Archive for September, 2010

אחד הוא לבד; יחד הוא כוח

Tuesday, September 21st, 2010

טובי עמיר, חברת המזכירות הארצית של איגוד מטפלות המשפחתונים, נשאה דברים באירוע פתיחת השנה שנערך באשדוד וקראה לראש העיר, יחיאל לסרי, שנכח באירוע, להצטרף למאבק המטפלות

כבוד ראש העיר, חברותיי המטפלות    ,

השנה הזאת נפתחת בסימן ההישגים האחרונים שאליהם הגענו בעקבות ההתעוררות של   השנתיים האחרונות. בהמשך להפגנה הגדולה מול התמ”ת, הפגישות עם חברי הכנסת והתערבותו של המנכ”ל שרון קדמי – בשיחות אינטנסיביות עם נציגי המטפלות, הצלחנו להשיג הטבה  בשכרנו סה”כ כ – 10% תוספת לשכר כשמתוכם מופרשים באופן אוטומטי 2% לקרן הפנסיה. יש לציין שעד לסגירת הפער האמיתי, הדרך עדיין ארוכה.

בהדרגה, במהלך השנתיים הקרובות, לאחר שהמדינה הסכימה להכיר בכך, תטפס ההכנסה עד לגובה כולל של 10% – כהשלמה  לצורך הפרשה לקרן הפנסיה  ובכך, בבוא העת, תובטח לנו הכנסה לאחר היציאה לגמלאות.

שיפור נוסף הוא שאם עד כה, בימי אבל מדרגה ראשונה, הוכרחנו לדאוג על חשבוננו למחליפה, הרי שמעתה והלאה, יוכרו ימי השבעה, והמטפלת תקבל שכר גם עבור ימים אלה.

קרוב לודאי שלא היינו מצליחים להשיג כל שיפור אלמלא הצטרפותנו לארגון “כוח לעובדים” אשר נתן בידינו הן את הכלים והן את הכוח להתאגד ולהפוך לגוף מוצק שיכול נכון להיום, להתמודד בקיפוח שהיה מנת חלקנו עד עתה. וזאת ההזדמנות לפנות לחברותינו שטרם הצטרפו אלינו עד כה, שיבינו את גודל המשמעות של התארגנות עובדים, ושיחליטו לחבור אלינו להעצמת כוחנו –  יש לזכור כי אחד הוא לבד וביחד משמעותו – כוח!  “כוח לעובדים“!

אגב כך, הרשו לי להודות למטפלות הפעילות כל השנה, אלה שנרתמות לעשייה אפילו בהתראות קצרות  – אם בהתארגנות, סיוע, העברת מסרים, יציאה למחאות, להפגנות ועוד.

ברצוני לפנות לראש העיר היקר שלנו בהצעה, שיהיה ראש העיר הראשון בארץ  אשר ירים את הכפפה לפעול למען מטפלות המשפחתונים. לא עוד “עבדות מודרנית” וניצול בלתי פוסק.

במאבקנו בשנתיים האחרונות, הוכחנו  ללא כל שמץ של ספק כי קיים חוסר צדק משווע בהתייחסות למטפלות המשפחתונים ובחוסר ההכרה בהן בהשוואה לתנאי מטפלות המעונות בסקטורים האחרים.

אדוני ראש העיר, אנא הפוך לחלוץ בתחום, המשך בקו שהוחל בו, חקור ולמד את הנושא ותן מנוף להשגת  צדק ותנאים הוגנים למטפלות המשפחתונים הפועלים בחסות העירייה.

ברצוני לאחל לכולנו שנה פורייה, שנה של עבודה  בלי רגשות קיפוח, שנה של סיפוק ,תוך המשך העלאת קרנה של מטפלת המשפחתונים בידיעה ברורה כי כל השקעה נוספת במטפלת משמעותה – השקעה נוספת בילדים.

מי ייתן ותהא זאת שנה משופעת בבריאות טובה, בשלום ובשלוה ובעבודה מתוך שיתוף למען מטרה משותפת אחת  –  טובת הילדים.

תודה לכולכם!

ועד מטפלות המשפחתונים.

אשדוד, תשרי תשע”א , ספטמבר 2010

חבירה להסתדרות – מכירת ההסכם הקיבוצי

Sunday, September 19th, 2010

זכיתי לראות גווים מתיישרים, ראשים מתרוממים, ומאות אנשים לוקחים את גורלם בידיהם.” ד”ר אורלי שנקר, ממובילות מאבק האוניברסיטה הפתוחה ונציגה באסיפת הנציגים של כוח לעובדים, נפרדת מחבריה לעבודה ותוקפת את החבירה של חלקם להסתדרות החדשה

לחברותיי וחבריי בסניף האוניברסיטה הפתוחה בכוח לעובדים, שלום.

