Archive for December, 2010

מהגרי עבודה בחברה הישראלית

Thursday, December 30th, 2010

סוגיית מהגרי העבודה בחברה הישראלית מהווה מוקד להתייחסויות שונות, הנעות בין שנאה והערכה, גינוי ותמיכה, השמצות גזעניות וניסיונות הגנה. לעיתים מוצגים מהגרי העבודה ככוח המאפשר למשק לתפקד ולעיתים הם מוגדרים כאסונו. סקירה היסטורית קצרה של נושא מורכב

מאת אלי אמינוב

עד שנת 1992 עבדו במשק הישראלי כעשרים אלף “עובדים זרים,” רובם בסיעוד. עד אז התבסס חלק ניכר מהמשק על כוח עבודה פלסטיני זול, אולם הסכמי אוסלו שיחתמו בשנת 1993 עמדו להפריד כוח זה משוק העבודה הישראלי. במסגרת ההכנות להסכם קידמה הממשלה את חוק העובדים הזרים, המאפשר יבוא כוח אדם זול ממדינות לא מפותחות.

חוק העובדים הזרים השתלב היטב במדיניות ההפרטה הגוברת של המשק, על ידי הקטנת הוצאות הממשלה על נכים, חולים וזקנים. יבוא העובדים יצר מאגר של חיל מילואים זול לכוח העבודה. ללא מאגר זה היה צפוי שכר העבודה במשק הישראלי לעלות עקב יציאתם של העובדים הפלסטינים, שעל השטחים בהם התגוררו הוטל סגר רצוף, משוק העבודה. כוח העבודה הזול של  מהגרי העבודה יצר לחץ על שכר העבודה ומנע את עלייתו, ועל כן היה חשוב במיוחד למעבידים.

החוק חנך את שעתם הגדולה של הארגונים ליבוא כוח העבודה הזר. אירגוני המייבאים המקורבים לשלטון הינם מכרה זהב עבור בעליהם, והעובדים הזרים המגויסים משלמים “דמי רישום” של אלפי דולרים מראש כדי להתקבל. נכונותם לעבודה בכל מחיר, רק כדי שיוכלו לקיים את משפחותיהם ולהחזיר את חובות רישומם הכבדים, הופך אותם לסחורה מבוקשת מאד במשק הישראלי ואותם לעבדים מודרנים. רובם עובדים בשכר נמוך משכר המינימום, ההסתדרות לא חלמה לייצגם עד השנה האחרונה והממשלה אינה אוכפת את חוק שכר המינימום. מספרם הרשמי של מהגרי העבודה בישראל כיום הוא 240,000 נפש אך למעשה הם מהווים למעלה מ-360,000 עובדים ועובדות.

עבדות של עידן הגלובליזציה

חלק הארי של מהגרי העבודה מועסק בחקלאות, בניין ושירותים ונתון לשליטתם של קבלנים, חקלאים וארגוני כוח אדם. לכאורה חייבת משכורתם החודשית לא ליפול משכר המינימום, אשר בשל נפילת ערך המטבע האמריקני עומד כיום על קרוב ל-1000 דולר, אולם בפועל עובדים רובם בשכר נמוך עוד יותר. החוק מאפשר למעביד להוריד ממשכורתם כמה מאות שקלים תמורת מזון ומגורים. גם שעות העבודה שלהם אינם שמונה שעות יומיות כמקובל, אלא 12, 15, ואף 19 שעות עבודה ליום – ולעיתים שבעה ימים בשבוע. לחץ החובות וצרכי משפחתם בארץ מוצאם הופכים אותם למפעל הפיס של הקבלנים והחקלאים.

בחודש שעבר השביתו החקלאים את אספקת הירקות לשוק בכדי לאלץ את הממשלה לייבא 24,000 פועלים תאילנדים. החקלאים אינם מוכנים להעסיק פועלות ערביות, אזרחיות המדינה, המוכנות לעבוד בשכר מינימום, כאשר העובד הזר תורם למעביד זמן כפול וחריצות יתר עבור סכום זה. לאחרונה נתפרסם בעיתונות כי ארגוני כוח אדם משלמים אף הם לחקלאים כדי שיתבעו לייבא עובדים שאינם צריכים, על מנת שיקבלו הארגונים אישור לייבא עובדים חדשים ולגבות מהם “דמי רישום”.

אולם החלק הבולט והמדובר ביותר בחברה הישראלית הם כ-60,000 עובדי הסיעוד, ברובן נשים המטפלות בנכים קשישים וחולים כרוניים שקיבלו אישור לכך ממשרד המסחר והתעשייה, אישור מביטוח לאומי ואשרה ממשרד הפנים. לאמיתו של דבר הופכות חלק ניכר מעובדות הסיעוד הזרות לשפחות של משפחת המטופל, לטבחית ועובדת ניקיון של המשפחה ולעיתים תכופות גם כמוקד להטרדה מינית. לפני כשנתיים החל “כוח לעובדים” לפעול לארגון עובדי הסיעוד הזר ולספק להם מסגרת איגוד מקצועי שיגן על זכויותיהם.

מדיניות “כח לעובדים” נובעת מההבנה שארגונם של כל העובדים הזרים והגנה על זכויותיהם הינה האינטרס של כל העובדים בישראל. ההסתדרות, שבמשך כל השנים נמנעה מלארגן את העובדים הזרים, תוך שיתוף פעולה עם הממשלה, סייעה בעצם למעבידים ללחוץ יותר ויותר על שכר העובדים כולם ועל זכויותיהם. הגנה על זכויות העובדים הזרים ששכרם הנמוך מהווה משאת נפש של המעבידים, תמנע על כן לחץ של המעבידים על כל שכר העבודה במשק. ארגון עובדים אמיתי אינו יכול להשאיר סקטורים בלתי מאורגנים של מעמד הפועלים משום שקיום פועלים מוחלשים ולא מאורגנים מאפשר ניצול יתר לא רק שלהם אלא של העובדים כולם.

ואכן עובדות הסיעוד הזרות הינן קבוצת העובדים המנוצלת ביותר במשק הישראלי. לדברי אופיר טובול, פעיל מטעם “כוח לעובדים” המלווה את עובדות הסיעוד המתארגנות באופן רצוף ועקבי, נשים אלה “ישנות בעבודה.” כלומר, “עובדת סיעוד זרה נמצאת בבית המעסיק שלה 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע ומשתכרת כ-3,200 שקלים. כלומר לפי שעה, עובדת סיעוד מרוויחה 6 וחצי שקלים עבור כל שעת זמינות לטובת המעסיק”.

ההתארגנות ותוצאותיה

פעילות “כוח לעובדים” לארגון עובדי הסיעוד הזר החלה בת”א ובהמשך התרחבה גם בירושלים. נפתח קורס להכשרת מנהיגים וקליניקה לזכויות, שהרי הכוונה בארגון עובדים דמוקרטי שהעובדים יפעלו וייצגו את עצמם. הקורס הדריך ויידע את משתתפיו עובדים ופעילים בזכויות עובדים וזכויות רפואיות והצליח לצקת בטחון ותקווה בקרב המשתתפים. במקביל הצליחו פעילי הארגון להקים מרכז פניות לעובדי סיעוד בתל אביב, הפתוח בימי החופש של העובדים הזרים. הפעילים עברו גם קורס בגישור לשם סילוק אי הבנות מיותרות בין מטופלים למטפלות/ים והבאת הצדדים לעמק השווה.

