Archive for January, 2011

ארגוני עובדים ושיקום השמאל

Thursday, January 27th, 2011

הדרך לשיקום השמאל הכלכלי-חברתי בישראל עוברת דרך שיקום כוחם והעצמתם של ארגוני העובדים. הצלחתם – הצלחתו; שחיקתם – שחיקתו

מאת דני גיגי

השמאל החברתי הישראלי נמצא בדעיכה בעשורים האחרונים, וקיים קושי אמיתי לשקמו בגלל שהוא איבד את מקור הכוח המרכזי שלו – ארגוני העובדים. כמו שהמנוף האידיאולוגי של תנועות הימין הכלכלי הוא בעלי ההון שמשקיעים מיליונים בפרסום ובשיווק של התיאוריה הכלכלית הניאו-ליברלית, עבור ארגוני השמאל, שלהם אין תמיכה כלכלית כזאת, ההתאגדות בארגוני עובדים היא מנופם האידיאולוגי היחיד. ארגוני עובדים, שהיו מרכיב מרכזי בתנועת העבודה עוד לפני שהוקמה המדינה, דאגו לרווחתם של התושבים החיים בארץ והיו הבסיס להקמת התנועה ולהפצת הרעיונות שלה בציבור.

 ארגונים אלה שיחקו תפקיד חשוב בחייה האזרחים גם לאחר הקמת המדינה, כאשר ההסתדרות איגדה אחוז גבוהה מאוד של העובדים השכירים בארץ. ההסתדרות דאגה לרווחת העובדים, לתנאי העבודה שלהם, לשכר שלהם, ואפילו סיפקה להם שירותי בריאות. כוחה של ההסתדרות היה גדול מאוד, כי במקביל לפעילויות הרווחה שלה היא הייתה גם בית אידיאולוגי ושימשה כאחת מהזרועות של מפא”י. החל מאמצע שנות השבעים ניתן לראות תהליך שחיקה בכוחה של ההסתדרות, ולכן גם ירידה בכוחה של מפלגת העבודה, ולפיכך יש לשאול מה הוביל להתדרדרות הזאת, והאם ישנה דרך לאזן את המערכת הפוליטית ולהחזיר את הגלגל קצת אחורה.

***

המגמות הגלובליות מעידות, שבניגוד לסברה שההסתדרות חוסלה בגלל הקשר הפוליטי שלה למפא”י, היחס הוא הפוך: דווקא ההתדרדרות בכוחם של ארגוני עובדים בעולם כולו, היא שהובילה לירידה בכוחן של מפלגות שמייצגות ערכים חברתיים סוציאל-דמוקרטיים. הירידה בחברות בארגוני עובדים התחוללה בעיקר במגזר הפרטי, כאשר בארה”ב ירדו מספר החברים בארגוני עובדים משליש בשנות השבעים לפחות מ-7% היום; בבריטניה חלה ירידה מ-44% לפחות מ-15%, ובמדינות ה-OECD רק חמישית מהעובדים במגזר הפרטי חברים בארגוני עובדים. לעומת המגזר הפרטי דווקא במגזר הציבורי בכל העולם חלה עליה ניכרת בחברות באיגודי עובדים: לדוגמה, בארה”ב חלה עליה מ-11% ל-36%, וכיום למרות שבארה”ב גודל הסקטור הציבורי הוא חמישית מהסקטור הפרטי, ישנם יותר חברים מאוגדים בסקטור זה.

התוצאה של הירידה הדרסטית במספר החברים בארגוני עובדים, היא שארגונים אלה איבדו חלק ניכר מכוחם הכלכלי והפוליטי. באופן מסורתי וטבעי, ארגוני עובדים, שהם קבוצת אינטרס חזקה, היו קרובים למפלגות שייצגו ערכים חברתיים סוציאל-דמוקרטיים. בארה”ב היה שיתוף פעולה של ארגוני עובדים בעיקר עם המפלגה הדמוקרטית; בבריטניה שיתוף הפעולה היה עם מפלגת הלייבור ובישראל בלט שיתוף הפעולה עם מפא”י ובהמשך עם מפלגת העבודה. האיגודים המקצועיים היו מעורבים במאבקים על קביעת שכר מינימום, במאבקים לעמן זכויות מהגרים, במאבקים למען מערכת החינוך וכמובן בשמירה על רווחה וזכויות עובדים, ולכן ברור מאליו שהם תמכו בשמאל הפוליטי הכלכלי. חשוב לזכור שבהיסטוריה האג’נדה הפוליטית של תנועות השמאל לא רק הייתה קשורה קשר הדוק לארגוני העובדים, אלא שארגוני העובדים היו המנוף האידיאולוגי של תנועת השמאל הכלכלי כולו. ארגוני העובדים חיברו בין תנועות השמאל בעולם לבין האלקטורט.  בלי ארגוני עובדים חזקים קשה לייצר שמאל חזק.

***

ישראל עברה תהליך זהה לתהליך הגלובלי, כאשר ההסתדרות העובדים בעשורים האחרונים איבדה את כל כוחה במגזר הפרטי, למרות שבציבור עדיין יש תמיכה נרחבת באידיאולוגיה שהיא במהותה סוציאל דמוקרטית. ההיחלשות של ארגוני העובדים נובעת מסיבות שבחלקם אינן בשליטתנו כמו הגלובליזציה והתמורות הכלכליות שהיא הביאה. מנגד, ישנם צעדים פרקטיים שהשמאל הישראלי יכול לנקוט בהם כדי להגדיל את מספר החברים, ובכך לחזק את ארגוני העובדים משמעותית.

 הצעד הראשון הוא “לנקות” את ההסתדרות מהכוחות המושחתים שהשתלטו עליה בעשורים האחרונים, ומשליטת הוועדים הגדולים שהורסים כל חלקה טובה, וגורמים לפגיעה חמורה בייצוגיות של החברים. בנוסף על ההסתדרות לפעול כדי לייצג גם את העובדים במגזר הפרטי. גיוס עובדים מן המגזר הפרטי לחברות באיגוד מקצועי היא משימה של השמאל. במקביל על ההסתדרות וועדי העובדים האחרים להוריד את מחיר החברות הגבוהה, המקשה על אוכלוסיות חלשות את ההצטרפות.

מפלגת העבודה והשמאל כולו חייבים להתלכד סביב האג’נדה החברתית הכלכלית, אם הם רוצים לחזור ולהיות רלוונטיים שוב בחברה הישראלית. אובמה הצליח לעשות את המהפך כשחיבק את ארגוני העובדים בארה”ב, ומפלגת העבודה שמדברת על התחדשות צריכה לחדש את הברית שהייתה לה עם העובדים, אם היא רוצה לחזור לשלטון.

המאמר מופיע בעבודה שחורה

אקטיביזם ועבודה סוציאלית – שילוב מנצח

Wednesday, January 26th, 2011

להתנסות בקונפליקט ולשימוש בגישות גרילה חברתית יש חשיבות לסוציאליזציה פוליטית של המוחלשים והן  לא רק עניין אינסטרומנטאלי של השגת מטרות שינוי

מאת אורנה עמוס

היחלשות מדינת הרווחה בישראל בעשורים האחרונים, האקלים הפוליטי השמרני, השחיקה בשירותים החברתיים ובקצבאות הביטוח הלאומי והמיתון הכלכלי המתמשך מובילים להגדלת פערים בחברה, להחמרת דרמטית בבעיות חברתיות, כמו אבטלה ועוני ולהתעוררות בעיות חברתיות חדשות כמו העסקה פוגענית (סבירסקי, 2002; קטן, 2002). כך לדוגמא, בישראל, בעשור השני של שנות האלפיים, כל ילד שלישי הוא עני, למעלה משליש מהעניים עובדים אבל לא מתפרנסים למחייתם.  המציאות הקשה דורשת מהעובדים הסוציאליים להיות מעורבים, אף יותר מבעבר, בתהליך זיהוי בעיות חברתיות והגדרתן ובמאבק למענים הולמים למי שנפגעים מבעיות אלו ובשיטה הכלכלית חברתית שמזינה את התפתחותן.

 המאמר  מיועד להציג את הגישה האקטיביסטית ((social activism בעבודה סוציאלית שהתפתחה בארצות הברית, בעיקר בשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת, כאלטרנטיבה לגישה המקצועית ((professionalization, שהפכה לגישה הגמונית באקדמיה ובפרקטיקה בשדה של  העבודה הסוציאלית בארץ ובעולם.  הגישה המקצועית מדגישה ניטראליות פוליטית ורגשית, רגולציה מקצועית עצמית, מעמד מקצועי ריחוק חברתי מהלקוחות והדגשת הסטאטוס והמעמד המקצועי (Epstein& Reeser, 1990, דורון, רוזנר, והנס-קרפל, 2007 ). הגישה האקטיביסטית בעבודה סוציאלית הנה מעורבות קונפליקטואלית לא ממוסדת הכוללת: הגשת סיוע ישיר לקבוצות פעילים בקהילה, ארגון שביתות, הפגנות, ופעילויות כנגד מדיניות חברתית פוגענית, יזום ועידוד פעילויות מחאה של אזרחים מעוטי הכנסה וקבוצות מיעוט מופלות לקדום צדק חברתי.