בימים אלה, אני מסיימת את עבודתי באוניברסיטה הפתוחה. זו הזדמנות להודות לכם. ההשתתפות בהקמת הארגון והפעילות בו לצידכם היו עבורי חוויה מעצימה. זכיתי להכיר אתכם: מאות אנשים מרשימים לא רק מבחינה מקצועית ואינטלקטואלית אלא גם – ומבחינתי בראש ובראשונה – מבחינה ערכית. בתקופה זו שבה החברה הישראלית מצטיינת בציניות ואדישות אל מול סיאוב ושחיתות גוברים והולכים, זכיתי לפעול בקבוצת אנשים שמימשו הלכה למעשה ערכים “מיושנים” של חברות, מסירות, נדיבות וכבוד אמיתי לזולת.

 זכיתי לראות גווים מתיישרים, ראשים מתרוממים, ומאות אנשים לוקחים את גורלם בידיהם: מסרבים להמשיך לעבוד בתנאים שהם לכל הדעות לא הוגנים, ודורשים להתחשב בצרכיהם, רצונותיהם ושאיפותיהם – שלהם ושל חבריהם. גילויים אלה של ערכים לא חדלו מלרגש אותי, וזיכרונם ממלא אותי באמונה שגם בימינו המונח ‘צדקת הדרך’ אינו ריק מתוכן ואינו חסר תקווה. אני גם רוצה לשתף אתכם בכאב ותסכול שהרגשתי בימים האחרונים.

רגש זה התעורר בי אל מול חבירתם להסתדרות של כמה מרכזים ומנחים, ביניהם כאלה שבתקופות קודמות היו חבריי למאבק. הכאב והתסכול מקורם בתחושתי, שאותם חברים נכנעו לתעמולה כוזבת שהפיקו אנשי ההסתדרות. חברינו קנו מתועמלני ההסתדרות חרוזי זכוכית זולים של סיסמאות, בחשבם שאלה אבנים יקרות של דאגה לרווחתכם. וכעת חברינו משווקים לכם את הסיסמאות הזולות שהם קנו: סיסמאות בדבר “חוזקה של ההסתדרות וניסיונם של עסקניה”.

אולם, לאיזו מטרה מופעלים חוזק זה וניסיון זה? עיון בפרשיות של הסכמים קודמים בהנהגת ההסתדרות יוביל אתכם למסקנות מעציבות: רווחתם של העובדים אינה בראש מעייניה של ההסתדרות. אזכיר לכם מה שאתם כבר יודעים היטב: בהסתדרות – לא אתם קובעים מה יהיו פניו של ההסכם הקיבוצי! מי שקובע הוא עסקני ההסתדרות (ולא ראשי ההתארגנות ה”חדשה”), ואין על עסקנים אלה שום חובה להתחשב בדעתכם (או בדעתם של ראשי ההתארגנות ה”חדשה”). לפיכך, מי שחובר להסתדרות – כל הדיון בשאלת פרטיו של ההסכם המתגבש הוא לגמרי מיותר עבורו! הביקורת (המטעה) על ההסכם ההולך ומתגבש, מן הסוג שהעלו חברינו אשר הצטרפו להסתדרות, עלולה לסמא את עיניכם: תועמלני ההסתדרות מפתים אתכם באמצעות דיון בפרטי ההסכם – אך מרגע שילכדו אתכם, כל הדיון הזה לא יחייב אותם, והם יחתמו על הסכם כראות עיניהם.

נשאלות שתי שאלות.

האחת: מה עורר את עניינה של ההסתדרות במאבקכם?

והשנייה: מדוע התפתו חברינו לחבור לארגון זה?

בטוחתני, שהתבוננות סביבכם תגלה לכם את התשובות. אך אביע את דעתי.

ובכן, מה עורר את עניינה של ההסתדרות במאבקכם? אתם וצרכיכם מעניינים את ההסתדרות כקליפת השום: שהלוא בעבר, כשפנינו לעזרת ההסתדרות בראשית ההתארגנות, היא השיבה פנינו ריקם. ומה עורר את עניינה בכם פתאום עכשיו, פתאום היום? עניינה במאבקכם הוא אך ורק ניסיון לבלום – על גבכם! – את צמיחתו של כוח לעובדים. בראשית מאבקכם הייתם זקוקים לעזרה, ואז לא היה להסתדרות שום עניין בכם, ורק כוח לעובדים נרתם לעזרתכם. כעת, משהפכתם לארגון חזק ומשמעותי, ששה ההסתדרות לרכב על גבכם – בניסיון לבלום את כוח לעובדים, על מנת ששום מקום עבודה לא יוכל להתארגן כפי שאתם התארגנתם, והיא תוכל לשוב ולנמנם.

