Archive for October, 2010

מלחמת הברירה של עיני

Thursday, October 28th, 2010

עופר עיני יכול היו להפיק הרבה תועלת משיתוף פעולה עם “כוח לעובדים”, אבל הוא בחר במלחמה שאת מחירה משלמים העובדים

 מאת דודי נתן

 ההסתדרות הגיעה לשפל המדרגה, עם הגשת תביעה לבית הדין לעבודה, למנוע חתימת הסכם עבודה בין האוניברסיטה הפתוחה לבין ועד העובדים שלה (המרצים והרכזים).

ההסכם המוצע אמור לשפר את שכרם ב 24% בממוצע, ולהניב הישגים בתחום הביטחון  התעסוקתי, ובכל זאת ההסתדרות תובעת למנוע את זה, כחלק ממלחמתה בארגון “כוח לעובדים”.

 המהלך הזה בזוי, מסוכן והזוי כל כך שקשה להבינו. זהו שיא של מלחמה של ההסתדרות ב”כוח לעובדים” בלא סייגים של מוסר ומטרה.

מה יכול היה עופר עיני לעשות אחרת?

 השמועה על הקמת ארגון העובדים החדש, הגיעה להסתדרות לפני כשלוש שנים, “ועשתה משהו” לפעילי ההסתדרות – הנה קמים צעירים נמרצים ומארגנים עובדים למאבק על תנאי עבודתם.

 לו רצה, יכול היה עופר עיני, יו”ר ההסתדרות, להפיק מהמהלך הזה הרבה תועלת לעובדים בישראל ולטובת העבודה המאורגנת.

 כך, למשל, ההתארגנות החדשה היתה מביאה את רוח היזמות שלה אל תוך ההסתדרות,  תוך רתימת העוצמות המיוחדות של “כוח לעובדים” אליה וגיוס אנשי ההסתדרות לפעילות נמרצת שכזו.

 כך, למשל, עיני יכול היה  להציע לאותם פעילים צעירים לפעול בתיאום, או מטעם ההסתדרות, כדי לארגן עובדים הרוצים להתארגן. כך הוא היה מגדיל מאוד את היקף העבודה המאורגנת בישראל, בליווי זריקת מרץ להסתדרות.

 ואם נניח שעיני לא רוצה בלגניסטים אצלו “בבית”, הוא יכול היה להניח ל”כוח לעובדים” לארגן עובדים, תוך שיתוף-פעולה והעמדת כוחה של ההסתדרות לטובת המהלך. העבודה המאורגנת היתה מרוויחה מזה הרבה, ההסתדרות היתה מרוויחה הרבה.

 אפשרות אחרת היא פשוט להניח ל”כוח לעובדים” לפעול עצמאית, שהרי יש מספיק עובדים לא מאורגנים במשק. חלקם ממילא פנו ל”כוח לעובדים”, לאחר שההסתדרות התעלמה מהם. יכול היה עיני לומר לעצמו “אנחנו נמשיך בשלנו, והם יתרוצצו איפה שקשה”…

 ואם לא שותפות, אז ניתן היה לאפשר תחרות מסוימת בין הארגונים, ומי שישיג יותר חברים לארגון, ייצג את מול המעביד. מהלך כזה, לו  נעשה באופן “נקי”, היה אפילו מעורר את העובדים, מקדם הקמת ועדים, וסביר שההסתדרות היתה מנצחת בהמון מקומות, בגלל הדומיננטיות שלה.

 ישנן עוד כמה דרכים לרדת מן הסולם, אך עיני העדיף להיכנס למלחמה מכוערת, מיותרת ובעיקר מזיקה ב”כוח לעובדים”..

 מהו הנזק?

 הנזק הראשון הוא הנזק הישיר לעובדים, שהתארגנותם מעוכבת על ידי צווים שונים של ההסתדרות, ובמקרה האחרון אפילו הישגיהם האדירים עלולים להתעכב..

 הנזק השני הוא לעובדים המובילים את ההתארגנות. מדובר באנשים שלקחו על עצמם משימה קשה מאד, לגייס עובדים לחברות בארגון, עד להשגת שותפות של שליש מהם כחברים בארגון. המגייסים הם אנשים יקרים, הפועלים לשינוי משמעותי במקום עבודתם. זה כרוך לעתים במאמצי שכנוע אדירים של חבריהם – שחלקם מפוחדים מפני לחץ ההנהלה –  להצטרף להתארגנות.

 (הערת ביניים – אם למישהו נשמע המושג “עובדים מפוחדים” כפראזה לשם הפאתוס – ראוי שיצטרף עכשיו לכוח לעובדים כדי לפגוש את המציאות בשטח. יש לא מעט מקומות עבודה עם פחדים כאלו, כולל בקיבוצים).

הנזק השלישי הוא לכלל העובדים, לא מעט מעסיקים ינצלו את המאבק של ההסתדרות ב”כוח לעובדים” כדי להקשות עוד יותר על ההתארגנות בטיעונים מסוג “מה פתאום שאתן להם לריב אצלי בחצר? – שיעופו כול-לם”. 

 הנזק הרביעי הוא בקרב הציבור הכללי, שגם ככה לא חושב טובות על ההסתדרות ובעקבות זה על התארגנויות עובדים בכלל. כוחנותה של ההסתדרות מקרינה על הדימוי של כל התארגנות עובדים. עיני הורס את מה שקל וחשוב היה לבנות.

סוציאליסטים, הגזמתם!

Tuesday, October 26th, 2010

כאשר תוחלת החיים עלתה כל כך, המאבק של הסוציאליסטים בצרפת לקיבוע היציאה לפנסיה בגיל 60, הוא דוגמה מובהקת לסוציאליזם חמורי

 מאת אורי הייטנר

 צרפתי חמוש בפנס נראה מתרוצץ ברחוב פריסאי. “אני מחפש את היהודי הרביעי. איפה היהודי הרביעי?”. איזה יהודי? “היהודי הראשון, משה, נתן לנו את השבת. היהודי השני, ישו, נתן לנו את יום ראשון. היהודי השלישי, ליאון בלום, הוריד את שבוע העבודה לארבעה ימים. אני מחפש את היהודי הרביעי שייקח מאיתנו עוד יום עבודה[1]“.

 על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל מסופר, שכאשר הוצע לו להנהיג בישראל שבוע עבודה בן 5 ימים הוא הגיב: “בואו נעשה זאת בהדרגה. נתחיל בשלושה ימי עבודה ונעלה לאט לאט…”.

 מה היחס לעבודה בתפיסה הסוציאליסטית? האם כאל הכרח; רע הכרחי שיש להמעיט אותו ככל האפשר. או אולי מרכיב חשוב ומרכזי בחיים, הנותן להם טעם ומשמעות?

 הסוציאל דמוקרטיה שיחררה את העובדים מתנאי העבדות בסדנאות היזע של הקפיטליזם הקלאסי, באמצעות חקיקה שהגנה על זכויות העובד ובהם הזכות למנוחה, להגבלת ימי העבודה ושעות העבודה, ביטוח לעובד, חופשות מחלה, איסור על העסקת ילדים וקביעת גיל פרישה ופנסיה המאפשרת לאדם להזדקן בכבוד. המקור לחקיקה הסוציאלית הוא בתורת ישראל – השבת, שהינה אחד הערכים הבסיסיים והגדולים של היהדות; שהיהדות הנחילה לעולם.

