג’ורג’ אקרלוף טען פעם שמקרו כלכלה היא במובן מסוים המחקר של הקשר בין אבטלה ואינפלציה. הבעיה השנייה היא שלפעמים אפילו לדחוף את הריבית לאפס לא מספיק כדי ליצור מספיק ביקוש, וגם אם כל המזומן בעולם יוזרם לבנקים, לדחוף את הריבית מתחת לאפס הוא לא יצליח.

המיתון האחרון הוא דוגמא טובה לכך. במאמר מפורסם משנת 1993 פיתח הכלכלן ג’ון טיילור את “כלל טיילור” שטען שהריבית האופטימאלית שבנק מרכזי צריך לקבוע (ושאכן נראה שלאורך השנים בנקים מרכזיים קובעים) היא סוג של פשרה בין רמת האבטלה במשק לרמת האינפלציה.  כלל טיילור הפך עם השנים לנקודת פתיחה לכמעט כל דיון ברמת הריבית הרצויה. לפי כלל טיילור, הריבית שהייתה דרושה כדי להחזיר את המשק האמריקאי לתעסוקה מלאה בזמן המיתון האחרון הייתה מינוס שניים ומשהו אחוז, וזו מטרה שבאמצעות הדפסת כסף בלבד פשוט אי אפשר להשיג.. מה עושים? אחרי שמוצה הכלי של שליטה בריבית, לפי התיאוריה הקיינסיאנית נותר לנו רק להגדיל את הביקושים באמצעות הגדלת הביקוש הממשלתי, ולחזור שלוש פסקאות אחורה כדי להבין מה זה אומר…

מה קיינס לא אמר

קודם כל קיינס לא אמר, ואף אחד לא אומר באופן כללי, שצריכה רבה יותר מביאה לצמיחה מהירה יותר. לפעמים הטענה התמוהה הזו מגיעה כהצדקה למאמץ להגדיל את השוויון הכלכלי בין אזרחים. הטיעון הולך בערך כך: “מי שיש לו פחות צורך חלק גדול יותר מהכנסתו, ולכן העברת כסף מהעשירים לעניים תגדיל את הצריכה, ותגדיל את הצמיחה.”  טיעון הזה שגוי פעמיים. ראשית, הנתונים מראים שאין קשר בין מידת האי שוויון ושיעור הצריכה. בארה”ב למשל, דווקא בשנים של שיאים היסטוריים של אי שוויון, שיעור הצמיחה מתוך סך התוצר הגיע לשיא של כל הזמנים. בישראל – פשוט אין קשר בין המשתנים. שנית, וחשוב מכך, ביקוש לא שווה צריכה. כסף שנחסך לא נמצא מחוץ למשחק הכלכלי – הוא מושקע.  אין שום בסיס, לא תיאורטי ולא אמפירי, לא אצל קיינס ולא אצל אף אחד אחר, לטענה שהגדלת הצריכה תגדיל את הצמיחה. צמיחה מגיעה משני מקורות: גידול במלאי ההון היצרני (מכונות, מבנים, תשתיות, וכיום בעיקר הון אנושי), ושיפורים טכנולוגיים. ואלו דווקא דורשים חיסכון, ולא צריכה. שוויון הוא מטרה בפני עצמה, ולא צריך לעשות קישורים לא נכונים לקיינס כדי להצדיק אותו.

שנית, גם מעבר לטעות שמזהה צריכה עם ביקוש (במקום לזהות צריכה פלוס השקעה עם ביקוש), מחסור בביקוש הוא חלק ממחזור העסקים, ולא חסם על קצב הצמיחה. היעדר ביקוש מספק לא מאפיין את מצבן של כלכלות ברוב המוחץ של הזמן. שליטה בביקושים, אם על ידי שליטה בריבית או במקרים חריגים על ידי הגדלה אנטי מחזורית של הממשלה, היא כלי לייצוב המשק, למזעור של התנודות מסביב לקו המגמה, ולא כלי ליצירת המגמה ארוכת הטווח.  זאת ועוד, בייחוד כשמתמקדים בצד הפיסקאלי (הגדלת הוצאות הממשלה), מדיניות קיינסיאנית היא מטבעה זמנית. או שהממשלה תגדיל את הביקושים ללא העלאת מיסים, ותצבור חובות, מצב שהוא בוודאי לא יציב לאורך זמן, או שהממשלה תגדיל בו זמנית את המיסוי וההוצאות – אבל אז הגדלת ההוצאות תהיה זמנית בלבד אחרת, לאורך זמן, האזרחים יורידו את הביקוש במידה שתעלים את השפעת הגדלת הביקוש על ידי הממשלה. גם כשמתמקדים בצד המוניטארי, כלומר שליטה בריבית, בדרך כלל מדברים על ה-[1]NAIRU – non accelerating inflation rate of unemployment,  כחסם על מידת ההשפעה שיש למדיניות עידוד הביקושים. ניסיון להגדיל את התוצר והתעסוקה לאורך זמן על ידי שימוש בריבית נמוכה עלול לגרום לאינפלציה דוהרת במקום לירידה נוספת באבטלה. לטענה הזו, הגם שאינה חפה מקשיים, יש סימוכין טובים הן תיאורטית והן אמפירית. קיינסיאנאיזם, בקיצור, לא עוסק בצמיחה, אלא במחזור העסקים.

חשוב גם לציין שקיינסיאניזם אין משמעו ממשלה גדולה, אלא ממשלה אנטי מחזורית. ממשלה שמגדילה הוצאות בזמן מיתון ומקטינה אותן בזמן גאות. ממשלה של 30% תוצר שגדלה ב-10% בזמן שפל וקטנה במידה דומה בזמן גאות, היא קיינסיאנית באותה מידה שממשלה בגודל 60% תוצר עושה את אותן הפעולות. שוב, מגזר ציבורי חזק הוא חשוב בגלל שהוא יכול לבצע דברים שהשוק לא יבצע כלל, או לא יבצע מספיק טוב, או לא יבצע בצורה צודקת. לא צריך לנסות להצדיק את הגדלתו בהסתמכות שגויה על פרשנות קלוקלת לקיינסיאניזם.

סיכום

אין ספק שמאז לידת האג’נדה הקיינסיאנית היו שלובים בדיון טונים אידיאולוגיים, ורבים מהמתנגדים עשו זאת מתוך אמונה שהשוק לא יכול לטעות, או אמונה שאסור להעביר משאבים לידי הממשלה. כשפול סמואלסון, מי שספר הלימוד שלו יצר את הקנון של לימודי הכלכלה בכל העולם, החליט בשנות החמישים להכניס את המודל הקיינסיאני לספר הלימוד, פרצו בעולם האקדמי קרבות קשים, לא כולם ענייניים. כיום כל ספרי הלימוד מלמדים את המודל הזה. עם זאת חשוב לזכור שהיו גם קשיים מחקריים רבים ומאוד ענייניים, הן עם התיאוריה הקיינסיאנית – עם כל גדולתה יש בה פערים לוגיים קשים, והמודל שהיא מציגה אינו שלם –  והן עם הראיות האמפיריות הדרושות לאישושה. ויש גם תיאוריות מתחרות, בראשן מחזורי העסקים הריאליים שמציגות אתגר אינטלקטואלי חשוב מאוד לתיאוריה הקיינסיאנית, ושיש להן הצלחות לא זניחות כלל בהתאמת הפרדיקציות שלהן לנתונים.

  עדיין, כפי שהמשבר האחרון הראה, רוב הממשלות, רוב כלי התקשורת (כולל, למשל, האקונומיסט שנחשב, לדעתי לא בצדק, לניאו ליברל), ורוב מוחץ של הכלכלנים (כולל למשל עומר מואב), תמכו במדיניות קיינסיאנית למהדרין בזמן המשבר האחרון. גם אצלן המתנגדים, חלק גדול מההתנגדות נבע מהחשש שמצב החוב של ארה”ב ושל מדינות אירופאיות רבות הוא חמור מכדי לאפשר את הגדלתו – גם אם המטרה ראויה. הדיון בכל מקרה – נמשך, וטוב שכך. לפחות כל עוד כולנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קיינס.

 מתוך “עבודה שחורה”

 


[1] בכלכלה המוניטארית ובמשנתו של מילטון פרידמן המונח מבטא את שיעור האבטלה שמתחת לו האינפלציה מתחילה לעלות

קיינס כפשוטו (א)

Friday, March 18th, 2011

השפל הגדול תפס את הכלכלנים לגמרי לא מוכנים. האבטלה בארה”ב הגיעה לכמעט  25% מכוח העבודה, הייצור התעשייתי נפל כמעט בחצי, הייבוא והייצוא נפלו ב 70% אבל חשוב מזה – לא היה שום סימן שזה עומד להשתנות  אלא שכאן פה נכנס לתמונה כלכלן בריטי בעל אישיות צבעונית, ג’ון מיינרד קיינס שמו (חלק ראשון)

מאת  שאול פומרנץ

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, כולם חזרו לדבר על קיינס. רוברט סקידלסקי שכתב ביוגרפיה מרשימה (שני כרכים ואינסוף עמודים כל אחד) של קיינס, הוציא ספר לכבוד המשבר עם השם הצנוע “שובו של המאסטר”. פול קרוגמן, חתן פרס נובל בכלכלה, פתח בכמה קרבות אקדמיים למחצה בנושא, ובאופן כללי קיינס וקיינסיאניזם נהפכו לנושא לוהט. כטיבם של נושאים לוהטים, הדיוק לא תמיד היה מושלם. אז בואו נדבר רגע על מה בדיוק הקטע של קיינסיאניזם, וכדי להתחיל לדבר על כך, יש להתחיל מאחת מהשאלות הקלאסיות בכלכלה – מאיפה מגיע הביקוש בכלכלת שוק? והשאלה הבלתי נפרדת –  איך נמצא עבודה לכולם אם אין מי שרוצה לקנות?

התשובה המקובלת לשאלה הזו, לפחות עד שנות העשרים של המאה הקודמת, נוסחה על ידי כלכלן ואיש עסקים צרפתי בשם ז’אן בפטיסט סיי, והיא מכונה על שמו “כלל סיי”  או Say’s law. .  מה אומר כלל סיי? במשפט אחד: ההיצע מייצר ביקוש. בכמה משפטים, כלל סיי אומר כך: אתם דואגים שאם נפתח מפעל חדש שבו יעבדו מאה עובדים וייצרו מאה כיסאות, לא יהיה מי שירצה לקנות את הכיסאות? אל דאגה. למאה העובדים האלה תהיה משכורת. עם המשכורת הזאת הם ירצו לקנות דברים, נניח שלחנות. אז עכשיו בעל מפעל השולחנות יזהה עליה בביקוש, וירצה להעסיק עוד עובדים. העובדים החדשים במפעל השולחנות יקבלו משכורת, והם ירצו לקנות איתה דברים, נניח כסאות. והמעגל נסגר. ייצור של עוד מאה כסאות קודם כל ייצר ביקוש לשולחנות בערך זהה לערך הכיסאות שיוצרו (כי כל הערך של הכיסאות החדשים ילך למישהו, לעובדים או לבעל המפעל), ואז הגדלת הייצור של השולחנות – תייצר בחזרה ביקוש לכיסאות. אם יש הרבה מוצרים, אז כמובן שהמעגל הזה יכול להתרחב, ולעבור דרך אלפי מוצרים, אבל הרעיון נשאר אותו רעיון. היצע יצור ביקוש.

***

אבל ההסבר הזה לא שלם. הקורא חד העין בוודאי כבר אומר לעצמו משהו כזה: אבל העובדים החדשים במפעל הכיסאות לא מוציאים את כל המשכורת שלהם, אלא חוסכים חלק ממנה. וחיסכון לא מייצר ביקוש לכלום. אז זהו שלא ממש. חיסכון ועוד איך מייצר ביקוש, והמחשבה שלא היא אולי הטעות  הכי נפוצה בתחום הכלכלה. את הכסף שנחסך העובדים שמים בבנק, והבנק מלווה אותו הלאה. ומי שלוקח את ההלוואה לא לוקח אותה כדי לשבת על הכסף. מי שלוקח הלוואה עושה שימוש בכסף – וזה מייצר ביקוש. איך יודעים שהבנק אשכרה  מצליח להלוות את כל הכסף שיש אצלו? ממש כמו כל מוכר אחר, הבנק גובה מחיר עבור ההלוואה – הריבית. וכשהבנק לא מצליח להלוות את כל הכסף שיש אצלו, הבנק, כמו כל מוכר, מוריד את המחיר, וגובה ריבית נמוכה יותר. כל עוד הריבית חיובית, סימן שהבנק יכול להוריד את המחיר עוד, אבל בוחר לא לעשות זאת. זהו  הסימן שהוא הצליח להלוות את כל הכסף שאצלו (אם נתעלם לרגע מיחס הרזרבה הקבוע בחוק).

הסבר יפהפה. ויש בו לא מעט – בסה”כ, רוב הזמן בין 90% ל 95% ממי שמחפש עבודה מוצא עבודה. אולי חלקית – למרות שברוב הגדול של המקרים מי שמחפש משרה מלאה מוצא אותה, אולי לא העבודה שהוא רצה, אולי הוא מנוצל. אבל יש מספיק ביקוש כדי שרוב מוחץ של אלו שמחפשים עבודה ימצאו אותה, וזאת למרות שיפורים עצומים בטכנולוגיה, וכניסה מסיבית של אוכלוסיות חדשות לשוק העבודה – בעיקר נשים. ההיצע גדל וגדל, ולמרות זאת רוב הזמן יש מספיק ביקוש כדי להעסיק את הרוב המוחץ של מי שרוצה לעבוד. רק בעיה אחת יש להסבר הזה – הוא לא מדויק.

