Archive for November, 2010

ההעסקה הקבלנית לא עובדת

Monday, November 22nd, 2010

אט-אט מתחילה להתגבש ההכרה בציבור כי מיקור החוץ ונגזרותיו, נכשלו כישלון חרוץ. כישלון השיטה ניכר בהרבה מישורים, אולם ראשי המשק הישראלי והממשלה מתעקשים להעלים עין

מאת  מרטין וילר

בשבוע האחרון השגנו אנו – הסטודנטים באוניברסיטה העברית – הישג קטן וחשוב בדרך הארוכה והמייגעת להעסקה הוגנת של עובדים בישראל; שלושה עובדי ניקיון שפוטרו בידי קבלן עושק לאחר שעמדו על זכויותיהם, הושבו לעבודה. קדמו לכך צעדי מחאה חריגים בהיקפם, בדמות חסימת הכניסה לאוניברסיטה העברית ו”בליץ תקשורתי” שהטיל את האחראיות לפגיעה המתמשכת בעובדי הקבלן על נשיא האוניברסיטה העברית, הפרופ’ מנחם בן ששון. השבוע הצלחנו בקטן, אבל המאבק כה ארוך עד כי נדמה שניצחון זה – חשוב ככל שיהיה – הוא טיפה בים הסוער של עושק העובדים בישראל. וכשהייאוש משתלט, התחושה היא כי מעסיק שלא פוגע בעובדיו הוא-הוא העבריין, בישראל המוטרפת של 2010.

אולם אם נניח לרגע בצד את העיסוק בזכויות עובדי הקבלן וננסה לנתח את הכדאיות של העסקה קבלנית, ניכר כי אט-אט מתחילה להתגבש ההכרה בציבור כי מיקור החוץ ונגזרותיו, נכשלו כישלון חרוץ. הבעיה היא שהגאווה הניאו ליברלית – או תפיסת העולם שבבסיסה פחד אימתני ממושג ה”עבודה המאורגנת” –  לא מאפשרת להודות בכך.

מכבסת המילים של הניאו ליברליזם הדורסני – העסקה קבלנית, קניית שירותים, אאוט-סורסינג – לא מתייחסת כמובן לתוצאות בשטח. כישלון השיטה ניכר בכל כך הרבה מישורים, אולם ראשי המשק הישראלי והממשלה מתעקשים להמשיך ולהעלים עין.

***

אז מה כל כך גרוע בקניית שירות? מדוע לא להעסיק מנקים, שומרים, מורים ורופאים דרך קבלני שירותים? אין המדובר כמובן רק בהפרה הבוטה של זכויות עובדים, כי אם גם באיכות ובטיב העבודה. אין זה סוד שתחת משכורת גרועה, מעסיק עושק ותנאים סוציאליים מופרים, התוצר לרוב יהיה באיכות ירודה. מאבטח המקבל שכר מינימום ולא עבר הכשרה מספקת מטעמים של חסכון כספי – לא ייתן מענה בשעת מבחן; הרופא השחוק מעבודה וממשכורת נמוכה לא ימלא את תפקידו נאמנה; והדוגמאות רבות. מכאן שההתהדרות של חסידי הקפיטליזם בצורות העסקה המאפשרות גמישות ניהולית ויעילות, והניסיון להציב במשוואה דיכוטומית את תחלואי המגזר הציבורי אל מול נפלאות המגזר הפרטי – קורסים אל מול המציאות הישראלית של ימינו.

מישור נוסף הוא זה החוקי; אין זה סוד שהליברליזם המערבי מקדש את שלטון החוק ואת המסגרת המדינתית. ליברל בן המערב, בין אם הוא אמריקאי או אירופי, מבין כי שמירה על שלטון החוק וטוהר המידות הם מאבני היסוד של השיטה הדמוקרטית; ההעסקה הקבלנית כפי שבאה לכדי ביטוי במשק הישראלי, היא כר פורה להפרת חוק ברוטאלית, ואבן שואבת לעבריינים גדולים וקטנים העושים את הונם משוד לאור יום של כספי העובדים.