 אולם ההגנה על העובד מפני העבדות, אין פירושה יחס שלילי לעבודה. לא בכדי נקראה תנועת הפועלים הציונית בא”י תנועת העבודה. העבודה אינה כורח, אלא ערך מקודש של האנושות והציונות. העבודה היא זכות גדולה לאדם העובד. תנועת העבודה הציונית קידשה את העבודה למעמד של דת – “דת העבודה”. העבודה כערך, מוסר העבודה, הם ערכים בסיסיים של הקיבוץ והמושב, שלא בכדי נקראו “ההתיישבות העובדת”. כאשר מאיר אריאל שר על “הנמלה העניינית” שאותו “שוב ושוב בוחנת” הוא דיבר על אותו מוסר עמלני קשוח בקיבוץ.

 אין כל סתירה בין התייחסות לעבודה כאל ערך, לבין התייחסות למנוחה כאל ערך ובוודאי שאין סתירה בין ערך העבודה להגנה על העובד מפני עבדות. הבעיה היא כאשר אחד משני הערכים הללו הופך לפטיש, ואובד האיזון בין השניים. כך, כאשר ההגנה על העובד הופכת להתייחסות שלילית ובלתי רציונאלית אל העבודה כאל עונש.

 כזהו המאבק של איגודי העובדים בצרפת נגד העלאת גיל הפנסיה ל-62. בעולמנו, כאשר תוחלת החיים עלתה כל כך, אין כל היגיון ביציאה לפנסיה כאשר האנשים הם בשיא אונם ולפניהם עוד למעלה מעשרים שנות חיים. בעידן זה, הארכת גיל העבודה ודחיית גיל היציאה לפנסיה, ולא לגיל 62, אלא לגיל גבוה יותר, כמו למשל גיל 67 הנהוג בישראל, היא מתנה לאדם העובד. בעיניי, תנועת עבודה אמיתית צריכה להיאבק למען העלאת גיל הפנסיה, למען האדם, למען העובד, מתוך יחס של כבוד אליו כאל מי שעוד יכול לתרום לחברה ולעצמו. העבודה מכבדת את בעליה, ונותנת משמעות לחייו. מה ההיגיון בכך שבני 60 יפסיקו לעבוד?

***

שמעתי בתקשורת הישראלית דברי הערצה לצרפתים היוצאים לרחובות, מפגינים ושובתים, יוצרים מרי אזרחי, על אותן שנתיים, בניגוד אלינו הישראלים, נעדרי התודעה האזרחית והדמוקרטית, שקיבלנו את העלאת גיל הפנסיה ל-67 בהשלמה ובהכנעה.

 הדברים הללו מוזרים בעיניי. הרי כאשר על נושא קריטי כמו עקירת חבל התיישבות נחסמו כמה כבישים, הרבה פחות ממראות המאבק ברחובות מארסיי ופאריס, הצעד הוקע כאנטי דמוקרטי, כהרמת יד על הדמוקרטיה, באותן תכניות ומפי אותם דוברים.

 אין בי קנאה במאבקים של הרס, הצתות ושיבוש החיים, באופן כללי, ובוודאי לא על עניינים בלתי צודקים. בישראל לא היה מאבק נגד העלאת גיל הפנסיה, כיוון שהציבור מבין שזה צעד נכון ורצוי ולטובת העובד.

 אני מרבה לכתוב נגד הקפיטליזם החזירי – ההתנהגות החזירית של בעלי הכוח החוטפים עוד ועוד מהמשאבים המוגבלים, שראוי שיתחלקו באופן הוגן וצודק בין בני האדם. אולם כסוציאל דמוקרט, אני סולד גם מסוציאליזם חמורי – ההליכה עם ראש בקיר נגד כל שינוי, והתנגדות אוטומטית לכל מה שמוצג כפגיעה ברווחת העובד, בלי לבדוק האם זו באמת רווחת העובד.

המאבק של הסוציאליסטים בצרפת לקיבוע היציאה לפנסיה בגיל 60, הוא דוגמה מובהקת לסוציאליזם חמורי. אין לנו מה להתקנא בצרפתים ואל לנו לחקות אותם.

 [1] היסטורית הבדיחה הזאת אינה מדייקת. ראש הממשלה הסוציאליסטי היהודי של צרפת ליאון בלום (1872-1950) הנהיג שבוע עבודה בן 40 שעות, שהוא למעשה שבוע בן חמישה ימים (ע”פ יום עבודה בן 8 שעות).

הכותב הוא חבר קיבוץ אורטל

הזדמנות חדשה לשמאל

Sunday, October 24th, 2010

היכולת להקים “שמאל מעמדי סוציאליסטי” כרוכה בעבודה קשה של איגוד עובדים, מאבקי עובדים ובניית מסגרות כוח מעמדיות. כיום, בניגוד למקרים רבים בעבר, המרחב פנוי לעשייה מסוג זה והיכולת להצליח בה רבה יותר

מאת עמי וטורי

הייאוש מהחברה הישראלית הוא יועץ גרוע.  ישראל של היום אינה מקום רע יותר ממה שהייתה בעברה. האידיאליזציה של העבר יכולה לתפקד לעיתים כאמצעי גיוס פוליטי יעיל, אך היא לוקה בחוסר כנות

ישראל מעולם לא הייתה חברה שוויונית. סטטיסטיקה של שוויוניות חלוקת הכנסות לפי מדד ג’יני קיימת בישראל רק החל מסוף שנות ה-60 של המאה שעברה. הנתונים מראים כי ישראל הגיעה לשיא השוויון באמצע שנות ה-70 וגם אז עמד מדד ה ג’יני שלה ביחס להכנסה הפנויה על למעלה מ 0.3. כלומר שוויוניות חלוקת הכנסות דומה לזו המתקיימת כיום בספרד או איטליה ושוויוניות נמוכה יותר מזו של צרפת, גרמניה, ארצות השפלה וכמובן ארצות סקנדינביה.

הסטטיסטיקות לא כללו אז והן גם לא כוללות היום את השטחים שהוחזקו או מוחזקים ע”י ישראל תחת שלטון צבאי. יחד עם שטחים אלו, שאוכלוסייתם ענייה בהרבה מהממוצע בתוך ישראל, היה מדד אי השוויון בישראל קרוב יותר לזה ששורר ברוב ארצות דרום אמריקה. זכויות הפרט גם הן לא היו מוגנות יותר בעבר. האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בתחומי ישראל חייה תחת שלטון צבאי עד 1966. נגד “הפנתרים השחורים” הופעלו בשנות ה-70 אמצעים קיצוניים למדי ודעות ביקורתיות צונזרו ע”י העיתונות הכתובה שהמונופול שלה על השיח הציבורי היה הרבה יותר משמעותי מכפי שהוא כיום. הרטוריקה הסוציאליסטית של מפא”י ושל “המערך” שירש אותה הייתה ריקה מתוכן ממשי. מפא”י, וכמותה ההסתדרות הכללית ששימשה כארגון השטח העיקרי שלה, נעדרו שיח אוניברסאלי. בניגוד למפלגות סוציאל דמוקרטיות אירופאיות וארגוני עובדים אירופאים, מפא”י וההסתדרות ראו ב”לאום” ולא ב”מעמד” את הקטגוריה שלמענה הן מחויבות לפעול.

***

ההסתדרות של לפני 1994 הייתה פחות דמוקרטית ויציגה אפילו מההסתדרות הכללית החדשה. שבע שנים חלפו בין וועידת ההסתדרות ב-1949 לוועידה הבאה לאחריה שהתקיימה רק ב-1956. שש שנים חלפו בין ועידת ההסתדרות ב-1960 ולוועידת ההסתדרות ב-1966. אז, כהיום, לא היו הדרגים הנבחרים בהסתדרות, למעט הוועדים, ברי הדחה ע”י החברים מן השורה או נציגיהם הישירים. המבנה האנורמאלי של ההסתדרות שבו הדרגים הנבחרים החשובים ביותר נבחרים בלא זיקה כלשהי למקומות העבודה או לענפים הכלכליים היה חריף עוד יותר לפני 1994, כאשר מרבית חברי ההסתדרות הכללית היו חברים ללא ועד במקום עבודתם וחברותם נבעה אך ורק מהצורך שלהם בביטוח רפואי.

