Archive for February, 2011

צמיחה עאלק

Monday, February 21st, 2011

הצמיחה שמספרים לנו עליה לא מחלחלת למטה  ונשארת נחלתם של בודדים. רק אחרי שנפנים זאת, יש סיכוי שגם אנחנו נצא ל”כיכר השחרור”  ונדרוש לשנות את השיטה

מאת: ק. טוכולסקי

ברבעון האחרון של 2010 צמחה ישראל ב-7.8% נתוני צמיחה טובים יותר מבכל מקום אחר בעולם המפותח שמים את ישראל במקום מכובד בחמישייה הפותחת של מדינות ה-OECD  ביחד עם טורקיה, מכסיקו וצ’ילה, כן ביחד עם המדינות החלשות ביותר שחברות בארגון שהן גם המדינות עם אי השוויון הגדול ביותר בארגון.

 בכל שנת 2010 צמחה ישראל בהשוואה ל-2009 ב-4.5%, נתון מצוין. בזמן שבאירופה העשירה ובארצות הברית הבזוזה הצמיחה איטית, בישראל – כמו בסין ובהודו (מדינות לא דמוקרטיות, עם מודעות סביבתית נמוכה וכלכלה שמוכנה בשביל השקעות חוץ לאפשר למשקיעים הכל) – צומחים במהירות. בזמן שכולנו נקראים לחגוג עם נתניהו והעיתונות הכלכלית כדאי לזכור כמה דברים.

  • ככל שהכלכלה יותר דפוקה ככה קל יותר לצמוח.
  • ככל שאתה מאפשר למשקיעים זרים תנאים נוחים יותר של שוד המשק המקומי כמו עובדים לא מוגנים, חוקי איכות סביבה נמוכים והפרטות במחיר גניבה קל יותר לצמוח.
  • ככל שאתה מאפשר לכמה שפחות אנשים להתעשר על החשבון של כמה שיותר אנשים ולתת כמה שפחות לטובת הכלל קל מאוד לצמוח.

ובדיוק ככה בדיוק צומחת ישראל.

כן ככה צומחים בישראל של ביבי הקוסם ואדוניו בעלי ההון: לא באופן שתורם במשהו ליכולת של מורה, או עובד סיעוד, או שוטר או עובד סוציאלי לגמור את החודש; לא במשהו שמאפשר למהנדס בניין צעיר או לטכנאי מחשבים בחברת היי-טק לראות אפשרות לקנות דירה; לא בצורה שמאפשרת למקבל קצבאות או עובד עני להבין מה לו ולחגיגה הזאת.

הקוסם והמריונטה יצטלמו, פקידי האוצר יחייכו, בבנק ישראל יראו גרפים שיקשרו את פועלם המוניטארי לתהילה, עיתונאי החצר של שלטון ההון יכבירו מילים על הנס, ולרובם המוחלט של הישראלים, כל אלו שלא גורפים דיבידנדים ורווחים מאופציות לכיסיהם על חשבון רווחת העובדים והחברה, כל אלו שלא נמנים על המאיון העליון, כל אלו שלא יכולים להרשות לעצמם להיות חלק מהגידול בקניית הרכבים, החגיגה לא תהיה ברורה.

 צמיחה של 7.8% ברבעון האחרון או בחישוב שנתי הצמיחה של 4.5% בשנת 2010 אין פירושה 4.5% תוספת מיטות בבתי חולים בשנת 2010, היא לא הוסיפה למשכורת 4.5%, היא לא הוסיפה עוד 4.5% מחשבים בבתי הספר ואפילו לא הוסיפה 4.5% רק לשכר המינימום. בשנת 2010, צמחו בעלי ההון בעשרות ואולי אפילו במאות אחוזים ואילו רוב האוכלוסייה במקרה הטוב לא צמחה ובמקרה הרע הידרדרה. עבור רוב האזרחים ממוצע הצמיחה הזה הוא חסר משמעות. לרוב המוחלט של אזרחי ישראל, עובדים שכירים ועצמאים קטנים, סטודנטים וקטינים התלויים במפרנסים, מקבלי קצבאות, לא משנה עם הצמיחה היא 4.5% או 45% בשנה.

 בשיטה הכלכלית הקיימת בישראל הכסף הולך למעט בעלי הון ולשכבה הקטנה של משרתיהם הבכירים. לא לשכיר ולא לסטודנט, לא למקבל הקצבה ולא לעצמאי הקטן, לא לעבד הקבלן ובעצם לא לאף אחד בשמונת העשירונים התחתונים. ביבי יכול למעשה לכנס מסיבת עיתונאים ולהודיע שהייתה צמיחה של 500%, מבחינתנו המציאות היא אותה מציאות. במציאות כבר אין עבודה של 8 שעות 5 ימים בשבוע שאפשר להתקיים ממנה בכבוד. במציאות שלנו אתה יכול לבחור בין עבודות עד הפנסיה שמבטיחות מצוקה תמידית ופנסיה נמוכה, לעבודות שוחקות במקצוע שמכניס לא רע כמה שנים תמורת 12 שעות ביום, רק שאי שם במחצית הדרך לפנסיה השחיקה או התחרות שולחות את העובד הביתה שחוק ומעוך, בלי שום דרך להתפרנס.

במציאות הזו ל-7.8% או4.5% , או כל מספר אחר אין משמעות וכך גם לא לחגיגות הפומפוזיות של כלכלנים. במציאות שלנו הדיבידנדים שמחלק שאול אלוביץ מחברת בזק, שתורמים לחישובי הצמיחה לכאורה, רק מסמלים את השוד של החברה, שמחלקת יותר ממה שהיא מרוויחה בזמן שבמדורי הנדל”ן מככבות המודעות על מכירת נכסי הנדל”ן של החברה. במציאות שלנו טייקונים שמדווחים על רווחים ותורמים לצמיחה לכאורה בניפוח של הבורסה, רק מסמלים את שוד נכסי המדינה ואת החליבה של עובדים ומשאבים ללא שום אחריות ובלי להתייחס למחיר.