הצעד המשמעותי ביותר היה עריכת בחירות בקרב עובדי הסיעוד, בשלב זה בירושלים, לבחירת נציגים מקרב ארבע קבוצות אתניות: נפאלים, הודים, סרילנקאים ופיליפינים. בסוף נובמבר האחרון נבחרו שבעה נציגים בבחירות דמוקרטיות מוצלחות ביותר והנציגים כבר פועלים בעצמם מול הגורמים השונים. לדוגמה, בחודש האחרון הסדיר נציג הוועד ראמש שארמה עבור אחד העובדים רישיון ביקור ביניים בארצו, בין עבודה לעבודה, זכות שקודמה במאמצי “כוח לעובדים.”

הכותב הוא  חבר הוועד למדינה חילונית דמוקרטית ופעיל בכוח לעובדים; תודה  ליעל וולפנזון ולנגה שפר על העזרה בהכנת הכתבה

כך משנעים את המשבר ממקום למקום

Wednesday, December 29th, 2010

שיחה בין הסוציולוג לורי טיילור לבין הגיאוגרף והמרקסולוג דיוויד הרווי, מחבר הספר “קיצור תולדות הניאו-ליברליזם”

 תרגום ועיבוד: אלעד הן

 בהרצאה לקידום ספרו החדש סיפר דיוויד הרווי את הסיפור הבא: “כשהוד מעלתה, המלכה אליזבת השנייה שאלה את הכלכלנים בלונדון סקול אוף אקונומיקס בנובמבר 2008 איך יתכן שהם לא חזו את בוא המשבר הכלכלי (שאלה שכולם רצו לשאול, אך כנראה רק מונרך פיאודלי מסוגל להציג בפשטות), לא היתה להם תשובה מוכנה. לאחר חצי שנה של התייעצות הם התוודו במכתב להוד מעלתה שבדרך כלשהי הם לא שמו לב למה שהם קראו ‘סיכונים מבניים’.” לדברי הרווי, הסיכונים המבניים הללו, שהכלכלנים הבריטיים וכנראה רוב הכלכלנים בעולם נטו להתעלם מהם, הם לא אחרים, ממה שמרקס כינה ‘הסתירות הפנימיות של הצבר ההון’. או במילים אחרות – הנטייה המובנית של הקפיטליזם למשברים.

 על המשבר הכלכלי הנוכחי

הקפיטליזם, לטענת הרווי, לעולם לא מתגבר על משבריו. הוא רק מזיזם ממקום למקום. בספרו החדש (The Enigma of Capital) הוא מתענג על הסתירות הפנימיות של המהפכה הניאו-ליברלית של שנות התצ’ריזם. הבעיה שניצבה אז בפני הקפיטליזם היתה כוחה הגדול מדי של העבודה ביחס להון. הדרך היחידה להבטיח את הרווחים היתה להחליש את העבודה המאורגנת באמצעות חקיקה נגד איגודים ופיתוח מיקור החוץ העולמי, שאפשר למעסיקים גישה לכוח העבודה צייתן במדינות התת-מפותחות. מציאות זו הולידה בעיה חדשה לקפיטליזם: כעת, כשהמשכורות הריאליות הולכות ונשחקות, איך יוכלו העובדים להרשות לעצמם לצרוך את הסחורה שייצר הקפיטליזם? התשובה שנמצאה לכך היא אשראי זמין.

 חלק גדול מהאשראי הזה פרנס את שוק הדיור. אך פה היתה טמונה סתירה נוספת: מצד אחד, הילוו הבנקים בנדיבות למפתחים, כדי שיבנו עוד בתים; אך מצד שני, אותם מוסדות פיננסיים הציעו אשראי זול לרוכשי הבתים שזה מקרוב נבנו. הכסף שלוו קוני הבתים מהבנק נועד לתשלום לבוני הבתים, שבתורם היו צריכים להחזיר באמצעותו את ההלוואה שהם עצמם לקחו מהבנק. תופעה זו, לדברי הרווי, היא דוגמה מושלמת ל’הונאת פּ­ונזי’ – הונאת השקעות בה משלמים למשקיעים קיימים באמצעות כספים שמכניסים תורמים חדשים (להשלמת התמונה יש לציין את עניין הסאב-פריים, כלומר, ההלוואה לקוני הדירות היתה בחלקה הגדול לקונים בסיכון גבוה שהיה ספק רב לגבי יכולתם להחזיר את ההלוואה א.ה.). וכמו בכל הונאת פונזי – הבניין כולו התמוטט כשהמשקיעים החליטו למשוך את כספם.

 הקפיטליזם בדורות האחרונים

לטענת הרווי, המשברים הפיננסיים המרובים בשנים האחרונות הם תוצאת מחויבותו של הקפיטליזם לשיעור צמיחה שנתי ממוצע של 3%. בעבר, בעולם מוגבל שהיו בו שווקים לא מנוצלים רבים, מדינות כמו בריטניה וארצות הברית יכלו לעמוד ביעד כזה. אך כעת, כשסין והודו צומחות בקצב דומה ואפילו גבוה יותר, יש מחסור חמור במקומות בהם ניתן להשקיע רווח עודף ממיזמים קפיטליסטיים. ברגע זה, ישנו עודף של כ-1.5 טריליון ליש”ט שמחפש הזדמנויות השקעה. בעוד 20 שנה הסכום הזה יכפיל את עצמו. לכן הומצאו ‘השווקים הפיקטיביים’ כפי שהרווי מכנה אותם: שווקים של נגזרים, נגזרים של נגזרים, עתידיים וזכויות פליטת פחמן. בתחילה מציעים שווקים אלה תשואות גבוהות יותר מהשקעה בתעשייה, אך כפי שגילינו, לצערנו, אלו הם שווקים אשלייתיים.

 הקפיטליזם, כך למדנו מהוגים מרקסיסטים שונים, עבר את שיאו במשבר הנפט ב-1973, או במשבר קרן המטבע הבינ”ל ב-1976, או ביום שני השחור ב-1987, או ביום רביעי השחור ב-1992. אך כל הנבואות הללו נכשלו. פעם אחרי פעם מוכיח הקפיטליזם את יכולתו לשרוד וליצור את עצמו מחדש. האם יש משהו במצב הנוכחי שהוא באמת שונה?

הרווי נכון לחלוטין להכיר ביכולתו של הקפיטליזם להתגבר על המשברים ולשוב להפקת רווחים מוצלחת. בעבר, הקפיטליזם מצא דרכים רבות, לא רציונאליות לכאורה, לעשות זאת. הוא עשה זאת, לדבר הרווי בספרו, על ידי “הרס העידן הקודם באמצעות מלחמה, הורדת ערך של נכסים, דרדור יכולת הייצור, וצורות אחרות של ‘הרס יוצר'”. כל הפתרונות הללו הובילו לתוצאות מבהילות: “חיי אנוש מופרים ולפעמים נהרסים פיזית, קריירות שלמות והישגים של חיים שלמים מוטלים בספק, אמונות עמוקות מאותגרות, נפשות נפגעות וכבוד האדם נזרק הצידה. הרס יוצר מגיע לטובים, ליפים, לרעים ולמכוערים באותה מידה.

למרות רצונו של הרווי להציג את המשבר הנוכחי כחמור יותר מרבים ממשברי העבר, ועל אף להיטותו לטעון, שלכל אדם ישר אין כרגע ברירה אלא להצטרף לארגון אנטי-קפיטליסטי, הוא רחוק מלהיות אפוקליפטי.