מחזור העסקים

בערך מאז שקיימים שווקים קיימת התופעה של מחזור העסקים, המוגדרת כתנועה מחזורית של כמה גדלים מצרפיים ביחד – בעיקר התעסוקה, התוצר וההשקעות, בו זמנית ובאותו והכיוון. והשאלה למה זה קורה היא אחת השאלות הקלאסיות בכלכלה, ואולי האתגר המרכזי לכלל סיי – אם היצע יוצר ביקוש, למה שיהיה אפילו עובד אחד מובטל? נעסיק אותו בייצור של משהו – והביקוש למשהו הזה יבוא  מעצמו. אבל, יגידו לנו חסידי סיי, זה טבעי. שינויים קורים כל הזמן, ולפעמים צריך להעביר אנשים מייצור שולחנות לייצור כסאות, ועד שהכל קורה, יש עלייה באבטלה, ואחריה תהיה ירידה באבטלה. הרי בכל זמן נתון יש בכלכלה גם עובדים שמחפשים עבודה, וגם מעסיקים שמחפשים עובדים. דברים לוקחים זמן, ועד שהם מסתדרים, יש אבטלה. בסופו של דבר, כמעט כל מי שמחפש עבודה מוצא ורוב מוחץ בקרב המובטלים למשך תקופה, מוצא עבודה בתוך כמה חודשים. מיעוט קטן מאוד מהמובטלים מובטל במשך יותר משנה (או שעוזב את שוק העבודה  ומפסיק לחפש). את ההסבר הזה ניתן היה לבלוע עד שבא המשבר של שנת 1929 וטרף את הקלפים.

השפל הגדול תפס את הכלכלנים לגמרי לא מוכנים. האבטלה בארה”ב הגיעה לכמעט  25% מכוח העבודה, הייצור התעשייתי נפל כמעט בחצי, הייבוא והייצוא נפלו ב 70%. אבל חשוב מזה – לא היה שום סימן שזה עומד להשתנות, שמחזור העסקים עומד לעבור לשלב הגאות. עם כל הכבוד לזמן שלוקח להפוך עובד כסאות לעובד שלחנות, זה פשוט לא הסביר את מה שקורה. ופה נכנס לתמונה כלכלן בריטי עם אישיות צבעונית מאוד בשם ג’ון מיינרד קיינס. ההסבר שלו היה פשוט יחסית, אבל מהפכני לזמנו: היצע לא תמיד מייצר ביקוש.

****

אז מה סיי פספס לפי קיינס? בעיקר את הקטע של הריבית. וכך אומר קיינס: נניח שמצב הרוח בשווקים פתאום הופך לעגום, ואנשים חוששים לעתיד, ולא כל כך רוצים להשקיע. או-אז יגיד כל בוגר מבוא לכלכלה שהבנק, שרוצה להלוות את כל הכסף שיש לו (מלשבת על הכסף לא מרוויחים דבר), פשוט יציע הלוואות במחיר יותר טוב ויוריד את הריבית. וכך, למרות החששות, ההלוואות הזולות יגרמו גם למשקיעים ההססנים לקחת כסף ולהשקיע. רק רגע, אומר קיינס, מה קורה אם גם הבנק מודאג בקשר לעתיד? כשבנק מודאג בנוגע לסיכויי ההחזר של הלוואה, הוא לוקח ריבית גבוהה יותר כדי לפצות את עצמו על הסיכון. ואז, כשמצב הרוח בשווקים רע, והמנגנון שצריך להבטיח תעסוקה מלאה הוא הריבית נמוכה,  דווקא אז לא ירצה הבנק להוריד את הריבית. עם כל הכבוד לסיכוי שהשקעות יעלו יפה, והלווים יצליחו להחזיר את ההלוואות, הבנקים מעדיפים לשבת על הכסף ולא להלוותו, מאשר להוריד את הריבית. התוצאה – אין מספיק ביקוש. הכסף שהולך לבנק נשאר שם. יצרני הכיסאות כבר לא יוצרים ביקוש במלוא הערך של הכנסותיהם, מפעלים לא מעסיקים עובדים כי לא יהיה מי שיקנה את התוצרת (כי הריבית לא יורדת מספיק), וכך, במזל טוב,   נולד מיתון. וחמור יותר, אומר קיינס, אין שום דבר במיתון הזה שמבטיח שאי פעם המגמה תתהפך. כשהמיתון הוא תוצאה של מעבר של עובדים מענף אחד לענף אחר, אז בשלב כלשהו, אחרי שכולם יתגברו על המכשולים בדרך,  הוא יסתיים מעצמו. אבל המנגנון שקיינס מתאר לא מוביל לשום שינוי מגמה עצמאי. אם כבר – להיפך, המצב רק ילך ויחמיר..   ואם עד עכשיו ההסבר של קיינס הוא מעניין, השלב הבא שלו הפך אותו למהפכני – ולנושא למריבות אין קץ. למה? כי קיינס גם הציע פתרון.

 הפתרון של קיינס

אם מערכת השווקים לא מייצרת מספיק ביקושים, אומר קיינס, אפשר להשתמש במערכת הפוליטית. בליבו של המיתון מצד הביקושים יושבת בעיית תיאום. אם כולנו נחליט לחזור לרמות הייצור והתעסוקה של לפני המיתון – אז המיתון יעלם וכולם יהיו מרוצים. אבל כשכל בעל מפעל פועל לבד, אז חזרה לרמת הייצור של לפני המיתון תגרום לו הפסדים. איך מתגברים על בעיית התיאום? בשביל זה, בין השאר, יש ממשלה. הממשלה יכולה להגדיל את הביקושים במשק. הממשלה תרים טלפון למפעל הכיסאות ותזמין 300 כסאות. ועכשיו נכנס לפעולה “המכפיל הקיינסיאני”. מפעל הכיסאות שמח וטוב לב מעסיק עוד פועלים כדי לייצר לממשלה את הכיסאות, וזוכרים מה קורה כשמייצרים עוד כסאות? העובדים החדשים ובעל המפעל, שהכנסתם גדלה הולכים לקנות שולחנות. ואז יש עוד עבודה במפעלי שולחנות, והכנסותיהם של עובדי ענף השולחנות ייצרו ביקושים נוספים, עד שהמשק יחזור לתעסוקה מלאה. כל כסא שהממשלה מזמינה, במילים אחרות, לא מייצר רק ביקוש לכסא אחד, אלא מתחיל שרשרת שלמה.

 כמה אותיות קטנות לפני שממשיכים

אז כמה בדיוק שווה המכפיל הקיינסיאני הזה? כמה שקלים נוספים של ביקוש נוצרים על כל שקל של ביקוש מהממשלה? מסתבר שלנסות לאמוד את המכפיל הקיינסיאני (ואגב כך לאשש אמפירית את התיאוריה הקיינסיאנית) זו משימה קשה מאוד-מאוד. הסיבה העיקרית היא שממשלות מגדילות ומקטינות את הוצאותיהן לא בצורה מקרית (למשל במלחמת העולם השנייה קרו עוד כמה דברים חוץ מזה שהממשלה האמריקאית הגדילה את הוצאותיה), ולא בצורה מספיק גדולה ומהירה כדי לספק למודדים ניסוי מספיק מדויק שיאפשר להם לבודד את המשתנה שבו הם מעוניינים – הגדלת ההוצאה הממשלתית, מעוד 2000 דברים שקרו באותו זמן.  למרות זאת, בדרכים מאוד מעניינות ומקוריות נעשה כבר הרבה שנים מאמץ לאמוד את המכפיל הקיינסיאני, והתקבלו כל מיני מספרים בין 0 ל 2. תלוי מתי, ותלוי את מי שואלים.

נקודה שנייה – איך הממשלה מגדילה את הביקושים? יש לממשלה כמה כלים והיא יכולה להפעיל אחד או יותר מהם. היא יכולה להגדיל את הרכישות הממשלתיות מבלי להעלות מיסים (כדי שהעלייה בביקוש הממשלתי לא תלווה בירידה בביקושים הפרטיים), או תוך כדי העלאת מיסים (בתנאי שהגדלת ההוצאות הממשלתיות תהיה זמנית),  או שהיא יכולה להוריד מיסים כדי להגדיל את הביקושים הפרטיים. לכל צעד כזה יש מכפיל קיינסיאני שונה  ותופעות לוואי משלו, אפילו בתוך הקטגוריה של הורדת מיסים יש מכפיל שונה להורדת מיסים מסוגים שונים. בקיצור – יש המון-המון אותיות קטנות.

(חלק ראשון מתוך שניים של המאמר)

מתוך “עבודה שחורה”

 

מה רוצים העובדים?

Wednesday, March 16th, 2011

מעבר למאבק על זכויות חומריות וחלוקה הוגנת יותר של פירות עבודתם, מבקשים העובדים לצמצם את הניכור, לקרוע צעיפי ערפל של העסקה עקיפה ולתפוס את המקום הראוי כשותפים במקום העבודה

מאת שי כהן

 בכתבה של חיים ריבלין בחדשות ערוץ 2 על הרמת הכוסית לשנה החדשה שערך ועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון [6/09/2010], בלט משפטה של יו”ר הוועד מרי ונסובסקי: “בשנה שעברה ערכנו הרמת כוסית ברחבה, אז עכשיו יש לנו אולם להרמת הכוסית, זאת רק שעה אחת אבל זה שלנו…” בנאומה המרגש תיארה יו”ר הוועד את ההישג הטרי דאז של ועד עובדות הניקיון במוסד: ההצלחה שלהן הייתה בהיענות המוסד לדרישתן להפעיל את המזגנים גם בשעות שהן מנקות את הכיתות, כשעתיים לפני בוא הסטודנטים ,המרצים ועובדי האוניברסיטה ‘ממש’.

באוניברסיטה הפתוחה, בדרך לאינספור פגישות משא ומתן, קפץ לעיני בכל פעם שלט ההכוונה במגרש החנייה. עובדים הופנו בחץ, ימינה. לעומתם, המנחים, אשר מהווים את הרוב מוחלט של עובדי האוניברסיטה, הופנו שמאלה. לא פעם בשלבי ההתארגנות והמאבק, הזכירו חברות הסניף את הביטוי ‘אחרים’ המתנוסס בראש תלוש השכר שלהם, ביטוי זה נוכח גם בתלושים של אלו המלמדים כבר 15 שנה במוסד האקדמי. המאבק הארוך והמתוקשר אשר כלל שביתה בת כחודשיים ניטש, בין השאר, על ההכרה בהם כ’עובדים ממש’, וכחלק בלתי נפרד מן האוניברסיטה הגדולה בישראל.

גם בשלבים המוקדמים של ‘כח לעובדים’, שלבים שבנו אצלנו את המסקנה כי נחוץ בישראל ארגון עובדים חדש ודמוקרטי, זכורים לנו ניסיונות והישגים קטנים מסוג זה של מאבטחי ביה”ח קפלן שהצליחו ‘להתקבל’ ולאכול בחדר האוכל של העובדים בבית החולים גופו. הישגים של עובדים זמניים, שפתאום החלו לקבל שי לחג כשאר עובדי החברה. מעניין שמדובר היה בעובדים שהצליחו לקבל הכרה כלשהי מהמעסיק שלהם בזמן שההסתדרות לא הסכימה להכיר בהם כוועד.

בין השלט בחנייה, חדר האוכל הנכסף והאולם להרמת הכוסית עובר קו מקשר אחד – עובדים הנאבקים לא רק לשיפור תנאי העסקתם החומריים, אלא גם על שייכות וכבוד. מאבק על ממשות נוכחותם מאחורי החלוק, המדים או מערכת השעות האלקטרונית. מאבק של עובדים שחשים שקופים ומנוכרים למוסדות והעסקים הנהנים מעבודתם. עובדת תיארה לי את מצבם כך:  “היינו מתים להיות עובדים סוג ב’. צריך לעבור לא-ב הקירילי כדי למצוא את האות המתאימה לנו”.

אין זה מקרה שהמאבק לקיום ‘ממשי’, ושייכות למקום העבודה אינו עוצר בעובדי הקבלן בניקיון או באבטחה. מאבק זה מגיע לפאתי האקדמיה, למשרדי הממשלה ולמערכת החינוך. נאמר כבר רבות על הדרך בה העסקה עקיפה על ידי קבלן, ושאר שיטות העסקה נצלניות ‘חודרות ומטפסות’ ויוצאות מתחומי העבודה הבלתי מקצועיים, הרחוקים מהסיקור התקשורתי. העסקה נצלנית מגיעה לחלקים נוספים של שוק העבודה, ואכן – גם לתחומים ‘נוצצים’ כמו ניהול מערכות מידע.

האבסורד מתגבר, כאשר עובדי מרכזי הטיפול בהתמכרויות העומדים בפני הפרטה, נאבקים כדי להיכלל ברפורמה בבריאות הנפש. זאת בעוד שעובדי בתי החולים הפסיכיאטריים נאבקים כנגד אותה רפורמה. האבסורד רק גדל כאשר מורי קבלן בקרן קרב ותוכניות אחרות נאבקים כדי להשתייך לסגל המורים הממלכתי, שנאבק בתורו כנגד תנאי עבודתו המבזים.

עובדים בכל הרמות נאבקים ‘להיספר’ ולהיות חלק, לא רק מתוך הצורך הנפשי או הרגשי של כל אדם, ובפרט במקום בו הוא מגשים עצמו כחבר תורם לחברה. עובדים דורשים הכרה גם כי הם חשים, במודע או שלא במודע, אמת עמוקה על הדרך בה מתארגנים יחסי הייצור. השייכות והיחד הם התשתית לסולידאריות. הזכות לשותפות בחדר האוכל, בחניון ובהרמת הכוסית, הוא הבסיס להכרה באינטרס המשותף ולמאבק משותף עם עובדים אחרים. בניצחון הקטן על הפְרדות וניכור במישור הסמלי, חוצבים לעצמם עובדים את הנתיב לפעול יחד כנגד ה’הפרד ומשול’ המוצלח מדי שמושל בחיי האנשים העובדים במאה ה-21.