אותי הידיעות על הצמיחה רק מכעיסות, גם במצרים של מובארק הייתה צמיחה, וזה לא הדמיון היחיד בינינו ובין מצריים של מובארק. כמה זמן עוד נחגוג את כלכלת הקסמים של ביבי ואדוניו בעלי ההון? כמה זמן עוד נבלע את הבל עיתונאי החצר של ההון על החוסן הכלכלי של השוד המתבצע לנגד עיננו בשתיקה?

נתוני הצמיחה צריכים להכעיס ולא לשמח, להוציא את ההמונים לרחובות, להביא לצמיחה של אלטרנטיבה (רצוי מן השמאל המרוסק, המפולג והישנוני) רצינית, לפני שיבוא המשבר שגם בו העשירים יתעשרו והשאר יסבלו בדיוק כמו היום בזמן הצמיחה. ההבדל היחיד בין צמיחה ומשבר הוא שבזמן משבר גוזרים על הציבור לוותר לעשירים בשביל להבטיח לעשירים עוד צמיחה. לא נמאס לכם מזו השיטה?

מתוך עבודה שחורה

מים גנובים

Thursday, February 17th, 2011

מחיר המים עלה באופן משמעותי, אבל מה קורה מאחורי הקלעים? על הגורמים המושכים בחוטים, בעוד סיפור הפרטה שהאזרח משלם את מחירה

מאת: ק. טוכולסקי

מזה מספר שבועות מתקיים מאבק בין ראשי רשויות ופעילי שטח לבין משרד האוצר ותאגידי המים. הצד האחד דורש את ביטול תאגידי המים וטוען שהקמת התאגידים הביא לעליית מחירי המים והצד השני מגן על התאגידים וטוען כי עצם הקמת התאגידים מאפשרת שירות יעיל ותפקוד של הגורמים האמונים על אספקת מי שתייה. הקרב כמו קרבות רבים נוספים מנוהל בדמגוגיה לא מעטה משני הצדדים ולא בכדי, לפעילי השטח הזועקים על עליית מחירי המים שפוגעת באזרח אין אמנם אינטרסים זרים, אבל גם למשרד האוצר ותאגידי המים וגם לעיריות יש אינטרסים זרים שמכוונים את צעדיהם במאבק. בקצרה במאבק על קיומם של תאגידי מים מול החזרת השליטה על אספקת המים לעיריות אין צדיקים.

תאגידי המים כמו תאגידי הערים לכבאות הוקמו לאור העובדה שרויות מקומיות היו חלשות מכדי לטפל בעצמן בשירותי הכבאות והמים, החולשה הזו נובעת ממדיניות מכוונת של משרד האוצר, שמאמצי ההפרטה שלו לא הוגבלו מעולם מגזר הממשלתי, יש מספיק מה להפריט גם ברשויות המקומיות. לכאורה הרעיון של הפרטת שירותי הכבאות והמים נועד בכדי להגן על שירותי הכבאות והמים מפני אוזל יד של רשות חלשה ולהבטיח אספקת שירותי מים וכבאות לכל רשות. לכאורה בלבד, בפועל רשויות חלשות מצאו עצמן עם שירותי כבאות שהן לא יכולים לשלם להם ושירותי מים שהלכו והתייקרו. יותר מכך רשויות חלשות שלחו ידיים במשך שנים לתשלומי המים והשתמשו בכסף שנגבה עבור מים לא רק לצורך אחזקת מערכת המים ושיפורה אלא בשביל לשלם תשלומים שוטפים של הרשות, בהעדר מקורות אחרים. משרד האוצר שייבש את הרשויות ביד אחת, ניצל עובדה זו בשביל לדרוש את תיאגוד המים ביד השנייה.

 כך נולדו תאגידי המים, לכאורה בשביל להבטיח שהכסף הנגבה בעבור מים ישמש אך ורק לצורך אספקת מים ואחזקת מערכת המים. יש לציין כי אכן מערכות המים העירוניות הוזנחו במשך שנים בחלק ניכר מהרשויות ואובדן המים בצנרת המים ברשויות הוא מקור לבזבוז מים נפשע במדינה דלת מים כישראל. אבל תאגידי המים לא הוקמו רק בשביל לשפר את שירותי המים, הם הוקמו בשביל לאפשר את הפרטת משק המים בישראל. ומשרד האוצר אפשר לתאגידי המים לנפח את מחיר המים בשביל שיהיה קל למכור אותם לגורמים פרטיים, בסך הכל במדינת ישראל המדינה נוהגת למכור גורמי רווח יעילים לבעלי הון פרטיים בפרוטות, כמו למשל נמל אילת שמוצע למכירה בימים אלו.

כרגיל במאבקים מסוג זה בין העיריות החלשות והאוצר הקורבן הוא האזרח. כל עוד לא משנים את פקודת העיריות ומאפשרים לעיריות קיימות אין טעם בחזרה למחלקות מים עירוניות, אלו ישמשו צינור להעברת כספים שנועדו לשימור ושיפור מערכת המים לתקציבי העירייה האחרים במחיר פגיעה באיכות מערכת המים והמים עצמם. מצד שני גם בתאגידי המים על המנגנון הנוסף שלהם אין צורך בטח שלא במתכונת מכוונת ההפרטה הנוכחית.

יש שתי אפשרויות סבירות לטיפול במים ברשויות המקומיות:

א.      חקיקת חוק רשויות מקומיות שיחליף את פקודת העיריות ויכיל במסגרתו התייחסות לפעילות הרשות ומקורות המימון לקיום פעילות זו. הגיע הזמן לסיים את הסאגה המגוחכת של רשויות חלשות שחסרות את היכולת להעניק שירותי רווחה וחינוך או לתחזק את מערכת המים העירונית. בכדי לחוקק חוק שכזה יש צורך במפלגה ס”ד חזקה ובשלטון אז כנראה שאפשר לעבור לאפשרות הבאה.