ומדוע התפתו חברינו לחבור לארגון זה? חלק מחברינו שחברו להסתדרות הם בעלי יכולות מרשימות, אך הם בחרו שלא לרתום יכולות אלה כדי לקדם את מאבקכם במסגרת הדמוקרטית של כוח לעובדים, ובמקום זאת הם משתמשים בהן כדי לחבל בהישגיכם. חלקם השתתפו גם בעבר בניסיונות לחבל במאבק, הן בתקופת השביתה והן בהזדמנויות אחרות. אשאיר לכם לברר את האינטרסים האישיים של אותם אנשים, ולהסיק מסקנות באשר לערכים המדריכים אותם בפעולתם זו.

אני מאחלת לכם שבעזרת אותם ערכים של חברות וצדק שהאירו את דרככם במאבק עד כה, ימשיך הרוב השקול  לתת גיבוי לאותה הנהגה ערכית שהובילה אותנו במסירות בשנתיים האחרונות, וכי תמשיכו עד לחתימה המיוחלת על ההסכמים, וגם לאחר מכן – לרווחתכם ולרווחתה של האוניברסיטה הפתוחה כולה.

ד”ר  אורלי שנקר היא מרצה להיסטוריה של המדעים  בביה”ס לדתות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. עד לאחרונה עבדה כמרכזת הוראה באוניברסיטה הפתוחה

המאמר מופיע באתר “עבודה שחורה”

“אדונים יוצאים מן הכלל”

Thursday, September 16th, 2010

הנימוק המגוחך כי הפגנות מול בית הסנט מפריעות למהלך הלימודים, מתנפץ לרסיסים קטנים אל עבר אירועים המוניים ורועשים שמקיימות באותו מקום בדיוק, בפתיחת כל שנת לימודים,  חברות מסחריות המעמידות דוכנים, בובות ענק ורמקולים רבי עוצמה, כדי לשווק את מרכולתן. מעוללות הדמוקרטיה באוניברסיטת בן גוריון

 מאת: אורנה עמוס

 “אני נוזף בך על שהמרת את פיו של עובד אוניברסיטה והבאת את האנשים המפגינים לאחר ההפגנה להמשיך וללכת לבית הסנט ולהניח על שולחנה של הנשיאה פתקים המבקשים העסקה ישירה לעובדות הניקיון. בכך פגעת בלגיטימציה שקיבלת ורצוי שלא תפעל כך בעתיד. אני מחזק את ידיך בעשייתך החברתית החשובה”. כך סיכם פרופ’ אביעד ישראלי,  יו”ר הוועדה באוניברסיטת בן גוריון, את דיון ועדת המשמעת  שנערכה לטל בהרב – סטודנט פעיל בתא צ”ח, תא סטודנטים הפועל מעל ארבע שנים לקידום הזכויות ותנאי העסקתן של עובדות הניקיון באוניברסיטה. בעודו אומר דברים אלו ניכרה בעיניו הנעימות שימחה שיש בעולם עוד אנשים כמו האיש היושב מולו.

  היכן תתקיים הפעילות הפוליטית? 

לגבי מקומה של פעילות פוליטית בקמפוס כבר קבע בית המשפט כי כוחה של הפגנה טמון במידה רבה בעצמת הסמלים המלווים אותה. אחד הסמלים הללו הוא אתר ההתאספות או תוואי התהלוכה. רק אם מוכחת ודאות קרובה לפגיעה בביטחון הציבור תיאסר הפגנה באזור זה הידוע כמקום מועד לפורענות. (Kretzmer, D., “Demonstration and the Law,” Israel Law Review, Vol. 19 (1), Winter 1984, pp. 47-153). אחת מצורות הביטוי הבולטות בחברה דמוקרטית הינה ההפגנה. היא מאפשרת ליחיד או לקבוצה לבטא את עצמם על-ידי נוכחות פיזית במקום ובמועד מסוימים ( דוד קרצ’מר, “הזכות להפגין”, עיונים בזכויות האזרח בישראל, התשמ”ד עמ’ 5-6 ).