 האם הקפיטליזם יכול לשרוד את המכה שהוא ספג? “כן, כמובן, אבל”, מוסף הרווי, “הוא יכול לעשות זאת רק במחיר נורא. המונים יאלצו לתת בנדיבות מפרי עמלם לבעלי השררה, לוותר על רבות מזכויותיהם וערך נכסיהם עליהם עמלו (בכל תחום מדיור ועד פנסיות), לסבול מהידרדרות סביבתית, שלא לומר, ירידה ברמת החיים שמשמעותה רעב עבור רבים שכבר נאבקים לשרוד בתחתית. דיכוי פוליטי, אלימות משטרתית ושליטה מדינתית-צבאית ידרשו לשיכוך המחאה הציבורית.” (עוד הרווי מדבר והקרבות ברחובות אתונה החלו להחמיר).

אך זאת, לדבריו, אינה סיבה לפסימיות: “משבר הוא רגע של פרדוקס ואפשרויות, מתוכו יכולות להיוולד כל מיני אלטרנטיבות – ביניהן סוציאליסטיות ואנטי-קפיטליסטיות.”

 אז מה לעשות?

האם אין פרדוקס אפילו באמונה הצנועה שאלטרנטיבה לקפיטליזם עשויה לצמוח מהמשבר הנוכחי? אחרי הכל, אחת מתוצאות הניאו-ליברליזם היא חיסול כוחה של העבודה המאורגנת והתפשטותו של אינדיבידואליזם שמתקומם נגד הצמיחה של פעולה קולקטיבית מכל סוג.

הרווי מסכים שהאפשרות שתקום תנועה אנטי-קפיטליסטית תלויה בשינוי יסודי בתפיסות, שספק אם יבוא מהאקדמיה: “האוניברסיטות ממשיכות באותם קורסים חסרי ערך בכלכלה ניאו-קלאסית ובתיאוריות כלכליות של בחירה רציונאלית כאילו כלום לא קרה. המכללות לעסקים רק הוסיפו קורס או שניים באתיקה עסקית, ואולי קורס על הפקת רווחים מפשיטות רגל של אחרים. אחרי הכל, לדידם המשבר נוצר מתאוות בצע – שהיא טבע האדם – ואין מה לעשות בנידון.”

 קשה לדעתו גם לצפות לעליה פתאומית בתודעה המהפכנית של הפרולטריון המרקסי הקלאסי. בעבר נחשבו הפועלים התעשייתיים הללו כחוד החנית של המהפכה. אך הרווי טוען שזו היתה טעות: “הקיבעון על עובדי התעשייה כמרכז התודעה המעמדית ה’אמיתית’, תמיד היה מוגבל מדי. לא ניתן להתייחס לעובדים בשדה, לעובדים ב’סקטורים הלא פורמאליים’ של עבודות מזדמנות, לעובדים במשק הבית ובסקטור השירותים באופן כללי, ולצבא הנרחב של המועסקים בבנייה ובאורבניזציה, כשחקני משנה.” מספרם של העובדים הללו גדל מאד ב-30 השנים האחרונות כתוצאה ישירה משינוי יחסי העבודה שהביא הניאו-ליברליזם.

 הרווי מזכיר קבוצה גדולה נוספת של מנושלים: “כל האיכרים והאוכלוסיות הילידיות שגורשו מאדמתם, וגישתם למשאבים הטבעיים שלהם ולדרך חייהם נגזלה בדרכים לא חוקיות וחוקיות (כלומר על-ידי המדינה), באמצעים קולוניאליים, ניאו-קולוניאליים או אימפריאליסטיים, ושהוכנסו בכוח לתוך מערכת השוק.”

 קבוצות נוספות שיכולות להצטרף למאבק נגד הקפיטליזם הן התנועות החברתיות שנוצרו למאבק בעקירה ובנישול, כמו בברזיל ובהודו, וכן תנועות השחרור שקיימות סביב נושאי זהות, כגון נשים, ילדים, הומוסקסואלים, ומיעוטים גזעיים, אתניים ודתיים שנאבקים עבור “מקום שווה תחת השמש.”

אף שהוא שמח לדבר על החלום של ברית כוללת שכזו בין כל מנושלי העולם, הרווי מכיר בכך שרבות מהתנועות הצפויות לקום מקבוצות כאלה עלולות להיות מקומיות, ראשוניות, ואפילו מזיקות. אך “ככל שהקבוצות הללו מתקיימות באותו מרחב, למשל במטרופולין, הן עשויות (כפי שלכאורה קרה לעובדי המפעלים בשלבים המוקדמים של המהפכה התעשייתית) להתחבר סביב מטרה אחת וליצור, על בסיס ניסיונן, תודעה לגבי הדרך בה פועל הקפיטליזם ומה ניתן לעשות בנידון באופן קולקטיבי.”

***

אך האין זה נכון שלאנשים שהרווי מתאר כבסיס אפשרי לברית אנטי-קפיטליסטית אין כמעט דבר במשותף מלבד מצבם הקשה? ההיסטוריה לא ממש מחזקת את המחשבה שקבוצות חסרות כוח שכאלה יוכלו ליצור שינוי בעצמן.

“אני לא בטוח שזה נכון”, אומר הרווי. “מי יצר את הקומונה הפריזאית? חלק גדול מיוצריה היו עובדים ארעיים, עובדים ממקצועות הבניין. מה שנכון הוא שקשה מאד למצוא צורות ארגוניות לאנשים שאין להם עבודה בטוחה. לכן פחות ופחות אנשים בארה”ב מעוניינים ליצור איגודים מקצועיים, ויותר ויותר אנשים יוצרים איגודים המוסווים כארגוני זכויות אדם. בתור ארגון לזכויות אדם חוקי העבודה לא חלים עליך. ארגון זכויות אדם יכול לארגן עובדים זמניים ועדיין להגיד ‘אני לא איגוד’.”

בדקה לפני שהרווי המשיך בדרכו שאלתי איך האקדמיה בארה”ב מקבלת את רעיונותיו. “האיום הגדול ביותר אינו בסתימת פיות בוטה, אלא בדרישה מאקדמאים להביא כסף. דיקן אחד אמר לי ‘מבחינתנו אתה חסר ערך אם אתה לא מביא כסף’, שאלתי אותו מה הוא מצפה שאעשה, שאקים מכון ללימודים מרקסיסטיים במימון ג’נרל מוטורס? ‘אם תעשה זאת, אתמוך בך’ הוא אמר לי ברצינות גמורה.” הרווי עוד צחק כשנכנס אל המונית.

פורסם ב-“The New Humanist“. למאמר המקורי: http://bit.ly/9egJ54

סרטון אנימציה בו דיוויד הרווי מסביר את המשבר הכלכלי: http://bit.ly/a4Vb8H

קורס וידאו לקריאה בקפיטל עם דיוויד הרווי: http://davidharvey.org

 המאמר מתוך “חברה”, גיליון 47

‫לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה‬

Friday, December 24th, 2010

“כאן, בתל אביב, אומרת הדוברת, “לחתולים עוד יש מה לאכול, בפריפריה חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו”

מאת יפתח גולדמן

יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

 כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת “תנו לחיות לחיות”, המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. “כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם”, אומרת המרואיינת. “אבל בפריפריה…” (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) “בפריפריה”, ממשיכה הדוברת, “חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו”.