המישור האחרון הוא זה המוסרי – ערכי. מדינה דמוקרטית חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה לקחת מצבורים גדולים כל כך את הזכות לחיות בכבוד; גם אם עובד קבלן יקבל את מלוא זכויותיו, הרי שהוא נדון ממילא לחיי דלות. לנגד עיניהם של קברניטי המדינה ומנהיגיה צריך לעמוד האינטרס הציבורי, זה המגולם בשכר המאפשר קיום בכבוד.

***

בישראל 2010 מתחילה להתגבש ההכרה כי יש להחזיר את הגלגל לאחור; אפשר וצריך להעסיק ישירות. רצוי לבטל את התופעה המגונה של העסקה הקבלנית, להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את המנקה, השומר, הרופא והמורה לעובד מן המניין של מקום העבודה בו הוא שוהה במרבית שעות היממה.

הכותב הוא חבר ארגון “כוח לעובדים” בירושלים וסטודנט באוניברסיטה העברית. מרטין מרכז את פעילות כוח לעובדים בנושא עבודה קבלנית במטה ירושלים.

 

העובדים בצרפת מסרבים לשלם את מחיר המשבר

Tuesday, November 16th, 2010

בשבועות האחרונים מתרחש בצרפת גל הפגנות ושביתות אדיר שסוחף מיליוני אנשים לרחובות כנגד הכוונה להעלות את גיל הפנסיה. מה בעצם קורה פה?

 מאת אור דר

 צרפת, כמו מדינות רבות באירופה, נמצאת במשבר חובות אדיר בעקבות המשבר הכלכלי. בכל אירופה בעלי ההון רוצים לגלגל את מחיר המשבר הכלכלי שהם יצרו על הגב של העובדים.

 לכן הקרב בצרפת הוא לא רק על הפנסיה, הוא מבחן לכוח של מעמד העובדים. אם העובדים יפסידו בקרב, ממשלת סרקוזי תעבור מייד להתקפות נוספות עליהם, כפי שקורה היום בבריטניה. אחד האלמנטים החשובים בטקטיקה של ממשלת סרקוזי הוא ההפרד-ומשול. בחודשים האחרונים, לצד החרפת מצבם של העובדים, ממשלת סרקוזי מקשיחה את עמדותיה ומסע התעמולה שלה כנגד מהגרים, במטרה לגרום לעובדים להילחם אלו באלו במקום בממשלה.

 הטיעון של ממשלת סרקוזי לפיו הגירעונות של קרנות הפנסיה מחייבות את העלאת גיל הפרישה זוכה להצלחה בתקשורת הממוסדת, אבל לא משכנעת את רוב הצרפתים:

מיסוי מוגדל על בעלי הון או הלאמה של תעשיות ובנקים מהווים פתרונות שלא פוגעים בעובדים, והפתרונות הללו עולים בסיסמאות של המפגינים והשובתים.

תוחלת החיים אמנם עלתה, אבל גם פריון העבודה עולה (כלומר, העובדים מייצרים יותר בכל שעת עבודה). אם לצד העלייה בפריון העובדים לא יוצאים מוקדם יותר לפנסיה, המשמעות היא שבעלי ההון מרוויחים יותר על גב העובדים.

 בצרפת הנושא של יציאה לפנסיה חשוב במיוחד לאור אבטלת הנוער הגבוהה שמגיעה ל-25% מכלל הצעירים עד גיל 25. אם יועלה גיל הפנסיה אבטלת הנוער רק תחריף, כאשר לפי הערכות הדבר ימנע כניסה לעבודה של כמיליון בני נוער.

 למה בצרפת העובדים מצליחים לצאת בהמוניהם לרחובות ולהילחם במתקפות הממשלה, בעוד שבישראל זה נראה כל כך קשה?