החברה הישראלית הייתה בפועל חברה הנעדרת לחלוטין גופים משמעותיים המבוססים על זהות מעמדית. ההסתדרות הכללית הייתה ראויה רק בדוחק לתואר ארגון עובדים וודאי שלא הייתה ארגון עובדים מעמדי. מפא”י חירות והליברלים נחלקו ביניהן ביחס לסוגיה כיצד יש לבסס את הלאומיות היהודית בצורה הטובה ביותר. אבל שלושתן ראו בלאומיות היהודית “מטרת על” הקודמת לכל מטרה אחרת. הגופים הקואופרטיבים ובראש וראשונה הקיבוצים היו מתבדלים כלפי סביבתם ובמקרים רבים תפקדו למעשה כאדונים המנצלים של מעמד עובדים מזרחי ברובו. המגבלות החריפות על זכות השביתה וההתארגנות מנעו במהלך שנות ה-50 ה-60 וה-70 את צמיחתה של אלטרנטיבה אפשרית להסתדרות הכללית. ומאחר ואין מפלגה סוציאל-דמוקרטית/סוציאליסטית ממשית בלא ארגוני שטח מעמדיים ובהם בראש וראשונה ארגוני העובדים, לא הייתה גם אלטרנטיבה מפלגתית ממשית.

“השמאל הליבראלי ישראלי” שצמח החל משנות ה-70 היה שמאל נכה. “השמאל הליבראלי הישראלי” צמח על רקע הביקורת ההולכת ומחריפה על הכיבוש הישראלי בגדה וברצועת עזה.

אולם לתביעותיו לשוויון בפני החוק, מעמד אזרחי שווה, והעדר נתינים חסרי ריבונות ואזרחות, לא נלוותה דרישה לסדר כלכלי חברתי חדש. “השמאל הליבראלי הישראלי”  היה שמאל המפגין נגד הכיבוש ובעד הפרדת דת מהמדינה. לא שמאל הנאבק על זכות ההתאגדות, על שכר מינימאלי גבוה לעובדים, על שימור ופיתוח מדינת הרווחה, ועל דמוקרטיזציה של השליטה באמצעי הייצור. “השמאל הליבראלי ישראלי” לא נולד מתוך מצוקותיהם של בני מעמד העובדים הישראלים. הגופים שכן נולדו מתוך מצוקות אלו דוכאו במהירות או עברו תהליך קואופטציה יעיל. “השמאל הליבראלי הישראלי” היה לעומת זאת מוגן מפני דיכוי או קואופטציה מאחר והוא צמח מתוך אותו חלק באליטות שחש חוסר נחת מהצדדים האפלים של הלאומיות הישראלית. לא חוסר נחת ממעמדו שלו כאליטה בורגנית מנצלת. היה זה אך טבעי שחלק ניכר ממעמד העובדים הישראלי זיהה את “השמאל הליבראלי הישראלי” כלא יותר מתופעה תרבותית שבאמצעותה מבדלת האליטה את עצמה ומדגישה את “תכונותיה הנעלות” ביחס ל”פרולטריון צמא הדם”.

***

אולם לתהליך צמיחת “השמאל הליבראלי הישראלי” נלווה תהליך נוסף – תהליך התפוררות “הממלכתיות הלאומית”. הסתירות הפנימיות שבן הרטוריקה הסוציאליסטית של מפא”י וההסתדרות ובין אופיין בפועל כמפלגה לאומית ממלכתית וכארגון לשליטה בעובדים המיישם קפיטליזם ממלכתי, לא יכלו לשרוד לנצח. “מרד הקלפיות” של מעמד העובדים המזרחי בבחירות 1977 ו-1981 העלה לשלטון את הימין הישראלי שדגל בקפיטליזם קלאסי. התהליכים שהניע ימין זה, לא פעם בתמיכת השמאל הליבראלי, חיסלו את כוחה של ההסתדרות כגורם מגייס. גם הימין היה קורבן להצלחתו שלו. בהעדר כתובת מובהקת להפנות מולה את זעם מעמד העובדים המזרחי נותרו רק “האליטות” שהפכו למושג יותר ויותר אמורפי. בעלי ההון החדשים “הטייקונים” אינם זקוקים למפלגות ולכוח מגייס. להיפך, הם זקוקים לשיתוק התהליך הפוליטי ולפירוק המפלגות וארגוני השטח האידיאולוגיים.

בישראל של ראשית המאה ה-21 כמעט הושלם תהליך הפירוק של המערכת הפוליטית הישנה. ההסתדרות הכללית נותרה כארגון חזק ביחס למעמד העובדים הישראלי אך כארגון חלש ביחס למוסדות המדינה, לתאגידים ולבעלי ההון. האחרונים צמחו והתעצמו על חשבון מוסדות המדינה שהעבירו לידי ההון הפרטי חלק ניכר מהניהול בפועל של השירותים הציבוריים וחלק מהשליטה בתשתיות. המפלגות כולן נותרו בלא ארגוני שטח משמעותיים וברוב המקרים גם בלא אידיאולוגיה מגובשת. כתוצאה מכך הפכו “הספינים” לתחליף ולאמצעי המרכזי במאבק על חלוקת המושבים בפרלמנט הישראלי. הגוף שלפחות להלכה עודנו הגוף בעל הסמכויות הפוליטיות המשמעותיות ביותר בישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה.

ה”ספינים” האפקטיביים ביותר הם ה”ספינים” של “פוליטיקת השנאה”. ליריב מיוחסות תכונות דמוניות, מניעים נסתרים וסדר יום ניסתר. לחילופין מתבצעת הגחכה של היריב, הצגתו כ”שוטה הכפר” תוך רמז למוצאו העדתי. במקרים אחרים מפלגה מבדלת עצמה כנציגתה של קבוצת זהות מסוימת בבחינת “אנחנו נגד שאר העולם” למרות שבפועל מידת מחויבותה לקבוצת הזהות אינה עולה על זו שיש למרבית קבוצות הכדורגל ביחס לאוהדיהן. קורה גם שה”ספין” מתבלבל ומאמין כי האויב המדומה הוא אכן סכנה ממשית עבורו ולא רק דרך לקדם כמה פוליטיקאים (למשל “אם תרצו” שהדמיון בינה ובין ה “Freikorps” של 1918-1919 מדהים). לחילופין קורה שהספין העובד בשיטת “אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם” וחושב שהוא יכול להפוך לתנועה פוליטית שורשית למרות שהוא אינו מייצר שום קטגורית זהות שמאלית חדשה (למשל “השמאל הלאומי”). אך עדיין ה”ספינים” יותר מי שהם מעידים על עצמם מעידים על הריק שנוצר כתוצאה מהתפרקותה של המערכת הפוליטית הישנה.

***

הריק הפוליטי הוא מקור אפשרי הן להזדמנויות חיוביות והן לסכנות. קיימת כמובן האפשרות שהריק פשוט יישאר פה איתנו עוד שנים רבות מאחר והוא בהחלט משרת את בעלי ההון הישראלים ואת האליטה החדשה הסמוכה לשולחנם. מצד שני הריק גם עלול להתגלגל לכדי תהליך שעלול לקרב את ישראל אל משטר בעל מאפיינים פאשיסטיים מובהקים. קיימים בחברה הישראלית גורמים שנראה כי אין להם עכבות בכל הנוגע לדרכי הפעולה, שנאת האחר והוצאתו אל מחוץ למגרש. גורמים אלו בהחלט עלולים לעבור טרנספורמציה לכדי כוח פוליטי ממשי.