 את המשך השיחה כבר לא שמעתי. הייתי שקוע במחשבות. האם באמת יש פער גדול כל כך בין תכולת פחי האשפה של המרכז ושל הפריפריה? פער שמסביר מדוע חתולי תל אביב נשארים בחיים וחתולי שדרות או קריית שמונה מתים ברעב? ואולי הסיבה היא שבערי המרכז העיריות מעקרות את החתולים? מדבריה של הגברת מ”תנו לחיות לחיות” נרמזה אפשרות נוספת: בתל אביב יש אנשים המאכילים את חתולי הרחוב. לא כך המצב בפריפריה. האם אנשי הפריפריה פחות אוהבים חתולים? או שאין להם כסף להאכיל אותם? ומה אומר הפער במצבם של החתולים על הפער במצבם של האנשים?

 בעודי כותב את הדברים האלה בא לוּתֶר ומתחכך ברגלי. לותר הוא גור חתולים מ”תנו לחיות לחיות” שהבאנו הביתה בחנוכה האחרון. יש לשער שנולד ברחוב. בימים האחרונים הוא חולה מאוד, והוצאות הריפוי שלו (וטרינר, אנטיביוטיקה, אינפוזיה, אוכל מיוחד) עלו לי עד כה כמעט 400 שקל (ארבע מאות שקל. כמה שיעורי מחשב לילדי הפריפריה אפשר לממן בסכום כזה?) אני מקווה שלותר יתאושש, כי לא נוכל לעשות למענו יותר. האפשרויות הכלכליות שלנו מוגבלות. טוב, אנחנו הרי גרים בפריפריה – בערך באמצע הדרך בין ירושלים ותל אביב.

 והנה עולה שאלה ותיקה בלבוש חדש: האם מותר לכאוב את כאבם של חתולי  הפריפריה? ילדים מן הפריפריה לא זוכים לחינוך ראוי ואופק האפשרויות שמזמן להם העתיד צר ומוגבל. שוויון-ההזדמנויות (אחיו הפשרן והצנוע של אידיאל השוויון) מושם ללעג וקלס. בתקופה כזאת, הרחמים על חתולי הרחוב הם ביטוי של רגישות אנושית שעוד נותרה לנו, או עדות לאדישות ולאטימות? אני נזכר בבדיחה שמצטט מרקס מפיהם של הפועלים הצרפתיים. כשהתקיים בפרלמנט הצרפתי דיון בנושא הטלת מס על כלבים אמרו אנשי פריז: “כלבים אומללים, רוצים להתייחס אליכם כאל בני אדם!”.

 

לקראת סוציאליזם קואופרטיבי

Sunday, December 12th, 2010

בניגוד למציאות בישראל, המשק הקואופרטיבי הבינלאומי צומח ומגיע להיקפים משמעותיים ביותר. המחזור העסקי המצרפי של 300 התאגידים הקואופרטיביים הגדולים בעולם מגיע ל-1.3 טריליון דולר

מאת רייפי גולדמן

 לאחר קריסת המשטר הסובייטי ב 1989 עברו מתנגדי הקפיטליזם זעזועים קשים. למרות שרבים מהם מעולם לא ראו בברית המועצות (או בסין או בקובה) דגם לסוציאליזם או חלופה למשטר הקפיטליסטי, הם הפנימו למעשה את המסר העיקרי של תומכי הקפיטליזם: אין חלופה למציאות הקפיטליסטית הנוכחית. סוף עידן המשטר הסובייטי היה סוף החלום הסוציאליסטי?

 ואולי לא? הרי אנו חווים היום את המשבר הכלכלי החמור ביותר במאה השנים האחרונות. לאחר התמוטטות חלק מהבנקים הגדולים בעולם במהלך 2008 פעלו ממשלות העולם לתמוך באופן חסר תקדים במערכת הפיננסית הבינלאומית. בהנהגת ממשלת ארה”ב הוזרמו סכומי עתק לתוך המערכת על מנת לעצור את הידרדרות המשק העולמי לעבר התהום. ואכן המערכת הפיננסית התייצבה ואף חזרה לייצר לעצמה רווחים עצומים על חשבון משלמי המיסים בארה”ב , אירופה ויפן. אך היום חוזרים ומתגברים החששות לגבי מפולת כלכלית בינלאומית נוספת ואף קשה יותר. שעורי האבטלה עולים ורמת הייצור הן של מוצרים והן של שירותים שונים רחוקה מאד מרמתה טרם פריצת המשבר בסוף 2007.

 חמורה עוד יותר העובדה שהדיון הציבורי במדינות רבות בעולם חוזר לשיח הניאו-ליברלי של קיצוצים והקטנת מעורבות הממשלה במשק. וזאת למרות העובדה שרבים מהכלכלנים השמרניים בעולם מודים היום שהמודלים הכלכליים המקובלים זה 40 שנה תרמו ליצירת המשבר הנוכחי. במציאות זאת יש לבחון מחדש חלופות  מעשיות לסדר החברתי-כלכלי הקיים. אנסה להציע שהתיאוריה והמעשה הקואופרטיבי מהווים חלופה  משמעותית למשק הקפיטליסטי הקיים.

 נוכח התפתחויות היסטוריות מקומיות, הציבור הישראלי (כולל הארגונים החברתיים השואפים לתיקון עולם) אינם מכירים את ההיקף והמשמעות הגלובאלית של התנועה הקואופרטיבית הבינלאומית. חשוב אמנם להבין את התהליך שהפך את הציבור הישראלי מגורם מהותי ביצירת מודלים קואופרטיביים שונים (הקיבוץ, המושב, חברת העובדים, זרם העובדים בחינוך ועוד) לציבור הסולד מהרעיון והמעשה, אבל כאן נתמקד דווקא במציאות המאפיינת את הצמיחה הקואופרטיבית הן באירופה והן בארה”ב. מציאות זאת מאפשרת בחינה של חלופות ממשיות ומעשיות למציאות הקפיטליסטית הנוכחית.

***

את המשמעות של המודל הקואופרטיבי ניתן להבין באמצעות בחינה יסודית של הגדרת הקואופרטיב כפי שנוסחה בוועידה העולמית של ברית הקואופרציה העולמית בשנת 1995:

הקואופרטיב הוא התאגדות עצמאית של בני אדם, המתאחדים מרצונם החופשי על מנת לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים באמצעות מיזם עסקי שהוא בבעלות המשותפת ובשליטתם הדמוקרטית.  

 הקואופרטיב הינו התאגדות עצמאית של בני אדם. לא ניתן לארגן לאחרים את הקואופרטיב שלהם. אפשר לסייע להם לארגן את עצמם. ההתארגנות העצמית והחופשית של בני אדם היא לב ליבה של החוויה והמעשה הקואופרטיביים. אם בני אדם אינם רוצים ליטול לידיהם את גורלם ולארגן לעצמם פתרונות לצרכיהם ורצונותיהם אזי פעילים חברתיים אינם יכולים לעשות כך במקומם. בניגוד לשיח המקובל אין באפשרות פעילים “להעצים” קהילות או קבוצות שונות. פעילים קואופרטיביים יכולים לסייע לחבריהם להעצים את עצמם. ההתארגנות העצמית השואפת לאפשר לאנשים לפעול יחד להעצים את עצמם הוא התנאי הראשון למאבק נגד המשטר הקפיטליסטי.