בצרפת, כמו בישראל, מנהיגי האיגודים הגדולים מהווים אליטה בירוקרטית המנותקת מהעובדים. לא הם יזמו את השביתות וההפגנות שצמחו מלמטה ואפילו ניסו לעצור אותן.

אפילו המפלגה הסוציאליסטית, מפלגה שכבר איבדה מזמן את הקשר לעובדים, נאלצה, בגלל התמיכה האדירה בשביתות, לחזור בה מכוונתה להציע רפורמות בפנסיה, ולהצהיר כי תבטל את הרפורמה של סרקוזי אם תיבחר ב-2012.

 בצרפת יש גם מסורת ארוכה של מאבקי עובדים, שגם באה לידי ביטוי בכוח ארגוני של העובדים, כוח שמאפשר לעובדים להילחם גם מול הבגידה של מנהיגי האיגודים, ושהושג ע”י מאבק עיקש של העובדים הצרפתיים.

 בעקבות מעבר חוק הפנסיה בפרלמנט, חלקים מהעובדים עלולים להיגרר לייאוש כתוצאה מחוסר ההישגים של המאבק.

אבל המעבר של החוק לא מהווה את המילה האחרונה. ב-2006 בוטל חוק הפוגע בביטחון התעסוקתי של צעירים בעבודתם הראשונה לאחר מאבק שנמשך גם לאחר שהחוק עבר.

בשביל לשחזר את זה יש צורך בפרוגראמה פוליטית ברורה ומטרות אסטרטגיות להמשך המאבק.

 שביתה כללית שתשתק את צרפת ותראה אצל מי באמת נמצא הכוח בחברה ומי מפעיל אותה, יכולה להיות צעד חשוב קדימה, אבל בינתיים מנהיגי האיגודים מונעים זאת.

ההתגייסות הרחבה של עובדים, סטודנטים ונוער מהווה הזדמנות מצוינת לעשות זאת, וגם לבנות מחדש ארגוני עובדים עצמאיים, דמוקרטיים ומנותקים מהשפעה בירוקרטית.

 המסקנה עבור עובדים בישראל היא לא שבגלל שלנו אין איגודים חזקים ומסורת של מאבקים אין מה לעשות, אלא שצריך לבנות איגודים חזקים וליצור מסורת של מאבקים בשביל שגם בישראל העובדים יוכלו להילחם על זכויותיהם כמו העובדים הצרפתים.

כוח לעובדים הוא דוגמא מצוינת כיצד איגודי עובדים צריכים להיראות, והמשך הבנייה של כוח לעובדים, לצד חיזוק אופוזיציה דמוקרטית של ועדים בתוך ההסתדרות ובנייה מלמטה של מפלגת עובדים תוכל לחזק את מעמד העובדים בישראל.

הכותב פעיל ב”מאבק סוציאליסטי”

 

 

האם לטומי לפיד דמינו?

Wednesday, November 3rd, 2010

המאבק נגד “חוק האברכים” הינו דוגמה מזעזעת לדרך בה מלכדת התאחדות הסטודנטים את כל הדומים לה סביב שנאת האחר. חוק האברכים – טוב לכולנו, אם נדע לנצלו

מאת אסף בונדי

שצף הפעילות הפוליטית שיוצאת מהקמפוסים בימים האחרונים, מעורר שאלות מעניינות. אחת מהן היא: האם רוח מרד הסטודנטים של 1968 נכנסה (סוף-סוף) בציבור הסטודנטים הישראלי?

 אלפי סטודנטים שלא הנידו עפעף על בלימת העלאת שכר המינימום, על קיצוצים אין-ספור בתקציבי החינוך והרווחה, על הפרטתם של אין-ספור זכויות אזרח במדינה ועל מאבקן של עובדות הניקיון באוניברסיטאות (מאבק הצובר תאוצה בימים אלו), יצאו בימים האחרונים בהפגנות ענק ומיצגי עצמה אדירים המשקפים את כוחו הפוליטי האמיתי של ציבור הסטודנטים במדינה.