ב.       להלאים את משק המים, יש חברת מים לאומית ולה יש הידע והיכולת לנהל גם את משקי המים המקומיים באופן שיבטיח מענה מקצועי לצרכים ואת שמירת משק המים בידי המדינה. האמת גם לשם ישום פתרון זה צריך מפלגה ס”ד חזקה ולכן אפשר שוב לעבור הלאה.

הסיפור של המים כמו סיפורים רבים אחרים מוכיח שוב כמה חמור המצב של המערכת הציבורית המיובשת. העיריות מצד אחד ומשרד האוצר מצד שני נוקטים עמדות מתוך ראייה קצרת טווח וחסרת הבנה לצרכים של המדינה והאזרחים. יש צורך בשיקום מערכת המים ברשויות המקומיות, יש צורך בהבטחת מחיר המים כמחיר נגיש לכל נפש. יש צורך בהטלת מסוי על צריכה בזבזנית. אבל במקום לדון בכל אלו אנו עדים לקרב בין רשויות מרוששות שבמקום לדרוש מימון ישיר לצורך תפקוד מבקשות להשתלט מחדש על כספי המים ומשרד האוצר שרוצה להחליש את העיריות ולהפריט את המים בכל מחיר. ללא אלטרנטיבה פוליטית ס”ד/סוציאליסטית נהיה עדים לעוד הרבה מאבקים שכאלו ששום דבר טוב לא יצא מהם.

מתוך עבודה שחורה

בורחים מהפתרון האמיתי

Sunday, February 13th, 2011

מן הדיון התקשורתי סביב המאבק על מחירי הלחם והדלק, נעדרת הדרישה להעלאת המס הפרוגרסיבי. דרישה כזו פירושה – לקחת קצת יותר מהשכבות הגבוהות, אבל מי מעז להציגה?

  ק. טוכולסקי

בשעת כתיבת דברים אלה, ההסתדרות טרם החליטה מה היא עושה כהמשך למאבקה, אולם כבר מסתמן שנקודות המחלוקת בינה לבין והממשלה הן לא נקודות שבאמצעותן ניתן להקל לאורך זמן על הציבור. ההסתדרות, שראשיה לא מתחילים בסכסוך עבודה או יוצאים לשביתה, בשם העובדים שבחרו אותם, בלי להתייעץ עם נציגי המעסיקים במגזר הפרטי ולאחרונה גם בעיריות, לא דואגת לאינטרסים של מי שמאוגדים במסגרתה, אלא אם הם מספיק חזקים גם כך ויכולים להסתדר בלעדיה. לצפות ממנה לישועה זה בערך כמו לצפות מנתניהו להתייחסות קורקטית למשברים הכלכליים וחברתיים שמדיניותו ההרסנית יוצרת.

אז בזמן שהשותפים למדיניות הכלכלית ההרסנית בישראל ממשיכים להציג לנו משחקים של האיש הטוב והאיש הרע שיגמרו בהסכמות שלא יועילו לרוב הציבור, אבל יאפשרו לוודא שבין פעולות השלטון והאיגוד הנאמן למשטר המחאה תתמוסס, אני רוצה להצביע על כך שבסופו של דבר דווקא הכאלו כניעה של נתניהו על הקיצוץ הרוחבי והגירעונות שבה, טומנת בחובה כבר היום את הגזירות הבאות.

בכאלו ויכוח בין ההסתדרות מצד אחד לממשלה מהצד השני נעדרה הדרישה להרחבת מקורות המימון של המדינה. מסתבר שאפשר להוריד מסים או להעלות מסים באמצעות שימוש ברזרבות לכאורה שנוצרו מעודפי גבייה או באמצעות קיצוץ רוחבי במשרדים. ככה זה כשארגון העובדים הגדול במדינה מתפקד כגורם גישור בין מעסיקים ועובדים במקום להלחם על האינטרס של העובד; ככה זה כשמפלגת האופוזיציה הגדולה במדינה היא בסך הכל פלג של מפלגת השלטון שמחכה להחליף מקומות עם תאומו בשביל לקדם את אותה המדיניות. מסים אפשר להעלות ולהוריד גם אם הם פרוגרסיביים, תמלוגים אפשר להעלות ולהוריד, מסי רכוש, ירושה, מס מעסיקים ומס מקביל, מסים על נאמנויות ודיבידנדים, כל אלו שרק הלכו וקטנו, או נעלמו לגמרי או לא היו.

אפשר באמצעות הגדלת שיעורים, הוספה או ריווח של דרגות גבייה בהם, הטלתם והחזרתם להגדיל את הכנסות המדינה. בדיון התקשורתי השבוע חסרה הדרישה להעלאת המס הפרוגרסיבי. העדר הדרישה הזו מהדיון הציבורי מחזקת את התפיסה הרווחת בציבור בחסות שטיפת המוח שהתקשורת הפרטית והכנועה של בעלי ההון דואגת לקבע שלא ניתן לקחת יותר ממי שיש לו. כנגד השקר הזה צריך להלחם, מי שרוצה להציב אלטרנטיבה לישראל צריך להציע בפומבי תוכנית שתכלול העלאה של המסים הפרוגרסיביים ושל התמלוגים על מחצבים, הגברת המיסוי על ההון והעמקת הגבייה בצד הפחתה של המיסוי הרגרסיבי.