 ומה היא המשמעות של העצמה עצמית? בני אדם שואפים לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. השיח הקפיטליסטי שואף להציג את המציאות האנושית כמערכת של תחומי חיים שונים ונפרדים שאין ביניהם קשר אמיץ והכרחי.  אנו מתחנכים לחשוב על עצמנו כגבר או אישה, הורה, בעל מקצוע, שותף בקהילה דתית, חבר מפלגה או ארגון אזרחי נוסף וכן הלאה. מטרת הצגת המציאות הזאת להחליש את היכולת לפתח כושר ניתוח המשלב את חלקי המציאות לתובנה בעזרתה ניתן יהיה לדמיין ולפעול למען מציאות אחרת. אבל אפשר לבצע ניסוי חשיבה פשוט: דמיין מטבע של עשרה שקלים. שני הצדדים שונים ואין ביניהם דמיון. אבל אם ננסה להפריד בין צדדי המטבע הוא יפסיק להתקיים כמטבע. המציאות האנושית אכן מורכבת מפנים רבות אך איננו יכולים להפריד ביניהם ומימושם המלא מתאפשר רק אם נראה בהם כלים שלובים. התנועה הקואופרטיבית במיטבה מכירה בכך ועל כן היא רואה חובה להגדיר את תחום פעילותה כמלוא הקשת המאוחדת של החוויה האנושית. פיתוח גישה זאת למציאות הקיימת מערער בהכרח את הבסיס הרעיוני הבסיסי של המשטר הקפיטליסטי.

***

איך מספקים את הצרכים הרב גוניים של ציבור? פועלים באמצעות מיזם עסקי בבעלות משותפת ובשליטה דמוקרטית. הקואופרטיב הוא מיזם עסקי השואף למקסם רווחים. בקרב פעילים חברתיים שונים יש קושי להפנים עובדה זאת. הרי עסקים במציאות קפיטליסטית הם כלי לניצול ונישול של יחידים וקהילות שלמות. אכן זה נכון לגבי עסקים קפיטליסטיים רבים ולעיתים נכון גם לגבי תאגידים קואופרטיביים מסוימים. אם כן מה ההבדל בין תאגיד קואופרטיבי לבין תאגיד בבעלות פרטית? ההבדל אינו נמצא בעצם השאיפה לייצר רווחים. ההבדל הוא בתפקיד הרווח במיזם העסקי. בתאגיד קפיטליסטי הרווח הוא המטרה. בתאגיד קואופרטיבי הרווח הוא האמצעי.

 המטרה היא העצמה עצמית של חברי הקואופרטיב. סיפוק צרכים והתעצמות מחייבים השגת משאבים שונים, וביניהם גם משאבים כספיים. במציאות הנוכחית בני אדם השואפים לעצמאות ושליטה עצמית על גורלם חייבים לייצר לעצמם את המשאבים הכספיים הנדרשים. הניסיון מלמד שיחד ניתן להשיג יותר. לכן החשיבות של הבעלות המשותפת על המיזם העסקי. אבל אם בני אדם רוצים לשלוט במקצת  בגורמים המשפיעים על חייהם ולפעול להעצים את עצמם אזי השליטה במיזם המשותף חייבת להתנהל בצורה דמוקרטית.

 שליטה דמוקרטית חורגת הרבה מעבר להשתתפות בבחירות לכנסת והצבעה באסיפת בעלי מניות של חברה עסקית פרטית. דמוקרטיה מתייחסת בראש ובראשונה לאפשרות שבני אדם אכן יוכלו לעצב את תנאי קיומם בצורה מודעת וחופשית. בחירות לכנסת הן כלי חשוב בקיום משטר דמוקרטי. לא פחות חשוב היא האפשרות לעצב ולו במקצת את תנאי המחיה הבסיסיים שלנו. הקואופרטיב נועד ליצור תנאים מאפשרים אך לא מספקים בהקשר זה וזאת בניגוד מוחלט לרעיון והמעשה הקפיטליסטי.

***

הקואופרטיב במימושו המלא מציג, אם כן, חלופה למשטר החברתי הכלכלי הקיים. אבל אין להתעלם מהקשיים במימוש חלופה זאת. בניגוד למציאות בישראל, המשק הקואופרטיבי הבינלאומי צומח ומגיע להיקפים משמעותיים ביותר. ניתוח יסודי של דוחות כספיים מבוקרים שנעשה לאחרונה על ידי ברית הקואופרציה העולמית מגלה שהמחזור העסקי המצרפי של 300 התאגידים הקואופרטיביים הגדולים בעולם מגיע ל-1.3 טריליון דולר. סכום זה שווה לתוצר הלאומי המקומי של ספרד, הכלכלה מספר 13 בגודלה בעולם. אבל היקפם של רוב התאגידים הקואופרטיביים המוצלחים קטן בהרבה. על מנת להשיג יתרונות לגודל המתחייבים מתחרות מוצלחת במשק הקפיטליסטי יש צורך לארגן שיתופי פעולה בין קואופרטיבים.

 ניסיונות מסוג זה הם מעטים. בנוסף, השמירה על הליכי קבלת החלטות דמוקרטיים היא קשה ומסובכת אם הקואופרטיב מגיע למימדים גדולים של אלפי חברים; תאגידים קואופרטיביים מוצלחים נתקלים בקשיים רציניים בניסיונם לגייס מימון לפיתוח עסקי בלי לוותר על מהותם הקואופרטיבית מול ספקי אשראי משמעותיים; מנהלים קואופרטיבים רבים מפנימים את מערכת הערכים של עמיתיהם בעולם העסקים ומפנים את גבם למהות הקואופרטיבית של תפקידם; נקודה אחרונה וחשובה – המערכת הקואופרטיבית איננה משנה את העובדה שחיסול המשטר הקפיטליסטי ובניית חלופה סוציאליסטית ראויה יחייבו פעילות פוליטית מאורגנת לתפיסת השלטון, וגם לא בטוח שהיא מקדמת מטרה זו באופן ישיר.

למרות קשיים אלה העולם הקואופרטיבי מהווה תשתית למשק מודרני חלופי. איננו חייבים לדמיין מערכת אוטופית שתחליף את המשטר הקפיטליסטי. אנחנו חייבים לבחון את המערכות הקיימות ולגלות את העוצמות הגלומות בהן.

רייפי גולדמן הוא חבר קיבוץ אורים ומנהל המרכז לפיתוח קואופרטיבי

 דוא”ל: rafig@nisped.org.il

המאמר מתוך גיליון 46 של “חברה”

 

מערכת בריאות חולה

Tuesday, December 7th, 2010

השילוב של היעדר אינפורמציה, חלוקה לא נכונה של משאבים וחמדנותן של חברות הביטוח, הם שעומדים מאחורי הנתונים הקשים שמאפיינים את מערכת הבריאות בארה”ב. לא בטוח שהרפורמה של ברק אובמה תבריא את החוליים

 מאת איתי סנד

מערך שירותי הבריאות בארצות הברית הוא מיוחד במינו בהיותו מבוסס על מנגנונים של שוק חופשי, בניגוד לשיטה הרווחת במדינות המערב, בהן המדינה אחראית על מתן שירותי בריאות לציבור. ל’ייחוד’ זה יש השלכות ברורות. לשם השוואה, מדד תמותת התינוקות גבוה בארה”ב ב–50% מאשר בישראל, כפול מרוב מדינות מערב אירופה וגבוה גם מרוב מדינות מזרח אירופה. תמותת התינוקות בבירתה של ארה”ב גבוהה פי ארבעה מאשר במדינת ישראל, וקרובה בסדר הגודל שלה למדינות כמו בחריין, ג’מייקה ומולדובה ומדינות רבות במרכז ודרום אמריקה. תוחלת החיים בארה”ב עומדת על 78, נמוך משמעותית מרוב מדינות המערב, וגם מתוחלת החיים בירדן, בברמודה ובאיי הבתולה. עלות שירותי הבריאות בארה”ב, לעומת זאת, היא מהגבוהות בעולם – בממוצע 7200 דולר לאדם בשנה, פי 2.5 מממוצע מדינות ה-OECD, בהן הפרמטרים המערכתיים של שירותי הבריאות טובים בהרבה.