***

דמות בולטת בפיתוח שיטות בעבודה קהילתית אקטיביסטית היה סול אלינסקי ((Saul Alinsky. עובד קהילתי מיתולוגי שפעל בארצות הברית בין השנים 1930-1972. אלינסקי התחיל את דרכו המקצועית כמארגן אגודי עובדים. בהמשך עבר לעבוד בשכונות מצוקה שם השתמש בעקרונות פעולה של הקמת אגוד עובדים להקמת ארגונים שכונתיים. לתפיסתו, כמו שבמקום העבודה העובדים מתארגנים לפעולה משותפת כדי להשיג  עוצמה למשא ומתן אמיתי על השכר מול המעסיקים, כך, חברי קהילות במצוקה צריכים להקים ארגונים חזקים שיוכלו להיאבק כדי לקדם את האינטרסים שלהם מול הממסדים השונים. בספרו אלינסקי פיתח שיטות פעולה (טקטיקות) של “גרילה חברתית” למעוניינים לפעול  לשנוי יחסי הכוח בחברה בין אלו ש”אין להם” (הקבוצות המוחלשות והמופלות), לבין אלו ש”יש להם” (“בעלי ההון” ונציגיהם במערכת הפוליטית היוצרים ומנציחים את העוני). שיטות הפעולה מבוססות על ההנחה שהגורמים השולטים בחברה לא יוותרו בקלות על כוחם ולכן כדי להצליח במאבק יש צורך להשתמש בשיטות פעולה לא שגרתיות ואפילו קיצוניות כדי לבנות כוח נגדי שיאפשר משא ומתן. 

 אלינסקי, בדומה לפאולו פריירה, מפתח גישת הפדגוגיה של המדוכאים (פריירה, 1979), האמין שהדרך היחידה בה חברי קבוצות מוחלשות ומדוכאות יכולים לעבור העצמה ולהשיג עוצמה פוליטית  ((empowerment, היא על ידי השתתפות ישירה שלהם במאבק כנגד מוסדות ובעלי הון פוגעניים. להתנסות בקונפליקט ולשימוש בגישות גרילה חברתית יש חשיבות לסוציאליזציה פוליטית של המוחלשים והן  לא רק עניין אינסטרומנטאלי של השגת מטרות שינוי.

 את הניסיון הרב והמוצלח שצבר בשיטות מאבק של ” גרילה חברתית” אלינסקי סיכם בספר  “חוקים לרדיקלים חברתיים” ((Alinsky, 1971  ובמאמר חשוב על  אתיקה של מאבקים אקטיבסטיים לצדק חברתי “על מטרות ואמצעים” שרלוונטי גם לשנות האלפיים (Reisch & Lowe, 2000).

להלן מספר דוגמאות לכללים בפרקטיקה  של “גרילה לשנוי חברתי” מבית מדרשו של אלינסקי (פרוט מורחב של טקטיקות אצל סדן, 2010 עמ : 289 -291)

  •  עוצמה שמאפשרת שינוי ביחסי הכוח נובעת משני מקורות: כסף ואנשים. מי “שאין להם”  כסף (דהיינו המוחלשים) חייבים להסתמך על גיוס אנשים רבים למאבק המוני.
  • עוצמה איננה מה שיש לך, אלא מה שהיריב חושב שיש לך. אלינסקי הדגים את העיקרון בעזרת משל הפנים. עיניים: למקימי תנועה חברתית כדאי “להצעידה” מול היריב הממסדי (עליו רוצים להשפיע) וכך להפגין את כוחם. אוזניים: כאשר ההתארגנות כוללת מספר מצומצם של חברים, יש לשמור בסוד את מספר החברים, אבל להקים מהומה רבה שתגרום לממסד להאמין שההתארגנות כוללת הרבה יותר חברים. אף: אם ההתארגנות קטנה מדי כדי לעשות מהומה ורעש, כדאי לדאוג שתחשוף עוולות שריחם יעלה למרחוק.
  • אחד מכלי הנשק החשובים והמשפיעים ביותר של המוחלשים הוא להציג לציבורית עד כמה הממסד נגדו הם פועלים מגוחך ונוקט בשיטות לא יעילות וסותרות.
  • כיוון שהאיום בדרך כלל מפחיד יותר מהפעילות עצמה מספיק להפגין את הכוח פעם אחת ובהמשך להסתפק עד כמה שניתן באיום להפעיל את הכוח שוב.

 עבודה סוציאלית אקטיביסטית בישראל 

בחודש ינואר שנת 1971 פרצה לתודעה הציבורית בישראל תנועת “הפנתרים השחורים”. התנועה הוקמה על ידי קבוצת צעירים משכונת המצוקה מוסררה בירושלים והפכה עד מהרה לתנועה מחאה עם תמיכה משמעותית בקרב תושבי שכונות ועיירות פתוח. התנועה קיימה סדרת הפגנות סוערות, שכללו התנגשויות אלימות עם המשטרה, במחאה נגד הקיפוח התרבותי והחברתי-כלכלי של בני עדות המזרח ותושבי שכונות המצוקה – על ידי “הממסד האשכנזי” (שטרית, 2004). הופעת התנועה במערכת הפוליטית הישראלית הייתה הפתעה בלתי צפויה עבור הממסד והציבור.

  הפנתרים השחורים הפכו למיתוס בחברה הישראלית כתנועת מחאה שהביאה לידי ביטוי מוצלח את  זכותם ויכולתם של אזרחים במצוקה לפעול “מלמטה” בצורה מאורגנת ואפקטיבית כדי לחשוף עוול וקיפוח חברתי ולדרוש שינוי מהותי בערכים ובסדרי העדיפויות שיוצרים ומנציחים אפליה ועוני. במחקר שבדק את השפעת מחאת הפנתרים השחורים על כמות ואופן הקצאת תקציבי חברה ורווחה ועל דרכי ההשתתפות של אזרחים בפעילות ל”שנוי חברתי מלמטה”  (הופנונג, 2006, עמ.89) נמצא ש “הפגנות הפנתרים השחורים (היו) כוח מניע ומדרבן להפניית יותר משאבים לצורכי חברה ורווחה שגדלו במידה משמעותית והייתה להם השפעה ארוכת טווח בהפיכת השימוש בהפגנות יזומות של תנועות אזרחיות, חוץ פרלמנטאריות, למופע קבוע בפוליטיקה הישראלית”. הפעילות של הפנתרים השפיעה באופן משמעותי על התפתחות מדינת הרווחה בישראל, הובילה להקמת ועדת כץ שהמליצה על צעדים חשובים לשיפור מצבן של אוכלוסיות במצוקה ולהקמת תוכניות חדשות בבטוח הלאומי בשנות ה-70 של המאה הקודמת (גל, 2004).  

***

החל משנות השמונים, נפתחו אפשרויות חדשות לפעילות אקטיביסטית של עובדים סוציאליים כאשר בארץ התפתחה חברה אזרחית תוססת (גדרון, בר, וכץ, 2003 ) שכוללת מאות עמותות לשנוי חברתי בישראל (קאופמן וגדרון, 2006). בארגונים לשנוי חברתי עובדים סוציאליים רבים, על בסיס של עובדים בשכר או על בסיס התנדבותי, נאבקים למען זכויותיהם של אוכלוסיות בסיכון, כמו ילדים, מובטלים, זקנים, מוגבלים, עולים, חסרי דיור, עולים חדשים ועובדים זרים. אחד הארגונים בארץ הנו “סנגור קהילתי” (www.advocacy.org.il) ארגון עם בסיס קהילתי המפעיל “חנויות למימוש זכויות חברתיות” יוזם מאבקים קהילתיים בנושאים כמו דיור, בריאות ותעסוקה.

העובד הסוציאלי האקטיביסטי הבולט בישראל הוא אבנר עמיאל שפעל במסגרת עיריית ירושלים וזכה לכינוי “אבי תנועות המחאה החברתיות” (קאופמן ומנסבך, 2002 ). אבנר עמיאל נענש על ידי ועדת האתיקה של אגוד העובדים הסוציאליים וחברותו באגוד נשללה. הסנקציה ננקטה כיוון שאבנר בקר בחריפות בתקשורת את האופן בו פועלים שרותי רווחה בירושלים כלפי תושבי שכונות מצוקה.

 גישת האקטיביזם הפוליטי בכלל וגישתו הרדיקלית  של אלינסקי, אבנר עמיאל וממשיכי דרכם בפרט, הייתה שנויה במחלוקת בעבודה סוציאלית מאז ומתמיד. אחת ההסתייגויות העיקריות מתבססת על הטענה שקיימת סתירה מהותית בין עיסוק מקצועי לעיסוק הפוליטי ושימוש בגישות של קונפליקט (כנען, 1988; (Mary, Ellano & Newell, 1993. מדיניות וקביעת סדרי עדיפויות נתפסת כעסוק של פוליטיקאים שפעילותם מחייבת פרקטיקות “מלוכלכות” שאינן עולות בקנה אחד עם מקצוע המבוסס על עקרונות של מומחיות וגישה מקצוענית וניטרליות פוליטית. תפקידם של עובדים סוציאליים מאופיין בהימנעות ממעורבות בפעילות בעלת אופי פוליטי (פרט לייעוץ). ההתרחקות מפוליטיקה בכלל ומפעילות אקטיביסטית שכוללת עימותים עם הממסד בפרט, משרתת שתי מטרות: חיזוק הדימוי המקצועי של העובדים הסוציאליים ומניעת משבר עם גורמים פוליטיים ומוסדיים אתם צריך לשתף פעולה.

 הדוגלים בפיתוח הגישה האקטיביסטית בעבודה הסוציאלית (olk, 1996 ;Reisch & Lowe, 2000 Hamilton & Fauri, 2001 Fisher, Weedman, & Stout, 2001;), אינם רואים כל בעיתיות בזיקה שבין המקצוע ומעורבות פוליטית לעוסקים בו במסגרת פעולתם המקצועית. לדעתם על עובדים סוציאליים להיות מיומנים בטכנולוגיות פוליטיות על מנת להגדיל את כוחם והשפעתם על המדיניות של שירותים חברתיים ועל המדיניות החברתית ברמת הרשות המקומית והמדינה (וייס, גל וקטן 2005). יתרה מזאת, במחקרים שנערכו בארצות הברית נמצא שעובדים סוציאליים רבים תופסים את העבודה הסוציאלית כמקצוע פוליטי ולא כמקצוע ניטראלי (Mary, 2001; Reeser, & Epstein, 1990).