כתוצאה מההתעלמות הגורפת מהאפשרות ההגיונית והצודקת של שיתוף בעלי היכולת בנשיאת הנטל, בהצהרת הפירורים של הקוסם והמריונטה הודיעו קברניטי הכלכלה על פגיעה בציבור בכיס אחד בכדי להקל עליו בכיס אחר. את הפירורים להרגעת העם יממן קיצוץ רוחבי בתקציב. קיצוץ רוחבי בתקציב הוא נזק לתפקוד המדינה והוא אמצעי פופולארי בשירות מי שמבקשים לחסל את מדינת הרווחה. קיצוץ רוחבי הוא דבר רע, אבל גם שימוש בעודפי גביית מס בכדי להקל על הציבור זה רעיון רע. עודפי גביית המס משמשים להורדת החוב הלאומי, הורדת החוב הלאומי מאפשרת לשלם פחות החזרי חובות ופחות ריבית על חובות מהתקציב השוטף ובכך מאפשרת לשחרר יותר כסף בתקציב לשימושים עצמיים. מי שרוצה להציע אלטרנטיבה סוציאליסטת/ס”ד לציבור מן הראוי שיתרחק מרעיונות פופוליסטים שכאלו, למדינת ישראל אין עודפי כסף ועד שהיא לא תחסל את החוב הלאומי שלה גם לא יהיו לה.

כדאי לקחת בחשבון שבשביל ביבי להשתמש היום בעודפים של גבייה או להגדיל את הגירעון זה לא רע, פעילות תקציבית לא מרוסנת מבטיחה לביבי עוד משבר פיננסי. ככה במשבר הבא הוא יוכל לבצע שוב קיצוצים אכזרים וכואבים נוספים באמתלה שאין ברירה. ככה הוא יוכל שוב להכות בעובדים ובמקבלי הקצבאות, במשרתי הציבור ובמדינת הרווחה ובמקביל להעשיר את העשירים. אלטרנטיבה אמיתית, מענה בטווח הקצר ובטווח הארוך לבעיות של החברה הישראלית, להתפוררות מדינת הרווחה ולהתרחבות הפערים יש רק בחלוקה צודקת באמצעות מיסוי רציני של ההון הלאומי. לא צריך להלחם על פירורים או על נתח גדול יותר בעוגה הקיימת, צריך להגדיל את העוגה. לא צריך להסכים לקיצוץ בתקציב או להסטת עודפי גבייה מהיעוד של הורדת החוב הלאומי אלא להגדיל את ההכנסות של המדינה.

את ביבי, עיני, ברוש ובוחבוט זה לא מעניין, גם לא את שטייניץ ובראון, או שיטרית ואקוניס. הם מעדיפים להמשיך ולשחק את המשחק הרגיל, הם לא דיברו על זה השבוע והם גם לא ידברו על זה בעתיד. נשאלת רק השאלה מתי אנחנו כסוציאליסטים/ס”ד נהיה מוכנים להציע אלטרנטיבה שלא יוכלו להתעלם ממנה לעם.

פורסם בעבודה שחורה

אגדת האיש השמן (2)

Tuesday, February 8th, 2011

השירות הציבורי אינו מנופח, להיפך –  את הנזקים הנובעים מהמחסור בעובדים מרגישים אזרחי ישראל יום-יום, אולם יש  מי שדואג להסית נגדו

מאת ק.טוכולסקי

ביום חמישי התפרסם בדה-מארקר מאמר דעה שקרא להקים תנועת בנוסח “מסיבת התה” בישראל בכדי לצמצם בממשלה הגדולה שקיימת כאן. ביום שישי פרסם הארץ תחקיר על תרופות מזויפות ותכשירי הרזיה שנמכרים בישראל ללא אישור. לכאורה אין קשר בין הדברים, מאמר דעה במדור כלכלה ותחקיר עיתונאי בחלק הראשי של עיתון. אבל יש קשר ברור בין התעמולה המרושעת נגד השירות הציבורי הכאלו שמן  והביטוי שהיא מקבלת לבין העובדה שמדינת ישראל מוצפת בתרופות מזויפות.

היחידה לפשיעה פרמצבטית, האמונה על מאבק בתרופות מזויפות וחומרים החשודים כבעלי השפעה פסיכו-אקטיבית שעודם מחוץ לפקודת הסמים, מונה ארבעה עובדים – שלושה  פקחים (כולל מנהל היחידה) ואשת צוות מנהלי.  שלושה(!) פקחים אמורים להיאבק בכל הפשיעה הפרמצבטית בישראל, בכל ניסיון למכור תרופה מזויפת בכל בית מרקחת, בכל ניסיון להכניס לשוק סם פיצוציות חדש. זהו האיש השמן.

בכל תחום בחיינו, ממחסור באנשי צוות בביטוח הלאומי שגורם לתורים אדירים, דרך מחסור באחיות בבתי הספר או מחסור בפקחי בטיחות וגהות ועד מחסור באנשי צוות ביחידות הסמים של המכס, ואלו כמובן רק דוגמאות, למחסור בכוח אדם מקצועי בשרות הציבור. זה לא מפריע כמובן למעצבי דעת קהל לטעון ולכותבי דעות שמקבלים במה לטעון אחרת. יש נרטיב, ואת הנרטיב צריך לשמר, צריך לספר על השרות הציבורי המנופח בכדי להמשיך ולאפשר את חיסול מדינת הרווחה ואת הורדות המסים על הטייקונים והתאגידים.

זה לא קורה סתם. במעמד הבינוני הולך ונצבר זעם כנגד המדיניות הכלכלית של הממשלה. באיחור מה, מתחילים אנשים להבין  (שהיכולת לנהוג במכונית, דווקא היא, משום מה מסמלת את גאוותם כמעמד) שרימו אותם, שקיצוץ של עשרים ₪ בחודש במס ההכנסה אינם שווים לתוספת של מאות שקלים של מסים רגרסיביים. כמו תמיד, כשזה קורה, צריכה התקשורת הניאו ליברלית שלנו למצוא לאן להסיט את הדיון. קחו למשל את מירב ארלוזורוב שהציעה להטיל מס על קרנות ההשתלמות בכדי לאפשר הורדה של מחיר הדלק – כלומר להשאיר את הנטל על המעמד הבינוני. ההערכה שלי היא  שהשבוע יתחילו להסית גם נגד חרדים. זה תמיד עובד, עובדי המדינה השמנים והעצלנים והטפילים החרדים. כך מסיטים את  זעם הבוחרים לכיוון “ישראל החופשית” (שינוי 2) שכבר מריצה קמפיין בתקשורת.