מתוך “חברה” גיליון 48

האינטרנט בשירות הרעיון הקואופרטיבי

Tuesday, March 15th, 2011

 רשת האינטרנט העניקה חיים חדשים למודל הקואופרטיבי, שלרבים נדמה שאבד עליו הכלח. ענף הכדורגל וההתארגנויות הקואופרטיביות החדשות שנוצרו בו הוא רק דוגמה לאפשרויות הגלומות בשילוב שבין קואופרטיבים ורשת האינטרנט

 אזי לב-און

 העשור החולף היווה בעיני אוהדים ופרשנים נקודת מפנה באופיו של הכדורגל הישראלי. יותר ויותר קבוצות בליגת העל נרכשו בידי אנשי עסקים אמידים, ושמותיהם של בעלי ממון כארקדי גאידמק, גומא אגיאר ודניאל יאמר החלו להופיע תדיר במדורי הספורט ולא רק במוספי הכלכלה. ענף הכדורגל הישראלי השלים בכך תהליך ממושך של התמסחרות מואצת, התדלדלות החובבנות כאידיאולוגיה ופרקטיקה, ומעבר לספורט מאורגן ומקצועני שההון הוא המנוע שלו.

 הפיכת מועדוני הכדורגל למקצועניים יותר, תחרותיים יותר ובעיקר מוכווני-רווח, משפיעה לא רק על זהותם של מקבלי ההחלטות מאחורי הקלעים. השחקנים המצליחים נהנים מחוזי עתק, ועוברים בין קבוצה לקבוצה – לעתים למורת רוחם של האוהדים – בעסקאות חליפין תדירות. אם בעבר הכנסתו העיקרית של מועדון כדורגל היתה ממכירת כרטיסים ומנויים למשחקים, הרי שכיום הכנסה זו שולית יחסית לחוזי פרסום, מפעלי הגביעים השונים ומעל כולם – תמלוגים מזכויות שידור. המכוונות העסקית מחליפה את ‘חובת השירות לעיר’ שאפיינה את בעלי הקבוצות בעשורים שעברו.

 מגמה זו מעידה על תהליך ריכוז ההון בכלכלה הישראלית בידיהם של מספר מצומצם של מקבלי החלטות, במגוון תחומים ובכלל זאת בספורט. התמסחרות ליגת העל הישראלית היא גם חלק ממגמה עולמית. הפרמייר ליג, ליגת העל הבריטית, היא הדוגמה הפרדיגמאטית לתהליך זה, ומודל לחיקוי עבור ליגות אחרות בעולם. המניעים העסקיים דומיננטיים בליגה זו כבר מיום הקמתה, כאשר עשרים הקבוצות מובילות בליגה הלאומית הבריטית פרשו והקימו ליגה משלהן על מנת שלא לחלוק ברווחי זכויות השידור. בראשית שנות ה-2000 החל לשטוף את הליגה גל של רכישות על ידי יזמים ואנשי עסקים, רבים מהם – למורת רוחם של האוהדים המקומיים – זרים. כאשר מלקולם גלייזר, מיליארדר מארצות הברית, רכש את הקבוצה המצליחה מנצ’סטר יונייטד, פיתחו כלפיו אוהדי הקבוצה המקומיים עוינות יוקדת והחלו להיאבק נגד מה שהגדירו “מסחור היתר ועסקות שידור בטלוויזיה והנכונות לדרוס את הנאמנות והמסורת”. כך הגיבו גם אוהדי צ’לסי לאחר שהקבוצה נרכשה על ידי האוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ’.    

***

במועדונים אחרים קיימים מודלים שונים של ניהול שנועדו להפחית את הקונפליקט בין ההנהלה מונעת הרווחים לבין האוהדים. כך למשל בברצלונה, מהמפוארות והמעוטרות בקבוצות הכדורגל העולמי המקיימת מבנה קואופרטיבי, מתקיימות אחת לכמה שנים בחירות לנשיאות המועדון והאוהדים בוחרים מבין מועמדים שונים המציגים את חזונם ותכניותיהם לגבי עתיד הקבוצה. עם זאת, גם במקרה זה מעורבות האוהדים בסופו של יום מינימאלית והניהול השוטף מתבצע על ידי יחידים. האם בכלל ייתכן שבעולם גלובלי של כלכלה ניאו-ליברלית, יהיה המצב בענף הכדורגל שונה?

 באופן מפתיע, דווקא השימוש בתקשורת גלובלית, ובעיקר באינטרנט, עשויה לאפשר את חזרתם של פתרונות כלכליים-חברתיים לעולם ניאו-ליברלי, אפילו בענף הכדורגל הנשלט באופן גובר והולך בידי בעלי הון. בפברואר 2008 נקנתה קבוצת הכדורגל אבספליט יונייטד לא על ידי אוליגרכים או אילי הון, אלא על ידי קהילת אוהדי כדורגל ייחודית, MyFootballClub (MyFC). קהילה זו, שהוקמה ביוזמתו של כתב הספורט לשעבר וויל ברוקס, השתמשה בפלטפורמה של רשת האינטרנט על מנת לאגד קרוב ל- 30,000 אוהדי כדורגל במטרה לקנות ולנהל מועדון כדורגל באחת מליגות הכדורגל של אנגליה.

קהילת MyFC מבוססת על עקרונות קואופרטיביים של בעלות משותפת, ניהול שיתופי ושוויון בין בעלי המניות של הקבוצה. כך, מוזמן כל אדם להצטרף לבעלות על הקבוצה בעלות של 35 ליש”ט ולקבל זכות הצבעה במסגרת קבלת ההחלטות השונות לגבי הקבוצה. בעליה של קבוצת הכדורגל הם חברי המועדון שנרשמו דרך אתר האינטרנט של הפרויקט. הם מנהלים הצבעות מקוונות לגבי עניינים שונים, החל מהחלטות לגבי הרכבים וכלה ברכש של שחקנים לקבוצה. לאחר כל משחק חברי המועדון מתעדכנים בסטטיסטיקות הנוגעות לביצועי השחקנים ובאפשרותם לקבל עדכונים שוטפים מהמאמן.

***

הרעיון לקניית קבוצה על ידי האוהדים עלה כבר בשנות השמונים, אך לברוקס, וסביר להניח שלרבים אחרים, היו חסרות המסגרות המתאימות הנחוצות לניהול התארגנות בסדרי גודל של אלפי אנשים. האינטרנט כיום מספק את המסגרות הללו באמצעות טכנולוגיות של מדיה חברתית, המאפשרת את הקמתן של קהילות מקוונות בעלויות ארגון נמוכות ובאפשרויות גיוס ותרומה גבוהות מאד. במקרה של מועדון הכדורגל, שיתוף הפעולה בין האוהדים נוצר דרך מערכת משותפת אשר נגישה וזמינה לכולם בכל מקום ובכל שעה. יצירת הקשר בין חברי המועדון מתבצעת באמצעות אתר האינטרנט הכולל פורום, ובאמצעות הדואר האלקטרוני ורשימות הדיוור של האתר. רוב התנהלות המועדון והקבוצה מתרחשת למעשה ברשת כאשר התוצר הפיזי העיקרי הוא משחקי הכדורגל של הקבוצה.

גם בישראל התארגנו לאחרונה קבוצות המנוהלות על ידי אוהדים כהפועל קטמון ומכבי יפו, ובמקרים מסוימים – כמו זה של קבוצת הפועל קריית שלום המנוהלת באמצעות ממשק חברתי מקוון – השפעתה של רשת האינטרנט על אפשרות ההתאגדות של האוהדים בולטת במיוחד.

 אמנם עוד רחוק היום שבו קבוצה מקצוענית מהליגות הבכירות תעבור למתכונת ניהול שיתופית מבוססת אינטרנט, אולם אין ספק שהפלטפורמה שמספקת רשת האינטרנט העניקה חיים חדשים למודל הקואופרטיבי, שלרבים נדמה שאבד עליו הכלח. ענף הכדורגל וההתארגנויות הקואופרטיביות החדשות שנוצרו בו הוא רק דוגמה לאפשרויות הגלומות בשילוב שבין קואופרטיבים ורשת האינטרנט.

 הרעיון הקואופרטיבי ויישומו במציאות הישראלית

הרעיון אשר עומד מאחורי ההתאגדויות הנסקרות אינו חדש. הקואופרטיבים – האגודות השיתופיות – היו מודל עסקי חשוב במהלך המאה ה-20. בשנת 1995 התכנסה במנצ’סטר ועידת ברית הקואופרציה הבינלאומית (International Co-operative Alliance) וניסחה מספר עקרונות יסוד לקואופרציה. הגדרת הבסיס שלהם היא החשובה לענייננו: קואופרטיב הוא “התארגנות אוטונומית של בני אדם המתאחדים מרצונם החופשי כדי לספק את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים המשותפים, באמצעות מיזם בבעלות משותפת, המנוהל באופן דמוקרטי”. עקרונות היסוד הם, אם כן, הצטרפות רצונית, ניהול דמוקרטי ויוזמה כלכלית. על אף הבדלים בפרשנות שניתנים למרכיבי יסוד אלו בהקשרים שונים, ניכרת בבירור מגמה לאפיין את הקואופרטיבים כארגונים המכפיפים את שיקולי ההון לשיקולים החברתיים והמעניקים עדיפות לטובה המשותפת על פני זו האינדיבידואלית.

 בישראל של תקופת היישוב ושל העשור הראשון לאחר הקמת המדינה היוו הקואופרטיבים כוח מניע יסודי בכלכלה הלאומית, ויצרו בסיס לשיתוף פעולה קהילתי סביב מטרות הצמיחה והגדילה של היישוב היהודי ההולך ומתפתח. לאחר קום המדינה הוחלט כי הקואופרציה תהיה המבנה הארגוני אשר יקלוט את גלי העלייה הגדולים, וישובים רבים שקמו במהלך אותם שנים נסמכו על הקואופרציה כמודל להתבססותם הכלכלית והארגונית. בשנת 1953 היו למעלה מ-2500 קואופרטיבים יהודים.

במהלך שנות החמישים והשישים החלה דעיכתו של המודל הקואופרטיבי בישראל, דעיכה שהיתה חלק ממגמה עולמית. עלייתה של הכלכלה הניאו-ליברלית משנות השבעים ועד ימינו הביאה את המודל הקואופרטיבי לשפל ברמת הפופולאריות שלו בעולם, זאת על אף שתפיסות מגוונות של ‘דרך שלישית’, המבקשות לשלב בין כלכלה דינאמית לסולידאריות חברתית, הביאו עדנה מסוימת לרעיון הקואופרטיבי בעשורים האחרונים, והן מוצאות בו פתרון למגוון צרכים של צרכנים, יצרנים, עובדים ומעסיקים.

 הקואופרציה ברשת: יין ישן בבקבוק חדש?

בשנים האחרונות צומחים פרויקטים חברתיים נוספים המבקשים לתת מענה לסוגיות כלכליות באופן שיתופי באמצעות האינטרנט. ניהול מועדוני כדורגל הוא רק אחד מהם. כך לדוגמה מועדון הצרכנים ‘יחד זה כוח’ המשתמש בכוח הקנייה של קבוצות גדולות של צרכנים על מנת לתת לחברי המועדון עסקאות צרכנות זולות יותר מהעסקאות המוצעות לצרכנים פרטיים בודדים, ו’ הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות’, אגודה שיתופית אשר “יוזמת, מקדמת ותומכת בפרויקטים קהילתיים לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים והתייעלות אנרגטית”. דוגמה נוספת להתאגדויות חברתיות בעשורים האחרונים הם קואופרטיבי השמרטפות בארצות הברית: משפחות מתאגדות יחד על מנת ליצור סבב שמירות על ילדיהם באופן שבו תמיד יהיה מישהו מן ההתאגדות שישמור על הילדים במידת הצורך. התאגדויות מסוג אלו היו קיימות בצורות לא רשמיות ברמה כזו או אחרת בעבר, אך התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת התאגדויות בסדרי גודל משמעותיים הרבה יותר וכן ניהול זול ויעיל יותר של המידע. כיום קיימים קואופרטיביים הכוללים 15-30 משפחות ומנוהלים בצורה ממוחשבת. תחומי הפעילות בקהילה שניתן לספקם באמצעות התארגנות קואופרטיבית או כמו-קואופרטיבית מגוונת הרבה יותר מתחומי העיסוק המסורתיים של הקואופרציה, החל מייעוץ לסטודנטים וטיפוח שטחים ירוקים וכלה במיזמים תיירותיים, שירותי הסעדה, ניהול גני ילדים וניהול אירועים.

 האינטרנט הופך בשנים האחרונות, אם כן, לכלי חשוב עבור מיזמים קואופרטיביים חדשים וישנים המבקשים להצליח ולהתייצב כלכלית, ומספק פתרונות לקשיים רבים הגלומים בעיקרון הקואופרטיב המסורתי. בנוסף לדוגמאות של קואופרציות ואגודות שיתופיות מבוססות-רשת, ניתן למנות צורות נוספות של שיתופיות מבוססת-רשת בעלות ‘דמיון משפחתי’ לרעיון הקואופרטיבי. על אף שאין בבסיסן יוזמה כלכלית בהכרח, הן פועלות על פי עקרונות של שוויוניות, מעורבות ופעולה למען הכלל. קהילות מקוונות של בעלי מקצוע חולקות ידע ועצות; תכנות קוד פתוח; חברים בקהילות כגון Couch Surfing המעניקים זה לזה באופן הדדי את האפשרות לישון זה בביתו של זה; פרויקטים של עיתונות שיתופית, אנציקלופדיות ומאגרי ידע שיתופיים – כל אלו הם רק טיפה בים בכל הנוגע לשיתופי פעולה המייצרים מוצרים ציבוריים ברשת.

***

בנוסף לכל אלה, קיימות מגוון תופעות שיתופיות בעלות אופי כלכלי יותר הצומחות באינטרנט. החל מאתרים כגון ‘בנק הזמן’ שבבסיסו סחר-חליפין בין חברי הארגון; עבור דרך אתרי שיתוף חפצים כמו אגורה, ועד אתר ההלוואות הבינלאומי ‘קיווה’ המאפשר לגולשים לתת הלוואות קטנות למקימי עסקים קטנים במדינות העולם המתפתח (מה שמכונה מיקרו-קרדיט).