 בשנים האחרונות  מתקיימת  פעילות אקטיביסטית ערה, של סטודנטים, בחלק מבתי הספר לעבודה סוציאלית בישראל. בשנת 2007, עובדים סוציאליים צעירים ואקטיביסטים, רובם סטודנטים לתואר שני, הקימו את תנועת “עתידנו” המפעילה, במסגרת האגוד, עשרות עובדים סוציאליים בפעילות שוטפת לקדום צדק חברתי. בשנת 2009 הוקמה תנועה ארצית של סטודנטים לעבודה סוציאלית תחת השם “עוסים שינוי”, תנועה שאף היא פועלת להגברת המעורבות החברתית-פוליטית של הסטודנטים בסוגיות חברתיות בכלל וקדום זכויות עובדים סוציאליים בשירותים המופרטים בפרט. 

 אורנה עמוס. עובדת סוציאלית קהילתית ומרצה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב בתחום של עבודה קהילתית ושנוי חברתי. מדריכה בכירה בתוכנית ההכשרה לאקטיביזם.  עבודת התזה שלה עוסקת בנושא הכשרת סטודנטים לעבודה סוציאלית באקטיביזם חברתי. קבלה בשנת 2009 את פרס רבי לעבודה קהילתית על  פעילותה האקטיבסטית בדרום בתחומים שונים.

פוליטיקה מעמדית וההקשר הפוליטי

Tuesday, January 25th, 2011

 

קשה לי להאמין שדרך ארגון עובדים בלבד, ללא פעולה ישירה לשינוי המציאות  במישור הפוליטי והכלכלי, ניתן יהיה להגיע לאמונה בסולידאריות אוניברסאלית יותר

 מאת מיכה רחמן

 המאמר הזה בא כתגובה לכמה מאמרים ותגובות שעלו מעל במה זו ואחרות שבמרכזן הגישה שיש לנהל “פוליטיקה מעמדית” כתגובת נגד לפוליטיקה הבורגנית או הפוליטיקה של המחנה הליבראלי הדמוקראטי. נדמה לי שרוח הגישות האלה היא שהדבר החשוב ביותר הוא לארגן עובדים, ליצור ארגון עובדים גדול, גם כתרופה להעדר מפלגה סוציאל-דמוקראטית ולהעדר שמאל מהפכני בישראל. כאילו בבניית “כוח לעובדים” נצליח במשך השנים גם ליצור את הכוח הפוליטי שיביא את השינוי המיוחל.

  טענתי היא שבניית ארגון עובדים הוא רק מרכיב אחד. ככל הידוע לי, אין תקדים היסטורי במדינות אירופה המערבית לארגוני עובדים סוציאל-דמוקרטיים הפועלים ללא מפלגה או מפלגות לצידם. קיימים יחסי גומלין ותלות הדדית בין מפלגה פוליטית סוציאל-דמוקרטית לארגון עובדים, ובין שניהם למדינת רווחה חזקה. מפלגות סוציאל-דמוקרטיות קמו במקומות בהם הייתה התארגנות עובדים. אבל ארגוני העובדים שאבו את כוחם מהמאבק הדמוקרטי, שהבטיח את זכות ההתארגנות, ומשליטה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית בשלטון או לא בשלטון.

 הטענה השנייה היא שבישראל לא קמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית בדומה למודל האירופי, לא במקרה, ולא בגלל שמישהו שכח לארגן עובדים. הסיבות לכך,  תלויות בהקשר הפוליטי והכלכלי הישראלי, לחברה שהתגבשה תוך בניית אומה, ובתוך קונפליקט לאומי יהודי-ערבי. לכל אלה הייתה השפעה על המבנה הפוליטי-כלכלי המיוחד לישראל שנוצר לפני, ובשנים הראשונות שאחרי קום המדינה. חלק מהגורמים האלה קיים עד היום, ומי שמתעלם מהם טומן את ראשו בחול. ולכן, אין די בארגון עובדים, אלא יש לפעול במקביל גם במישור הפוליטי ולהשתתף במאבק להגנת הדמוקרטיה. קשה, אם לא בלתי אפשרי,  לשנות תודעה פוליטית רק על ידי הקמת ארגון עובדים ללא שינוי ההקשר הפוליטי הכולל ופתרון הסכסוך (או לפחות הצבת חלופה רצינית למתנגדי השלום). 

 רקע היסטורי

1. בדיון בהקשר של הכלכלה הפוליטית הסוציאל-דמוקרטית, אני מתחבר אל הניסיון של מפלגות אותן אכנה: “סוציאל-דמוקרטיות רדיקאליות” כמו אלו במדינות סקנדינביה, המקיימות מדינת רווחה חזקה. מפלגות אלו  נוסדו כאמור, יחד עם התארגנות עובדים מסיבית. הן האידיאולוגיה של המפלגות האלה, והן המחקר הסוציולוגי, מצביעים על קיומו של “משטר רווחה” סוציאל-דמוקרטי, שיצר במשך השנים תרבות של סולידאריות, ואינטרסים משוריינים של מדינת הרווחה המחזקים את משטר הרווחה של המודל הזה, גם בתקופות של שלטון מפלגות בורגניות.

  ה”פוליטיקה המעמדית” בהקשר של הגישה הזו (גישת “משאבי הכוח”, ומשטר הרווחה “הסוציאל-דמוקרטי” על פי המודל של אספינג-אנדרסן), כוללת הכרה בהכרח בהתארגנות עובדים, הכרה שניתן לשנות את מצבם של העובדים ביחס להון  על ידי ניצול הכוח של התארגנות מעמדית של מעמד הפועלים, שליטת המדינה בכלכלה (עם או בלי הלאמות מסיביות. לפעמים גם שליטה של המדינה בשוק ההון כתחליף להעדר הלאמה מסיבית). ואולם אלה לא יתקיימו בלא כיבוש דמוקרטי של השלטון על ידי מפלגה סוציאל-דמוקרטית.  

***

2. העובדה שההסתדרות כיום אינה ארגון עובדים של ממש מלווה את ההסתדרות מראשיתה. גם כאן הסיבות לכך הם הגורמים המייחדים את הכלכלה הפוליטית הישראלית: ההסתדרות לא קמה על רקע מאבקי עובדים, אלא, נוסדה כמכשיר לכיבוש העבודה העברית ויצירת כלכלה יהודית נפרדת. כלומר, הקמתה של ההסתדרות בתקופת היישוב ועם קום המדינה, ותפקידיה הלאומיים בתוך הסכסוך הלאומי, הן עובדות מרכזיות להבנת מצבה של ההסתדרות אז, ולדעתי, גם עד היום. ולכן לא קמה הסתדרות כארגון עובדים מלמטה אלא כארגון עובדים התלוי במנגנון פוליטי – ארגון עובדים “מלמעלה”. בשונה מהמודל “הקלאסי”, של ארגוני עובדים סוציאל-דמוקרטיים, באירופה, ההסתדרות קמה על בסיס קשר בין העבודה להון ולמדינה, הייתה גם מעסיק וגם ארגון עובדים ומלאה גורם מפתח בבניית כלכלת לפני ואחרי קום המדינה. בנוסף היה הקשר המיוחד של מפא”י.

   מפא”י שנראתה כאילו היא המפלגה סוציאל-דמוקרטית (גם קראה כך לעצמה, גם קיימה את הדומיננטיות של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, וגם הייתה מפלגת המונים). בפועל, התבססה מפא”י על המעמד הבינוני, ייצגה לפני הקמת היישוב גם בעלי הפרדסים, ועלתה לשלטון בזכות מקומה בשירות המטרות הלאומיות. מפא”י ייצגה גם את האינטרסים של ההון וניהלה מדיניות ניאו ליבראלית (על ההסתדרות אפשר לקרוא בספרו של לב גרינברג “ההסתדרות מעל הכל”. על ההשוואה בין הסוציאל-דמוקרטיה בישראל וזו של “המודל הקלאסי” הסקנדינבי, בספר של מיכאל שלו: Labour and Political Economy in Israel.

 לא לבדד נשכון

כל ההיסטוריה הזו,  נועדה להמחיש את הטענות בפתיחה: המצב האובייקטיבי של מדינה עם סכסוך לאומי ושסעים אתניים, חשובים להבנת הרקע לארגון עובדים כיום. קיימת הטענה שניתן להתחיל מארגון עובדים, לבנות ארגון עובדים ולפתח בהדרגה הכרה וסולידאריות עד לבניית מפלגה סוציאליסטית מהפכנית שתשנה את המציאות של ניצול העובדים על ידי  ההון. לדעתי, גישה כזו היא גישה וולונטארית שאיננה לוקחת בחשבון את המציאות וההקשר הפוליטי והכלכלי האובייקטיביים.

  עד כמה ניתן לעשות עבודה פוליטית ורעיונית כדי לקדם גישה סולידארית? נקדם גישה סולידארית בין מטפלות המשפחתונים ואולי גם סולידאריות בין קבוצות עובדים במקצועות השונים, ומה הלאה? גם כשקיימת סולידאריות בין מטפלות ערביות ליהודיות, חרדיות לחילוניות, מזרחיות לאשכנזיות, עדיין זוהי סולידאריות מוגבלת. תתכן הסכמה על סולידאריות בתחום המוגבל של יחסי עובדים ועדיין העדר הסכמה לגבי סולידאריות ברמה הפוליטית של שוויון זכויות מלא לערביי ישראל. ובמישור הרחוק יותר, שוויון זכויות לאדם באשר הוא אדם, כלומר גם לפלסטינים. במילים אחרות, הסולידאריות ברמה נמוכה יותר חשובה אבל מוגבלת כשאיננה כוללת גם את ההכרה שדמוקרטיה אסור לה שתהיה כובשת עם אחר.