נשוב ונאמר את מה שכבר אמרנו: השירות הציבורי גווע ולא יכול להגן על האזרח הישראלי מפני שרירות ליבם של טייקונים, תאגידים, וגורמי פשיעה. אין מספיק מורים ואין מספיק שוטרים, אין מספיק רופאים ואין מספיק פקחי אכיפה של חוקי עבודה ובטיחות וגהות, אין מספיק הוסטלים לחולי נפש בקהילה ואין בהם מספיק עובדים, אין מספיק פקידי קבלת קהל לא במשרדי הממשלה, לא בביטוח הלאומי, לא בשירות התעסוקה ולא במשרד הרישוי; אין מספיק פקחים של רשות הטבע והגנים ואין מספיק שוטרים במשטרה הירוקה, אין מספיק עורכי דין שתובעים חברות קבלניות שעושקות עובדים, מפעלים מזהמים, עבריינים, ואפשר להמשיך אבל אני חושב שהתמונה כבר ברורה: המגזר הציבורי גווע, יש בו פחות ופחות עובדים שעושים בשכר שהולך ונשחק יותר ויותר דברים, זה לא טוב.

בשביל לשנות את זה צריך כוח פוליטי, וזה בדיוק מה שאין למי שתומך במדינת רווחה גדולה וחזקה. אם נמשיך להתפלמס ולהתדיין על הדרך הטובה ביותר להגשמת האוטופיה גם לא נשיג את הכוח הפוליטי. בזמן שבשמאל לוקחים את הזמן בשביל עוד 200 אלף דיונים ובחינה עצמית, התקשורת כבר בונה את הקמפיין של יאיר לפיד ושנאת החרדים. היות שהוא, בניגוד לשמאל בישראל, מאמין בלהיבחר ולא בלברבר, הוא אפילו יבטיח להוריד את מחיר הדלק וכך יזכה בקולותיהם של המוחים והמעוצבנים. אלא שעל הדרך, הוא יתמוך בהורדת מסים נוספת על ההון ובעוד קיצוץ במדינת הרווחה, לא חבל?!

מתוך עבודה שחורה

 

מס דלק וסככת האופניים

Sunday, February 6th, 2011

המאבק המוצלח להורדת מחיר הדלק מדגים בדיוק מדוע הסיכוי לשינוי חברתי מהותי שואף לאפס

 מאת איציק ספורטא

אחד הנושאים החשובים פחות הנידונים בימים האחרונים הוא מחיר הדלק. כאילו המדיניות החברתית כולה נשענת על עלייה או הפחתה של 20 אגורות במחיר ליטר דלק. אופורטוניסטים למיניהם בפוליטיקה ובתקשורת מצאו להם גל לרכוב עליו, גל שלא מבשר את האביב ואפילו לא את הסתיו. תאמרו שהנה סוף-סוף התעורר הציבור והצליח במאבקו, ומה לנו כי נלין. אלא שהצלחה זו, כביכול, מראה בדיוק למה הסיכוי לשינוי חברתי מהותי שואף לאפס.

אז בואו נבדוק מה יש לנו. המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל נסמכת על אידיאולוגיה של ראש ממשלתה, שלמד כמה שטויות בשנות השמונים. אחת מהן טוענת שהורדת מיסים, בעיקר ישירים, מצמיחה את הכלכלה ולכן אנו נידונים להוריד את שיעורי המס הישיר של יחידים וחברות עד אינסוף. לא משנה שכבר מזמן הטענה הזו הופרכה הן במחקרים בתוך מדינות לאורך זמן והן בהשוואה בינלאומית. אבל כאן עדיין נותנים לראש, הידוע באיכות החלטותיו, לעשות את מעשיו ללא ביקורת. ממפלגת העבודה שהצביעה בעד התקציב, עד ש”ס החברתית, התקשורת ועד בכלל.

כל זה קורה כיון שכרגיל במקומותינו אנחנו תחת הרושם שאנו משלמים מס בשיעורים הגבוהים מהממוצע במדינות אחרות. הגרף המצורף מראה שאין זה כך, ב-2009 שיעור המס בישראל ירד לכמעט 31% מהתוצר. אנו מרוחקים כ-5% משיעור המס מהתוצר ממדינות אירופה וב-3% ממדינות ה-OECD. אילו היינו גובים מס כמו במדינות אירופה היה התקציב יכול לגדול בסביבות 40 מיליארד שקל. נראה לי שזה סכום שראוי לדבר בו, אבל למה לדבר על הרבה כשאפשר לדבר על מעט.

image002

לא רק ששיעור המס מהתוצר בישראל נמוך, הוא גם מעוות באופן החלוקה בין מסים ישירים לעקיפים: בעוד המס הישיר הוא מהנמוכים באירופה, המס העקיף הוא בין הגבוהים. אחרי המבנה המעוות הזה עוד מתפלאים שהפערים בישראל גבוהים והעוני מככב בראש הטבלה. המס הישיר נגבה ממי שיש לו שכר גבוה יותר או רווחים גדולים יותר, המס העקיף נגבה מכולם בלי קשר להכנסתם. מע”מ, למשל, אינו מבחין בן קונה עשיר לעני, יותר מכך מי שצורך את כל הכנסתו משלם יותר מאשר מי שהכנסתו גבוהה וחוסך חלק מכספו. כך שלא רק שגובים מעט מס יחסית למדינות אחרות, עושים זאת באופן שייטיב עם המבוססים.

שלא לדבר על השירותים החברתיים הנשחקים בגלל העדר משאבים שחלק מהאוכלוסייה בשכבות הבלתי מבוססות אינו יכול לספקם בעצמו, בעוד שהמבוססים מקבלים בונוס מהמדינה כדי שיוכלו לספק לעצמם שירותים פרטיים טובים יותר. כך שבעצם הממשלה מסבסדת את השירותים הפרטיים האלה, בחינוך, בריאות ומה לא.