אבל הריק הוא גם הזדמנות. “כוח לעובדים” לא היה יכול לצמוח בלי המרחב הריק שהותירה היחלשותה של ההסתדרות הכללית. מזרחי סוציאל דמוקרטי לא היה יכול להפוך לראש מפלגה ולמועמד ריאלי לראשות ממשלה בלי הפיכתה של מפלגת העבודה למסגרת כמעט ריקה וחסרת תוכן.

היכולת להקים “שמאל מעמדי סוציאליסטי” כרוכה בהמון עבודה קשה של איגוד עובדים, מאבקי עובדים ובניית מסגרות כוח מעמדיות. אולם כיום בניגוד למקרים רבים בעבר המרחב פנוי יותר לצורך עשייה מסוג זה והיכולת להצליח רבה יותר.

המאמר פורסם לראשונה באתר “העוקץ”

החצר האחורית של הקפיטאליזם הישראלי

Wednesday, October 20th, 2010

הכיבוש מאפשר לבוסים לחמוק מחוקי העבודה, המוגבלים ממילא, ומעניק תנאים “חלומיים” למפעלים ישראלים החוסים בצילו. על החצר האחורית של הקפיטאליזם הישראלי

 מאת גדי אלגזי

 בשטחים הכבושים מתחלקים האנשים לאדונים וילידים. לאדונים בהתנחלויות יש משפט מיוחד, ישראלי, והם כפופים לבתי משפט ישראליים – מחוץ לישראל. הם מובלעות מרחפות מעל שטח הגדה המערבית הכבושה. מה קורה כשילידים פלסטינים עובדים אצל האדונים בהתנחלויות? לכאורה צריכים לחול עליהם חוקי העבודה הישראליים, שאינם מפוארים, אבל בכל זאת: הם מחייבים לשלם שכר מינימום ולכבד כמה זכויות. אבל האדונים המעסיקים בהתנחלויות לא רוצים: יליד נשאר יליד, ומחירו – מחיר כוח אדם ילידי.  90 שקל ליום, 120 שקל ליום, ככה משלמים לעבודה קשה במפעל “סולאור” תעשיות גז.

 והילידים עובדים: עם חומרים מסוכנים, בלי מסיכות גז לעבודה עם גז הברום, במחלקות צבע ללא איוורור, ברעש מחריש אוזניים, ומשלמים בנזקים בריאותיים כבדים. את כל זה כתבו חברינו מ”קו לעובד”, שמלווים את מאבק העובדים על זכויותיהם כאן ובמקומות אחרים בגדה המערבית כבר שנים. ועכשיו, ב-19.10.2010, העובדים שובתים. כוח לעובדים – הלאה הכיבוש!

מפעל סולאור תעשיות גז נמצא באזור התעשייה “ניצני שלום”. המיקום: צמוד לגדר ההפרדה ממזרח, כך שגדר נוספת מפרידה בינו לבין העיר טול כרם. מתחם סגור – בין הגדר לבין טול-כרם. מיקום מושלם.

מפעל סול-אור לא לבד. העיתונאית ההולנדית סימון קורקוס `דיווחה כבר לפני שלוש שנים  על תנאי עבודה מחפירים במפעלים איזור התעשייה “ניצני שלום”. כך זה נשמע במפעל “טל-אל” לאיסוף ומחזור קרטונים (קראו עליו ברשימה השחורה של “מי מרוויח”):

“זה עדיף מלא לעבוד בכלל”, אומר מוחמד, בן 35, על עבודתו במפעל הקרטונים “טל-אל איסוף ומחזור בע”מ”. הוא אב לחמישה, עובד כאן שישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, תמורת שכר של 11 שקל לשעה – שבעה שקלים מתחת לשכר המינימום הישראלי. הוא חש בר מזל. יש לו, לדבריו, פריבילגיה: הוא יכול להאכיל את משפחתו ולשלוח את ילדיו לבית הספר.

אך לעתים הוא משותק מפחד. אם יחלה, יאחר לעבודה, או יבקש העלאה, מעסיקו יפטר אותו. זה כבר קרה בעבר. עובדים שאיחרו להגיע נענשו ולא קיבלו עבודה או שכר במשך שבוע לפחות. המורדים, החולים והחלשים, מפוטרים בו במקום. “הבוס יכול למצוא לי עשרת אלפים מחליפים בן רגע”, הוא מסביר. בשל כך, הוא יוצא מדי בוקר מביתו עוד לפני חמש, לא דורש לקבל שכר מינימום, עובד גם כשהוא חולה וגם במהלך עיד אל-אדחא (חג הקורבן). הוא מעולם לא לקח לעצמו חופשה.”

תגידו: אנחנו מכירים את זה מישראל, העסקה פוגענית – זה בסדר, גם לנו יש! אבל תודו בכל זאת, שהכיבוש הוא באמת שיפור רציני, שמאפשר לבוסים לחמוק גם מחוקי העבודה המוגבלים, שכן קיימים בישראל. כמה טוב שיש חצר אחורית נוחה לקפיטליזם הישראלי!

 יותר מזה: גדר ההפרדה היא פשוט מציאה אמיתית למשקיעים חכמים: היא גם שללה מאלפי פלסטינים את מקומות הפרנסה – זה המקל שדוחף לעבודה בשכר רעב. היא גם אפשרה ליצור מובלעת אקס-טריטוריאלית שנמצאת מחוץ לישראל. וכמובן, כיוון שהגדר היא כו-לה ביטחון, ההשקעות והתשתיות מאובטחות מצוין על חשבון המדינה. בשביל זה יש צבא. למתחם אזור התעשייה יש כניסה ממערב עבור ישראלים, וכניסה ממזרח עבור הפועלים הפלסטינים. מובלעת אמיתית: לא בתוך ישראל – לא בתוך הגדה המערבית.

 קוראים לזה קפיטליזם קולוניאלי: התשתיות שלו – גדרות, מחסומים, צבא – מסופקות על-ידי המדינה; השטח שעליו הוא ממוקם הוא מובלעת הנמצאת תחת שליטת הכוח הכובש, אבל מחוץ לחוק; הילידים שעובדים עוברים הליך מקוצר של השתלבות בקפיטליזם חזירי: הם מאבדים את אמצעי הייצור שלהם (אדמות), הם מנותקים ממקורות הפרנסה הקודמים שלהם (גדר ומחסומים), ועכשיו, כשהם משוועים לפרנסה, הם הופכים לכוח עבודה טוב, פרולטרים שעובדים אצל האדונים-המשקיעים. המחסומים הם לא רק פגיעה בזכויות אדם. המחסומים הם מכשיר של הכנעה ומשמעת, הם מספקים כוח אדם, הם חלק מהתשתית הכלכלית של קפיטליזם קולוניאלי.

 אנחנו אומרים את זה? נציגת משרד העבודה של הרשות הפלסטינית אמרה זאת ב-2007 במלים מפורשות:

 בניית המחסום הפכה את ניצני השלום, את היישובים ואת שאר המפעלים שליד המחסום לאטרקטיביים יותר לאנשי עסקים ישראלים, כך לדברי שאהייה יעקוב, נציגת משרד העבודה של הרשות הפלסטינית בטול כרם.

“מצד אחד, בניית הגדר החמירה את בעיית האבטלה הכרונית בקרב הפלשתינאים”, אומרת יעקוב. “150 אלף הפלשתינאים שעבדו באופן חוקי בישראל לפני שנת 2000 כבר לא יכולים להיכנס לשטחה, ועשרות אלפי חקלאים נותקו מאדמותיהם בגלל גדר ההפרדה.  כיום, רק עשרת אלפים עובדים בממוצע יכולים להיכנס לשטח ישראל, תלוי במצב הביטחוני.