ההסבר לפער בין עלות לתפקוד המערכת בארה”ב ידוע כבר כמעט 50 שנה, ונוסח באופן מאיר עיניים ע”י חתן פרס נובל לכלכלה קנט ארו (Kenneth Arrow) שפרסם כבר ב-1963 מחקר מכונן בתחום זה. במאמר הסביר ארו בלשון נקייה ובמונחים מדויקים מדוע השוק החופשי איננו יכול לספק שירותי בריאות בסטנדרט גבוה ובמחירים סבירים. כידוע, הישגיו של השוק החופשי תלויים תמיד בארבעה תנאי מפתח – מספר רב של קונים, מספר רב של מוכרים, אינפורמציה מלאה, וזכויות קניין מוגדרות היטב. אף אחד מתנאים אלה אינו מתקיים בשוק מתן שירותי הבריאות. חברות גדולות מחזיקות במונופולים על ייצור התרופות, בתי חולים מקומיים מחזיקים במונופול על מתן שירותי בריאות לכל אזור ואזור ולחולים יש אינפורמציה מאוד חלקית על טיב השירותים אותו הם מקבלים. נוסף על כך, כיוון  שרוב שירותי הבריאות ניתנים ע”י המעסיק שקונה חבילות בריאות לכל מועסקיו לפי שיקולים כלכליים,  צרכני שירותי הבריאות לרוב אינם אנשים פרטיים אלא תאגידים של מתן שירותים  שטובת הצרכן איננה האינטרס היחיד שמנחה אותם, ואפילו לא תמיד האינטרס העיקרי.

***

מה שמטעה עבור המתבונן מבחוץ הוא איכות שירותי הבריאות שניתן להשיג בארה”ב לכל צורך רפואי נתון. לדוגמא, בארה”ב מבצעים יותר סריקות MRI לנפש מבכל מדינה אחרת. אלא ששירותים אלו, שאמנם ניתנים ברמה הגבוהה ביותר, אינם ניתנים למי שזקוק להם, אלא למי שיכול להרשות לעצמו לקנות אותם בכסף רב.למעלה מ-90% מההוצאות לבריאות בארה”ב יוצאות על אנשים ב – 5 השנים האחרונות בחייהם. לעומת זאת, שירותי טרום-לידה שהפכו לסטנדרט קבוע בכל מדינות המערב אינם זמינים לאחוז ניכר באוכלוסיה האמריקאית, מה שמסביר את תמותת התינוקות הגבוהה.

 השילוב של היעדר אינפורמציה, חלוקה לא נכונה של משאבים וחמדנותן שאינה יודעת שובע של חברות הביטוח הם שעומדים מאחורי הנתונים הקשים שמאפיינים את מערכת שירותי הבריאות בארה”ב. אמת זו איננה שנויה במחלוקת, ומוכרת היטב בקרב אנשי מקצוע והציבור הרחב. מזה שנים רבות, מבטיחים הפוליטיקאים האמריקאים לתקן את המערכת. מוכרים היטב מאמציו ההרואיים של הנשיא קלינטון בהקשר זה בתחילת שנות ה-90. קלינטון מינה עם בחירתו לנשיאות את אשתו, הילארי, לעמוד בראש צוות שיעצב מחדש את שירותי הבריאות במדינה. חברות הביטוח האמריקאיות הכריזו מיד מלחמת חורמה על המאמץ ובעזרת קמפיין אגרסיבי ויקר בצורה בלתי רגילה (רמז לאן הולכים כספי המבוטחים) הצליחו להכשיל את המהלך, לשנות את הרוב בשני בתי הנבחרים מדמוקרטי לרפובליקני, ולקבור סופית את היוזמה.

***

אחת מסיסמאות הבחירות המרכזיות של הנשיא אובמה בדרכו לבית הלבן הייתה הבטחה לציבור

שהוא יצליח איפה שקלינטון נכשל. כאשר המתחרה העיקרית שלו הייתה גברת קלינטון, הבטחתו להצליח במקום בו היא נכשלה הייתה משמעותית בדינאמיקה של קמפיין הבחירות. עם כניסתו לבית הלבן, מיד נערך הנשיא הנכנס לקיים את הבטחתו. צוותי עבודה, ניירות עמדה מחקרים רבים על פני מאות אלפי עמודים גויסו לצורך המאמץ. ואמנם, לפני כשלושה חודשים הכריז ממשל אובמה על ניצחון מרהיב בתחום זה, לקול תרועות רבים מאוהדיו שהביאו אותו לבית הלבן.

 האמת המצערת היא שאין  בשורה רבה ברפורמת הבריאות שהועברה כחוק לפני מספר חודשים בארה”ב. על אף יומרותיה להכניס למעגל המבוטחים כ-20 מליון אמריקאים שלא נהנו מביטוח בריאות עד כה (כמחצית ממספר הלא מבוטחים נכון ללפני הרפורמה), צופים רבים מהמומחים בתחום, משני צידי הקשת הפוליטית, שהרפורמה תביא רק להידרדרות מערכת שירותי הבריאות בארה”ב ולא להבראתה. אבירי השוק החופשי ממהרים לציין את עלותה האסטרונומית של הרפורמה.

נכון להיום מוערכת עלות זו בלמעלה מטריליון דולרים, כסף שאינו מצוי בקופת המדינה של ארה”ב ויחייב העלאה משמעותית של המיסוי. אותם כלכלנים מדגישים גם את המבנה האדמיניסטרטיבי הכבד והיקר שמחייבת הרפורמה, שיעלה למשלם המסים סכומי עתק. המיעוט הקטן שתומך ברפורמה מדגיש במיוחד את הכנסתם של 20 מליון אמריקאים למעגל הצרכנים שמחזיקים בידיהם ביטוח בריאות, אך המבקרים ממהרים להדגיש שמספר זה איננו בדוק, והוא צפוי להתממש רק בסוף העשור שזה עתה התחיל, ורק אז ניתן יהיה לבדוק אם אמנם התממש.

***

בינתיים, מופנית כלפי הרפורמה ביקורת גם מהאגף השמאלי של הציבור והמומחים העוסקים בדבר, כמו קנט ארו ופול קרוגמן. מבקרים אלו אינם נבהלים מעלותה של הרפורמה. עלות זו אמורה להתקזז אם וכאשר תצליח הרפורמה להקטין את עלויות שירותי הבריאות על פי הצפי, לפיו שיפור שירותי הבריאות לאחוז ניכר מהאוכלוסייה יוריד בסופו של דבר את העלויות האסטרונומיות שמאפיינות את המערכת. לדוגמא, הטיפול בילדים שנולדו לאמהות שלא זכו למעקב הולם בזמן ההיריון יקר אלפי מונים מעלותו של המעקב. הביקורת בחוגים האלו מופנית בעיקר כלפי חוסר היכולת של ממשל אובמה להתמודד עם הלחצים המאסיביים של חברות הביטוח להמשיך ‘עסקים כרגיל’, ונסיגתו בשלב קריטי של הדיון הציבורי מאופציית ה’ספק היחיד’ (Sole Provider) – שהיא השיטה המאפיינת את רוב מדינות ה-OECD, שבה בסופו של דבר המדינה, ורק היא, ערבה לבריאותו של היחיד.