אבל למה לנו לדבר בנושאים הללו. הרבה יותר קל להיתלות במס אחד על הדלק, ואפילו לא במס עצמו אלא בהעלאה האחרונה. כל היתר כידוע ממש מבריק, ורק אם נתקן את סככת האופניים הכל יהיה בסדר, כאן זה מתחיל וכאן זה מסתיים. מי שרוצה באמת לשנות יכול אמנם להשתמש במס הדלק כנקודה ארכימדית, אבל לא נראה שזה קורה או יקרה בזמן הקרוב. משום מה אנחנו נעולים במסכנות של אזרחים שנמצאים תמיד בסכנה קיומית, ולכן למה שנאבק באמת על מדיניות חברתית שוויונית והגונה.

אני אוכל להמשיך לכתוב את אותם דברים כל יום, כל חודש, כל שנה.

מתוך העוקץ

מתי אצלנו?

Sunday, February 6th, 2011

במקום לפחד מתוצאות ההתקוממות במצרים, אולי כדאי ללמוד מהם איך להביא שינוי? הרי הבעיות שלנו לא כל-כך שונות משלהם

מאת: הני זובידה

צונאמי, גל הדף, אפקט הדומינו, מעניין עוד אילו שמות יתנו לתופעה המאוד בסיסית הזו, אנשים פשוטים וטובים יצאו להילחם על זכויותיהם הבסיסיות. אך בדרך שכחנו ולא שמנו לב למה שקרה במדינות אלו עשרות שנים והכול בשם הדמוקרטיה החזקה בעולם, ספינת האם, גם שלנו – ארה”ב.

ובכן המזרח התיכון בוער, זה התחיל בטוניסיה, עבר למצרים, על הדרך גרם לנשיא תימן להתפטר וללכת הביתה ללא יותר מידי לחץ – וכעת כולם מביטים בצפייה/חרדה לכיוון ירדן בה כיום יש רוב פלסטיני  של קרוב ל- 70%, לבנון שסועה וקרועה בין הדרום לצפון בין החזבאללה לבין פלגים נוצריים, וכמובן סוריה בה מיעוט של כ-10% עלאווים שולט ברוב הסוני שמהווה כ-60% מכלל האזרחים. כולם בלחץ, מה יקרה?

אז מה היה לנו שם במצרים? ובכן עוני קשה מנשוא במדינה מדהימה שיש לה את כל הדרוש להפוך למעצמת על אזורית ואליטה חסרת בושה ומעצורים שדרדרה את המדינה לתהומות הנשייה. ומה עשתה אותה אליטה? היא דאגה רק לבכיריה, היא המשיכה במסורת של שנים לעשוק את המעמדות הנמוכים. היא ייצרה שנאה בין הדתות השונות, ואפילו בין קבוצות שונות באוכלוסייה, ודיכאה כוחות טובים שצמחו מן השטח. והחשוב מכל – היא שירתה אדון אחד. לפחות מאז שנות השבעים, מצרים הפכה לבת חסותה של ארה”ב במזרח התיכון! אולי יש משהו בחשיבה המערבית שלא מתאים למדינות כאן בלבנט? לא יודע, נקודה למחשבה…אולי זה מתגלגל גם לישראל? צריך לחשוב….

ומה איתנו? אנחנו ממתינים! מחירי הדלק עולים, מי מעלה אותם? זה אותו ראש הממשלה שהבטיח שלא יעלה את המיסים. אכן בדיחה עצובה, נכון, המיסים לא עולים, אך המיסים העקיפים ממשיכים לעלות בקצב מפחיד. מחירי הדלק עולים, מחירי המים ממריאים לשחקים, חשמל עולה ואפילו מוצרי צריכה בסיסיים, אם זה לא מיסים אז מישהו צריך לתקן את ההגדרה בספר. ומה עוד היה לנו שם? ובכן הדיור. האם עלי לחזור על העובדה הברורה לכל היום, כי עבור זוג צעיר ללא העברות בין-דוריות (כאלו בעיקר יש לאנשים ממקום אחד ולאחרים אין –  מחקרם של לוין-אפשטיין, סמיונוב וספילרמן מראה זאת בברור על החברה הישראלית) אין כמעט סיכוי להגיע לדירה נורמאלית? שלא לדבר על הביטחון התעסוקתי, כמו גם החשש מביטוחי בריאות לא מספקים וכמובן הייבוש הכמעט מוחלט של המגזר הציבורי…

ובתוך כל זה, ניתן לראות בבירור כי בישראל 2011 הפערים בהכנסות וההון בין העשירון העליון לתחתון הם הרחבים ביותר בקרב הדמוקרטיות מתעשות (כאילו שדמוקרטיה ותיעוש זה מדדים חיוביים…) אז מה אנחנו עושים? ובכן, חוץ מלצקצק בשפתיים ולומר כי אם מצרים “תיפול” לידי המוסלמים אוי ואבוי לנו, כי מי שישמע עד כה במצרים היה שלטון דמוקרטי נאור…וזה יהיה גל שאולי יתחיל שם אך ימשיך בכל המזרח התיכון וזה יביא לסכנה קיומית על ישראל, מה שיאפשר למשרד הביטחון לשאוב עוד חלקים ניכרים מתקציב המדינה…

כל זה במקום לעצור לרגע ולחשוב, אולי שינוי זה טוב? יכול להיות שזה לא נראה כך, אך אולי נוכל להוציא את המיטב מהקיים? אולי מו”מ מהיר עם הפלסטינאים לכיוון הסדר? אולי להמתין בשקט ולראות מה יעשה העם המצרי? ואולי בכלל כדאי לנו ללמוד מהשכנים וגם קצת לצאת לרחובות ולבקש מהממשלה וכמה פוליטיקאים ללכת ולא לחזור? או שסתם נשב ונצקצק בשפתיים מול הטלוויזיה כשברקע כולם ממתינים לאח הגדול או היפות והחנונים, לצערי הבדיחה היא על חשבוננו…..