 האירוע המדובר בוועדה מייצג אירועים דומים שמוקמו במקומות שונים באוניברסיטה, יפים אמנם, אך לא רלוונטיים. ההפגנה הנוכחית הופנתה לנשיאה ולמנכ”ל בדרישה לברר באופן מעמיק מקרה  אלימות מצדה של לאה שלום נציגת הקבלן איתן שמיר (לכאורה)  כלפי עובדת ניקיון וכנגד החלטה פנימית של מחלקת המשק להטיל על העובדות לבצע את עבודתן של חברותיהן, הנעדרות מסיבות שונות מהעבודה, ולא לקבל על כך שכר נוסף.

 ההפגנה אושרה מול הספרייה ושם היא התקיימה. אכן הספרייה היא ליבת האוניברסיטה אין ויכוח על חשיבותם של הספרים בעולם האקדמי. בהפגנה הביטו בנו הספרים מהמדפים, חייכו ואמרו: “רבותי אתם צודקים, אנחנו ספרי הפילוסופיה, הספרות, הכלכלה, יודעים זה מכבר את טענותיכם, אבל פנו שמאלה המשיכו ישר כמה עשרות מטרים תגיעו לבית הסנט – שם יושבים המנכ”ל  והנשיאה – תפגינו מולם.”

 האירוע השני הקורא לנשיאה להעסקה ישירה של עובדות הניקיון אושר אף הוא במקום הכי נידח באוניברסיטה, המקום בו בוחרים זוגות אוהבים לשבת על הדשא ולהיפרד לכמה רגעים מעיניהם של אלפים.  גם לאחר ניסיונות שכנוע נותרו המשתתפים ב”חצר האחורית”.

הנימוק המגוחך שהוצג בוועדת המשמעת ע”י מחלקת הביטחון כי הפגנות מול בית הסנט מפריעות למהלך הלימודים, מתנפץ לרסיסים קטנים אל עבר אירועים המוניים ורועשים במיוחד המתקיימים  באותו מקום בדיוק בפתיחת כל שנת לימודים  – חברות מסחריות מעמידות דוכנים, בובות ענק ורמקולים רבי עוצמה בסמוך לאותם חדרי לימוד, בהם נלמדו נושאים לא פחות חשובים מאלה הנלמדים בזמן הפגנות .

 יו”ר הועדה וחבריו נקלעו למצב בו הם נאלצים לשפוט אנשים ע”פ תקנון שהוכתב להם. אין להם ברירה  הם חייבים, או יותר נכון נאלצים, לשפוט אנשים ע”פ כללים מאד נוקשים וברורים. במסגרת כללים אלו לשיקול דעתם מקום מוגבל, יציאה קלה מהכללים המוכתבים תאלצם לפעול בזירה מורכבת יותר, בזירה פוליטית, שבמרכזה נידונה הסוגיה של חופש הביטוי באוניברסיטה.  זירה שמעבר להישג ידם במסגרת השיפוט . כך הם נקלעים למצב אמביוולנטי מובנה נטולי יכולת להתבסס על הקונטקסט הסובב את המקרה הספציפי שמולם. האמביוולנטיות מתעצמת בשל היותם עובדי אוניברסיטה, וככאלה סביר שידרשו במסגרת מאבקיהם, לפעול לקידום זכויותיהם ומעמדם. במידה וידרשו לנקוט באמצעים חוצי גבולות התקנון כמו התבצרות בבית הסנאט, כפי שקרה בהפגנת המרצים ב- 2008, מה תהיה אז ההצדקה  האתית למעשים אלו ? 

 “כאן נעלם לרוב  כל היגיון וניצח הסעיף: הסעיף חנק, הסעיף טמטם, הסעיף נשף , הסעיף צחק, הסעיף  איים, הסעיף רצח – ולא סלח. היו אלו להטוטי החוק, זוללי אותיות, טורפי הנאשמים, נמרי הג’ונגל האוסטרי, שהיו מודדים את המרחק לזינוקם על הנאשם לפי מספר הסעיף. היו קצת אדונים יוצאים מן הכלל ( כפי שהיו גם במטה המשטרה) שלא נהגו כל כך בכובד ראש בחוק, שהרי בכל מקום אתה מוצא שושנה בין החוחים.” ( ירוסלב האשק : החייל האמיץ שוויק, פרק 3 שוויק לפני ועדה רפואית עמוד 29 )

 בעודי צופה בדיון ועדת המשמעת עלתה בי הבנה כואבת, הבנה כיצד מוסד יכול להפעיל את כוחו ולאלץ את יושביו לפעול לפי הצו שקבע באופן חוקי לגמרי .