 לגופו של עניין, רפורמת הבריאות של ממשל אובמה אמורה להכניס כ-20 מליון בני אדם בארה”ב למעגל המבוטחים לא ע”י ביטוח ממשלתי, אלא ע”י הקמה של שוק משני לביטוח בריאות. העקרונות העומדים ביסודו של השוק המשני יהיו מערכת תמריצים שאמורה לעודד צרכנים להיות מבוטחים וחברות ביטוח למכור חבילות ביטוח לאותם צרכנים. המדינה תפעיל מערכת מורכבת של סובסידיות ועונשים שיהפכו את הביטוח עבור האוכלוסייה הרלוונטית ליותר נגיש ומאידך יפעילו לחץ כבד על צרכנים וספקים כאחד להיכנס לשוק. לדוגמא, החל מעתה, יוכלו הורים לצעירים עד גיל 26 להכליל אותם בחבילות הביטוח המסופקות ע”י המעסיקים בארה”ב. אוכלוסיה זו של צעירים רלוונטית במיוחד משום שאחוז ניכר מהם אינם מבוטחים כיום.

***

באופן אלגנטי פחות או יותר (תלוי את מי שואלים), הצליח ממשל אובמה לעשות רפורמה מבלי להתמודד עם הבעיות האמיתיות של שוק מתן שירותי הבריאות בארה”ב שהן, שוב, העובדה שאין בידי הצרכנים את האינפורמציה הדרושה כדי להיות צרכנים נבונים, שהמערך כולו משובץ במרקם מורכב של מונופולים, ושחברות הביטוח ששולטות במערך מפיקות רווחי עתק שאינם מועילים במאום לא לצרכן האמריקאי ולא למערך שירותי הבריאות. אובמה עצמו יצא בהצהרות ברורות מאוד בהקשר זה, אך למעשה לא עשה דבר כדי לשנות את המצב.

בסופו של דבר, הרפורמה תביא לעלייה ניכרת בעלות שירותי הבריאות, כפי שקורה תמיד במצבים שבהם אילוצים שונים מנתקים את ההיצע והביקוש מכוחות השוק.

  חברות הביטוח שיאולצו להיכנס למרחבי שוק פחות רווחיים ימצאו את הדרך לגזור רווחים מרשימים גם בסביבה החדשה שנוצרה עבורן, והלקוח, האזרח האמריקאי, ישלם יותר ויקבל פחות. איך זה יעבוד? חברות הביטוח יעלו את הפרמיות בכל מקום בו הן יכולות, יקצצו באיכות וכמות השירותים בכל מקום שרק מותר, מספר המבוטחים יגדל, רווחי חברות הביטוח יגדלו, ושירותי הבריאות יוותרו עמוק מתחת לסטנדרט המקובל במדינות המערב. ומה עם 20 מליון המבוטחים החדשים? אין ספק שלפחות על הנייר מצבם ישתפר משמעותית, וקשה להמעיט בערכה של התמורה המשמעותית הזו שנגזרת מהרפורמה, ויחד עם זאת עלותה של תמורה משמעותית זו מרקיעת שחקים והשפעתה על בריאות הציבור בארה”ב צפויה להיות מאוד מוגבלת.

עלויות שירותי הבריאות מרקיעות שחקים בכל מדינות המערב ובמדינות הגוש הסובייטי לשעבר. אספקת שירותי בריאות על ידי מנגנון מרכזי שנשלט ע”י הממשלה היא הגישה הרווחת בכל מדינות המערב ומדינות רבות אחרות. שיטה זו איננה נטולת חסרונות. מנגנוני האספקה והפיקוח שמנוהלים ע”י מדינות הם מסורבלים, לא יעילים, ומאוד יקרים. ועם זאת, חיבוק הדב שמעניקות חברות הביטוח הגדולות בארה”ב לשירותי הרפואה האמריקאיים עולה לאזרח האמריקאי הרבה יותר מחיבוק הדב של ממשלות המערב. גם מדדי הביצועים של המערכת מראים בבירור את יתרונותיה המשמעותיים של אספקת שירותי בריאות ממשלתית.

***

אם העובדות כל כך חד משמעיות, מדוע לא ניתן היה להעביר בקונגרס האמריקאי רפורמה נכונה יותר? התשובה לשאלה זו מצויה יותר בתחום מדע המדינה מאשר בתחום הכלכלה. אלמנט מאוד חשוב בתרבותו הפוליטית של כל אזרח אמריקאי הוא הדגש הניכר שאותו הוא רוכש ממערכת החינוך וסביבותיה על הזכות הבסיסית לבחירה חופשית. מוטיב חירותו של הפרט לבחור את דרכו הוא אבן פינה בתרבות הפוליטית האמריקאית. בשנים האחרונות התפכח האזרח האמריקאי והוא איננו נבהל כל כך מתוויות גורפות כמו סוציאליזם וקומוניזם שמודבקות לכל ניסיון לערב את הממשלה במתן שירותים לציבור, כפי שהתברר בקמפיין האחרון של ממשל אובמה לטובת הרפורמה. יחד עם זאת, המחשבה שמישהו אחר, שאיננו האזרח האוטונומי, יקבע עבור הפרט את דפוסי צריכת שירותי הבריאות שלו עדיין מעוררת חלחלה בקרב אחוזים גדולים מהציבוריות האמריקאית.

  בסופו של דבר, הבינו האסטרטגים של אובמה מה שהבינו האסטרטגים של קלינטון לפניו (אנשים כמו רם עמנואל שרתו בשני הממשלים ולכן הם למודי ניסיון) – את האמונה הבסיסית הזו של האזרח האמריקאי בזכותו המולדת לבחור את בחירותיו ולהגן בחירוף נפש (ובנשק) על האוטונומיה המוקנית לו בחוקה האמריקאית קשה מאוד לנצח, גם לנוכח ההכרה הרווחת והמתרחבת בציבור האמריקאי בכשלי השיטה הקיימת. גם כאן, טיבה המורכב ולעתים קרובות טכני של האינפורמציה הרלוונטית הנחוצה כדי להבין את האתגרים שבפניהם ניצבת מערכת אספקת שירותי הבריאות האמריקאית מקשה על הציבור להבין את החומר, וגורמת לו להיגרר אחר סיסמאות פוליטיות פשטניות.

 הצופים האופטימיים קיוו במשך זמן רב שהפופולאריות של הנשיא אובמה תאפשר לו להתעלות מעל קושי זה, אך השחיקה הניכרת בממדי ההערכה שלה הוא זוכה והקמפיין המתוקשר מאד של מי שמכונים אנשי ‘מסיבות התה’, מנעו מאובמה הצלחה יותר משמעותית בתחום. כנראה שכדי להכניס תיקון עמוק ומשמעותי בשיטה נאלץ להמתין עוד שנים רבות לפוליטיקאי שיהיה לפחות פופולארי כמו אובמה אך עם יכולת טובה יותר להתמודד עם האילוצים המבניים של המערכת הפוליטית האמריקאית אותם תארנו. ייתכן שהדרדרותה המתמשכת של המערכת תסייע אף היא, ולו במעט, לאותו פוליטיקאי עתידי לחולל את השינוי המתבקש.

איתי סנד הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת Washington בסנט לואיס, ראש מכון CNISS למחקרים חברתיים.

 מתוך גליון 46 של “חברה”

 

המאבק הכי בוער

Sunday, December 5th, 2010

אסון השריפה צריך להתניע “מלחמת עולם” נגד הפרטת המגזר הציבורי ומכירת נכסיו. אחר כך יש להלחם על זכויות הכבאים

מאת עזרא דלומי

אני עוקב אחר ההתכתבות במיילים  ותוהה אם גם כאן לא לקינו בתסמונת המבודחת לפיה בעל מקצוע רואה את העולם דרך תחום ההתמחות שלו. בשביל השרברב העולם הוא כיור ואמבטיה, בשביל החשמלאי טרנספורמטור ושקע-תקע, בשביל הנהג הגה ומהלכים ובשביל אנשי כוח לעובדים יחסי עבודה וחופש ההתאגדות.