 האם הגולשים ברשת מוסריים יותר, אידיאליסטיים יותר או אנוכיים פחות משאר בני האדם? ככל שהנגישות לרשת גדלה ומתחילה לייצג את האוכלוסייה הכללית, נראה כי התשובה לשאלה זו שלילית. נראה שמקור פריחת הקואופרציה הוא שפעולות קולקטיביות באינטרנט, דוגמת הקמת קואופרטיבים וניהולם השוטף, הנן יעילות יותר בסדרי גודל לעומת מקבילותיהן הלא-מקוונת, בשל הורדת החסמים במספר היבטים הנדרשים לפעילות קולקטיבית: מציאת פלטפורמה לייצור שיתופי, משיכה של שותפים פוטנציאליים, הורדת עלויות התרומה עבור המשתתפים, ולבסוף ארגון יעיל של ה’קלט’ המגיע מהמשתתפים.

 ההיגיון הארגוני מאחורי הפרויקטים הקואופרטיביים ה’חדשים’ שתוארו למעלה הינו השימוש באינטרנט כמוקד לניהול ענייניהם המשותפים של מספר רב של פרטים המתעניינים בנושאים רלוונטיים. הקמת מיזם קואופרטיבי מקוון זולה משמעותית מהקמת מיזם דומה שלא ברשת, וניתן להגיע באמצעותו במהירות ויעילות לקהלי יעד רחבים: יזמי הקואופרטיב יכולים לשאוב אליו ציבור גדול מאד של מתעניינים בעלויות שוליות נמוכות. כלי הניהול והארגון העצמי מסייעים במגוון פעולות נדרשות, החל משליחת מידע לחברי הקואופרטיב המתהווה, עבור דרך דיונים בפורומים אודות סוגיות ניהוליות שוטפות, ועד להצבעות בענייני השעה באתר הקואופרטיב (דוגמת אתר הקואופרטיב לכדורגל שתואר קודם).

 אינני טוען, אם כן, כי האינטרנט יוצר בהכרח ‘עולם חדש מופלא’ המאופיין באלטרואיזם ובנתינה, אלא שהאינטרנט יוצר מצע טכנולוגי המרכך את הבעיות הקלאסיות של שיתוף פעולה רחב-ממדים. כך, ליזמים קיימות הרבה יותר דרכים להגיע לקהלי יעד רלוונטיים, לגייס אותם להשתתף בקואופרטיב, ולערב אותם בניהול ענייניו השוטפים.

 סיכום

האינטרנט פתח צוהר הזדמנויות חדש עבור המודל הקואופרטיבי בכך שהוא מהווה פלטפורמה נוחה ליצירת שיתופי פעולה. השילוב של שיתוף הפעולה והניהול הדמוקרטי של הקואופרציה הישנה והתקשורת המהירה וטכנולוגיות הניהול המתקדמות של הרשת מאפשר להעתיק את מרכז הכובד של העשייה אל ציבור הגולשים. גדולתה של רשת האינטרנט ביכולתה להגיע למספר רב של אנשים שמתעניינים באותו תחום, לעניין אותם ביוזמות רלוונטיות ולהניע אותם לפעולה.

 הצלחתם ושגשוגם של אתרים אינטרנטיים שיתופיים ושל קואופרטיבים מבוססי רשת נובעת משיפור היכולות הטכנולוגיות המקלות על מציאת השותפים, מוזילות את עלויות ייצור המוצר המשותף ומייעלות את הליך יצירתו. בעידן הקישוריות האתגר המרכזי, אם כן, אינו עוד הנעת המשתתפים ושכנועם להשתתף בפרויקט – האתגר האמיתי הוא מציאת מספיק אנשים שממילא מעוניינים בשיתוף פעולה, והפעלתם וניתובם, לפי יכולותיהם, לצרכי הפרויקט.

 יש דמיון רב בין הפרויקטים השיתופיים הרבים ברשת להתאגדויות הקואופרטיביות המסורתיות ולעיתים הם אף חופפים להם בעקרונותיהם ומטרותיהם. רבות מקהילות מקוונות אלו – המנוהלות באופן שיתופי ודמוקרטי וחבריהן מצטרפים באופן וולונטרי – תואמות את עקרונות הקואופרציה הוותיקים. יחד עם זאת, הקואופרטיבים החדשים שונים מהקואופרטיבים הטיפוסיים במגוון היבטים. הם ייחודיים בכך שהם מאגדים פרטים שעשויים להיות מפוזרים גיאוגרפית, ואשר רבים מהם לא הכירו אלו את אלו לפני כן – אולם הם חולקים מטרה משותפת. פרטים אלו גם עשויים שלא להתייחס אל הפעילות שלהם ברשת בהכרח כאל השתתפות בקואופרטיב, וייתכן שהם עשויים שלא להיות כלל מודעים לעקרונות הקואופרטיביים העומדים בבסיס ההתארגנות בה הם שותפים.

***

השימוש הנבון בפלטפורמות מקוונות עשוי להגביר משמעותית את סיכוייהם של פרויקטים קואופרטיבים לנסוק. הרעיון הקואופרטיבי, כרעיונות השתתפותי ים אחרים, דורש כלים שיאפשרו להקים התאגדויות המבוססות על עקרונות ההשתתפות, השוויון והניהול הדמוקרטי. היכולת של הרשת לגיוס והנעת שותפים, הופך אותה לפלטפורמה מבטיחה לפרויקטים קואופרטיבים עתידיים בתחומים שונים ומגוונים. זוהי בשורה מבטיחה עבור אותם קואופרטיבים חדשים אשר ישכילו להשתמש באינטרנט כגורם ממנף, מעצב ומייצב בעתיד.

ד”ר אזי לב-און הוא ראש מסלול מדיה חדשה ודיגיטאלית בבי”ס לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. ד”ר לב-און חוקר את ההשפעות הפוליטיות והחברתיות של רשת האינטרנט, ומשתמש לצורך כך במגוון שיטות כגון ניסויי מעבדה, ניתוחי קישוריות וסקרים אופליין ואונליין.

הערת המערכת: המאמר קוצר על מנת להתאים למסגרת המקובלת בכתב העת ‘חברה’. ניתן לקבל מהמערכת או מהכותב את המקורות עליהם מתבסס המאמר.

דוא”ל:  azilevon@gmail.com

אתר: www.azilevon.com

 

המאמר מתוך “חברה” גיליון 48

הקפיטליזם יכלה את עצמו

Monday, March 14th, 2011

מי שביטלו את ה’דטרמיניזם ההיסטורי’ של מרקס, שצופה את ביטול הקפיטליזם בשל הניגודים הפנימיים הטבועים בו, לקו בחוסר סבלנות. ניגודים אלה שבים וצפים אל פני השטח ככל שגובר חופש הפעולה שניתן לקפיטליזם. מחשבות בעקבות קריאת הקפיטל של קרל מרקס

 מאת אבשלום בן-צבי

 זה עשוי להיראות מוזר, אך מפעל חייו הגדול ביותר של קרל מרקס,  המזוהה בעולם עם הרעיון הקומוניסטי, עוסק דווקא בחקר מדעי של הכלכלה המדינית הקפיטליסטית. אין בו עיסוק במהפכה, לא במלכות החירות וחברת העתיד, ולא עיסוק בשאלה כיצד צריך לשנות את הקפיטליזם. לכל היותר ניתן למצוא פה הערה על האפשרות של ייצור לפי תכנון חברתי, שם התייחסות לכך שבמפעלים קואופרטיביים כמות חומר הגלם וכלי עבודה שנפגמים עקב רשלנות עובדים היא פחותה, ובמקום אחר הערה לפיה ריכוזו הגובר והולך של תחום כלכלי מסוים מכין את התנאים להלאמתו בצורה נוחה, וזהו פחות או יותר, באלפיים עמודים.

 אז מה בכל זאת יש שם? יש שם תיאור מקיף מאוד, חשוב מאוד, בהיר למדי ויסודי להדהים של עקרונות הפעולה של הכלכלה הקפיטליסטית. מרקס מציג מודל תיאורטי מאוד, מלווה בדוגמאות שהן לרוב תיאורטיות ולעיתים היסטוריות או בנות הזמן. הוא מנסה להסיר את הערפול שבו עטופה הכלכלה הקפיטליסטית בעקבות שגיאותיהם של הכלכלנים שקדמו לו, האינטרסים של מעמדות מסוימים ונקודת המבט הסובייקטיבית שלהם. הוא מציג את הכלכלה הקפיטליסטית כמערכת של חוקים ברורים למדי: כיצד מנוכס עודף הערך (שהוא, בסופו של דבר, הרווח של הקפיטליסט) מעבודת הפועלים; כיצד נקבע השיעור שלו; כיצד נקבעים המחירים בשוק; כיצד מתחלק עודף הערך; מהו מחזור הייצור; ועוד ועוד.

 אולי משום כך התיאוריה קשה לעיכול: החוקים שמתאר מרקס פועלים כחוקי טבע, ללא מגע יד (או שכל) אדם. הפתגם “טיפש וכספו נפרדים במהרה” מקבל אצל מרקס משמעות קצת אחרת, מאחר שלדבריו בעל ההון הוא פרסוניפיקציה של ההון. כלומר, הוא הטיפוס המפעיל את כספו לפי ההיגיון הייחודי של ההון (עליו מרקס עומד) ומשקיע אותו למען ייצור הון נוסף וחוזר חלילה. הכוח המניע בתהליך הוא ההון עצמו, לסוגיו השונים.

 דמות הקפיטליזם

המאפיין המרכזי של התהליך הקפיטליסטי לפי מרקס הוא הפרדת העובד היוצר מאמצעי הייצור ומתוצריו: הפיכת תוצר העבודה מערך שימוש (לחם למאכל) לסחורה (לחם למכירה) והפיכת כוח העבודה מערך שימוש (אני מייצר בעבודתי את מה שאני צורך) לסחורה (אני מוכר את כוח עבודתי לתהליך ייצור סחורה של מישהו אחר).

 ערכן של כל הסחורות נמדד לפי כמות העבודה הנדרשת לייצורן. האדם מפעיל את כוח עבודתו על חומר גלם, ועבודתו היא שנותנת את תוספת הערך למוצר המוגמר. אבל ערכה של עבודתו כשכיר לא נמדדת בכמות הערך שהוא מוסיף למוצר, אלא בערך מוצרי הצריכה שהוא צורך כדי לייצר מחדש את כוח עבודתו. הפער בין שני הדברים הללו, לפי מרקס, מאפשר לבעל ההון שקונה את כוח העבודה לשלם רק עבור החלק של זמן העבודה הנדרש לקיום העובד, ולנכס לעצמו את תוספת הערך.

 מחזור הפעולה הקפיטליסטי מתחיל בהשקעת הון כספי ברכישת אמצעי הייצור וכוח העבודה, על מנת להוסיף עודף ערך לחומרי הגלם במהלך ייצור הסחורה, ולממש אותו בחזרה כהון כספי גדול יותר עם מכירתה. ההון החדש יושקע שוב במחזור ייצור חדש, וחוזר חלילה. כך ההון הולך וגדל, מפעיל אמצעי ייצור וכוחות עבודה הולכים וגדלים, מגדיל את פריון העבודה, ומייצר שוב ושוב את מערכת היחסים החברתיים שבה הוא פועל.

 משברי הקפיטליזם

שלושת כרכי הקפיטל, שהתפרסמו בשליש האחרון של המאה ה-19, מתארים כיצד הקפיטליזם הולך ומחסל את צורות הייצור שקדמו לו, מרחיב את שלטונו לתחומי ייצור וארצות נוספות, ומגדיל כל הזמן את קנה המידה של פעולתו; כיצד עסקים קטנים הולכים ונבלעים על ידי עסקים גדולים יותר; כיצד עסקי האשראי והבנקאות מרכזים את ההון החברתי בידיהם והופכים את היזם התעשייתי למי שמנהל למעשה את פעולתו של הון אותו לווה בריבית מאחרים וכיצד ההיגיון הפנימי של ההון מוביל למשברים חוזרים בייצור.

 מרשים לראות כיצד למרות שינוי טכנולוגי עצום, עיקרי הדברים עדיין ממשיכים להתקיים.  קל מאוד, למשל, להבין את מקורו של משבר הנדל”ן בארה”ב ב-2008 (שהוא למעשה משבר פיננסי) באמצעות הסברו של מרקס על יכולתה של המערכת הבנקאית לייצר הון אשראי פיקטיבי שממשיך להתגלגל ולהתנפח, עד שפגיעה קטנה ברצף התשלומים מביאה להתפוצצות בועת האשראי ויוצרת משבר ייצור: מרקס מתאר כיצד שטרי חוב שהביטחונות שלהם הם רווחים חזויים ממטעני סחורות שנשלחים למסע של מספר חודשים להודו, נפדים מיד ותמורתם משמשת להרחבת תהליך הייצור, שמאפשרת משלוח מטענים נוספים, שמשמשים כבטחונות לשטרי חוב חדשים ורחבים מקודמיהם, כל זאת בטרם נמכרה הסחורה הראשונה. כך מתפתחת לה בועת אשראי וייצור (המקבילה לבועת הנדל”ן האמריקאית). כאשר מתברר שהסחורות שנשלחו הגיעו לשווקים רוויים ואינן יכולות להימכר, הופכים שטרי החוב לחובות אבודים, מה שמביא לקריסת שרשרת האשראי כולה, והתוצאה המיידית: מחנק אשראי ומשבר בייצור. 

 תנאים לדטרמיניזם

הקריאה בקפיטל הביאה אותי להרהור בדטרמיניזם הטבוע בו, המתאר את הקפיטליזם הולך ומרחיב את שליטתו על העולם, וצופה את קריסתו מתוך הניגודים הטבועים בו. לפי היגיון זה התחרות המתמדת והשאיפה להשאת רווחים של הקפיטליסטים ימנעו את האפשרות של תכנון רציונאלי של הייצור, ולכן יביאו לבזבוז משאבים ויגרמו למשברים חוזרים ונשנים, הולכים וגדלים, שיביאו איתם משברים חברתיים חריפים. מרקס צופה שהמשברים האלה יובילו בסופו של דבר להתגבשות תודעתית של מעמד הפועלים ולחתירתו לשלטון. בשלטונו יוחלף הייצור הקפיטליסטי מונחה ההון במערכת ייצור בשליטת החברה כולה, המנוהלת לפי האינטרס החברתי הכללי ומנצלת את כל יתרונות הטכנולוגיה שצבר הקפיטליזם. כמובן שהשתלשלות הדברים מאז נכתב הקפיטל היתה שונה.