***

קשה לי להאמין שדרך ארגון עובדים בלבד, ללא פעולה ישירה לשינוי המציאות במישור הפוליטי והכלכלי, ניתן יהיה להגיע לאמונה בסולידאריות אוניברסאלית יותר. הכיבוש משפיע, קמות יותר תנועות גזעניות וקיים תהליך של פשיזציה.  הכיבוש יוצר מצב בו לא ניתן לקדם תודעה לרמות אוניברסאליות מעבר לסולידאריות בין עובדים. כאמור קיימים יחסי גומלין בין מפלגות פוליטיות לארגוני עובדים. מדינות עם מפלגה סוציאל-דמוקרטית חזקה, גם יוצרות תרבות של סולידאריות אוניברסאלית יותר, המשפיעה גם על היחס ל”אחר” האתני והלאומי. במקרה שלנו, קשה יהיה במציאות כל כך מקוטבת לפתח תודעה כזו.

 הדמוקרטיה בישראל איננה דבר המובן מאליו. מאבק דמוקרטי ומאבק נגד מגמות הפשיזציה הם עניינה מפלגה סוציאל-דמוקרטיות, וגם של ארגון עובדים. אבל, חייבים לעבוד במקביל במישור המפלגתי, משום שבמפלגה פוליטית ניתן להגיע למאבקים פוליטיים שאינם תמיד תפקידו של ארגון עובדים. מאידך, דווקא בשל הקיטוב הלאומי האתני והאידיאולוגי, המאפיינים את החברה שלנו, אנחנו חייבים להיות זהירים כארגון עובדים, לגבי בחירת המועד הנכון לכניסה למגרש הפוליטי-מפלגתי. בעתיד, אולי בעתיד הרחוק, נצטרך לבדוק את ההקשר הפוליטי-מפלגתי ולראות איך משתלבים עם מי יוצרים בריתות. במפה הפוליטית קיימות מפלגות העשויות להוות בנות ברית לכוח לעובדים. הגישה של אני ואפסי עוד, כאילו צריך להתחיל הכל מבראשית, איננה מקובלת עלי. הקמת ארגון עובדים הוא מעשה פוליטי חשוב, במיוחד  לנוכח החלל הריק הקיים בישראל בתחום  זה. יחד עם זאת,  צריך לפעול, לעת עתה אולי רק כיחידים, גם  בתחום הפוליטיקה המפלגתית, ובוודאי צריך להשתתף בהפגנות השמאל הגדולות נגד הפאשיזם.

החרקירי של המעמד הבינוני

Monday, January 24th, 2011

המשך תמיכתו של המעמד הבינוני בשלטון ההון, מתוך תקווה להשתייך אליו, מכה במעמד זה ומחסלת את הסיכוי לקדם מדיניות סוציאל דמוקרטית. לתיקון כלכלי-חברתי נחוצה סולידאריות בין המעמד הבינוני לנמוך

מאת ק. טוכולסקי

במוסף סוף השבוע של דה-מרקר התפרסמה כתבה על כך שהעבודה במקצועות חופשיים נחשבים כבר אינה משתלמת במיוחד. סמלי הסטאטוס של המעמד הבינוני הולכים ומחווירים ופתאום להיות אדריכל או רופא, וטרינר או דיפלומט זה לא מה שהיה פעם. הרבה דברים, לטוב ולרע, הם לא מה שהיו פעם, אבל השחיקה במעמדו של המעמד הבינוני בישראל היא עוד איתות מסוכן בדרכה של ישראל ממדינת רווחה דמוקרטית לפלוטוקרטיה.

ברבע השלישי של המאה ה-20 הגיע המעמד הבינוני במערב לשיאו, מאז הוא שוקע. יש מדינות כמו רוב חברות האיחוד האירופאי, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד בהן המעמד הבינוני מחזיר מלחמה, יש מדינות או יותר נכון יש ישראל וארצות הברית שהמעמד הבינוני בהן נותר משותק. לשיתוק הזה יש מחיר, המחיר הוא הידרדרות והידלדלות המעמד הבינוני.

***

רופאים, אדריכלים, שמאים ודיפלומטים מרוויחים פחות ועובדים יותר, ובעצם כולנו (שכירים) מתבקשים לעבוד יותר ולהרוויח פחות. גם רואי חשבון ועורכי דין מרוויחים פחות ועובדים יותר. השוק מוצף, תודות לשבוע עבודה של 45 שעות (לא כולל שעות נוספות) בישראל שמאפשר למעסיקים להעסיק פחות עובדים ולנצל יותר את מי שעובדים. האוכלוסייה גדלה, המכללות נוספו לאוניברסיטאות ומבטיחות לשוק החופשי יותר עובדים במקצועות בהם יש גם כך עודף.

המעמד הבינוני צריך לבחור (לא סתם הוא חיוני לדמוקרטיה), בין הערצת שלטון ההון והטייקונים ובעיקר שיתוף הפעולה עימם כנגד העניים ובין התחברות עם העניים כנגד שלטון ההון. לרוב המעמד הבינוני בוחר בצד של ההון, אורוול כתב על זה ב”דפוק וזרוק בפריז ובלונדון”. ואולם, כאשר המעמד הבינוני בוחר אחרת, נוצרות קואליציות שמזעזעות את החברה: מהברית בין עורכי הדין של הפרובינציה הצרפתית והסנקילוטים של פאריז בשנים 1789-1794, דרך עליית הלייבור בבריטניה לשלטון והקמת מדינת הרווחה הבריטית בשנים 1945-1951, ועד מהפכת היסמין של טוניסיה שבה חברו צעירים משכילים מובטלים להמונים זועמים על האמרת מחירי האוכל. לברית שבין המעמד הבינוני ומה שמתחתיו בסולם כנגד האליטות הכלכליות, יש יכולת מוכחת בשינוי סדרי עולם.

***

הס”ד לגווניה היא המקום שבו נפגשים האינטרסים של המעמד הבינוני והעניים. מדינת הרווחה מבטיחה את התרחבותו והתחזקותו של המעמד הבינוני ואת הצטמצמות ריכוז ההון מצד אחד והעוני מהצד השני. כל עוד האדריכלים ימשיכו לחלום על דירת פאר בתל אביב, משכורת של שש ספרות בחודש וכל דרך אפשרית לחמוק מתשלום מס בצד תמיכה גורפת בהורדות מסים בלי לחשוב על ההנדסאים שלהם, או עובדי הבניין שהם מקימים, על איכות החיים של החברה כולה, גם לאדריכלים יהיה פחות ופחות. כדאי שכל אותם בעלי מקצועות חופשיים יפנימו שכאשר הם נותני יד לשלטון ההון ולכרסום מדינת הרווחה, הם מהווים בעת ובעונה אחת התליינים שמספקים את הקולות הנדרשים למפלגות כמו קדימה, הליכוד, לפחות עד לחסד שעשה עם כולנו אהוד ברק גם לעבודה, לישראל ביתנו ולש”ס, והקורבנות של המדיניות שהם תומכים בה. חיסול מדינת הרווחה יפגע בעניים ובחלשים אבל גם יפגע במעמד הבינוני, המעמד שהפך למעמד המוני בזכות מדינת הרווחה ושחיקתה מכרסמת בעצם קיומו.

עיון בסקרי דעת הקהל של אחרי המפץ הקטן בעבודה מראים שהמעמד הבינוני לא מפנים את הלקח: רואי החשבון והווטרינרים, עורכי הדין והרופאים ממשיכים להעדיף את קדימה על משרתי ההון שבה – יואל חסון ורונית תירוש, יולייה שמלוב וזאב בוים ושאר חבריהם – על פני מי שידאג להם, ישים בראש סדר העדיפויות את העובדים והנזקקים, את קץ הסכסוך וצמצום הפערים, את איכות הסביבה וטובת הכלל. לאורך ההיסטוריה הלכו והשתכללו מנגנוני הגיוס, בעזרתם אליטות כלכליות שמרו לצידם את המעמד הבינוני כגורם התיווך בינם ובין המון המנוצלים. כל עוד ימשיכו אנשי המעד הבינוני להעריץ את ההון, לרצות להיות חלק ממנו ולהצביע למשרתיו, זה לא ישתנה. שלי יחימוביץ היא היום האופציה הטובה ביותר של המעמד הבינוני. עד שהוא לא יפנים זאת, תנחומי, למעמד זה  בפרט ולכל מי שאינו טייקון בישראל בכלל.

המאמר מופיע ב“עבודה שחורה”

 

שלום בוז’י, ולא להתראות

Sunday, January 23rd, 2011

בוז’י הרצוג בנה סביבו הילה של מושיע גדול של משרד הרווחה וגיבורן של האוכלוסיות החלשות בישראל. בפועל הוא שימש עלה תאנה לכל תחלואי ההפרטה

מאת אלמה ביבלש

 הרשו לי בבקשה לא להזיל דמעה על הסתלקותו של השר בוז’י הרצוג ממשרד הרווחה. השר היקר נכנס לתפקידו לפני כארבע שנים אחרי תקופה ארוכה בה איש לא היה מעוניין בתיק זה, שמשום מה נתפס כשולי וחסר משמעות. מיום כניסתו בנה הרצוג סביבו הילה של מושיע גדול של המשרד וגיבורן של האוכלוסיות החלשות בישראל. הוא השקיע בבניית הדימוי הזה יותר ממה שעבד על ענייני משרדו… בפועל הוא שימש  בשנים האחרונות עלה תאנה לתחלואי ההפרטה, שתסלחו לי אם אומר זאת בלי למצמץ עולה בחיי אדם.

אפשר לדבר ארוכות על המצב במשרד הרווחה: על מצב הלשכות בהן עובדות סוציאליות מועסקות ללא תנאים ובשכר שדורש מהן השלמת הכנסה מביטוח לאומי, מטפלות ב-200 משפחות ונדרשות למשפטי שלמה כואבים –  במי לטפל ואת מי לזנוח: אפשר להציג  דוגמאות רבות נוספות מאגפים ותחומי אחריות שונים של המשרד הכושל הזה, אבל אני עובדת בחסות הנוער ועליה אני יכולה לספר.

***

רשות חסות הנוער של אגף התיקון היא הרשות האחראית על טיפול חוץ ביתי סמכותי כופה בצל חוק הנוער, ומספקת מסגרות טיפול והתערבות לנערים ונערות במשבר ומצבי סיכון קיצוניים. זהו נוער הנמצא ע”פ הגדרת החסות בקצה הרצף הטיפולי. אלא שכוונות לחוד ומעשים לחוד.