 על השאלה מדוע יוצא הסטודנט הישראלי הטיפוסי לרחוב רק כאשר פולשים ישירות לכיסו נדלג במאמר הנוכחי; אבל אין לדלג על השאלה מדוע הפלישה לכיס הפרטי של הסטודנט מעוררת בו גל של שנאה לסטודנט אחר. שהרי המאבק נגד “חוק האברכים” הינו דוגמה מזעזעת ומוצלחת לאופן בו התאחדות הסטודנטים הארצית רותמת למאבקה את הדומים לנו באמצעות שנאת האחר.  

 מדוע מנצלת התאחדות הסטודנטים (החילונית) את חוק האברכים כדי לעורר גל מחודש של שנאת האחר, החרדי, שנאה שחשבנו שדעכה עם גוויעתה של מפלגת שינוי? מדוע הפוליטיזציה (המבורכת לכשעצמה) של הסטודנט הישראלי מתרחשת תוך מחיקת הלגיטימיות של סטודנטים אחרים, שלא משלמים דמי-חבר להתאחדות?

***

תשובות לשאלות אלו ניתן היה אולי לקבל מטומי לפיד עליו השלום, או לנסות לחלצן  מראשי התאחדות הסטודנטים. כך או כך, מתקיים כאן זה מהלך מאורגן לערעור הלגיטימציה של הזירה הפוליטית בישראל; תוך הפעלת המכנה המשותף הנמוך ביותר – שנאה!

“חוק האברכים”, שמכוון להענקת מלגות קיום לציבור סטודנטים ללימודי-קודש גבוהים, נהגה וקודם בעזרת כוח פוליטי לגיטימי, של ציבור גדול מאוד בחברה הישראלית – ציבור המודע לכוחו הפוליטי ויודע לדרוש את המגיע לו. חוק האברכים הוא ביטוי לכוחה הפוליטי של קבוצה חברתית שהשיגה משאבים שלא היו אמורים להגיע לכיסו של אף סטודנט, אלא לתקציב הביטחון, לכיסוי החוב הלאומי או לכיבוד בישיבות ממשלה.

 מדוע בחרו הסטודנטים החילונים, שמאבקם הרדום בגובה שכר הלימוד הוא צודק ומבורך, לפתוח במאבק גזעני ואנטי-דמוקרטי על מנת לעורר אותו? משום שמחאת הסטודנטים בישראל נשענת על אג’נדה פוליטית זולה, רדודה וחסרת כל יכולת לאתגר את המצב הקיים. המחאה נגד חוק האברכים הינה זריקת-אנרגיה נוספת לחלוקת המשאבים השגויה, הפוגענית, שמקודמת על ידי ממשלות הימין (עם מפלגת העבודה, הליכוד ושאר ירקות). הפוליטיקה הסטודנטיאלית המתבטאת במאבק זה מחזקת כוחות ריאקציונרים ושמרנים שתפיסה מעמדית של  צדק וסולידריות רחוקה מהם שנות אור.   

 להתאחדות הסטודנטים דרושה תפנית!

על מנת לגבש חזית מאוחדת ומשמעותית, המחזקת את הדמוקרטיה בישראל ומעניקה לגיטימיות לקבוצות שונות בחברה להציג תביעות כלפי המדינה, על התאחדות הסטודנטים לחבור לאותם אברכים ונציגיהם בכנסת כדי לשנות את סדר העדיפויות התקציבי לכיוון הראוי בעיניהם.

 פגיעה בציבור אחר, שכוחו במסדרונות המנגנון הפוליטי גדול יותר, והשחרתו לא תועיל לסטודנטים במאבקם הצודק על גובה  שכר הלימוד (ואפילו עצם קיומו). היא רק  תפגע במטרתם.