 חשוב בעיני להבין, כי מרקס מתאר את חוקי הפעולה של הקפיטליזם ה’טהור’ כפי שהיה מתפקד לו היה פועל בסביבה התיאורטית של שוק חופשי ותחרותי.  הוא מודע לכך שהוא מתאר מערכת שאינה מתקיימת במציאות, ומצביע שוב ושוב כיצד מגבלות על התחרות מאפשרות למשתתפים אחדים להשיג רווח גבוה מהרגיל, וכיצד גורמים שונים משתמשים במערכת הפוליטית כדי להבטיח את יתרונם באמצעות מגבלות אלה.

 לאחר המשבר הגדול בשנת 1929, שטלטל את העולם, ערער את המערכות החברתיות והביא בעקבותיו את מלחמת העולם השניה, זכה העולם לטעימה הראשונה מיכולותיה של מערכת הייצור המודרנית כאשר היא מווסתת ע”י מערכת שליטה חברתית. עידן מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית באירופה והניו-דיל בארה”ב, נשען על הלאמה ותכנון של ענפים חשובים של הכלכלה, חלוקת עושר שוויונית יותר, ומערכת רווחה שמכוונת להבטיח תעסוקה מלאה ו’רשת בטחון’ חברתית, תוך כדי הגבלת חופש התנועה של ההון באמצעות מערכת הסכמות בינלאומית בדמות הסכמי ברטון-וודס. תקופה זו הייתה תקופה של צמיחה כלכלית יציבה בצורה חסרת תקדים, ומלווה בפריחה חברתית ובתנופת פיתוח רציפה, ללא משברים.

 מהפכת הליברליזציה שהחלה בשנות ה-70 עם פירוק ההסדרים הבינלאומיים והמשכה בהחלשות או בקריסת מדינות הרווחה לטובת שחרורם לחופשי של ‘כוחות השוק’, כלומר חזרה אל תחרות ההון החופשי ממגבלות, הטילה את כלכלת העולם בחזרה אל מחזור של משברים כלכליים כדוגמת אלה שתיאר מרקס, שהולכים ומזעזעים את יציבות הכלכלות בעולם.

 מספרים שכשנשאל מאו-צה-דונג באמצע המאה ה-20 מה דעתו על המהפכה הצרפתית, הוא ענה שטרם חלף די זמן בכדי להעריך אותה כראוי. אני חושד שמי שביטלו בזלזול את ה’דטרמיניזם ההיסטורי’ של מרקס, שצופה את ביטול הקפיטליזם כפועל יוצא של הניגודים הפנימיים הטבועים בו, לקו בחוסר סבלנות, ושניגודים אלה שבים וצפים אל פני השטח ככל שגובר חופש הפעולה שניתן לקפיטליזם. יתכן שבעתיד, על חורבות משבר או בטרם משבר, יבנה שוב  מבנה חברתי שיכפיף את מערכת הייצור המודרנית לניהול על פי האינטרס הכללי של חברה חופשית, ויבטל את הניגודים המוליכים לחוסר יציבות ומשברים. אז ניתן יהיה להעריך את מרקס כפי שהוא הבין את עצמו, כמי שמתאר חוליה אחת בשרשרת ההתפתחות הכלכלית של הציוויליזציה האנושית.

הקפיטל – ביקורת הכלכלה המדינית, קארל מרקס

הכותב הוא חבר קיבוץ משעול של קבוצות הבחירה של המחנות העולים

דוא”ל: avshalombz@gmail.com

 מתוך “חברה” גיליון 48

 

 

עתיד השמאל (ג)

Tuesday, March 8th, 2011

 

המאמץ העיקרי צריך להיות מכוון  להקמתה של תנועה סוציאל דמוקרטית רחבה, מחוץ למפלגות הקיימות. תנועה שתפעל בתחום התודעה הציבורית ובמאבקים ממשיים על נושאים כלכליים, חברתיים וסביבתיים מרכזיים ותחתור ליצירת אחיזה רצינית בצבורים שעד כה היו מנותקים מהשמאל (חלק שלישי ואחרון)

 מאת אורי יזהר

 כיום מגדירים יהודים ישראלים רבים מאד את זהותם במונחים שליליים (לא ערבי) ו/או דתיים. אופן הגדרה זה מסייע למגמות האנטי דמוקרטיות ההולכות ומתחזקות בישראל. לכן צריכה ההגדרה העצמית להיות מבוססת במונחים חיוביים: תיקון החברה והמדינה; יש להרחיב את מושג הריבונות מהתחום המדיני לתחום החברתי לראות את ריבונות היחיד מתממשת רק במסגרת ריבונות הקולקטיב, כלומר יצירתיות במסגרת החברה וראיית הזולת כשותף, אקטואלי או פוטנציאלי, ולא כמתחרה או עוין. (גילוי נאות: פירוש זה לעיקרון הריבונות לקוח מחמשת העיקרית של המדרשה לציונות חברתית שפעלה בתחילת שנות השמונים בהנהגת צביקה כסה ופרופ’ יגאל עילם.) אני יודע שהדברים קצת מופשטים ואינם בגדר הנחיות לפעולה, אבל מדינת הרווחה האוניברסאלית בצירוף מעורבות עובדים באחריות וניהול הם בהחלט יישום נאות לעיקרון הנ”ל.

     כדי שתאפשר גישור על הבקע בין השמאל לשכבות העממיות צריכה הישראליות החדשה לאמץ לעצמה נרטיב מכיל (ההיפך ממדיר) הנותן מקום למגזרים שהשתתפו ומשתתפים בבניין החברה והמדינה ובהגנה עליה. הכוונה, בין היתר, היא להכרה מלאה בחלקם החלוצי של המזרחיים ביישוב הארץ בערי הפיתוח ובמושבי העולים (במקום בני המגזר הוותיק שפנו להישגיות אישית) ובדחיקתם לשכבה הנמוכה של הריבוד הישראלי עוד בשנות החמישים. הכרה בלגיטימיות של פלורליזם תרבותי על בסיס מכנה משותף פרוגרמטי. הזמנה לשותפות מלאה בשיקום החברה והמדינה. זוהי פנייה מכילה, שכן היא פונה לרבים מאוד: לדתיים, מסורתיים וחילונים, למזרחיים ולאשכנזים, לילידי הארץ ולעולים. חשוב לציין שיש להעלות מחדש למרכז השיח הציבורי את עקרון הממלכתיות המעלה על נס את התרומה השוויונית לכלל הנדרשת מכל אזרח, לפי יכולתו. מי שיכול לתרום ואינו תורם אינו זוכה להערכה ציבורית וישללו ממנו הטבות שאינן ניתנות לכלל האזרחים בכוח החוק.

 עם מה באים אל הציבור

   העיונים התיאורטיים שהובאו לעיל הם בסיס לאסטרטגיה של השמאל, אבל אין זה אומר שצריך לבוא עמם אל הציבור הרחב. לציבור צריך לבוא עם תכנית המפרטת מה יש לעשות. ומה שיש לעשות הוא לקרוא לכל מי שמדינת ישראל יקרה לו, כלומר לרוב הציבור, להיות שותפים במלאכת התיקון הכולל של החברה ומערכות השלטון. לא עוד רפורמה פה ותיקון שם, אלא הבנה שיש שחיקת מערכות רבות וכי רק בהתייחסות לכולן על בסיס פרוגרמטי ברור ניתן להוציא אותנו מהבוץ בו אנו מצויים. ברור שאם מדובר על רפורמות ברוח סוציאל דמוקרטית וחתירה לסיום השליטה על הפלסטינים, יהיו מי שאינם מהווים כתובת לפרוגרמה השמאלית: טייקונים למיניהם ועושי דברם, מתנחלים אידיאולוגיים וימין קיצוני, חרדים קנאים, שוללי קיומה של ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי וכיו”ב. לא נורא. מה שנשאר זה לא מעט. את הכוחות המנוגדים יש לדחוק אל משבצת הלא לגיטימיים, הלא תורמים ובחלקם המחבלים והמזיקים למאמצי הקיום וההתפתחות של המדינה. וזאת, כאמור, על-ידי חידוש עיקרון הממלכתיות בהתאמה לימינו.

     הסוציאל דמוקרטיה אינה יכולה לבוא לציבור רק עם אג’נדה חברתית, או חלוקתית. במילים אחרות, אסור לה להופיע רק ככוח שדואג לחלוקה צודקת יותר של העושר החברתי מבלי להתייחס כלל לשאלת ייצורו. אסור לה להשאיר את נושא יצירת העושר החברתי בידי בעלי ההון בלבד. התנהגות זו תפחית מהלגיטימציה שלה בעיני הציבור. עליה לראות עצמה כאחראית גם על תהליך יצירת הערכים הכלכליים, כאשר האחריות ממומשת, בין היתר, על-ידי שיתוף מרבי של העובדים בתהליך, בניגוד לתפיסה הרואה את אחריות העובדים רק בנכונותם להיות מפוטרים, כדי “להבריא” את החברה בה הם מועסקים, או לוותר על חלק משכרם או להקפיאו כדי להגדיל את רווחיות החברה ו/או להיאבק באינפלציה. אחריות על יצירת העושר החברתי מתבטאת גם ביזמות ממלכתית היוצרת ערכים כלכליים ומקומות עבודה ואינה משאירה את הטיפול ב”צווארי הבקבוק” הכלכליים בידי השוק “החופשי” (או הפרוע). כמו כן אסור לסוציאל-דמוקרטיה הישראלית להתעלם ממצב הכיבוש והעדר הסדר עם הפלשתינאים ומהסכנות הנשקפות לדמוקרטיה בישראל. את החתירה להסדר עם הפלשתינאים והשמירה והשכלול של הדמוקרטיה בישראל יש לשלב בפרוגרמה של התיקון הכולל באופן שיבהיר את הכרחיותם. יש קשר הדוק בין המשך הכיבוש והעדר ההסדר לבין הסכנות לדמוקרטיה ולהידרדרות החברתית.

     קיימת בעיה של הזדהות המיעוט הערבי עם ישראל המוגדרת כמדינתו של העם היהודי. ספק אם ניתן להשיג הזדהות רעיונית מצידם עם הגדרה זו, אבל כאשר מיישמים בשלמות את זכויות האזרח גם במגזר הערבי הישראלי ומצמצמים בהדרגה עד לחיסולם את הפערים הכלכליים הנובעים מקיפוח רב שנים, ניתן להשיג השלמה, או הזדהות פרגמאטית, של הרוב המכריע של ערביי ישראל עם המדינה והגדרתה הלאומית. ראייה לכך ראינו בימי ממשלת רבין השנייה, כאשר הלכי הרוח כלפי המדינה בקרב ערביי ישראל הראו שיפור ניכר.

 כיצד ניגשים לבניית הכוח

    כיצד ניגשים לבניית הכוח? קיימות שתי אפשרויות: האחת, לצאת מנקודת המוצא של הקבוצה הספציפית ולפעול כאשר המחשבה המנחה, בדרך כלל באופן לא מודע, היא חיפוש הקרובים והדומים לי כדי להתחבר עמם (חבר מביא חבר), וכיצד אני שומר קודם כל על האינטרסים שלי ושל קבוצתי. השנייה, לצאת מראייה כוללת של מצב המדינה והחברה, מה נחוץ להן כדי שיתוקנו וכיצד משיגים זאת ומכל אלה לגזור את אופן הפעולה. הגישה הראשונה היא פשוטה ונוחה יחסית ולכן נפוצה יותר בין קבוצות השמאל למיניהן. היא גם לוקה בהכרח בראייה חלקית של המציאות וגוזרת את דרכי הפעולה לפיהן. לפיכך ניתן באמצעותה להשיג תוספת כוח מסוימת, אבל אין ביכולתה להקים את הכוח הפוליטי הדרוש. גישה זו, שאפשר גם לכנותה כ”התבשלות במיץ של עצמנו”, היא אחת הסיבות העיקריות לאי ההצלחה ולעקרות של השמאל הישראלי, כולל רוב הקבוצות והקואליציות שהוקמו בשנים האחרונות. התפוקה הפוליטית של הגישה הזו היא מפלגת נישה שגם אם בוקע ממנה צליל ברור, הוא אינו כובש את הציבור.

  דוגמה בולטת לכך הוא כישלונה של מרצ להקים תנועה חדשה לפני בחירות 2009 ולקבל מספר גדול של מנדטים. מפלגה מובילה משולה לתזמורת סימפונית. צריך שיהיו בה כל סוגי כלי הנגינה: כלי מיתר לסוגיהם, כלי נשיפה לסוגיהם, כלי הקשה, תזמור מוצלח ומנצח ראוי. רק אז יוצאת ממנה המנגינה הכובשת והמנצחת. הגישה השנייה מורכבת יותר, קשה יותר לאימוץ אבל נכונה יותר. הראייה הכוללת מאפשרת אימוץ אסטרטגיה נכונה של בניין הכוח יעדיו ואופן הפעלתו. לשם כך צריכים המחדשים את הכוח הסוציאל דמוקרטי הרלוונטי להתנתק מנטאלית מהעבר ולהתכוון את העתיד על בסיס ההווה. מה שהיה נכון ומתאים בתקופת היישוב ובשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת אינו בהכרח מתאים כיום. החברה הישראלית שונה מאד במבנה ובתרבות מהחברה היישובית בה עוצבו משנותיהם של אבות תנועת העבודה ומפלגותיהם. התרפקות עליהם אינה  מסייעת להבין את המציאות הישראלית של היום ולפעול בתוכה באופן נכון.