  בשל כך, כוח העבודה הפלסטיני הזול הולך וגדל. האנשים האלה נואשים ומוכנים לעבוד בכל עבודה תמורת כל שכר. מצד שני, המפעלים הישראליים חשים בנוח באזור הגדר בשל רמת האבטחה הגבוהה”.

שאלה: איך קוראים בעברית, או בערבית, או בכל שפה אחרת, למתחם סגור ומאובטח צבאית, שעובדים נכנסים אליו בשערים מיוחדים, כדי לעבוד בשכר רעב?

***

ועוד קצת: מפעל סולאור שייך ל”קבוצת סולאור”, שפעילה בהרבה תחומים – לא רק מיכלי דלק וגז, וצינורות מים. יש עוד הרבה דברים טובים: לקבוצת “סולאור”, שבראשה עומד איש העסקים דוד אורון, שייכת גם חברת התכוף, ש”מפתחת ומייצרת רכבים יעודים לשימושים צבאיים ואזרחיים, בין היתר, בתצורות של רכבים ממוגנים, מתדלקות מטוסים, רכבים להתערבות מהירה, רכבי פיזור הפגנות ורכבי כיבוי והצלה”.

 * ואם אתם רוצים לדעת עוד משהו: קבוצת סולאור נכנסה גם לענייני לחם אורגני. היא מייצרת את הלחם האורגני של טבע-מרקט. מה, לא תחרימו?

המאמר התפרסם לראשונה באתר התחברות-תראבוט

תנאים למעשה אהבה

Wednesday, October 13th, 2010

תנאים חומריים טובים, תנאי-מחיה ראויים, יחס חברתי מכבד, הערכה עצמית וגאווה מקצועית – אלה התנאים שבתוכם יכול להתחולל מעשה האהבה של החינוך. מחשבות בעקבות הסרט “פעלים למתחילים”

 מאת יפתח גולדמן

 הסרט “פעלים למתחילים” (צרפת 2002, במאי: ניקולה פיליבר) זכה לתפוצה מרשימה יחסית לסרט תעודי, וגם בישראל הוא הוקרן בהקרנות מסחריות.  הסרט עוקב אחרי מורה אחד וכתה אחת בבית-ספר קטנטן, באזור הכפרי שבלב צרפת. מיניבוס קטן סובב מדי בוקר בין המשקים ואוסף את התלמידים אל בניין בית הספר, שהוא בית מגוריו של המורה היחיד – מיסייה פֶּרֶז. רק מורה אחד ושנים-עשר תלמידים, המחולקים לשלוש קבוצות גיל (מפעוטות גן ועד תלמידי כיתה ו’), מאכלסים את הממלכה הקטנה הזאת מדי יום, החל משעות הבוקר ועד אחר-הצהריים. אז חוזר המיניבוס ומפזר את הילדים אל בתיהם. לאורך הסרט (הארוך למדי) אנחנו רואים את פרז מלמד ציור, דקדוק, חשבון וכלכלת בית. אנו רואים אותו משגיח על הילדים בהפסקות, מוציא אותם לטיול בטבע או לסיור בחטיבת הביניים המחוזית (שאליה יעברו ה”גדולים” בשנה הבאה), פותר סכסוכים ובודק בחינות בשעות הערב. אישיותו הקורנת של פרז היא הציר שעליו נסוב הסרט “פעלים למתחילים”, והיא גם המסר העיקרי שלו: אישיותו של המורה היא הכלי הפדגוגי החשוב ביותר.

 טכניקות ההוראה של פרז מיושנות להחריד. סגנון ההוראה שלו שמרני כל כך, עד שאפילו חובב שמרנות שכמוני זע באי נוחות בכיסאו מפעם לפעם. ובכל זאת: פרז מעורר בנו געגוע גדול למורים שהיו לנו פעם, או למורים שאף פעם לא היו לנו אבל עליהם חלמנו. נדמה לי שכל אחד מן הצופים בסרט היה מפקיד את ילדו בנפש חפצה בידיו האמונות של מיסייה פרז, כי אישיותו מגלמת את שלוש האהבות שהן חיוניות למקצוע ההוראה: אהבה לילדים,  אהבה לחומר הלימוד, ואהבה לתהליך המורכב של התיווך.

 החינוך כארוטיקה

מאז אפלטון, ושוב, ביתר שאת, מאז ראשית המאה העשרים, מדברים הכל על החינוך כעל “מעשה של ארוטיקה”. ארוטיקה לא במשמעותה המקובלת כ”סקסואליות”, אלא במשמעותה המקורית, האפלטונית-פרוידיאנית, ככוח המשיכה המחבר אנשים למשפחות, לחבורות ולקהילות, אך גם לדברים ולרעיונות. דווקא מרטין בובר, שגישתו הדיאלוגית התאימה לכאורה לתפיסת “החינוך כארוטיקה” הסתייג מתפיסה זו. הארוטיקה, טען בובר, עומדת על מעשה הבחירה: אדם בוחר את מושא אהבתו. ואילו למורה לא ניתנה הזכות לבחור את תלמידיו. עליו לעשות עמם כפי שהם נתונים לו בהיכנסו לכתה.

 אם המורה הוא ארוטיקן, הרי הוא אפוא ארוטיקן מיוחד במינו, שאינו בוחר את מושא אהבתו. יתר על כן: אהבתו אינה ממוקדת ביחיד אלא נפרשת על הרבים. למעשה, מצבו של המורה מורכב אף יותר משום שאהבתו נתונה (או צריך שתהיה נתונה) לא רק לתלמידים אלא גם ל”חומר” הלימוד, וגם, כאמור, למעשה התיווך.

 האוניברסיטאות מלאות במלומדים המאוהבים בחומר המחקר שלהם, אבל אין להם סבלנות לתלמידים. המכללות והסמינרים להכשרת מורים מלאים בצעירים הרוחשים אהבה והבנה לנפש הילד, אך, למרבה הצער, הכרתם את תחומי הדעת שאותם אמורים הם ללמד דלה כל כך, עד שקשה לה להתרומם למדרגת אהבה. שני המשפטים האחרונים הם כמובן הכללות גסות. במהלך שנות עבודתי באוניברסיטת תל אביב ובמכללה להכשרת מורים “דוד ילין” פגשתי מלומדים אקדמיים האוהבים את תלמידיהם, כמו גם פרחי הוראה האוהבים את תחום הדעת שלהם.

 אולם גם במקרים האלה, שבהם קיימת אהבה הן לתלמידים והן לחומר, עדיין לא מובטח לנו מורה טוב. מורה טוב הוא זה האוהב את התהליך הארוך, המורכב, רב הסתירות והמכשולים, שבו, בתיווכו של המורה, הולכת הדעת (ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, מקרא – מה זה משנה?) ונאחזת בנפשו של התלמיד – נאחזת, מכה שורש, גדלה ולבסוף מניבה פירות של אישיות עצמאית. מיסייה פרז, גיבור הסרט “פעלים למתחילים”, אינו נלאה לרגע מעבודת תיווך זו, והוא עושה אותה לא רק באהבה אלא גם ברצינות שלפעמים נראית לנו כמעט מוגזמת.

מבטם של הַצָּבִּים

מכאן קל לקפוץ אל טענה אינדיבידואליסטית ופסיכולוגיסטית שלפיה הכל תלוי באישיותו של המורה: כשהמורים הם אנשים ראויים (אולי אפילו: אנשים נעלים) – החינוך ראוי (או מעולה), ואילו כשהמורים הם אנשים בינוניים ומטה – החינוך בינוני ומטה. לפני כמה שנים פעלה בישראל עמותה בשם “משמר החינוך” שזו היתה, פחות או יותר, השקפת עולמה. כדי להימנע מעמדה פשטנית זו, הבה נחזור אל הסרט “פעלים למתחילים”, אך הפעם נמקד את עינינו דווקא ברקע, בתפאורה.