למאבק על התקציבים יש להיכנס חזקים, מאוחדים וחמושים בסיוע פוליטי “מקצה לקצה” ולא בהנפת דגל האינטרס הצר והמסתגר. גזענות בה נוקטים הסטודנטים במצעדיהם, גזענות שלא חסרה בקמפוסים בימינו, היא רעה חולה, ממנה צריכה התאחדות הסטודנטים להתנער כמו ממגפה.

 המאבק למען רווחת הסטודנטים, למען חירות הלימודים ושוויון בגישה להשכלה צריך לגייס אליו את החרדים, את העובדים, את הנכים ואת מקבלי הקצבאות. כדי להוביל מאבק כזה דרושה תפנית חדה בתפיסת המציאות; אחרת – גם בשנה הבאה נשלם יותר על השכלה גבוהה, שתלך ותנמיך.            

 הכותב הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה באונ. בן-גוריון בנגב ופעיל ב”כוח לעובדים”

תוחזר הממשלה למשק

Tuesday, November 2nd, 2010

מאת עזרא דלומי

מכל עבר מקוננים עתה על הריכוזיות במשק. מכל כיוון מזהירים מפני “שלטון  המשפחות”, המאיים על הדמוקרטיה. בחיפוש הדיאגנוזה למחלה, טוענים רוב הפרשנים שמדובר ב”כשל שוק”. התחרות לא מספיק חופשית, חסרים עוד “שחקנים”, כדי שהשליטה במשק תתחלק בין עוד ידיים.

 אלא שמקור הבעיה איננו כשל בשוק, הכשל הוא השוק עצמו. שלטון המשפחות הוא התפתחות טבעית של התחרות החופשית, רעיון שעד לא מזמן רבים סגדו לו, תוך הצגת המעורבות הממשלתית (“הבולשביקית”) במשק כאם כל הרעות.

***

כשדנים בתחרות חשוב להבחין בין הזירה הספורטיבית לכלכלית. בספורט מתייצבים המתחרים על אדן הזינוק, יש מנצח יש מפסיד, שמתייצבים לתחרות הבאה מאותה נקודה. למפסיד יש הזדמנות נוספת, מעמדה שווה.

 בכלכלה, המנצח בסיבוב הראשון, מגיע לסיבוב השני עם ההון שצבר בסיבוב הראשון. יש לו סיכוי טוב יותר לנצח גם בסיבובים הבאים. בתהליך כזה, החוזר על עצמו, הוא צובר עוד ועוד כוח בשוק.

 ומכיוון שזו תחרות על קיום כלכלי, לא מרוץ ספורטיבי, אזי למפסיד הרוצה לשרוד, אין  ברירה אלא לחבור לחזק, או “להיבלע” על ידו. החזק קונה את החלש ומתחזק  עוד ועוד, עד לכדי “עשרים משפחות”, שעצמתן כבר מאפילה על כוחו של הרגולאטור. לא במקרה כל צמצום עמלה של הבנקים הוא “מלחמת עולם”; לא במקרה קשה למדינה לתבוע את חלקה בהכנסות הגז הצפויות ממשאב השייך לכולנו.  

***

בשם קלקלת הכלכלה הציבורית, “הבולשביקית”, נמכרו נכסי ציבור לפרטים כדי שיתחרו ביניהם “לתועלת כולנו”.  בפועל קם עלינו בולשביזם של ההון, שהוא גרוע בהרבה מן הבולשביזם הממשלתי.

המעורבות הציבורית והממשלתית בכלכלה לא היתה כה כושלת כפי שמנסים להציגה: נקלטו כאן מיליוני עולים ביכולות פחותות משיש היום; נסללו כבישים, הוקמו ישובים, נבנה מוביל ארצי, הכל בניהול ציבורי-ממשלתי.