***

    המטרה שצריכה להיות לנגד עינינו היא תקומתם של כוחות סוציאל דמוקרטיים חזקים – מפלגה פוליטית ואיגודים מקצועיים –  המחויבים לאג’נדה הסוציאל דמוקרטית השוללת מיסודה את הניאו ליברליזם ומציגה את מדינות סקנדינביה כמודל ס.ד. אפשרי  ומצליח. המאבק הוא גם על הפרוגרמה להגשמה וגם על ההגמוניה האידיאולוגית. ברור שלא כל מה שקיים שם יכול להיות ישים כאן, אבל כמקור השראה המודל הזה יכול בהחלט לשמש. הסוציאל דמוקרטיה הישראלית צריכה לגבש לעצמה בסיס רעיוני (לא זהה לאוסף סיסמאות המופיע כמצע) ולכונן מוסדות לחינוך רעיוני בדרכה. יש התחלות, אבל מה שקיים רחוק מלהספיק. מקימי הכוח הסוציאל דמוקרטי צריכים לדעת להתמקד בעיקר ולא בטפל. כלומר, לא לקפוץ על כל קואליציה מזדמנת וכל פרויקט מפתה, אלא להשקיע את מירב האנרגיות והזמן במה שנראה כנחוץ ביותר וכבעל הפוטנציאל הגדול ביותר להצליח.

     כיום, נראות שתי מפלגות השמאל הציוני הקיימות, מפלגת העבודה ומרצ, כמפלגות עייפות שעתיד מזהיר לא מצפה להן. אינני שולל פעילות בתוך מפלגת העבודה ומרצ, אבל המאמץ העיקרי צריך להיות מכוון עתה להקמתה של תנועה סוציאל דמוקרטית רחבה, מחוץ למפלגות הקיימות. תנועה שתפעל בתחום התודעה הציבורית ובמאבקים ממשיים על נושאים כלכליים, חברתיים וסביבתיים מרכזיים ותחתור ליצירת אחיזה רצינית בצבורים שעד כה היו מנותקים מהשמאל. תנועה כזו תוכל להשפיע על המפלגות הרלוונטיות ואולי לתגבר אותן, אם התנאים יהיו מתאימים לכך. וגם, אם יהיה בכך צורך, להקים מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית שתבוא במקום המפלגות הוותיקות שאיבדו את חבריהן, דרכן והאנרגיות שלהן.

הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה ורכז המטה הס”ד

עתיד השמאל (ב)

Sunday, March 6th, 2011

השמאל הישראלי צריך להפנים כי בישראל אין כמעט הצבעה מעמדית במובן הקלאסי של המושג, כפי שמוכר לנו מתולדות הסוציאל-דמוקרטיה במערב אירופה. התארגנות פוליטית והצבעה מעמדית נטו קיימות בחברות בהן לא קיים קונפליקט אתני או דתי רציני. (חלק שני של המאמר)

 מאת אורי יזהר

     כדי ליצור אלטרנטיבה כוללת למגמות התפתחותה השליליות של החברה הישראלית דרוש כוח פוליטי חזק, שהאג’נדה שלו מקובלת על רבים והא מתבסס בעיקר על מעמד העובדים והמעמד הבינוני הנמוך. קיימות שלוש אפשרויות להצמחת כוח פוליטי שמאלי: הקמת מפלגה חדשה שתתמודד בבחירות הקרובות; שיקום המפלגות הקיימות, העבודה ומרצ; הקמת תנועה; לכל אחת משתי האפשרויות הראשונות יש יתרונות ומגבלות שמוכרים לכל ולכן לא אחזור עליהם כאן. האפשרות השלישית היא הקמת תנועה סוציאל דמוקרטית חוץ מפלגתית חזקה שתשפיע על המפלגות ועל התודעה הציבורית. ההכרעה בין האפשרויות צריכה להיות לפי ההקשר הקונקרטי – הסיטואציה, הכוחות המעורבים, האישים הרלוונטיים, המשאבים הדרושים והקיימים, וכד’. אבל לפני שמסכמים באיזו דרך ארגונית בוחרים צריך להתייחס לבעיה האסטרטגית המרכזית של השמאל הישראלי מזה שנים רבות, שכבר נזכרה לעיל. אין כל ערך למפלגה או תנועה, ותיקה או חדשה, שלא תראה כאסטרטגיה המרכזית שלה את הגישור על הבקע הזה.

 גישת “העובד הסוציאלי” וכישלונה

    בהתייחסות לנושא זה צריך קודם כל לומר מה אין לעשות, מה לא יעבוד. ראשית, כל ניסיון לבנות או לחזק כוח פוליטי שמאלי על בסיס קבוצות ואישים “צפונים”, כפי שניסתה מרצ לעשות לקראת הבחירות האחרונות צפוי לכישלון. השכבות העממיות לא ילכו עם זה. נאמרו כבר דברים רבים בנידון, אבל עדיין יש מי ששוגים באשליות ש”בפעם הבאה זה יצליח”. שנית, הוקעת המגמות הרווחות בימין הדתי והלאומני – תמיכה בכיבוש, גזענות, פגיעה בדמוקרטיה, ניצני פאשיזם, וכיו”ב – כשהיא לבדה, לא תשיג את המטרה. עקב המסר המגזרי הסמוי הטמון בה היא דוחפת את המותקפים לעמדות הגנה ואף לתקיפת השמאל כלא פטריוטי. גינוי היריב הפוליטי והאידיאולוגי כבלתי מוסרי או חסר תבונה דוחפת אותו להתבצרות יתר בעמדותיו. אפילו מאמרים חזקים, מעמיקים ועתירי תוכחה, ב”הארץ”, “עבודה שחורה”  ושאר במות (גילוי נאות: גם המחבר נגוע בנגעים האלה), לא יעזרו.

  אינני מתכוון שיש לוותר על ההתנגדות לכיבוש ומאבק למען זכויות אדם ואזרח, כי הם קריטיים עבור עתידנו, אבל צריך להציג אותם בהקשרים שונים מאלה של היום (משהו על זה בהמשך). שלישית, יש אומרים שאם השמאל יהיה ‘חברתי’, סוציאל-דמוקרטי נטו, יגיעו אליו השכבות מעוטות ההכנסה וההשכלה. אג’נדה חברתית היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק עבור החיבור בין השמאל לשכבות העממיות. התמקדות בתחום החברתי בלבד תביא המציאות הישראלית לקיומה של מפלגה סוציאל דמוקרטית שתהיה מפלגת נישה שאולי תיתן סיפוק לכמה אלפי פעילים, אבל לא תסחוף אחריה חלק ניכר מהציבור הישראלי. מה שאני מכנה כ’אסטרטגיה של העובד הסוציאלי’ לא עובד. הלקחים של יאיר צבן, תמר גוז’נסקי, רן כהן ועוד מחוקקים חברתיים דגולים שגם עסקו בעזרה ממשית לנזקקים, אבל לא הביאו להצלחה אלקטוראלית, הוא ברור. לא כדאי לחזור על הסרט הזה.

***

    יש המצביעים על הישגו של עמיר פרץ שהשיג בבחירות 2006 19 מנדטים למפלגת העבודה בראשותו, מהם 8-9 מנדטים בערי הפיתוח ובשכונות, כראיה לכך שהאג’נדה הסוציאל-דמוקרטית יכולה להביא להישגים אלקטוראליים. על טענה זו יש שתי תשובות. ראשית, מפלגת ‘עם אחד’, בראשות עמיר פרץ קיבלה בבחירות 2003 שלושה מנדטים ומפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע קיבלה אז 19 מנדטים. ב-2006 מוזגה ‘עם אחד’ עם מפלגת העבודה. מכאן שכדי לשמור על כוחה של מפלגת העבודה היה על פרץ להשיג 22 מנדטים. הוא לא השיג זאת. שנית, ההצבעה עבור פרץ בערי הפיתוח והשכונות לא הייתה עבור העמדות הסוציאל-דמוקרטיות והיוניות שלו, אלא קודם כל ובעיקר בגלל השתייכותו העדתית. תוצאות אלה היו טובות עבור התחלה, שההמשך לא הגיע וכולנו יודעים מדוע. שגיאותיו של פרץ בעבר אינן פוסלות אותו עקרונית מהנהגת מפלגה סוציאל-דמוקרטית גם בעתיד, אבל צריך להכיר את המציאות ולא לשגות באשליות פוליטו-רומנטיות על המושיע הפוליטי שירד מהשמיים או יעלה מתהום הנשייה..

     מעשים נוספים מהם יש להימנע הם מהישענות על כוחות חוץ, הטלת חרמות בפנים ותמיכה בחרמות על ישראל שיוזמים גורמים שונים בארצות אחרות. המעשים האלה אולי מעניקים סיפוק לעושיהם, אבל זהו סיפוק שממנו לא תצמח התחזקות פוליטית של השמאל. החרם על אריאל מצד אמנים ואנשי אקדמיה הוא אולי מוצדק, אבל ודאי לא חכם. התמיכה בחרם על ישראל במדינות המערב מסייעת ישירות לימין להציג את כל השמאל כגורם עוין למדינה ולגרוף תמיכה פוליטית מאסיבית. יש לזכור נתון יסודי אחד: רוב הציבור היהודי בישראל נוטה לימין כי הוא סבור שהשמאל אינו “לאומי” דיו. תהליך ה”התחזקות” העובר על רבים מאד בישראל, הנטייה הגוברת להגדיר השתייכות לאומית יהודית במונחים דתיים גם כאשר לא שומרים על תרי”ג המצוות ואף לא על רובן, מעניקה, כאמור, רוח גבית חזקה ללאומנות. הדרך לגבור על תופעות אלה אינה באמצעות התקפה חזיתית עליהן.

 בין מגזרות וזהות מעמדית

    לפני שנכנסים לעבי הקורה יש לדון כאן בסוגיה תיאורטית מרכזית העוסקת בהשתייכות והשתתפות פוליטיים. חברות במפלגה, תמיכה בה והצבעה עבורה – נקבעים בעיקר על-ידי מסגרת ההתייחסות של האדם. מסגרת התייחסות היא התוכן הקונקרטי של הגדרת הזהות הקולקטיבית הדומיננטית שלו; תופעה תרבותית. לדוגמה, כאשר אדם כלשהו מגדיר את עצמו קודם כל ובעיקר כיהודי, הרי הפירוש הקונקרטי שהוא נותן למושג זה –  חרדי, או דתי לאומי, או מסורתי – הוא הקובע את זיקתו למפלגה הפוליטית המבטאת בצורה הטובה ביותר את זהותו זו. החילוני, לעומת זאת, יתמוך במפלגה שמבטאת יותר את המרכיב הישראלי של זהותו, או מרכיב אוניברסאלי של הומניזם, זכויות אזרח, וכיו”ב. לאינטרס הכלכלי-חברתי יש חלק חשוב בקביעת הזיקה הפוליטית, אך הוא אינו משפיע ישירות, ברוב המקרים, על הזיקה הפוליטית. זו חייבת לעבור דרך הפריזמה של הזהות המגזרית. במונחי שיטות מחקר במדעי החברה ניתן לומר כי אם המצב המעמדי, או הסוציו-אקונומי הוא המשתנה הבלתי תלוי והתמיכה האלקטוראלית היא המשתנה התלוי, הרי שבאמצע קיים המשתנה המתווך, הזהות המגזרית, מסגרת ההתייחסות, שהיא הקובעת את ההזדהות הפוליטית וההתנהגות האלקטוראלית הקונקרטיות.

  לעיתים הזהות המגזרית הקונקרטית (מוצא ותרבות) עולה בקנה אחד עם המיקום המעמדי האובייקטיבי, ולעיתים לא. כאשר הזהות המגזרית תואמת את המיקום המעמדי נוצרים הכרה מעמדית והשתתפות פוליטית בהתאם, כמו במקרה של הצבעת הרוב המכריע של מעמד הפועלים הבריטי עבור מפלגת הלייבור עד שנות השבעים לפחות. אבל, הזהות המגזרית יכולה להביא אף להצבעה המנוגדת לאינטרס הכלכלי הישיר. דוגמה לכך ניתן לראות בהצבעת מזרחים רבים ב-1981 עבור הליכוד, למרות האינפלציה הקשה שהוא הביא לאחר עלייתו לשלטון ולמרות ההטבות הכלכליות שזכו להן השכבות מעוטות ההכנסה בשנים האחרונות לשלטון המערך.

***

    אצל תומכי ומצביעי יהדות התורה (חרדים אשכנזים), לדוגמה, קיים מתאם גבוה בין הגדרה עצמית דתית, מוצא עדתי וזיקה פוליטית. המעמד הכלכלי-חברתי במובן בו אנו מכירים אותו – תעסוקה, השכלה והכנסה – משחק תפקיד משני, אם בכלל, בתמיכה במפלגה זו. יש בקרבם עשירים מופלגים ויש עניים מרודים. אין הכרה מעמדית במובן המקובל של המושג. הגורם הקובע את הדירוג בקרבם הוא הקדשת הזמן וההישגים המוכחים בלימודים התורניים. גורם זה בולט במיוחד בקרב הפלג הליטאי שלהם. אצל החסידים, הקרבה לאדמו”ר או לצדיק מהווה גם היא גורם קובע מעמד חברתי. ש”ס, מפלגתם של החרדים המזרחיים וחלק מהמסורתיים המזרחיים, מעניקה לתומכיה ולפריפריה שלה, שהם ברובם מעוטי אמצעים, הטבות כלכליות משמעותיות, אבל גם זהות קולקטיבית מגזרית המאפשרת להם לחוש עצמם כשווים בקולקטיב היהודי-ישראלי, תחושה שתנועת העבודה לא השכילה להעניק להם. הליכוד בימי בגין נתן להם תחושת ערך ושוויון, וכיום עושה זאת ש”ס. אצל החרדים האשכנזים קיימת מערכת הגמ”חים (גמילות חסדים) שהן קופות פרטיות המעניקות הלוואות ללא הצמדה וריבית לנזקקים מקרב המגזר. הגמ”חים אינם מוציאים ממצב הדלות, אלא מעניקים מעין עזרה ראשונה. זו בהחלט הפרטה של מדינת הרווחה האוניברסאלית, אבל החזרתה לא תבוא באמצעות הקול החרדי. כאשר רוצים חרדים לשפר במידה ניכרת את מצבם הכלכלי (ולא באמצעות גניבה מהמדינה) הם עושים זאת לא דרך ההצבעה בקלפי למפלגה סוציאל-דמוקרטית, אלא באמצעות יציאה ללימודים אקדמיים וסמי-אקדמיים שמתחילה עכשיו להתפשט בקרבם.