 ממש בתחילת הסרט יש סצנה נפלאה: הכתה ריקה מאדם, ומוארת רק באור חיוור המגיע מן החלון (בין ערביים? דמדומי שחר?). על הרצפה מטיילים שני צבי מים שמישהו הוציא מהאקווריום שלהם. אולי היו אלה יוצרי הסרט, ואולי התלמידים, באיזה מעשה שובבות בסיום יום הלימודים. המצלמה משוטטת בחדר יחד עם הצבים, וכמו מבעד למבטם אנו רואים את בימת החיזיון שעוד מעט תתמלא בילדים ובמורם: החדר המרכזי נוח ומרווח. הכיסאות והשולחנות נראים מאיכות טובה ומסוג חדיש. הכל נקי ונעים לעין. סביב הקירות אנחנו מזהים מדפים מלאי ספרים, ספריית וידיאו עם קלטות לרוב (אנחנו בשנת 2001, בעידן קדום של טרם היות הדי.וי.די.), תנור חימום גדול (בחוץ יורד שלג), אקווריום הצבים ולידו אקווריום נוסף לדגים, פינת צעצועים עשירה ושני מחשבים אישיים. בהמשך הסרט עינינו הנמשכות אל הרקע יזהו דברים נוספים להשלמת התמונה: תנור בישול וכירת גז, פינת רחצה, לוחות מגנטיים ולוחות-לכתיבה (מסוגים שונים), מכונת צילום, צבעים, עפרונות, מחברות וחומרי יצירה, והכל בשפע ובאיכות טובה. כל זה עומד לשירותם של מורה אחד ושנים עשר ילדים באזור כפרי מדולל אוכלוסין בצרפת.

אינני יודע כיצד מנהלת הרפובליקה החמישית את תקציבי החינוך הציבורי שלה. יבואו בקיאים ממני ויספרו על כך. אך מהצפייה ב”פעלים למתחילים” נדמה שהמורה, התלמידים, ההורים ואפילו יוצרי הסרט מתייחסים אל השפע החומרי של המוסד החינוכי הקטן שלהם כאל דבר המובן מאליו. לטענתי, השפע הזה הוא תנאי חשוב מאין כמוהו למעשה-אהבה של חינוך. בכיתות צפופות, לא ממוזגות, מוזנחות ומצוידות באופן לקוי – קשה מאוד לעשות אהבה.

 התנאים החומריים למעשה האהבה לא מתמצים בציוד הלימודים. מיסייה פרז מתגורר בדירה הנמצאת בקומה השנייה של בית הספר, ומסתבר שאינו משלם משכנתא. גם אין לו משפחה משלו שעליו לפרנס. שלא כמו מורות ומורים אחרים, בחלקים אחרים של העולם, מיסייה פרז אינו נאלץ להשלים הכנסה בערבים בשיעורים פרטיים או במלצרות. האם פירוש הדבר שמורה חייב להיות רווק כדי להיות מורה טוב? לא. פירוש הדבר שהוא חייב להתפרנס בכבוד כדי להיות משוחרר מלחצים כלכליים ופנוי למלאכתו החינוכית.

 מבטם של ההורים

התנאים החומריים חשובים, אך אינם בלעדיים. נחוצים גם תנאים חברתיים הקשורים ביחס החברתי למורה ולמקצוע ההוראה, מה שנהוג לכנות “מעמד המורה”. הורי התלמידים המופיעים בסרט “פעלים למתחילים” רוחשים למיסייה פרז יראת כבוד הגובלת בהערצה. אומר מייד: לא נוח לי עם יראת-כבוד זו. נדמה לי שהיא באה ממקום של חולשה. “אני לא יודעת להסביר. המורה כבר יסביר לך” אומרת אחת האמהות לבתה המתקשה בשיעורי הבית. בחלק אחר של הסרט שומעת אותה אם בהכנעה נאום פטרוני מפיו של פרז עצמו. אפשר שיראת-כבוד זו היא שריד מיחס ההערצה המסורתי של האיכר הבור כלפי העירוני המשכיל. מכל מקום, יחס זה, עם כל אי הנוחות שהוא מעורר, עדיף בעיני שבעת מונים על פני היחס הגס והאגרסיבי שהורים במקומות אחרים מאמצים כלפי המורים של ילדיהם.

 הורים אלה (האחרונים) אינם מועצמים יותר, הם רק חשופים יותר לסגנון חיים תוקפני ואלים – נכנעים לו, סובלים אותו ופועלים בו חליפות. ברור מן הסרט שמיסייה פרז ראוי בהחלט להערכה רבה על עבודתו. ברור גם שיראת-הכבוד של ההורים עוברת אל הילדים, הנוהגים כבוד רב במורם. וחשוב לא פחות: מיסייה פרז עצמו מתייחס אל זהותו המקצועית בכבוד. הוא לא בוש בכך שהוא מלמד דרדקים. הוא גאה בכך. מקצוע ההוראה היה משאת נפשו מנעוריו, ואף נתפס בעיניו כהתקדמות ביחס לאביו, מהגר מספרד שעבד כפועל בניין.

“המורה אינו צריך להיות גאון מוסרי”, אמר פעם מרטין בובר. אכן, דרישה כזאת מכשילה את החינוך משום שמעטים הם הגאונים המוסריים שבינינו. אולם המורה צריך להיות אדם האוהב תלמידים ואוהב ללמד. בעבודתי עם מורים ופרחי הוראה אני פוגש לא מעט מורים לעתיד, שגם אם אינם גאונים מוסריים, יוכלו בהחלט להיות מורים טובים, בהינתן תנאים מסוימים.

תנאים חומריים טובים, תנאי-מחיה ראויים, יחס חברתי מכבד, הערכה עצמית וגאווה מקצועית – אלה התנאים שבתוכם יכול להתחולל מעשה האהבה של החינוך. הסרט “פעלים למתחילים” מציג זאת היטב, דווקא משום שלא זה ה”נושא” שלו.

כוח נגד עובדים

Friday, October 8th, 2010

לטווח הארוך, פועל ארגון “כוח לעובדים” נגד האינטרס של העובדים ולא לטובתם. תגובה לרן רביב

מאת מיכה אשחר

בבלוג שלהם באתר “מעריב” כתבו לאחרונה רותי סיני ורן רביב על מאבק בין ההסתדרות לבין ארגון “כוח לעובדים”, ומציגים אותו כמאבק של ההסתדרות – בעובדים, לא פחות.

אטען כאן כי פני הדברים הפוכים למעשה. לארגון קטן יכולים להיות הישגים שאינני מזלזל בהם, אבל משמעותם מקומית לכל היותר. כוחו של ארגון עובדים הוא בגודלו. תחרות בין ארגוני עובדים היא הרסנית לעובדים. פיצול כוחם הוא חלומם הרטוב של מעסיקים נצלנים.

אעמוד על כמה מהטענות נגד ההסתדרות.

נמתחה ביקורת על מבנה ההסתדרות: נכון, ההסתדרות איננה איגוד מקצועי רגיל. היא צמחה באורח שהתאים להתפתחות מבנה התעסוקה בארץ ישראל. כשהתחילו העליות הציוניות לארץ, לא היה כמעט מעמד פועלים ולמעשה לא תעשייה. מלבד כמה מאבקים קטנים על זכויות עובדים במספר מפעלים קטנים, הקמת המדינה דרשה הקמת מוסדות, מפעלים, קואופרטיבים ואפילו בנקים שישרתו את העובדים. האם היה על מייסדי המדינה שבדרך, לייבא בעלי הון כדי שיקימו מפעלים, ינצלו עובדים וכך יהיה אפשר להיאבק בהם? מובן שלא.