עובדי החסות חיים חלק נכבד מהזמן בעולם מקביל הנסתר מעיני רוב רובה של האוכלוסייה בישראל, בוודאי מעיניהם של פקידי האוצר ואפילו מאלה של משרד הרווחה. זהו עולם בו ילדים משתמשים בסמים קשים, שותים אלכוהול עד אבדן הכרה, חיים ברחובות ללא מזון ומחסה לתקופות ארוכות, מוכים, נאנסים, עוסקים בזנות, מבצעים פשעים אלימים על בסיס יומי, נכלאים בדירות מסתור ומועסקים בכפיה, נרצחים ומתאבדים.

 לפני כמה שנים הופרטו שרותי חסות הנוער על ידי משרד הרווחה והתפעול המשותף של מסגרות החסות, כולל העסקת העובדים, הועבר לידי מספר עמותות שזכו במכרז. את רוב העמותות, אגב, הקים משרד הרווחה עצמו. כצפוי, כמו ברובם המכריע של תהליכי ההפרטה, איכות השירותים ירדה בהדרגה. זה התבטא בהפחתת שעות לימוד והעשרה, צמצום תקנים של אנשי חינוך וטיפול, שחיקה של ציוד ושאר רעות חולות. תנאי העסקתם של העובדים הורעו וכל גל של עובדים חדשים הוחתם על חוזה גרוע מקודמו.

***

כשהתקוממו העובדים ובקשו להיות מוכרים כעובדי מדינה נכנס משרד הרווחה לבהלה ובצעד אלים ומסוכן הכריז על הקפאה מוחלטת של קליטת עובדים חדשים לחסות עד שימצא פתרון לבעיה. נשמע מופרך, אבל ההקפאה הזאת נמשכה שנתיים. אז מה קרה בפועל? המסגרות סבלו ממחסור כואב של שירותים וכוח אדם, צוות שעזב לא הוחלף ע”י צוות חדש, נסגרו קבוצות, מרחבים ומסגרות שלמות. מה זה אומר?

זה אומר ילדים וילדות, נערים ונערות ברחוב, לא כקלישאה, אלא באמת ברחוב. נערים שאינם יכולים להשתלב באף מסגרת טיפולית נופלים בין הכיסאות, מתדרדרים לעבריינות, קשה, אלימות וסמים, מאבדים צלם אנוש, נופלים לבורות מהם ספק אם נוכל  להוציאם.

  אני מזכירה ומבקשת לא לראות בכל העניין סקירת מצב יבשה של נתונים או דרמה קלישאתית. לכל נער כזה יש שם ופנים וחלומות ורגשות ופוטנציאל, כל נערה כזאת שאובדת לנו היא עולם ומלואו של יופי וכישורים ואהבה וכוח וחיוך שמיוחד רק לה, והיא שוכבת ממש ברגע זה חבולה ורעבה בדירת המסתור הקרובה לביתכם ושואלת את עצמה אם העזרה בדרך. לא, וכנראה שהעזרה איננה בדרך.  שר הרווחה עסוק בפוליטיקה והציבור עסוק בעולמו הפרטי, עולם שלך נערה אין בו חלק, עולם שבו את נתון סטטיסטי מדאיג, לא יותר.

***

בוז’י הרצוג נכנס לתפקיד וישר יזם מיני רפורמה. ממש האביר על הסוס הלבן. קיצוצים ממוקדים ובעיקר הפרדה מוחלטת בין המשרד לעמותות כדי למחוק כל זכר ליחסי עובד מעביד בין המדינה לעובדים, שלא יוכלו לבוא שוב בדרישות וטענות. כשגיוס העובדים התחדש, בא לציון גואל:.כל אנשי החינוך והטיפול בחסות הנוער – הם עובדי קבלן!  החוזים הם השתנו ללא הכר, התנאים ירדו לרמות משפילות.

 לא אספר לכם כמה אני מרוויחה אבל הנה כמה רמזים – שכר בסיס לשעה קרוב למינימום; 12 שקל לשעה במהלך הלילה; משמרות של 17 עד 25 שעות, ללא תשלום של שעות נוספות; החזרי נסיעות חלקיים בלבד, ואלה רק מקצת מן הדוגמאות. כלומר, עובדי הקבלן שעובדים בעבודה קשה מורכבת ושוחקת, עוסקים בדיני נפשות, עבודה שוחקת דורשת כוחות נפש, חוסן רגשי,  אישיות מכילה ומקבלת, אמות מוסר גבוהות ביותר –  אינם יכולים להתפרנס. התוצאה היא שהצוות אינו מחזיק מעמד לאורך זמן, יש תחלופה גבוהה של עובדים, היכולת המקצועית נפגעת ועימה האוכלוסייה המטופלת.

 נוצר קושי אדיר לגייס עובדים חדשים, שאינם מוכנים לעבוד תחת התנאים המוצעים ומי שכבר  מגיע לא תמיד עונה לצרכים ורואה בעבודה בחסות סוג של תעסוקה זמנית. ישנם  אנשים טובים ויקרים שבאים עם המון כוונות טובות ואהבה אך לעיתים קרובות הם חסרים את הכלים המתאימים.

לפני מספר חודשים, כמו בכל שנה, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת מהמשבר, ערכו מנהלי החסות כנס עובדים. נדרשנו כולנו להגיע לערב רב רושם רווי בנאומים מתלקקים על העידן החדש ועל כבוד השר המהולל שהציל את האוכלוסיות החלשות ואת הנוער האומלל שלנו מאבדון. בפועל הוא לא הציל איש. הוא בנה לעצמו מעמד שאיננו מגיע לו על גבם של העובדים ועל גבן של הנערות האהובות שלי שלא מעניינת אותו באמת.

הכותבת היא מדריכה מאיגוד עובדי חסות הנוער

מה בשביתה של 24 שעות

Friday, January 21st, 2011

במצב שבו המערכת מייעלת את עצמה לדעת, נותרו רק ארגוני העובדים שימתנו את מדיניותה ההרסנית של הממשלה ביחס לשירות הציבורי

 מאת איציק ספורטא / העוקץ

 מי אחראי ליכולת של מערכות ציבוריות לעמוד ביעדיהן? על פניו, נראה שהאחריות היא של המערכת השלטונית. משרד הבריאות צריך, למשל, לדאוג לספק שירותי בריאות ברמה המתאימה, מערכת החינוך מופקדת על מתן השכלה שוויונית וגבוהה, ומערכת הרווחה אמורה לספק שירותים לנזקקים ולפעול כדי לאפשר להם חיים בכבוד. אלא שבמדינת ישראל כל זה לא קורה מהסיבה הפשוטה שמטרת המדיניות היא להעניק שירות יעיל שמשמעותו חיסכון בעלויות בלי קשר למהות השירות שניתן.

כמידי חורף מתברר שמערכת הבריאות אינה יכולה לעמוד בעומס החולים המתדפקים על דלתותיה, והיא מגיעה ליעילות כה גבוהה עד שתפוסת המיטות בה אינה 100% או אפילו 120% אלא מגיעה לשיאי יעילות של תפוסה של עד 200%. תארו לכם בית מלון עם תפוסה כזאת. כל זה ידוע, אבל מה עושים כדי לשנות את המצב? בערך כלום.

שיעור המיטות ביחס לאוכלוסייה בישראל הוא בערך 1.9 ל-1000 תושבים, השיעור הנמוך ביותר בין המדינות המפותחות, כמה יעיל. בעבר היו בישראל 3.5 מיטות ל-1000 תושבים, אבל זה היה  בזמן שמדיניות החיסכון לא הייתה בראש סדר העדיפויות. כמו כן, זמן האשפוז בארץ  נמוך להפליא כי כאשר אין מיטות צריך לפנות אותן כמה שיותר מהר ואז משחררים אנשים לביתם גם כאשר מצבם אינו מזהיר. זאת ועוד, התקנים לאחיות ורופאים אינם מאפשרים טיפול מתאים גם כאשר התפוסה בבתי החולים אינה גבוהה מ-100%. בכלל, אילו מערכת הבריאות הייתה מתוקצבת כמו שהייתה ב-1995, צריך היה להוסיף 13 מיליארד שקל לתקציב הנוכחי.

אז מה עושים, ומי באמת לוקח אחריות? מזל שיש לאחיות ארגון עובדות שאינו חושש להשמיע את דעתו. עיצומים של 24 שעות שבמהלכן דרשו השובתות תוספת תקנים ותוספת מיטות נסתיימו בהסכם שבו נוספו 190 תקנים ותפוסה שלא תעלה על 120% ב-2011 ועל 115% ב-2012 במחלקות האשפוז.ההישג מזכיר את שביתת המורים בבתי הספר התיכוניים שדרשה, בין היתר, הקטנת הכיתות, מה שלא ממש קרה.

אז הנה עוד סיבה לחזק ארגוני עובדים בשרות הציבורי,משום ש בלעדי המעורבות שלהם, הממשלה תמשיך לקדם מדיניות חברתית הרסנית. מהפוליטיקה המפלגתית הנוכחית הציפיות שלי ממש נמוכות, החברה האזרחית גם היא לא מצליחה להתרומם עד כדי השפעה ממשית על מדיניות הממשלה. לכן, ארגוני עובדים הם התקווה הכמעט יחידה ללחץ שיכול להביא שינוי כזה. גם בתפיסה זו יש בעיה, משום שאחיות דואגות לבתי החולים  ומורים למערכת החינוך, ולמכלול חסר רכיב  הפדרציה של ארגוני העובדים, שאמורה לפעול בכל הנושאים החברתיים. יש, אם כן, להרחיב את התארגנויות העובדים על בסיס אידיאולוגי דמוקרטי וסוציאליסטי, שכן בלעדיה מומחי היעילות ייעלו אותנו עוד ועוד עד למצב שבו השירות הציבורי יוותר כשלד של השירות הנחוץ ואז כבר יהיה הרבה יותר קשה לבנות אותו מחדש.