 האסון הלאומי בכרמל יכול היה להצטמצם לעוד שריפה לו לשירותי הכבאות ניתנו מטוסי כיבוי ראויים מיד לאחר קבלת ההחלטה שמפסיקים להשתמש במסוקי חיל האוויר לכיבוי שריפות. אלא שברוח הזנחת המגזר הציבורי ותחת כנפי ההפרטה החליטה הממשלה להפריט גם את השירות הזה וגם כאן התוצאות, ברגע המבחן, התגלו במלוא חומרתן. הכישלון הוא קודם כל תוצר של מדיניות ההפרטה. זה שורש הבעיה ועליו יש “להתנפל” ובגדול.

מה שחשוב עכשיו זה לקרוא תיגר על המדיניות הכוללת. זכויות העובדים הן תת סעיף של המאבק הזה. אני כבר שנים מפנטז על כך שיקומו כאן “פנתרים שחורים” חדשים שיחוללו רעידת אדמה כזו שתפחיד, כמו אז, את הפוליטיקאים ואת הטייקונים; רעידת אדמה לא על התאגדות זו או אחרת, לא על תקציב רווחה זה או אחר, אל רעידת אדמה שבעקבותיה תושב בעלותם של האזרחים על הארץ הזאת ועל נכסיה: על ים המלח, על בארות הגז, על כבישי האגרה, על “זמן אוויר”, על מנהרות הכרמל, על עוד נושאים שהם של כולנו והופרטו בטירוף. צריך שהאדמה תרעד מתחת לרגלי השרים והטייקונים על העניין הגדול הזה, וטייקון שירצה לברוח מכאן, “כי אי אפשר לעשות פה עסקים” – אהלן וסהלן, יש המון מקום במטוסי הכיבוי שייצאו בקרוב מן הארץ.

בימים הקרובים אנחנו נוצף במפגעי סולידאריות: יספרו לנו כמה האזרחים התגייסו יפה; איך מדינות העולם התנדבו לסייע; יהיו ישיבות ממשלה בצפון; ביבי יקנה לנו טייסת כיבוי. רק לא יסבירו לנו למה במדינה ש”בממוצע” היא די עשירה יש שירותי כבאות של מדינה ענייה מרודה, שאין להם יכולת להתמודד עם שריפה לפני שהיא מתפשטת לאסון לאומי. אין שירותי כיבוי כי כמעט כל מה שציבורי מוזנח כאן, בין אם משום שציבורי זה לא חשוב בין אם כסטרט-אפ של עוד מהלך הפרטה. בהתחלה יוצרים מחנק תקציבי ומייבשים את השירות, אחר כך עושים מכרז למכירתו ו”הצלתו”.

צריך להשתחרר ממחשבת הפטיש שמכיר רק את המסמר. אסון השריפה חשף שוב את הבעיה שמצריכה מהלך פוליטי גדול, שזכויות העובדים הם חלק ממנו. יש צורך לטפל בסיבה. אנחנו מתנפצים על התוצאה. יש ללכת על העיקר, תוך מבט על התמונה הכוללת.. הסירוב לראות את כל התמונה, גם הוא תוצר ממאיר של משטר ההפרטה. שהרי מה מסמן יותר את הצלחתו של משטר זה מאשר הפיכת פירוק תמונת המציאות לפאזל שבו כל גורם מתמכר רק לאחד ממרכיביו?        

סרט שווה

Thursday, December 2nd, 2010

מאת עזרא דלומי

 “איזה מין שוויון”, סרט שרץ עכשיו בבתי הקולנוע, עוסק במאבקן ההרואי של עובדות מתפרה שהפעילה חברת פורד במנצ’סטר (אנגליה), תחילה על קבלת קביעות בעבודה ובהמשך על השוואת שכרן לשכר הגברים העוסקים באותה עבודה. נראה שמי שהעניק את השם לסרט חיפש סוג של גימיק. השם “איזה מין שוויון” יכול להתאים גם לסרט העוסק בחילופי זוגות (על בסיס שוויוני) ולא מאפיין כל כך את התוכן.

 אף שמדובר באירוע שהתרחש בשנת 1968, מפתיע לראות עד כמה העלילה מכילה את כל המרכיבים והדמויות הקיימים במאבקי עובדים המתקיימים בימינו אלה. כמעט כל גיבור בסרט מייצג דמות בת ימינו. האמצעים הננקטים נגד העובדות הם אותם אמצעים: “אתן תגרמו לקריסת המפעל ולאבטלה המונית”, “הדרישות שלכן מוגזמות”, “חבל להתגרות בתאגיד חזק ש”נותן” עבודה לכולם…

 לאחר שהעובדות – תופרות שהכינו את כיסויי המושבים לרכבים של פורד – נואשו מתוצאות הדיבורים ומהמו”מ עם התאגיד, ולאחר שנוכחו לדעת כי כמה מראשי האיגוד המקצועי רוקדים לחליליו של תאגיד המכוניות הגדול, הן החליטו לשבות ולמעשה ניתקו חוליה בשרשרת היצור של המכוניות עד כדי השבתה מלאה של שאר מרכזי היצור.

 הלחצים על העובדות באו מכל הכיוונים: מן הפוליטיקאים שחששו מן התאגיד שאיים להוציא את העבודה לארץ אחרת ולהשבית עשרות אלפי אזרחים; מכמה מראשי האיגוד המקצועי שמשחק הקריצות שלהם עם התאגיד ריפד את חייהם; מבני משפחה שלא יכלו לשאת את היעדרות הנשים מן הבית ואת המצוקה הכלכלית אליה נקלעו, כולל עיקולי רכוש, שהרי מדובר במשפחות מן המעמד התחתון וכשיש שביתה – אין ממה לחיות.

 ריטה אוגריידי, מנהיגת הפועלות הכריזמטית, צולחת את כל אלה בסיועו של אחד מאנשי האיגוד המקצועי, שפעל מאחרי גבם של חבריו, הדריכה במאבקה ומסר לה מידע פנימי יקר שהכין אותה לכל מו”מ צפוי, בעיקר מול גורמים באיגוד המקצועי שלא אהבו נחישותה.

 שיאו של הסרט הוא בפגישתה של ריטה עם שרת התעסוקה, שתחילה מנסה לשכנעה, בלחצו של ראש הממשלה, בן דמותו של הרולד וילסון, לוותר ולא לנסות להשיג “הכל בבת אחת” ובהמשך נסחפת אחר נחישותן של  העובדות ומגבה אותן. לבסוף סוכם ששכר הנשים יהיה “בשלב זה” 92% משכרם של הגברים המועסקים בעבודה דומה. לאיש התאגיד שאיים על הממשלה בהעברת המפעלים לארץ זולה יותר, אומרת השרה: “אני מוכנה ליטול הימור.”

  זהו סרט נוגע ללב, העוקב ברגישות אחר מאבקן של הנשים ואחר נחישותה ומנהיגותה של ריטה אוגריידי ומסתיים בהפי-אנד. מאבקן של עובדות המתפרה היווה פריצת דרך בקידום זכויותיהן של כלל העובדות באנגליה. לרבים מאיתנו הוא יזכיר את המאבקים שהם מנהלים עתה ויוכל לתת להם זריקת עידוד. לכו לראות.