***

    השמאל הישראלי צריך להפנים כי בישראל אין כמעט הצבעה מעמדית במובן הקלאסי של המושג, כפי שמוכר לנו מתולדות הסוציאל-דמוקרטיה במערב אירופה. התארגנות פוליטית והצבעה מעמדית נטו קיימות בחברות בהן לא קיים קונפליקט אתני או דתי רציני. כאלה היו החברות המערב אירופיות במחצית השנייה של המאה ה-19, בתקופה בה נוסדו המפלגות הסוציאליסטיות באירופה המערבית והמרכזית, וגם ברוב המאה העשרים ברוב המדינות. אפילו בגרמניה נחלש אז הקונפליקט ההיסטורי בין קתולים לפרוטסטנטים במידה רבה. בעיתות משבר כלכלי חמור ההשתתפות הפוליטית מושפעת יותר מהמצב הכלכלי, אבל גם אז לגורמים התרבותיים והפסיכולוגיים יש משקל ניכר. המשבר הכלכלי של 1929 – 1933 הביא לעליית רוזוולט לשלטון בארה”ב ללא פגיעה בדמוקרטיה האמריקנית. בגרמניה הביא המשבר הזה לעליית הנאצים לשלטון. הצגת הנאצים כמשרתי ההון הגרמני הגדול, כפי שנעשתה על-ידי הקומוניסטים לפני הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הייתה פשטנית ביותר, במקרה הטוב.

     ולהבדיל, ביישוב היהודי לפני קום המדינה ובתקופת המדינה לפחות עד מהפך 1977 ואף לאחר מכן, הייתה ההצבעה למפלגות בעיקר לפי השתייכות למגזר בעל תרבות מוגדרת. בתקופת היישוב הצביעו למפלגות הפועלים כל אלה שהגדירו עצמם למגזר ארץ ישראל העובדת, שכלל חברי קיבוצים, חברי מושבים, חברי קואופרטיבים ושכירים עירוניים במשק ההסתדרותי ובמשק הפרטי. בהמשך היה מגזר זה ברובו למגזר החילוני- ליברלי של המעמד הבינוני המשכיל שמפלגתו היא המערך (עבודה-מפ”ם). המערך אכן ייצג את המעמד הבינוני המשכיל, אבל מניע חזק להצבעה עבורו היה התבדלות חברתית ותרבותית ממעמד העובדים, המזרחי ברובו. כיום מייצגת קדימה את המעמד/מגזר הזה. המחנה הדתי-לאומי הצביע בתקופת היישוב לשתי מפלגות: המזרחי והפועל המזרחי. לכאורה הצבעה מעמדית ברורה: המזרחי מפלגה בורגנית, הפועל המזרחי מפלגה פועלית. ונשאלת השאלה מדוע אנשי הבורגנות הדתית לאומית לא הצביעו עבור הציונים הכלליים, שהיו מפלגה בורגנית, ומדוע אנשי הפועל המזרחי, שהיו קשורים עם ההסתדרות הכללית והיו להם קיבוצים ומושבים, לא הצביעו עבור מפא”י.

 הצורך בישראליות חדשה

 ברור שהגורם העיקרי להתבדלות מהמפלגות החילוניות היה תרבותי – הדת.  בשנות החמישים התאחדו המזרחי והפועל המזרחי למפלגה אחת – המפד”ל. האיחוד הזה של בורגנים ופועלים נעשה כדי להגן על המחנה הדתי-לאומי מפני אפשרות של החלשת מעמדה של הדת במדינה בכלל ושמירה על החינוך הדתי-לאומי בפרט. שוב, גורם תרבותי. בין מצביעי הרביזיוניסטים בתקופת היישוב וחירות בשנות החמישים היו פועלים רבים, חניכי בית”ר, אשר בתקופת היישוב לא היו מאוגדים בהסתדרות, שברו שביתות שהכריזה ההסתדרות ותמכו באידיאולוגיה בורגנית ליברלית מבית מדרשו של ז’בוטינסקי. הגורם הלאומי (יותר נכון הלאומני) שהתבטא בעקרון החד-נס שטבע ז’בוטינסקי גבר על הצירוף ‘ציונות סוציאליסטית’. הצבעה רוב המזרחים עבור הליכוד החל מ-1977 הייתה מחאה חברתית שבאה לידי ביטוי במונחים עדתיים (דופקים את השחורים) ולאומיים ולאו דווקא במונחים מעמדיים. גם כיום, עמדות המפלגות כלפי הסכסוך, יחסן לפלשתינאים ולערביי ישראל ויחסן לדת היהודית הם גורמים משפיעים מרכזיים בקביעת הזיקות הפוליטיות.

    בנוסף לאג’נדה החברתית הסוציאל דמוקרטית נחוץ יסוד נוסף כדי לשנות עמדות וזיקות פוליטיות מושרשות, והוא יצירת מסגרת התייחסות אחרת, מכילה ולא מדירה, שתוצג בציבור הרחב כהכרחית לתיקון המדינה והחברה. מסגרת ההתייחסות האפשרית (עבור הציבור היהודי; לגבי הערבים קיימת פרובלמטיקה אחרת שתוצג בקצרה בהמשך) היא מדינת ישראל כביטוי וגילום של הריבונות הלאומית של העם היהודי. ריבונות פירושה שליטה של יחיד או קולקטיב על גורלו. כקולקטיב לאומי, השגנו זאת עם הקמת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והניצחון במלחמת העצמאות. עבור היחיד הריבונות הלאומית מתבטאת בתחושת השתייכות לקולקטיב ובמעמדו כאזרח המאפשר לו לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון – כנסת וממשלה. התהליכים השליליים המתרחשים כיום בישראל והתנהגותה כלפי סביבתה המדינית הקרובה והרחוקה מסכנים את הישגו ההיסטורי הגדול ביותר של העם היהודי מזה מאות ואלפי שנים – קיום ריבונותו הלאומית. תפקידו של השמאל הציוני הוא להראות זאת לציבור כולו ולשכנע רבים שזו הראייה הנכונה של מצב המדינה. עם זאת, ריבונות אינה כולל בתוכה בהכרח שליטה על אוכלוסייה משוללת זכויות אזרח. מדינה אשר נוהגת כך היא אמנם ריבונית, אבל בימינו היא נתונה במצב בעייתי, הן במעמדה העולמי והן בתוכה פנימה. הדברים מוכרים ואין צורך להוסיף כאן.

***

    במישור  התרבותי מדובר על לא פחות מאשר יצירת ישראליות חדשה, במקום זו שדעכה אחרי מלחמת יום הכיפורים. עד אז שלטה הישראליות הצברית-אשכנזית, אשר נישאה על-ידי דור תש”ח ודור המדינה (שהתבגר בשנות החמישים). מרכיביה העיקריים היו גישה רציונליסטית-ביצועיסטית לנושאי פנים, כוחניות פרגמאטית כלפי חוץ, שירות משמעותי בצה”ל כקובע מעמד חברתי, זיקה נוסטלגית לעבר החלוצי יחד עם אינדיבידואליזם והישגיות אישית בתחומי הכלכלה והחברה. וכן תרבות דיבור “דוגריסטית”, שירי ארץ ישראל, ידיעת הארץ, וכד’. לאחר מלחמת יום הכיפורים החלה הסתלקות איטית מהישראליות הזו לעבר חזרה לדת אצל מיעוט, נטייה גוברת לקוסמופוליטיות בקרב המעמד הבינוני המשכיל, התחזקות הלאומנות שהתבטאה גם בהצבעה גדלה והולכת עבור הליכוד בקרב המזרחים והופעת גוש אמונים. בהמשך הופיעו המגזר החרדי-מזרחי בדמות ש”ס בשנות השמונים ומגזר דוברי הרוסית בשנות התשעים. במקביל חלה גם התחזקות התודעה המגזרית בקרב המיעוט הערבי שבאה לידי ביטוי בהיעלמות רשימות הנכבדים שייצגו אותו בכנסת והתחזקות המפלגות הערביות הלאומיות ובחלקן אף הלאומניות. וכך הגענו למצב שבו לא קיימת יותר ישראליות דומיננטית, אלא קיימות זהויות מגזריות שבחלקן אף עוינות זו לזו. מצב זה עומד ביסוד הפיצול הפוליטי, אך הוא אינו סטטי. מסתמנת התחזקות מתמדת של המגזרים בעלי הנטייה הימנית, הלאומנית והדתית (ביחד ולחוד) והמפלגות המייצגות אותן בכנסת ובממשלה, כאשר הזהות החילונית-ליברלית, שירשה את הזהות הצברית-אשכנזית, מיוצגת כיום על-ידי מפלגת קדימה, שאריות מפלגת העבודה ומרצ.

הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה ורכז המטה הס”ד

עתיד השמאל (א)

Saturday, March 5th, 2011

הבעיה האסטרטגית העיקרית של השמאל בישראל היא הבקע בינו לבין הרוב המכריע של השכבות העממיות – המורכבות ברובן ממזרחים מסורתיים, ובינו לבין הרוב המכריע של מגזר דוברי הרוסית. שני מגזרים אלה הן המעניקים לימין הלאומני והדתי את הרוב האלקטוראלי היציב (חלק ראשון של המאמר)

 מאת אורי יזהר

     לפרישת ברק וחבורתו, ממפלגת העבודה יכולות להיות שתי תוצאות: האחת – מתן הזדמנות של ממש להתחדשות כוללת – רעיונית, ארגונית ופרסונאלית –  שלה ושל השמאל הישראלי כולו; השנייה – המשך ההידרדרות של המפלגה הזו ואולי גם של השמאל כולו. כל מי שרוצה בהתממשות התוצאה הראשונה, ההתחדשות, ואני מניח שכולנו רוצים בכך, צריך לצאת מנקודת מוצא פרוגרמטית: מה אנו רוצים עבור מדינת ישראל וכיצד יכול השמאל לקדם את המדינה והחברה לעבר המטרות הרצויות והחיוניות. כל ניסיון לחדש את מפלגת העבודה באמצעות נוסחה ארגונית כלשהי וחיפוש אישיות אטרקטיבית שיעמוד בראשה, ללא תשתית רעיונית ואנושית מחודשת, צפוי לכישלון. הדברים שלהלן מיועדים לסמן את הדרך הנכונה להתחדשות ולהתחזקות.

***

    מדינת ישראל נתונה כיום בסכנה ריאלית להיהפך למדינה שמרנית, גזענית, קלריקאלית, ריאקציונית, נחשלת וסמי-פשיסטית. בתחום הכלכלי-חברתי שולטת הגישה הניאו-ליברלית המקדשת הפרטות ושוק “חופשי”, מעצימה ומעשירה את המעמד העליון תוך דלדול השכבות מעוטות ההכנסה ושחיקת המעמד הבינוני. החינוך מידרדר, הן בתכניו והן בהישגיו. ההשכלה הגבוהה במצוקה. התרבות ברובה ממוסחרת, וולגרית ושטחית. מערכת הבריאות הציבורית על סף קריסה. השחיתות והאלימות פושות בכל חלקה טובה. מערכת המשפט כורעת תחת העומס. התשתית האנושית נשחקת והאוכלוסיות הנזקקות מופקרות לשרירות השוק וחסדי הפילנתרופים. הסוציאליזם נעלם כמעט מהחיים ומהתודעה. בתחום המדיני אנו עדים לקיפאון במהלכים ולהשתלטות אסכולת ניהול הסכסוך במקום החתירה להסדר. הגזענות והלאומנות חוגגות בראש חוצות. הדמוקרטיה מתכרסמת והולכת. הדת בגרסותיה החשוכות משתלטת בהדרגה על המרחב הציבורי ועל תודעת מרבית הציבור ונותנת רוח גבית ללאומנות ולגזענות. ההומניזם בנסיגה עמוקה. הציונות מסתלפת. הריאליזם המדיני נדחק לפינה וליברמן משתולל.

     למדינה אין אתוס מלכד ואין הנהגה ראויה. החברה הישראלית מפוצלת למגזרים שונים שחלקם אף עוינים זה את זה. המערכת הפוליטית מפוצלת למפלגות קטנות ובינוניות וחסרות בה מפלגות שלטון אחראיות. הצמרת הפוליטית מורכבת ברובה מאופורטוניסטים חסרי יושרה או אישים חלשים וחסרי פרספקטיבה היסטורית. החיים הפוליטיים מתנהלים כשוק פרוע. הממשלה חלשה ועוסקת בעיקר בכיבוי שרפות ולא בבנייה חברתית לטווח ארוך. אמון הציבור במערכת הפוליטית נמצא בשפל המדרגה. השיח הציבורי רוויי ספינים, מקוטע ורדוד. כל מגזר רואה רק את עצמו ומתעלם מצרכי הכלל. החשיבה, התכנון והעשייה המכוונים לטווח הארוך ולמניעת מפגעים ואסונות אינם קיימים כמעט בממשלה ובכנסת, כפי שראינו באסון השריפה בכרמל וכפי שאנו שומעים באזהרות מומחים מתחומים שונים המועדים לסכנה. אמון הציבור במערכת הפוליטית ירוד. האווירה הכללית היא של אבדן דרך וחוסר תקווה. המועקה הקיימת מוצאת את פורקנה באסקפיזם זעיר-בורגני בקרב הרוב הגדול של המגזר החילוני-ליברלי ובעוינות כלפי הערבים וה”סמול” במגזר דוברי הרוסית, בקרב השכבות מעוטות ההכנסה וההשכלה ובקרב קנאים ימניים.

    זו לא המדינה שדור המייסדים הקים. זו לא המדינה שאנו רוצים בה. זו לא המדינה שתשרוד במציאות האזורית והגלובלית של ימינו. דרושה אלטרנטיבה אידיאולוגית-פוליטית שיכולה להיות רק אלטרנטיבה שמאלית – סוציאל-דמוקרטית, יונית וציונית. זו אלטרנטיבה מורכבת, אבל רק תרכובת זו יכולה להיות אלטרנטיבה למה שקורה היום במדינה.