 

מחול החרדות

Wednesday, January 19th, 2011

גורמים ליברליים עושים יד אחת עם שלטון ההון כדי ליצור כאן מחול חרדות מפני פאשיזם אימתני, המונע למעשה את צמיחתה של פוליטיקה מעמדית

 מאת דניאל מוכתר

 ארזו את המזוודות, הכינו את הדרכונים הזרים, החביאו את התינוקות במנזרים….

הבחירות שנערכו לפני כמעט שנתיים הביאו איתן קואליציה מהימניות והגזעניות שידעה המדינה. מפלגתו של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, זכתה להישג שיא של  15 מנדטים (11.7% מן הקולות), ובהמשך למקום מרכזי בממשלה בראשותו של נתניהו. למרות שמערכת בחירות זו התקיימה לאחר המלחמה העקובה מדם בעזה וכאשר מפלגת השלטון הקודמת שהובילה אותה ואת המלחמה שהתקיימה שנתיים לפניה בלבנון נמצאת באופוזיציה, החל להתפתח מחול חרדות בקרב שכבות רבות באוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד.

 מאז אותן בחירות חרדות אלו רק גברו כתוצאה ממספר מקרים בולטים: חוקי הנאמנות, האזרחות והטרור; הפגנות נגד מהגרי עבודה; מכתבי רבנים ורבניות המוקיעים השכרת דירות לערבים ויחסים בין נשים יהודיות וגברים ערביים, כל אחד בתורו; החלטת ממשלה על גירוש ילדי מהגרי עבודה; ולאחרונה, הצעת חוק שעברה קריאה ראשונה המבקשת להקים ועדת חקירה פרלמנטארית למימון מה שליברמן וחבריו מכנים ארגוני השמאל.

  התרחשויות אלו ואחרות, בנוסף לגדילה של גופים ממאירים כמו “אם תרצו” ותחושה המגובה בסקרי דעת קהל המראה על קבלת נורמות אנטי-דמוקרטיות בקרב הציבור הרחב, הובילו רבים לפאניקה מסוימת ולהשוואות בלתי פוסקות לגרמניה של שנות השלושים. במאמר זה אנסה להתייחס להשוואה זו ולהסיק עד כמה היא ברת תוקף, ויותר מכן, לשאול את מי משרתת השוואה זו.

 מתוך החשכה

כדי שאוכל לבסס את האבחנה שלי בנוגע למצבה של הדמוקרטיה הישראלית כיום, חייב אני לבחון את הצד השני של המשוואה – גרמניה 1933. בספרו “out of the night”, אשר היה סנסציה מוחלטת כאשר יצא לאור בזמן מלחמה”ע השנייה, גולל ריצ’ארד קרבס (תחת הכינוי יאן ואטלין) את הקריסה המוחלטת של דמוקרטית ויימאר הבורגנית בשנות השלושים ואת עליית הנאצים לשלטון. קרבס לא היה צופה ניטראלי מן הצד אלא אחד מפעילי השטח המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית והאינטרנציונאל השלישי שעברו תהליך מתקדם של ריכוזיות ביורוקרטית – סטליניזציה.

קרבס מתאר תקופה אפלה זו בה הימין הפאשיסטי בגרמניה הצליח לרתום אחריו את הזעיר בורגנות המרוששת וחלק משמעותי מבעלי ההון הגרמנים שחששו מן האיום הקומוניסטי. המפלגה הקומוניסטית בגרמניה, שהפכה בתחילת שנות ה-20 למפלגה הקומוניסטית הגדולה בהיסטוריה ובשיא כוחה מנתה קרוב ל-400,000 אלף חברים פעילים בסניפים, במפעלים ובשכונות, המשיכה לשחק תפקיד מכריע בפוליטיקה הגרמנית. למרות שרוב מעמד העובדים הגרמני המשיך לתמוך במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מאות אלפים של עובדים ומובטלים המשיכו לתמוך במפלגה הקומוניסטית ומיליונים הביעו את תמיכתם בבחירות.

***

מבלי להיכנס לניתוח ההיסטורי של הסיבות שבגינן המפלגה הקומוניסטית כשלה בלהוביל מהפכה או לפחות למנוע את עליית הפאשיסטים, יש לציין שעבור הקפיטליסטים והפאשיסטים הגרמנים, האיום הפוטנציאלי שהרעיונות שהיא סימלה הכילו והעובדה שחלק נרחב מציבור העובדים הגרמני דבק בהם, היה איום קשה ללא רחם. המשבר הכלכלי הכבד, השני בעשור שהלם בחברה הגרמנית, הביא להתפכחות של רוב האוכלוסייה מרעיונות הדמוקרטיה הבורגנית. עם קריסת כל רשתות הביטחון החברתיות קרסו האידיאולוגיות הדמוקרטיות הליברליות והאמון ברפורמות ושיפור הדרגתי של תנאי החיים. קרבס מתאר כיצד המפלגה הנאצית הצליחה לנצל מצב זה ולגייס לשורותיה אינספור פעילים מהמעמד הבינוני שקרס, בעוד מעמד העובדים ברובו נותר מיואש וכועס על נציגיו באיגודים המקצועיים ובמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שכשלו בהגנתו. לאחר חודשים של טרור ברחובות שוכנע המעמד השליט הגרמני להעניק למפלגה הנאצית את השלטון. ב-30 בינואר 1933 מונה היטלר כמנהיג קואליציה פרלמנטארית חוקית על ידי הנשיא. ב-24 במרס חוקק היטלר את חוק ההסמכה שביטל את הפרדת הרשויות ולמעשה חתם סופית את סיפור הדמוקרטיה של ויימאר והחל תקופה מן האפלות בהיסטוריה האנושית.

 למרות המיתוס הרווח שרוב הגרמנים היו נאצים, האמת הייתה רחוקה מכן. המפלגה הנאצית הצליחה לנצל את זעמו של מעמד חברתי מרושש ואת חרדותיהם של בעלי ההון מן האיום האדום ממזרח ומבית. יתר על כן, הפאשיזם ניצח היכן שהמהפכה החברתית בגרמניה נכשלה, פעם אחת ב-1919 ופעם נוספת ב-1923. הפאשיזם ניצח כי הוא עמד מול מעמד עובדים המודע לכוחו ולמהותו, אך מול מעמד עובדים מובס, בעל הנהגה שלא יכלה ולא רצתה להוביל אותו קדימה. אין זה מקרה ייחודי – הן בגרמניה, הן באיטליה והן בספרד, הפאשיזם ניצח על חורבות מעמד עובדים מודע – אך מובס. וולטר בנג’מין אמר פעם שפאשיזם הוא אינדקס של מהפכה שנכשלה, ויש לזכור משפט זה כאשר אמשיך ואתאר את המצב כיום בישראל.

 ליברמן והימין הקיצוני

כפי שציינתי בהתחלה, השיח הציבורי העוסק בסכנת הפאשיזם גבר בצורה עקבית בשנתיים האחרונות. הגל האנטי-דמוקרטי והגזעני שפשה במסדרונות הממשלה הצליח לעורר פחדים רבים מקריסה נוספת של הדמוקרטיה הישראלית. אך מגוחך משהו לדבר על קריסה של הדמוקרטיה הישראלית בזמן שחצי שעה מתל אביב חיים שלושה מיליון נתינים תחת משטר כיבוש והפרדה צבאי, ללא זכויות דמוקרטיות ובפיקוח מתמיד של מערכת ביורוקרטית קפדנית בניהול השב”כ. הדיון הציבורי על קריסת הדמוקרטיה ועליית הפאשיזם מכיל שתי סתירות משמעותיות.

  ראשית, כדי לדבר על קריסת דמוקרטיה צריך שתהיה אחת קודם לכן. אמנם, בגבולות 67′ מתנהל משטר דמוקרטי ליברלי בעל פגמים בולטים, אך עדיין, בעל שלטון חוק יציב ושמירה על זכויות אדם. אך בשום מקום לא שמעתי על משטר דמוקרטי המתקיים רק באזור מסוים של המדינה. זהו לא הקולוניאליזם הישן של המעצמות ששלטו על שטחים ביבשות אחרות, אלא חלק צמוד ממדינת האם העובר אינטגרציה המתעצמת משנה לשנה. שלטון החוק והשמירה על זכויות האדם בגבולות 67′ צריכים להיקרא בשמם האמיתי – פריבילגיות. פריבילגיות דמוקרטיות לאזרחים בגבולות 67′.

***

ועם זאת, גם פריבילגיות אלו נמצאות, לכאורה, בסכנה. הימין הקיצוני, שהרים את ראשו בארץ וקיבל תמיכה חסרת תקדים בבחירות האחרונות, מקדם ללא הרף רעיונות ותוכניות אנטי-דמוקרטיות, כאשר הן מכוונות בעיקר נגד הפלסטינים/הערבים בגבולות 67′ וה”שמאלנים” המצוירים כגיס חמישי. למרות שהם לפעמים מצליחים בצורה כמעט אבסורדית לחקות את הרטוריקה הפאשיסטית, בחינה יסודית של הסיטואציה בהם הם פועלים והכוחות המרכיבים אותם שוללים כל קבלה של הבחנה זו של המציאות.