מתוך עבודה שחורה

סוציאל דמוקרטיה, עוד חוזר הניגון

Wednesday, February 2nd, 2011

כמאתיים איש השתתפו  בכנס של המטה הסוציאל דמוקרטי ויסו”ד, שהתקיים ב-31.1 בסמינר הקיבוצים, תחת הכותרת “בונים סוציאל דמוקרטיה”

הנחה את הכנס שי כהן מהמכללה החברתית כלכלית ומכוח לעובדים.
פתח אורי יזהר (משאבי שדה) – מרכז המטה הסוציאל דמוקרטי –שסקר בקצרה את הפעולות שנעשו וקרא לקיום קונגרס שבו ישתתפו כל הארגונים והקבוצות שסוציאל דמוקרטיה היא דרכם.

פרופסור דני גוטוויין תיאר בראשית דבריו את המלכודת הצפויה בעקבות הצלחת ההפרטה. בחלק האופרטיבי של דבריו. הוא קרא לאיחוד הסוציאל דמוקרטים במפלגה אחת: “השמאל צריך להיות רלוונטי ליום יום של אזרחי המדינה, להיאבק בניצול בשוק העבודה ובהפרטת השירותים החברתיים ולעקור מהשורש את נזקי משטר הימין. את המאבק הזה לא יכולות לנהל עמותות או מפלגות השמאל הנוכחיות, שפועלות כמפלגות מגזריות של המעמדות הגבוהים.”

חבר הכנסת אילן גילאון קבע כי “השמאל הישראלי לא מת. אולי הוא מעולם לא נולד. מזה ארבעה עשורים המדינה מוכרת את עצמה בנזיד עדשים, ואנשים שמתקראים שמאל לא מתנגדים לכך. לכן אני אומר, אין שמאל לא סוציאליסטי. אני יודע שבישראל גם הבעלים של מקדונלדס נחשב לשמאל, אבל אין שמאל בלי סוציאל-דמוקרטיה. מצד שני, החרדים נתפסים כציבור שעוין את השמאל – השמאל צריך לפנות גם אליהם.”
לסיום אמר “תנועה סוציאל דמוקרטית גדולה ואמיתית, תקום אם נדע לשים בצד את האגו ולשתף פעולה.”

חבר הכנסת עמיר פרץ אמר כי “השנה קרה אירוע פוליטי חשוב – הפרישה של החמישייה של ברק – בלי האירוע הפוליטי הזה לא הייתי נשאר במפלגת העבודה. כשעמדתי בראשות העבודה הגיעו למפלגת העבודה שמונה מנדטים ממעוזי הליכוד, בזכות האג’נדה החברתית, אף שמעולם לא הסתרתי את עמדותיי המדיניות”.  ח”כ פרץ קרא לקיים חיבורים פוליטיים שייצרו סינרגיה חיובית ולא חיבור ששוליו מכאן ומכאן בורחים ממנו.  “המשימה שלנו צריכה להיות שהחלוקה בין ימין ושמאל תהיה על בסיס אג’נדה חברתית-כלכלית, מי שהנושא החברתי לא בוער בו לא יכול להיות שמאל”, אמר פרץ.

אסתי קירמאייר – יו”ר מחוז ירושלים במפלגת העבודה – אמרה לבאי הכנס שילכו וידברו עם האנשים , בגובה העיניים, שיראו להם למה חשוב שתהיה תנועה סוציאל דמוקרטית, הכוח ייבנה בעבודה קשה בפניה אל אנשים ומבית לבית.

אלעד הן מיסו”ד, ממארגני הכנס, אמר שאיחוד הכוחות, אסור שיהיה רק טכני ומספרי, הוא  צריך להתבסס על מצע סוציאל דמוקרטי שיאמר בבירור – עצירת ההפרטה; הלאמה מחודשת של השירותים החברתיים; כינון עבודה מאורגנת ודמוקרטיה בשוק העבודה; מאבק להרחבת מסגרת התקציב והרחבת השירות הציבורי.

ערן בנימיני ממייסדי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה אמר שצריך להרחיב את השוויון גם למרחב הבין-דורי, שירוק חייב להיות סוציאליסטי וש”אין קפיטליזם ירוק”.

שרון קטרון – מ”כוח לעובדים”, יו”ר ארגון סגל ההוראה ומנהיגת מאבק המרצים באוניברסיטה הפתוחה תיארה את השתלשלות המאבק עד לפריצת הדרך שבחתימה על ההסכם הקיבוצי.  “כדי שיהיה בסיס כוח לסוציאל דמוקרטיה, גברים ונשים צריכים להפוך את המאבק לצדק חברתי לחלק מחייהם היום-יומיים על ידי ארגון העובדים במקום עבודתם”, אמרה.

ד”ר עמי וטורי, חבר הנהגת כוח לעובדים, אמר שהוא מאמין קודם כל במאבק של ארגוני עובדים שמביא את סדר היום הסוציאל דמוקרטי לשטח. אך עם זאת, הוא חידד, יש חשיבות למסגרות פוליטיות סוציאל דמוקרטיות, במיוחד כשרבים מהאנשים שנחשבים היום לשמאל בישראל הם בעיניו אויבים של ממש, והוא מוצא עצמו ניצב כנגדם במאבקי עובדים.

בדברי המשתתפים “מהקהל” נשמעו קריאות לפעולה משותפת להצטרפות מחודשת למפלגת העבודה, להקמת מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה ולמערך בין מפלגתי סוציאל דמוקרטי. נשמעה גם אזהרה לשמונת הח”כים שנותרו בעבודה להתגבר על מחסומים ולא להתפורר, שכן התפוררות כזו תביא לשקיעת השיח הס.ד. בישראל לזמן ארוך מאוד.