     ברור לגמרי שדרכו של כוח ציוני סוציאל-דמוקרטי אמיתי – אם בדמות מפלגת העבודה המחודשת ואם בדמות כוח פוליטי חדש – כאשר יופיע בזירה הציבורית, לא תהיה קלה. ההגמוניה של הניאו ליברליזם, הגזענות והאנטי דמוקרטיה, לא תפנה בקלות ובמהירות את מקומה להגמוניה סוציאל-דמוקרטית ומתונה בתחום המדיני. יהיו לא מעט כישלונות ולכן דרושות סבלנות והתמדה רבות כדי להיות לכוח משמעותי, לגיטימי ומוביל במציאות הישראלית.

 נחוץ תיקון כולל

    מן המצב הזה, שניתן להגדירו ככשל רב מערכתי, ברור שתיקונים נקודתיים או חלקיים לא יספיקו. אלה דומים לטלאים הנתפרים על בד מתפורר, תועלתם זמנית בלבד והבד ממשיך להתפורר. מה שנחוץ עתה למדינת ישראל הוא תיקון כולל רב-מערכתי, המונחה על-ידי תפיסה חברתית-מדינית כוללת.

תיקון זה צריך להתבסס על העקרונות הבאים:

ראיית ישראל כמדינתו של העם היהודי.

חידושו של עיקרון הממלכתיות האומר שוויון מלא בחובות וזכויות לכל האזרחים, יהודים כערבים

חתירה לסיום הכיבוש באמצעות פתרון שתי המדינות לשני העמים השוכנים בארץ ישראל המערבית.

מדיניות של תעסוקה מלאה וצמצום פערים כלכליים.

חידושה של מדינת הרווחה האוניברסאלית.

ביסוסה של הדמוקרטיה כנגד המכרסמים והמחבלים בה.

הגנה על הסביבה והאוכלוסייה בפני זיהומי אוויר קרקע ומים.

 רק שמאל יכול, אבל איזה שמאל?

    ברור לגמרי שתיקון כולל כזה יכול להתממש רק על ידי שמאל ציוני סוציאל-דמוקרטי. לא מפלגת מרכז כמו קדימה, לא מפלגת ימין כמו הליכוד, לא המפלגה החדשה של ברק שנקראת “עצמאות”, אבל היא לא יותר מגרורה של הליכוד. וגם מפלגת שמאל לא ציונית, כמו חד”ש לא תוכל למשימה. על הדתיים הלאומיים למיניהם, ש”ס, יהדות התורה וישראל ביתנו חבל להשחית דברים בהקשר זה. אלה מפלגות ריאקציונריות, לאומניות ואנטי דמוקרטיות. בתחום המדיני קדימה מחויבת לפתרון שתי המדינות לשני העמים. בתחום הכלכלי-חברתי, למרות מס שפתיים לצמצום פערים, היא קרובה יותר לקוטב הניאו-ליברלי מאשר לקוטב הסוציאל-דמוקרטי. הליכוד, למרות הצהרתו הידועה של נתניהו בבר אילן, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות והוא בוחר ברובו במצב ניהול הסכסוך במקום חתירה לפתרונו. בתחום הכלכלי-חברתי הליכוד קרוב מאד לקוטב הניאו-ליברלי (נתניהו, שטייניץ), עם כמה “סטיות” חברתיות כמו הרפורמות של שר התקשורת משה כחלון. חד”ש החלה לקסום למספר לא מבוטל של פעילי שמאל חברתי, גם ואולי בעיקר עקב הצלחתם היחסית של דב חנין וסיעת ‘עיר לכולנו’ בבחירות לעיריית תל אביב. אבל צריך לזכור כי כאשר מדובר על הזירה הפוליטית המדינתית, חד”ש מוכרת כמפלגה לאומית ערבית (עם “זנב” יהודי) והיא מתכווצת לממדיה האמיתיים – ארבעה מנדטים שמהם רק כחצי מנדט בא מקולות של יהודים. כל התחברות, ישירה או עקיפה, לחד”ש פירושה כניסה לתוך סמטה ללא מוצא, מבחינת הציבור היהודי שבלעדיו לא תהיה תמורה אמיתית בחברה ובמדינה.

***

ומה עם השמאל הציוני?

    מול הנחשול הריאקציוני המאיים להציף את כולנו מצוי השמאל הציוני הישראלי בשפל עמוק. מפלגת העבודה, במצבה הקשה, עברה פילוג שעדיין מוקדם להעריך את תוצאותיו. המפלגה נפטרה מיו”ר שרק חיבל בה ומכמה מחברי כנסת שאינם יכולים להיות מוגדרים כשמאל. זו נקודה לחיוב, אבל יש בה כיום שמונה חברי כנסת שמפוצלים בין שתי קבוצות שגם בתוכן אין אחדות רבה. מורגשת אמנם התעוררות מסוימת בין הפעילים שנותרו, והתפקדו כמה אלפי חברים שנטשו, וגם הודעתה של שלי יחימוביץ’ על התמודדותה לתפקיד יו”ר המפלגה גרמה להתעוררות מסוימת, אבל התעוררות זו עדיין אינה מבשרת את ההתחדשות האמיתית. הרבה תלוי ביכולת הנהגת המפלגה ושדרת הפעילים להגיע לקהלים חדשים, לא רק לחדש השתייכויות ישנות ולערוך פריימריס נטולי זיופים ומפקדי ארגזים. עדיין יש להמתין ולראות כיצד תתפקד מפלגת העבודה באופוזיציה וכיצד תהיה התנהלותה, כלפי חוץ ופנים גם יחד. סימן לא מעודד הוא קביעת מועד הפריימריס לראשות המפלגה לספטמבר שנה זו, מה שיכניס את הנהגת המפלגה והפעילים למשטר של התמודדויות שבעבר היה לו חלק ניכר בניוונה וירידתה. מרצ עדיין לא התאוששה ממפלתה בבחירות האחרונות והנהגתה מנסה את כוחה במלאכת הרכבה נוספת, מאותו סוג שהתנסתה בה בעבר. סיכויי הצלחתה דומים לאלה שהתגלו בבחירות האחרונות.

     הארגונים החברתיים למיניהם, העוסקים ברווחה, בחינוך, בסנגור קהילתי, וכל שאר הפעילויות, עושים ברובם עבודה חשובה, כל אחד בתחומו, אבל זה לא מספיק. אסור להיות מרוצה ממה שאתה עושה בחלקת אלוהים הקטנה שלך, כי זה רק מעט מן המעט ממה שנחוץ. החברה האזרחית בישראל היא רחבת ממדים, אבל אמורפית וחלושה לעומת הפוליטיקאים הקובעים את כיווני ההתפתחות. בצרפת יצאו מאות אלפים, ואולי מיליונים לרחובות להפגין נגד כוונת סרקוזי להעלות את גיל הפרישה מהעבודה מ-60 ל-62. ההפגנות היו סוערות, אבל בהצבעה באסיפה הלאומית העביר סרקוזי את תוכניתו והיא שתתממש. בפעם הראשונה שהוצע תקציב דו שנתי על ידי האוצר התגבשה נגדו קואליציה מרשימה של עשרות ארגונים חברתיים תחת הכותרת “תקציב אחר”. אבל התקציב הדו שנתי, יחד עם חוק ההסדרים, אושר בכנסת ונכנס לתוקף. הישגים חברתיים באמצעות הבג”צ הם מועטים ואינם משנים את המצב מיסודו. בנוסף, מול הדיקטטורה של פקידות האוצר בתחום הכלכלי-חברתי מתנהלת בכנסת ומחוצה לה רק מלחמת גרילה מוגבלת שמצליחה לכל היותר לקזז מעט מהרעות הצפויות לעובדים ולעניים. מדברים אלה אין להסיק שאין שום ערך לפעולות החברה האזרחית ושיש לחדול מהן, אלא שבנוסף להן יש לחתור גם להשגת כוח פוליטי וביחד להביא לתמורה הדרושה.

 משכנעים את המשוכנעים

    הבעיה האסטרטגית העיקרית של השמאל בישראל היא הבקע בינו לבין הרוב המכריע של השכבות העממיות, המורכבות ברובן ממזרחים מסורתיים, ובינו לבין הרוב המכריע של מגזר דוברי הרוסית. שני מגזרים אלה הן המעניקים לימין הלאומני והדתי, שבחלקו הוא גם אנטי דמוקרטי, את הרוב האלקטוראלי היציב שיש לו בעשור האחרון לפחות. אין כיום בשמאל קבוצה רצינית של פעילים הרואים את המטרה ארוכת הטווח ומסוגלים לחתור אליה בהתמדה. רובם ממוקדים במטרות נקודתיות ולא מסוגלים להציב לעצמם ולתנועה מטרות כוללות, חזון כללי לחברה הישראלית. לשמאל הציוני אין כיום אסטרטגיה פוליטית פרט לשאיפת ההישרדות של מה שנשאר ממנו. אין בו הבנה מעמיקה של המכלול הציבורי-פוליטי, של השפעת השינויים התרבותיים על ההשתתפות והתמיכה הפוליטיות. אין איתור של נקודות המפתח הקריטיות עבור התחדשות השמאל. השמאל, כמו כל החברה הישראלית, מתייחס לסימפטומים של המחלה ולא לשורשיה. כל ארגון או קבוצה השייכים מבחינת עמדותיהם לשמאל מתגדר בחלקתו ואינו מבין או שאינו רוצה להבין את הצורך בריכוז הכוח לשם פעולה פוליטית  אפקטיבית. לנוכח התהום הנפערת לרגלינו, רבים בשמאל מסתגרים בבועות מצומצמות של מה שהם קוראים עשייה חברתית.. שם הם חשים מוגנים ותורמים משהו למען הכלל. במונחי כדורגל השמאל משחק “בונקר”, ולא מבקיע שערים. בנוסף, פעילי שמאל רבים עסוקים בברברת אינטרנטית אינסופית במקום בפעולה אפקטיבית ליצירת כוח פוליטי. רבים מהם גם נתונים לאילוצי לימודים, פרנסה, משפחה, קריירה, ושאר עיסוקים, ואין להם מספיק זמן ואנרגיה לפעול בהתמדה למען יצירת כוח פוליטי שמאלי חזק.

***

    לנוכח החלל הריק בגזרת השמאל, צצות חדשות לבקרים התארגנויות והתגודדויות שונות וגם משונות, הסבורות שיש ביכולתן למלא את החלל ולהופיע כמושיעי השמאל והמדינה. רובן ככולן מורכבות מאינטליגנציה חילונית וקצת דתיים מודרניים-ליברליים. חלקן זוכות לתהודה תקשורתית, אבל מהיכרות עם כמה מהן נראה כי הן לא תצלחנה למשימה ההיסטורית הזאת. כולן מתנהלות במגזר החילוני-ליברלי ומנותקות מהשכבות העממיות וממגזר דוברי הרוסית. התנועה הירוקה שיחד עם מימד קצרה הישג מסוים בבחירות האחרונות (28 אלף קולות) נחלשה ומשנה כיוון לעבר השדה המוניציפאלי ועתידה כלל לא ברור. השמאל הלאומי עושה רעש מדי פעם, ואולי אף יעבור את אחוז החסימה, אבל גם הוא לא חוצה את קו הבקע שבין ה”צפונים” ל”דרומיים” והקולות שיקבל יבואו בחלקם על חשבון מה שנשאר ממרצ והעבודה. האחרים, כל מיני קבוצות קטנות עם אג’נדה חד ממדית, אפילו לא נראים בשטח. בנוסף לכך, רוב המנהיגים של הקבוצות הללו אינם ששים לוותר על ה”באסטה” שהם מחזיקים בשוק הפוליטי למען גוף גדול ורציני. פעילים חברתיים רבים מרכיבים חדשות לבקרים קואליציות נגד משהו או בעד משהו שהאפקטיביות שלהן ברוב המקרים אינה רבה. רבים מהם שוחרים לסיפוקים מידיים ואין להם ראייה לטווח רחוק, סבלנות והתמדה הדרושים ליצירת כוח פוליטי של ממש.

     מאז מהפך 1977 לא היה לשמאל הציוני מנהיג פוליטי אחד ראוי לשמו פרט ליצחק רבין, והוא נרצח. הנהגה פוליטית במציאות של ישראל בעשורים האחרונים צומחת מהתבלטות בתחום מסוים, אשר מביאה לפופולאריות בתקשורת ובציבור. אבל אחר כך, כאשר המתבלט/ת מגיע/ה לעמדות ההנהגה הבכירות, הוא/היא מאבד/ת את הצפון. לא יודע/ת להתוות דרך למדינה כולה על שלל בעיותיה ולהוביל בה. שמעון פרס, אהוד ברק, עמרם מצנע, פואד בן אליעזר, אברום בורג, עמיר פרץ, ושוב אהוד ברק, אף אחד מהם לא הצליח לשקם את מפלגת העבודה מהמכה שסבלה עם המהפך ב-1977 ומהמכה השנייה שסבלה עם רצח רבין. המועמדים הנוכחיים, בין שהצהירו על מועמדותן ובין שלא, גם הם לא מהווים בשורה גדולה. ובמרצ – שולמית אלוני, יוסי שריד, יוסי ביילין ולבסוף חיים אורון (ג’ומס), אף אחד מהם לא הצליח לעצור את תהליך ירידתה.

***

    יש בשמאל, ככל שיהיה קטן ממדים, אינטלקטואלים רבים בעלי כושר ביטוי מעולה: פובליציסטים בולטים ביניהם מנהיגים לשעבר, פרופסורים לרוב וסופרים דגולים, המופיעים וכותבים בתקשורת על כל שלוחותיה – המודפסות, האלקטרוניות והווירטואליות. הם מעצבנים גורמים ימניים כמו תנועת “אם תרצו” ופובליציסטים שכותבים בישראל היום, אבל גם הם אינם מצליחים לגשר על הבקע שבין השמאל והשכבות העממיות. מה גם שכדרכם מימים ימימה עוסקים הפובליציסטים של השמאל על-פי-רוב בסימפטומים של התופעות השליליות, במה שגלוי לעין, ולא בשורשיהן. פעם אחר פעם הם משכנעים את המשוכנעים ומטיפים מוסר ל-bad guys שמשום מה אינם חוזרים בהם מדרכם הרעה.

 הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה ורכז המטה הס”ד