  בשבוע שעבר פרסם ק. טוכולסקי רשימה בה תיאר את הימין הקיצוני בארץ כימין פרוטו-פשיסטי. לאלו מאיתנו אשר לא בקיאים בשפה האקדמית, פרוטו מציין משהו שמכיל את הגרעין להפוך למשהו אחר. למשל, ביצה היא פרוטו תרנגולת. לי אישית דווקא עלתה לראש קידומת לועזית אחרת – פסאודו. מתחזה. הבהלה שתקפה חלקים גדולים בתקשורת הליברלית והתפשטה בקרב עובדים ואזרחים רבים, גורסת שאנו חוזים בקריסת הדמוקרטיה הישראלית ובעליית הפאשיזם. זהו חזיון שווא

***

כאשר תיארתי את עליית הפאשיזם בגרמניה התייחסתי לשני אלמנטים מרכזיים. הראשון הוא מעמד העובדים המאורגן ובעל התודעה שהוביל התקוממויות חברתיות ונכשל. האלמנט השני הוא התרחשות של משבר כלכלי אינטנסיבי אשר מוביל להתרוששות חברתית. לדבר על עליית הפאשיזם בזמן שמעמד העובדים בישראל הוא מן הפחות מאורגנים בעולם ובעל היסטוריה לא מיליטנטית בעליל, זה זלזול מסוים בהיסטוריה של תנועת העובדים. שלא לדבר על כך שהמשבר הכלכלי העולמי הגדול ביותר מאז השפל הגדול פסח כמעט לחלוטין מעל הכלכלה והחברה הישראלית, כמובן מבלי להמעיט בערכם של הפערים העצומים הקיימים בחברה הישראלית. למרות שגופים מסוימים, כמו “אם תרצו”, שואפים להפוך לאיום פאשיסטי של ממש, הם עדיין גורם קיקיוני. יש צורך לבחון כל הזמן את צמיחתם ואחיזתם בחברה הישראלית, אך הגדילה הנוכחית שלהם עדיין לא מדירה שינה מעיניי.

 ליברמן עצמו, שזוכה לתמיכה לא מועטה וקוסם לרבים הוא איום שדורש היערכות ומאבק, אך אינו מהווה איום פאשיסטי. אין מדובר בהתפלפלות לשונית או אקדמית. ליברמן, כמו חבריו בגוש הימין אליו רצה להצטרף – “איחוד אירופה של האומות”, ארגון בינלאומי הכולל את הקרם דה לה קרם של הימין החדש באירופה כמו מפלגת “הברית הלאומית” האיטלקית בה חבר סגן ראש ממשלת איטליה, ג’נפרנקו פיני – הוא גזען מתלהם. אך יותר מכל, בדומה להם, הוא ניזון מן המערכת הדמוקרטית הבורגנית ושורשיו טמונים בה.

  למרות שאני מתמלא זיעה קרה רק מלדמיין מצב בו נבחר איווט לראשות הממשלה, עד כמה שסבירותו של תרחיש זה נמוכה, עלי לזכור שחרדה זו צריכה להיות פרופורציונאלית.  ליברמן יכול רק להפסיד במידה שהדמוקרטיה הישראלית תקרוס, ההון הזר יברח, וישראל תהפוך למצורעת בזירה הבינלאומית. ויותר חשוב מכך, בעלי ההון הישראלים אינם נמצאים בשום חרדה מאיום אדום ולא צופים שום התקוממות בעתיד הנראה לעין. אין להם שום סיבה לשבור את הכלים כל עוד דבר לא מאיים על יחסי הכוחות בחברה. ליברמן הוא הסמן הימני של מערכת ששברה ימינה – כי מי שהיה צריך להגן על מעמד העובדים בגד בתפקידו. אך ליברמן אינו פאשיסט. חשוב לזכור זאת לפני שאנחנו יורדים למתחרת.

 פוליטיקה מעמדית במקום פוליטיקה ליברלית

הבהלה המתפשטת מן האיום האנטי-דמוקרטי והניזונה בעקביות מהעיסוק הפטישיסטי בנאצים, בשואה ובכל מה שקשור לכך, גורמת לטשטוש של המטרות האמיתיות שעומדות בפנינו בחודשים ובשנים הקרובות. כדי שהפאשיסטים יוכלו להרים את הראש, קודם לכן החברה הישראלית צריכה לעבור טלטול משמעותי ולראות את מעמד העובדים קם גאה ומאוחד. בנג’מין אמר שהפאשיזם הוא אינדקס של מהפכה שנכשלה, ואני אומר, בואו נראה להם מהפכה שתצליח. כיום, מי שמובילים מחול חרדות זה הם אותם גופים ליברלים שעושים יד אחת עם שלטון ההון, מעיתון “הארץ” הניאו-ליברלי, עד כוכבי “המחנה הדמוקרטי” כמו האגף השמאלי של מרצ ודב חנין, שאם אי פעם ידעו מה היא פוליטיקה מעמדית, שכחו זאת מזמן. הם החסידים הגדולים ביותר של תיאורית 1933 ועליית הפאשיזם, כי אם הפרספקטיבה שלהם נכונה, אזי יש באמת לוותר לרגע על פוליטיקה מעמדית ולהתאחד עם כל גוף דמוקרטי בנמצא. רק חסר שיאיר לפיד יצטרף.

אני מציע גישה אחרת. עלינו להמשיך ולבנות אלטרנטיבה מעמדית שעוסקת בפוליטיקה מעמדית. להקים איגודים מקצועיים וועדים המוכנים להילחם ולהגן על העובד החלש ביותר, כן, שם כוחם האמיתי נמדד. עלינו להתאחד תחת חזית פוליטית מפלגתית משותפת, ולא בתואנה ליברלית “דמוקרטית”, אלא תחת אג’נדה שתכלול את כל מי שמוכן וחפץ לעסוק בפוליטיקה מעמדית, כלומר, פוליטיקה אנטי-ממסדית, אנטי-קפיטליסטית, סוציאליסטית, מלמטה. גוף שכדי לחקור את מקורות המימון שלו צריך לחקור את כל אחד מאיתנו מכיוון שאנו היחידים שיכולים להבטיח מימון אשר לא תלוי בבעלי הון, מה שלמעשה מהווה הבסיס לגופים הפילנתרופים המממנים את פעולות ה”שמאל” שוחר זכויות האדם. עלינו להפסיק לחשוב שמחר הולכים לחקור אותנו במרתפים אפלים. לא כי המשטר הישראלי אינו מסוגל לעשות זאת – הוא עושה זאת מעבר לגבולות 67′ על בסיס יומיומי, אלא כי הוא אינו בשלב שהוא הולך לרמוס את הפריבילגיות הדמוקרטיות שלנו בגבולות 67′ ואינו הולך לעבור לשלב הזה בקרוב. המציאות כיום אינה מעוררת אופטימיות, אין ספק. אבל הסטאטוס קוו של יחסי הכוחות לא נמשך זהה לעד. צריך רק לפתוח את הטלוויזיה ולראות את ההמונים בטוניסיה כדי להיזכר בכך. כדי להגיע לשם צריך להפסיק לפחד ולדחות את ההשוואות ההיסטוריות המגוחכות ואת יוצרי הפאניקה האופורטוניסטים. עלינו להתאחד בקרב המעמד שלנו ולהיאבק.

הכותב פעיל במטה מרכז של כוח לעובדים

 

 

אהוד והפליטים, היום שאחרי

Tuesday, January 18th, 2011

מבנה הכוח הקיים במפלגת העבודה הוא זה שהצמיח את ברק ותעתועיו. כעת על עמיר פרץ להמשיך ולפלג את שנותר מהסיעה ולבנות גרעין למפלגה סוציאל-דמוקרטית

 מאת דני גוטוויין

המקלט המדיני שמצא אהוד ברק אצל בנימין נתניהו, הוא סיום הולם לאיבוד העצמי לדעת אליו הוביל את מפלגת העבודה בשלוש השנים האחרונות. הדרך שבה הפך ברק את המפלגה לגרורה כלכלית ומדינית של הליכוד, והאופן שבו הפך ממנהיג ל”אהבל” ולפליט פוליטי, הן למרות העלבון משל לעקרותו של השמאל בכלל – העבודה, מרצ וחד”ש. כפי שכתבתי בזמנו  השמאל הפך למקבץ רסיסים סקטוריאליים, שככל שנענו לרוח הזמן הניאו-ליברלית ואימצו את הגיונה, כן התרחקו מן הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית, איבדו את אחיזתם בחברה והפקירו אותה לימין.

כעת מתבקשת השאלה מה לעשות. יש כמובן קסם בהנחה כי ניתן יהיה להילחם “מפנים” על בנייתה של מפלגת העבודה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית, אלא שבתנאים הקיימים הדבר נראה חסר סיכוי. בהודעת ההתפלגות שלהם המליצו הפורשים לנשארים בעבודה לפעול “למימוש החזון של מפלגת העבודה כמפלגת שמאל סוציאליסטית לוחמנית”.

הצעה זו היא גלולת הרעל האחרונה של אהוד והפליטים לעיקורה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית. העבודה נשלטת על ידי מתפקדיהם של בנימין בן-אליעזר ועופר עיני, שנתנו את חסותם לברק ולמדיניות ההפרטה של נתניהו. גם הטוענים לכתר היו”ר, יצחק הרצוג ואבישי ברוורמן, הוסיפו לשבת בממשלת נתניהו ופרט למחאות רפות נשאו באחריות מיניסטריאלית למדיניותם של נתניהו וליברמן. בלשון אחרת, מבנה הכוח הקיים במפלגת העבודה הוא זה שהצמיח את ברק ותעתועיו, וכל עוד מבנה הכוח הזה נותר בעינו הסיכוי “לשנות מבפנים”, נמוך.

במצב זה הצעד המתבקש הוא להוסיף ולשבור את מבנה הכוח הקיים, כדי לאפשר את התארגנותה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית רחבה שתפנה למעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים – גם אלה המצביעים היום לליכוד, לש”ס ולישראל ביתנו – ותבנה כוח פוליטי משמעותי שיוכל להתמודד עם משטר ההפרטה הישראלי, שככל שהוא נקלע לסתירות כך מתגברים בו סימני הפשיזציה.