בתמימותו קנה הציבור את הטיעונים על ממשלה שעושקת במיסיה, שהיא מעיקה על הכלכלה, שמוטב בלעדיה. ומה קיבלנו “במקום”? ממשלת טייקונים שאנו שבויים בידיה  בעסקאות כובלות לשלוש שנים, בקושי לעבור מבנק לבנק, בקנסות על מעבר בין חברות הסלולאר.  זהו “שוק חופשי” נטול חופש, שמיסיו הסמויים לא פחות גבוהים ממיסי המדינה, מהם כאילו נפטרנו.

 ***

המרפא לתחלואים אלה איננו עוד ועוד תחרות. עשרים משפחות או שלושים, או ארבעים הן היינו הך. סופן שיבלעו זו את זו בתהליך שיחזיר אותנו למשבצת הראשונה. המרפא לתחלואים יבוא בלקיחת כמה צעדים אחורה – בהקמת חברות ציבוריות או ממשלתיות שיפעלו בשיטת “הקוסט פלוס” ולא מתוך שיקולי רווח מקסימאלי.

אופציה זולה באפן ממשי לצרכן תאפשר לו יכולת בחירה ריאלית במקום יכולת מדומה כמו זו שיש לו עכשיו, כאשר הברירה היא בין להיות כבול למשך שנתיים או שלוש, או לבחור באותה עמלה שפעם נקראת “עמלת פעולה” ופעם “עמלת פקיד”.

לו למשל נקבעו מחירי מטרה במכרזים ממשלתיים – לא לפי שיטת כל המרבה במחיר – והייתה מתקיימת הגרלה בין המתמודדים, זה היה מעניק הזדמנות לעוד גורמים. אלא ששיטת המכרזים, כחלק מן “השוק החופשי”, נועדה לייצר רווח מקסימאלי למוכר וככזו היא אפשרית רק לבעלי ממון גדולים שיבצעו עוד טיפוס בלולאת העושר בדרכם אל  ה”טופ טוונטי”.

המאמר הופיע בדה-מרקר 1.11.10

מחאה צודקת (ועוד איך)

Monday, November 1st, 2010

מוסדות פיננסיים שחולצו בכספי המדינה מחלקים בונוסים לבכיריהם, בעוד העובדים נדרשים לקצץ בתנאיהם הסוציאליים. אז למה שלא יתקוממו? תגובה ל”סוציאליסטים הגזמתם!”

מאת אלעד הראל

במאמרו “סוציאליסטים הגזמתם!” מבקר אורי הייטנר את המאבק העממי בצרפת נגד הרפורמה בפנסיה ומעלה על נס את העבודה המודרנית. אני רוצה להצביע על טעות בפירוש התיאוריה הסוציאליסטית ובניתוח המאורעות הפוליטיים באירופה שמעמידה את ביקורתו של הייטנר בסימן שאלה.

מהות העבודה היא שאלה שחוזרת ועלה בהגות הסוציאליסטית מראשיתה. חלוקה שוויונית של פירות העבודה היתה עקרון מנחה אצל רוב הסוציאליסטים, אך מה עם העבודה עצמה? האם היא סבל שצריך לצמצם או שהינה מהות החיים האנושיים?

 מרקס בכתביו המוקדמים, שהתפרסמו בקובץ ‘כתבי שחרות’, דרש לבטל את העבודה המנוכרת ואת מערך ההתמחות שבבסיס חלוקת העבודה הקפיטליסטי בכדי לשחרר את כוחות היצירה האנושיים הגלומים בעבודת האדם. המשמעות של ביטול העבודה במובן המרקסי הינה ביטול המימד המשעבד בתהליך העבודה, מה שיבטל את ההפרדה בין עבודה לפנאי ובעצם ירחיב את העבודה לכל שעות הפעילות האנושית.