התקווה, שהובעה בדברי רבים מעל הבמה ובשיחות בין המשתתפים, היא שיהיה המשך…

מתוך “עבודה שחורה”

ותודה לליצמן

Tuesday, February 1st, 2011

סגן שר הבריאות, ח”כ יעקב ליצמן, נוקט בצעד חיובי: הוא מעלה את שיעור מס הבריאות ובתמורה מכניס את הביטוח הסיעודי לתוך הביטוח הממלכתי.  האוצר “בתגובה פבלובית” מתנגד

מאת  ק. טוכולסקי

זמן לא רב אחרי הבחירות, כשבעיתונות נשמעה מחאה על כך שלא ימונה שר בריאות, כתבתי כאן טור שגרס כי סגן שר חרדי זה לא סוף העולם, אולי אפילו מינוי בעל יתרונות. הפרסומים אודות החלטתו של ליצמן לפעול להעלאת מס הבריאות בכדי שיכלול את התשלום עבור ביטוח סיעודי הוכיחו, לי לפחות, שאכן מינוי סגן שר חרדי לא היה הרעיון הכי רע. נכון, ליצמן – כמו כל חבר אחר בקואליציית הימין הנוכחית שלנו – אינו ס”ד, אבל ביחס לרוב חברי הממשלה האחרים, ליצמן עושה, לצד הדברים הרעים (חוות דעת נוספת על שדה בריר,  הוצאות מיותרות על דלתות שבת בבתי חולים, או פרשת הקברים באשקלון), גם כמה דברים חיוביים. אם יצליח במאבקו זה נגד האוצר ולמען הציבור, ייזכר שמו לטובה בהיסטוריה של מערכת הבריאות בישראל.

מס הבריאות בישראל איננו גבוה במיוחד, 4.8% לבעלי הכנסה חודשית שהיא מחצית השכר הממוצע במשק ומעלה. בגרמניה, לשם השוואה, מס הבריאות למבוטח בקופה ציבורית מגיע לכ- 10% מהמשכורת, לכל הכנסה. אבל הכיסוי בישראל, למרות כל התלונות שלנו, הוא מהטובים בעולם.

האמת היא שאם אני הייתי סגן שר הבריאות, הייתי מעלה את הגביה לא בחצי אחוז אלא בכפול מכך – לסביבות ה-6% – וכך הייתי מרחיב את סל השירותים והתרופות ומכניס לתוכו גם את מה שניתן היום רק לבעלי ביטוחים משלימים, אבל אני לא סגן שר הבריאות. וכך, כל עוד ימשיך ליצמן להיאבק למען הכנסת שירותי הסיעוד לסל, יש לציינו לטובה.

משרד האוצר – מתוך קיבעון פבלובי – מיד הצהיר שהוא נגד. הסיבה: משרד האוצר תומך בהפחתת נטל המס ובכלל זה גם בהפחתת מס הבריאות שהוא מס רגרסיבי. מאחורי הצהרה זו מסתתרים שני שקרים ואמת מרה אחת. האמת המרה היא שמשרד האוצר תומך בהפחתת נטל המס הפרוגרסיבי, אבל לא בהפחתת הנטל על כיסם של האזרחים. הורדת מס פרוגרסיבי תמיד תפגע בכיסו של האזרח, שכן במקום לקחת ממנו באופן מידתי עבור שירותים מסוימים, המדינה תשאיר בכיסו עוד כמה שקלים ותאלץ אותו להוציא מיד יותר שקלים בשביל לרכוש בעצמו את אותם שירותים בעבור אותם צרכים.
השקרים ברורים כל כך שאני מציע לפקידי האוצר – מתוך דאגה כנה לשמו הטוב של האוצר –  לחשוב לפני שהם פולטים שטויות:

א.  בזמן שמעלים את המיסוי הרגרסיבי על הדלק לדבר על הורדת נטל המס זה די טיפשי.

ב.  לטעון שמס הבריאות הוא מס רגרסיבי רק בגלל ששיעורו נקוב באחוזים זה מטומטם, האחוזים נגבים באופן שווה מהכנסתם השונה של משלמי המס, לכן מדובר במס פרוגרסיבי לחלוטין, החלש משלם פחות והעשיר משלם יותר בעבור אותם שירותים.

תעשייה שלמה תעמוד לצד פקידי האוצר ונגד ליצמן: זו תעשיית הביטוח שהתרגלה למכרה הזהב של הביטוח הסיעודי. כמו כל צורה אחרת של ביטוח גם כאן המחיר לצרכן גבוה והאותיות הקטנות מקשות על מימוש. בהעלאת מס זו ליצמן איננו מבקש להגדיל את נכסי המדינה אלא להרחיב את השימוש במס הבריאות ככלי צרכני מהמדרגה הראשונה. מס הבריאות הוא לא בלו ולא מס הכנסה ששימושיהם עשויים להיות עלומים. מס הבריאות הוא למעשה ביטוח קבוצתי של אזרחי ישראל. כמו בכל ביטוח, ככל שהמבוטחים שחוברים יחדיו רבים יותר – כך המחיר נמוך יותר. מס הבריאות מאפשר לאזרחי ישראל – שבתחומים הולכים ורבים מתרחקים מהעולם הראשון ומרמת חיים של מדינה מפותחת – רמת נגישות לבריאות המעוררת קנאה בחלקים גדולים של העולם כולל חלקים מהעולם הראשון.

ושוב המון בהצלחה לליצמן: הגדלת מס הבריאות בתמורה להכנסת הביטוח הסיעודי לתוך הביטוח הממלכתי מהווה צעד מהפכני וחשוב שיוריד מהאזרח דאגה אחת משלל דאגותיו. אם וכאשר תהיה לנו מפלגה ס”ד גדולה וחזקה ולצידה מפלגה סוציאליסטית קטנה יותר אבל גם בועטת יותר, כדאי לנו שמנהיגינו העתידיים יאמצו את קו המחשבה הזה של ליצמן, ויפעלו להורדת הנטל הכלכלי על כלל האזרחים באמצעות העלאת המסים הפרוגרסיביים והרחבת השירותים שהמדינה נותנת.

המאמר מתוך עבודה שחורה