תפקיד זה מוטל על עמיר פרץ. מאז הקמת הממשלה חתר פרץ לפלג את סיעת העבודה, עתה נוצרה ההזדמנות לכך. הידיעות על כוונתו לחבור לקדימה תוארו כמוצא אחרון לאחר שברק חסם בפניו את אפשרות הפילוג; עתה הפילוג הוא אפשרות גם עם שלושה חברי כנסת. לפיכך, על פרץ לפלג את שנותר מעבודה ולבנות גרעין למפלגה סוציאל-דמוקרטית, ובכך להמשיך את המהלך שהוכיח את אפשרותו ב-2006 אך קטע אותו עם קבלת תיק הביטחון.

על הגרעין הסוציאל-דמוקרטי שיפרוש מן העבודה לשמש מוקד התגבשות לכוחות הסוציאל-דמוקרטיים הפועלים בתוכה, שיוכלו בדרך זו לפרוק את עולו של מנגנון הכוח המשתק את המפלגה, וכן לכוחות סוציאל-דמוקרטיים הפועלים בתוך מפלגות קיימות ומחוצה להן, והחשים מעוקרים על ידי הסתגלותו של השמאל הישראלי לחוקי המשחק של משטר ההפרטה.

ואולם, יש להניח כי הכרעתם של פרץ ושותפיו תונחה גם על ידי שיקולי כוח פוליטי וסיכויי הצלחה. לפיכך, על הגורמים הפועלים בשדה הסוציאל-דמוקרטי ללכד שורות ולבנות קואליציה בעלת תוקף רעיוני וכוח פוליטי שתפעיל לחץ על פרץ להמשיך בפילוג העבודה כצעד לבניית מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שתפנה לציבור הרחב ותגייסו למאבק על דמותה של החברה הישראלית.

המאמר מופיע באתר העוקץ  ובשווים

 

ההפסד של עיני

Tuesday, January 18th, 2011

טלטלה במפלגת העבודה. עדיין קצת מוקדם לפרשנויות, לטעמי, אבל ננסה את כוחי בכל זאת: לא משנה מה יקרה הלאה, המפסיד הגדול הוא עופר עיני

מאת נדב פרץ

עיני בונה את מנהיגותו על מדיניות של הסדר קורפורטיסטי, קרי – ברית בין המעסיקים, העובדים והממשלה. כל הישגיו (לא שהם רבים כל כך), הושגו באמצעות הברית הזו – מחוק הפנסיה ב-2006, ועד ההסכם להעלאת שכר מינימום, לפני שבועות ספורים. הסכם שכר המינימום מראה גם מדוע ההסדר הקורפורטיסטי קרס בהתמוטטות רועשת – חתימתו של שר התמ”ת על צו הרחבה היא הכרחית לביצוע ההסכם, וברור שחתימה כזו לא תבוא כשבכיסא שר התמ”ת ישב פיון של מי שעיני כינה ‘האהב”ל’.

מה שמותיר את עיני בסיטואציה מאוד בעייתית. הברית שלו עם שרגא ברוש לא תספיק כדי להביא לעוד הישגים – מכיוון שהסדר קורפורטיסטי לא יכול להישען על שתי רגליים, וזקוק לרגל השלישית של הממשלה כדי לתפקד.

מאידך, עיני גם לא יכול לאמץ את הפוזיציה של מזכ”ל ההסתדרות הלוחמני, שסוגר את השאלטר בתגובה לכל סכסוך עובדים. ראשית, משום שהתנהגות שכזו מנוגדת לכל האידיאולוגיה שבשמה פעל עד עכשיו. עיני ביסס את עצמו כמי שמשיג הישגים באמצעות משא ומתן, כדרך עדיפה על הדרך של המאבק. פנייה של 180 מעלות תאיין את כל הישגיו עד היום.

שנית, לא רק שהיא תאיין את הישגיו – היא תציב אותו כמפסיד בקרב הגדול של מנהיגי העובדים, בין הקו הלוחמני שהוביל עמיר פרץ לבין הקו הפשרני שהציב עיני. ברגע שעיני הופך להיות מנהיג הסתדרות לוחמני, הוא הופך להיות עמיר פרץ דמיקולו – ומפסיד בהתמודדות.

לבסוף, התייצבות של עיני כמזכ”ל לוחמני תחתוך את כל הבריתות שהוא כרת, בדגש על הברית עם שרגא ברוש. אם עיני ירצה למצב את עצמו כהמשבית הראשי של המשק, הוא יאלץ לעשות זאת על אפו ועל חמתו של ברוש – ובכל מקרה, היכולת של עיני לספק הישגים לברוש בלי קשרים בממשלה היא אפסית, ולכן הברית הזו גמורה.

לכן, לעיני אין ברירה אלא להוביל תקופה שקטה יחסית בראשות ההסתדרות – וזאת דווקא בתקופה שבה מפלגת העבודה הולכת (בשעה טובה באמת) לאופוזיציה, ותתחיל להשמיע את קולה ברמה. עיני ילך ויהפוך ליותר ויותר בלתי-רלוונטי, ככל שיחלוף הזמן.

 המאמר מופיע בעבודה שחורה

בעד הדמוקרטיה, נגד בעלי ההון

Thursday, January 13th, 2011

ועדת החקירה הפרלמנטארית לנושא ארגוני השמאל איננה הסחת דעת ממסקנות ועדת ששינסקי. מדובר בשני נושאי מאבק חשובים המתרחשים בסמיכות זמנים. תגובה למאמרו של טוכולסקי

מאת: נדב פרץ

ק. טוכולסקי קורא לנו להתעלם מגל הגזענות והאנטי-דמוקרטיה ששוטף את ארצנו, בטענה שכל מטרתם היא להסיט את תשומת הלב ואת הדיון הציבורי ממסקנות ועדת ששינסקי, ולהעלות בשקט-בשקט את מחיר הגז.

נדמה לי שמעבר לתיאור העובדתי המוטעה, ידידי טוכולסקי מציע לנו כאן מהלך שהוא הרה סכנות לתנועת השמאל בישראל – שהיא תנועה סוציאל דמוקרטית, כלומר מעמידה בראש הן את הסוציאליזם והן את הדמוקרטיה.

ראשית, לצד העובדתי. התיאור כאילו המהלכים של הימין הפרוטו-פשיסטי בישראל הם רק מסווה למהלכים של בעלי ההון היא, איך לומר, קצת מנותקת מהמציאות. ראשית, כדאי להסתכל על מפת התומכים בהצעות האלו, לעומת רשימת התומכים בהצעות המחזקות את ההון, ולראות את היעדר הקשר. האם גם אורלי לוי וחיים כץ – שניים מהלוחמים העיקשים ביותר בהון בועדת העבודה והרווחה, שניים שלזכותם נזקף ביטולה של תוכנית ויסקונסין – האם גם הם מקדמים את ועדת החקירה הפרלמנטארית כדי להסיט את הדעת מששינסקי? האם גם דני דיין – ראש מועצת ישע, שנאבק נגד ששינסקי – באיזה צד הוא במאבק הזה?

האם יש – פה ושם – כאלה שמקדמים את ועדת החקירה כדי להשקיט את הדיון במסקנות ששינסקי? יתכן. אינני בוחן כליות ולב, ואינני יודע למפות את מפת השיקולים של כל אחד מהתומכים בוועדה. האם יש כאלה שמנסים לרכב על גל ההסתה הלאומני כדי למנוע את הדיון בתמלוגי הגז? בוודאי, ראינו אותם פועלים. האם זה אומר שכל מסע ההסתה הזה הוא ניסיון לסתום את הפה לכוחות הקוראים להעלאת תמלוגי הגז? חד משמעית לא, ואם כן, זהו ניסיון שלומיאלי מאין כמוהו.

כי כאן נמצא הכשל העובדתי השני בטיעון של טוכולסקי. אם ההסתה הלאומנית אינה אלא כסות לניסיון ההון להשתלט על רווחי הגז, היינו מצפים שככל שההסתה הלאומנית תגבר – כך יגבר כוחו של ההון. ולא כך היא – יש היחלשות משמעותית בכוחו של ההון מאז 2006 לערך. אפשר לראות את זה בהרבה מאוד מישורים, אבל התחלנו עם גז, אז בואו נמשיך עם גז.

אציע לכם ניסוי מחשבתי – מה היה קורה אילו קידוחי ‘לוויתן’ ו’תמר’ היו מתגלים לא ב-2009 וב-2010, אלא עשור קודם? לפי ההיגיון של טוכולסקי, באותה תקופה – שבה ההסתה הלאומנית הייתה פחותה באופן ניכר – המאבק להעלאת תמלוגי הגז היה אמור להצליח הרבה יותר, והתמלוגים היו אמורים לעלות דרסטית.

יודעים מה? קצת שיקרתי. הניסוי הזה הוא לא באמת ניסוי מחשבתי. בשנים 1999 ו-2000 אכן התגלו שני מאגרי גז במים הכלכליים של מדינת ישראל, המאגרים ‘נועה’ ו’מרי’, שבבעלות השותפות ים תטיס. ונחשו מה? המאבק להעלאת תמלוגי הגז מהם הסתיים בקול ענות חלושה, בהחלטת ממשלה משנת 2002 שלא לשנות את משטר התמלוגים. וזה כשלא היו ברקע ועדות חקירה, הסתה פרועה נגד ארגוני שמאל ודה-לגיטימציה של מאבק אזרחי, אלא סתם שלטון הון מהסוג הישן והטוב.

כלומר, הטענה שועדת החקירה לארגוני השמאל היא רק הסחת דעת מהמאבק על מסקנות ועדת ששינסקי לא מחזיקה מים, ולו במישור העובדתי. המאבק על תמלוגי הגז הוא מאבק חשוב מאוד – וכמוהו גם המאבק על שימור הדמוקרטיה הישראלית. וכששני המאבקים האלו מתרחשים בסמיכות זמנים – אין לנו אלא לפצל כוחות בין שניהם, כמו שאנחנו יודעים לפצל כוחות בין המאבק להעלאת שכר המינימום למאבק לביטול תוכנית ויסקונסין. אלו החיים הקשים של האופוזיציה, שאינה קובעת את סדר היום.

מתוך עבודה שחורה