את היותה של ההסתדרות, באופן היסטורי, יותר מאיגוד מקצועי פשוט יש להעריך ולעודד, ויש להצטער על כך שבעשרים השנים האחרונות (ובעיקר לאחר ההפסד של חיים הברפלד בבחירות בשנת 1994) הלכה ההסתדרות והתפרקה מאופיה זה.

עוד נטען, כי ועדי העובדים בהסתדרות אינם יכולים להכריז על שביתה בעצמם, אלא זקוקים לאישור “מלמעלה”. גם כאן, אפשר לטעון להיפך: המקומיוּת כשלעצמה, אין בה ערובה להנהגה מרחיקת ראות, שמועילה לעניינם של העובדים. העובדה שהסמכות לפתיחת שביתה ולהפסקתה נמצאת בידי המרחבים ולא הוועדים (אם כי הוועדים מיוצגים במרחבים) נובעת דווקא מהבנה רחבה, שהשביתה של קבוצת עובדים אחת יכולה לפגוע בקבוצת עובדים אחרת ועל כן יש לשים את ההחלטה בידי מי שראייתו רחבה יותר. כדוגמה נגדית, זכור במיוחד מקרה שביתת כורי הפחם באנגליה, שהסתיימה בהכחדתו של ענף כלכלי שלם, ובחורבן חייהם של העובדים ומשפחותיהם.

***

כל זה גם איננו עומד בסתירה לטענה לגיטימית לגמרי, כי על ההסתדרות לעבור שינויים המאפשרים לחבריה לעצב יותר את דרכה. אבל תקפותה של טענה זו איננה קשורה לצורך (או יותר נכון, העדר הצורך) בארגון עובדים מתחרה!

טענה אחרת שעולה שוב ושוב בשנים האחרונות נגד הקו אותו מנחה עופר עיני – מזכ”ל ההסתדרות, היא לגבי השותפות של עיני עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים. נטען כי עצם קיומה של שותפות כזו, מראש מעקרת את מטרתה העיקרית של ההסתדרות – מאבק של העובדים נגד מעסיקיהם. עצם הליכתם יחד, עצם טון הדיבור החברי בין עיני לברוש הוא המפריע, עד ששוכחים לבחון את תכולתו של הקנקן – את תוכנה של השותפות.

אני מבקש להזכיר במאמר מוסגר, כי מאבק העובדים איננו מטרה בפני עצמה. מי שמחליט על שביתה לוקח על עצמו אחריות כבדה, כי השביתה צריכה להצליח. מי שלא לוקח אחריות על הכישלון אלא מסתפק בהאשמה – גם אם היא צודקת לגמרי – של השיטה, איננו ראוי להנהיג עובדים. מי שמארגן שביתה שנכשלת, ולאחר מכן עולה על מטוס כדי להמשיך במקום אחר את הקריירה האקדמית שלו, איננו סנגור טוב של איזושהי שיטה חלופית. וכל זה איננו עומד בסתירה לעובדה כי ניצול העובדים הוא אכן ניצול פושע.

***

חזרה לנושא – השותפות “המגונה”, כביכול, בין עיני לבין ברוש: כל מי שעמד בראש ההסתדרות, בסופו של מאבק מתוקשר, צעקני ומלחמתי, נאלץ לשבת עם “השטן הגדול” – ויהיה זה אפילו בנימין נתניהו, ולחתום איתו על הסכם. מטבעו של כל הסכם, יש בהם מידה מסוימת של הישג ומידה מסוימת של ויתור, הפסד. על-כן, מה שחשוב הוא לא עצם קיומו של קשר, כי תמיד יש קשר, ולא צבעו של הקשר – יריבות מרה או חברות גדולה, אלא תוצאת הקשר – כמה הושג וכמה הופסד.

כתבתי כאן בעבר על ההישגים שהושגו בתקופת עיני, ואינני מעוניין לפרט אותם שוב, אבל מי שאיננו מעוניין בהישגים ממשיים של עובדים, ממילא לא יקרא עליהם.

עוד נטען נגד ההסתדרות, על הדיסוננס שבין היותה (בעיקר בעבר) מעסיקת עובדים, לבין היותה נציגה של העובדים. ובכן, התהליך שבו “התנקתה” ההסתדרות מ”הדיסוננס המזיק”, כביכול, כלל גם פיטורים של עשרות אלפי עובדים והעברת אותם המפעלים לידי בעלי הון פרטיים – אותם אלו שעכשיו צריך להיאבק מולם על זכויות העובדים. תהליך זה הוא אחד המכות הקשות שחטפה מדינת הרווחה הישראלית. כוחה של ההסתדרות שעד אמצע שנות השמונים עוד שלטה עם חברת העובדים בכרבע מהמשק (!) היה גדול יותר ומשמעותי יותר משל זו של היום, ה”נקייה” מדיסוננס.

השנה המכריעה היתה שנת 1994, כאשר חיים רמון הקים את סיעת “חיים חדשים בהסתדרות”. הסיעה נתמכה מצד אחד על ידי מפ”ם, רצ וחד”ש ומצד שני על ידי “שינוי” וחברים בסיעת “תכלת לבן”, שמצעה כמעט אומץ בשלמותו על ידי רמון). כמו כן נתמך המהלך של רמון על ידי גורמים עסקיים שונים במשק.

את מה שקרה מיד אחר כך תיאר דני בן שמחון במאמרו “פירוקה של ההסתדרות”: “כיצד בוצע שוד זה? אנו עדיין יודעים רק על מספר דוגמאות. למשל, “שיכון ובינוי” שנמכרה בסכום של 300 מיליון שקל. לאחר כחודשיים, הגיע שוויה ל- 1.2 מיליארד שקלים. “

רותי סיני ורן רביב כותבים במאמרם על

“… אובדן דרכה של ההסתדרות בפיזור הפגנות של עובדים במפעלי חברת העובדים באמצעים אלימים (כולל פעם אחת בה נעשה שימוש בכלבים). “

רביב וסיני צריכים לדעת כי “ההסתדרות” איננה סובייקט, ואיננה זו שבפועל-ממש, “מקבלת החלטות”. אנשים הם סובייקטים, והם נושאים באחריות מוסרית להחלטות שהם מקבלים. עופר עיני איננו נושא באחריות להחלטה לשלח כלבים בשובתי “סולתם” במהלך “ליל הכלבים” ביקנעם, לפני קרוב לעשרים שנה. היו אלה אנשים אחרים – רביב וסיני יודעים מיהם. מוזר מדוע רביב וסיני “מדביקים עבירות” לעיני, יו”ר ההסתדרות הראשון והיחיד עד כה שצמח דווקא מתוך וועדי העובדים, ולא הגיע אליה בדרך אחרת.

רביב וסיני נוהגים בחוסר הגינות כאשר הם מייחסים רעות חולות שאכן התקיימו בהסתדרות, דווקא לעופר עיני ולא לאחרים.

בהקשר זה, כתב דווקא מישהו אחר, לא אני אלא עזרא דלומי באתר יסו”ד, בשנת 2004: “פרץ אכן זקוק לבריתות פוליטיות עם המגזר העסקי והפיננסי… כדי להרגיע את השוק מפני ‘חזרת הבולשביזם’. השאלה היא האם ברית עם מי שכמנכ”ל כור התגאה בכמות הפיטורים הדרמטית שביצע במפעליו, האם מי שבזמנו שילחו כלבים של חברות אבטחה בשובתי סולתם, צריך לסמל את פריצת הדרך העסקית של עמיר פרץ?”