 עם התפתחותו כהוגה כלכלי, סוציולוגי והיסטורי וכניסתו לזירה הפוליטית הממשית שינה מרקס את עמדתו כלפי העבודה. בכרך השלישי של הקפיטל ובכתבים נוספים מאותה התקופה הוא קבע שתהליך התפתחות התעשייה לא מוביל לביטול העבודה המנוכרת ומערך ההתמחות. כיוון שתפקידה של פעולה פוליטית ממשית הינה לעצב את המציאות הקיימת ולא להמציא מטרות “נשגבות”, הוא קבע כי מטרת הפוליטיקה הסוציאליסטית הינה לצמצם את שעות העבודה ולהגדיל את שעות הפנאי. השתתפותו של מרקס בהתארגנויות פוליטיות של הפרולטריון יכולה להוות המחשה לתזה זו, שכן לא ניתן היה לשכנע את הפועלים להתארגן למען מטרה ערטילאית כמו ביטול העבודה המנוכרת, שהיא בעצם הרחבת העבודה לכמעט כל זמן הפעילות האנושית.

 כך או כך, מרקס הפילוסוף או מרקס הפוליטיקאי, שניהם מותחים ביקורת חד משמעית על העבודה במערך הקפיטליסטי, ומכיוון שצרפת של ימינו איננה קיבוץ גדול, ועבודה שאיננה מנוכרת רחוקה מרוב האנשים  העובדים בעולם היום, ברור שהמאבק נגד העלאת גיל הפרישה לפנסיה הינו ראוי מכל נקודת מבט סוציאל – דמוקרטית.   

 הייטנר טוען לזלזול בערך העבודה, אך יש טענות נוספות כנגד המחאה הצרפתית והתמיכה בה. טענה מרכזית היא הצורך בהתגייסות החברה להבראת המשק. בכדי להתייחס לטענה זו צריך לבחון אותה מנקודת מבט פוליטית מעט יותר רחבה. רובן המכריע של מדינות המערב, ובכללן צרפת, בחרו להוציא את המשק הלאומי שלהן מהמשבר הכלכלי שפרץ לפני כשנתיים באמצעות הזרמת מיליארדי דולרים כמענקי חירום למערכת הפיננסית ולמרות זאת הושארו מערכות אלה בידיים הפרטיות במקום לפעול על-פי התיאוריה הקפיטליסטית שאין מתנות חינם – אם אתה נותן כסף, אתה מקבל את השליטה. מעשה זה אישר את הביקורת עתיקת הימים של איגודי עובדים ברחבי העולם שכאשר המעסיק הפרטי מרוויח הוא אינו משתף ברווחים, אך כאשר הוא מפסיד העובדים צריכים להיכנס לתהליך “הבראה וייעול”.

 כעת, כשהמוסדות הפיננסיים יצאו מכלל סכנה ומחלקים בונוסים לבכיריהם והמדינות נמצאות בבעיה סביב הגרעון, בוחרים הפוליטיקאים לפנות לעובדים, לקצץ בתנאים סוציאליים, לחסל את מדינת הרווחה ולהפריט שירותים בכדי לכסות את הגירעונות. זאת במקום לפנות לבעלי ההון במגזר הפרטי ולדרוש תמורה בעד המתנה שקיבלו לפני כשנה. התמורה יכולה להיות למשל מיסים וניתוב השקעות ההון על-פי מערך עדיפות לאומי.

המאבק העממי המתרחש בימים האלה בצרפת ובאירופה כולה הינו מאבק על מדינת הרווחה. מאבק זה לא התרומם במדינת ישראל בין השאר כתוצאה מכשלים באותה תנועת עבודה שאותה הייטנר מהלל. אחת ההשתקפויות האידיאולוגיות של כשלים מבניים אלו הוא קידוש העבודה במקום קידוש מעמד העובדים. וראוי שנלמד זאת כעת, כאשר אנחנו בעיצומו של תהליך בניית הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית מחדש.

הכותב הוא חבר קבוצת מפרש, רכז מעגל הקבוצות ופעיל בכוח לעובדים