***

לעובדות במקרה שלפנינו:

הנהלת האוניברסיטה הפתוחה, הודיעה כי היא מכירה בארגון “כח לעובדים” כארגון היציג של המנחים והרכזים. אמנם, ההנהלה התחייבה להסתדרות שלא לחתום על ההסכם עם “כח לעובדים” בטרם תוכרע השאלה מיהו הארגון היציג. כמו-כן הודיעה ההנהלה להסתדרות, כי אין בכוונתה להעביר להסתדרות את ההסכם ואת נספחיו וחלקיו. בנוסף, ההנהלה איננה – חוזר, איננה – הגוף המוסמך לקבוע מיהו ארגון העובדים היציג.

עובדה היא כי קיימים רכזים ומנחים אשר התפקדו להסתדרות. לא ספרתי כמה. גם רן רביב ורותי סיני, אינם מדווחים כמה עובדים התפקדו למעשה ל”כוח לעובדים”.

אבל אם אכן קיימים מעסיקים, כטענתם של רביב וסיני, שמשתפים פעולה עם ההסתדרות מטעמים פסולים, מדוע מוכרחים אנו להבין כי דווקא הנהלת האוניברסיטה הפתוחה היא המעסיק נקי-הכפיים, כאשר הוא מסרב לגלות את תוכן ההסכם? מדוע חייב להיות שההנהלה אשר קבעה (שלא בסמכות) מיהו ארגון העובדים היציג, היא דווקא זו שעושה שירות יותר טוב לעובדים?

חברי ל’כוח לעובדים’ נותנים ממרצם ומזמנם לארגון קהלים חדשים של עובדים ולהגן על זכויותיהם. את זה צריך להעריץ. ניכר גם שהם עושים זאת מתוך המטרות הנעלות ביותר, אך היה עדיף בהרבה אם היו מאגדים את אותם קהלים לתוך ההסתדרות, נותנים יד למהלכים של עופר עיני, ואת ביקורתם משמיעים מבפנים, שכן אם לא יעשו את זה נמצא שהם מקפחים את מטרותיהם שלהם.

הכותב הוא חבר קיבוץ קטורה 

ההסתדרות ומאבקה בעובדים

Wednesday, October 6th, 2010

מאת רן רביב

 

בימים האחרונים מגיע לשיאו מאבק שמנהלת ההסתדרות הכללית. בזמנים רגילים ניתן היה לחשוב שהסתדרות העובדים תנהל את מאבקיה נגד מעסיקים – פרטיים, ציבוריים או ממשלתיים. אלא שהמאבק הזה מופנה נגד עובדים: עובדי האוניברסיטה הפתוחה – המנחים והמרכזים – שהתארגנו במסגרת ארגון העובדים הצעיר כוח לעובדים והגיעו לאחרונה להסכם עבודה קיבוצי עם הנהלת האוניברסיטה, אחרי מו”מ ארוך שנמשך יותר משנתיים.
כבר במהלך המו”מ עלו טענות על כך שההסתדרות – שבמשך שנים נמנעה מלעזור לעובדי האוניברסיטה הפתוחה להתארגן – עושה עתה הכל כדי להתערב בהתארגנות ולמעשה מהווה גורם מעכב במו”מ.
טענות אלו הולכות ומתבררות כנכונות לאור התנהלותה הנוכחית של ההסתדרות ותביעתה מהנהלת האוניברסיטה לסגת בה מההסכם היסטורי שהשיגו המנחים והמרכזים.
בלי לרדת לכל פרטי ההסכם, שעקרונותיו גובשו ונחתמו, הוא כולל כמה הישגים פורצי דרך עבור מרצים אלו, בהם, למשל, העברת העובדים להסכם עבודה של שנים-עשר חודשים המבטיח להם צבירת זכויות, וכן גם שיפור משמעותי בשכר.

ההסתדרות החלה לבחוש בענייני האוניברסיטה הפתוחה רק בחודשים האחרונים, בעקבות התקדמות המגעים בין ההנהלה לבין העובדים, וההתקרבות לחתימת הסכם. כעת היא נאבקת להוכיח שהיא המייצגת את אותם העובדים שעד לפני שנתיים – כשהתחילו להתארגן במסגרת כוח לעובדים – היא לא היתה מוכנה לשקול אפילו לארגנם.
ההסתדרות הפגינה דפוס פעולה דומה גם במקרים של עובדי חברת אקשרטיין, ועובדי ש.ל.ה – רפואה משלימה בקופ”ח כללית. לצערי הרב, הדפוס הזה מעיד על עומק אובדן דרכו של ארגון העובדים החשוב הזה.
גם במקרים של אקרשטיין וכללית רפואה משלימה מדובר היה בעובדים שלא היו מאורגנים בהסכם עבודה קיבוצי והתארגנו כחלק מארגון כוח לעובדים, כששלב ההתארגנות הקשה והבעייתי נעשה על ידי עובדים אמיצים, שסיכנו את מטה לחמם לשם כך. אך רק עם ההצלחה והצבת ההתארגנות כעובדה קיימת לפני המעסיקים, והכרחתם להכיר בה, התעוררה ההסתדרות ופעלה כדי להפוך את עצמה לארגון היציג של אותם עובדים. לעיתים פעלה ההסתדרות באופן המעלה חשד שהיא פועלת בשיתוף פעולה עם המעסיקים לשבירת ההתארגנות, למשל ע”י החתמת מספרים גדולים של עובדים על טפסי התפקדות בפרקי זמן קצרים עד להתמיה לאור התנגדותם הקודמת של המעסיקים לפעולות ארגון עובדים במקום העבודה.
לפחות במקרה של כללית רפואה משלימה, נציגי ההסתדרות – לאחר שהשתלטו על ייצוג העובדים – אינם מקדמים את המו”מ ואת חתימת ההסכם הקיבוצי. דבר זה שוב מעלה את החשש שהאינטרס המניע אותם הוא זה של המעסיקים ולא זה של העובדים.

מתבקש כעת לשאול, מה מדריך את מדיניותו המתעתעת של יו”ר ההסתדרות עופר עיני. אחרי הכל, הוא תמך בעבר בשביתות ומאבקי עובדים ואף הביא לחקיקתם של מספר חוקים חשובים. הסבר אפשרי הוא לראות במדיניותו מאבק על שליטה וכוח: הוא מוכן לשתף פעולה עם שביתה ולהיאבק למען עובדים אם יוכל למנף מאבק זה להעצמת כוחו הפוליטי. העובדים לכשעצמם בייחוד אלו שאינם נמנים על הסקטורים החזקים, לא עומדים בראש מעיניו, והוא מוכן להכשיל התארגנויות אחרות ובלבד שישמור על כוחו במשק.
יהא אשר יהא ההסבר המדויק למדיניותו, עניין מהותי המלמד על רמת מחויבותו של עיני לעמדות סוציאל דמוקרטיות היא נכונותו להבטיח לביבי ושטייניץ שקט תעשייתי בזמן שהפריטו את קרקעות המדינה לידיהם של כמה מיליארדרים.

בשנות השמונים והתשעים התבטא אובדן דרכה של ההסתדרות בפיזור הפגנות של עובדים במפעלי חברת העובדים באמצעים אלימים (כולל פעם אחת בה נעשה שימוש בכלבים). מקרים אלו הפכו להיות סמל להתדרדרותו של ארגון עובדים בעל זכויות זה.
מאז זרמו מים רבים ושינויים רבים התחוללו בהסתדרות, אך נראה שהרבה עוד טעון תיקון. מחוייבותו של ארגון עובדים לקדם ולייצג קודם כל את עניינם של העובדים אינה מופנמת ככל הנראה בהסתדרות.
תמונות הכלבים המשוסים בעובדים נשארו חקוקות בזיכרון הציבורי בישראל ככתם על שמה הטוב של ההסתדרות. לקח לה זמן רב להתרחק מהן. אני חושש שהתנהלותה הנוכחית מלמדת שהיא עומדת לאסוף לעצמה כתמים מבזים חדשים במאבקה נגד העובדים.

המאמר מתוך אתר NRG