 ביד אחת יכול המוסד להתעלם מאלימות שהופנתה ( לכאורה) כלפי עובדת ניקיון, להחליט באופן שרירותי, לא חוקי ולא שקוף החלטות פוגעניות שישפיעו על ציבור רחב  של 200 עובדות ניקיון. ובידו השנייה לפתח מנגנון בירוקראטי שמקבע כל יכולת התנגדות רלוונטית באמצעות יכולתו לקבוע היכן תמוקם ההתנגדות הדמוקרטית, המוכתבת לו מבג”ץ,  ובכך לרוקן מתוכן את יכולתם וזכותם של האנשים להשפיע במקומות בהם הם חפצים להשפיע. כלומר, המוסד מפתח מנגנונים ששומרים על החלטותיו באופן חוקי. וכל החוצה את הגבול הניתן בהגדרת המגבלות הללו דינו להישפט בועדת משמעת. עובדיו של  המוסד, המושך בכל החוטים, באופן מתואם ומסונכרן, פועלים ע”פ חוקים ותקנות, שבד’ אמותיהם נשמעים הגיוניים, אך בקונטקסט הרחב מקבלים משמעות ציבורית המשליכה והפוגעת במרכיב הבסיסי והמהותי של חברה דמוקרטית.

יתרה מכך, הפעלת כוח זה מופנית גם כלפי עובדות הניקיון, מעצם דרך העסקתן הנוכחית.  העובדות נתונות ביחסים חברתיים פטריארכאליים עם המעסיק, קבלן כוח האדם, שהוא הכוח המניע של מנגנון פרנסתן. מנגנון זה פועל תוך ניצולן, ושותפים לו המדינה, מערכות הכלכלה הציבוריות שלה, והאוניברסיטאות המצויות עמו בהסכם ומאפשרות את הניצול בחסותן. במצב זה, הפועלות לא מצליחות לשרוד אלא תוך ויתור על זכויותיהן ותחת איום מעורר אימה שאם יפצו את הפה יאבדו את מקום העבודה. ההסדרים ומבני הכוח הכלכליים והחברתיים מעניקים כוח רב עוצמה למעסיקים, ושוללים במקביל את הכוח מקבוצה גדולה של נשים המועסקות בתעסוקת עוני. שלילה זו של הכוח, של הצרכים, של האינטרסים ושל הרצון החופשי היא שממקמת אותן כחפצים או כסחורה עוברת לסוחר.

 שלילה זו נעשית באופן ישיר ועקיף, באופן חוקי ובאמצעות פרקטיקות עוקפות חוק. ההחפצה –  הפיכת האישה לחפץ –  אינה סטטית אלא יוצרת תנועה דו-כיוונית של העצמה והחלשה מתמדת: הגברת תחושת הכוח אצל המעסיק, ומנגד החלשת העובדת, מִשטורה, הקטנתה, שלילת עצמאותה ומחיקת תחושת הערך העצמי שלה. (מתוך נייר העמדה מעובדות קבלן לעובדות מן המניין – העסקת עובדות הניקיון באופן ישיר על-ידי אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2010)

לשמחתי, קיימים אנשים מסוגו של טל בהרב אשר אינם יכולים לפסוח בין הסעיפים לנוכח חשיבות השינוי הנדרש והכורח המוסרי בביצועו.

 לצפייה בתמונות, הקישו למטה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

“אנחנו רוח הרפאים של מרקס”

Wednesday, September 8th, 2010

פעילותם של בוגרי השומר הצעיר בארגון “כוח לעובדים” מסמנת עוד שלב בהתגייסותן של התנועות הכחולות למאבקים למען סולידאריות וצדק חברתי. קבוצה של בוגרי השוה”צ, שמרכזה בקיבוץ פלך, ממלאה תפקיד מרכזי במאבקן של מטפלות משפחתוני התמ”ת על תנאי העסקתן והתאגדותן; במאבקם של מורי קרן קרב על זכויותיהם; בהקמת ועד של עובדי הניקיון באוניברסיטת בן גוריון, וזאת רק רשימה חלקית. סיפור אופטימי לשנה החדשה      

מאת עזרא דלומי

הם פועלים בקרב דלת העם; אצל הפרולטריון; בין עובדי קבלן; בין מקבלי שכר רעב; בין אלה המועסקים בשיטת הדלת המסתובבת, כדי למנוע מהם קביעות; בין מטפלות קשות יום במגזר הערבי, החרדי והחילוני; הם נמנים על קבוצה מתרחבת של צעירים שנכנסו לזירה  שהשמאל הישראלי הפקיר – הזירה הכלכלית חברתית – לטובת מתן בלעדיות לשיח השטחים וזכויות האזרח, כאן ובחו”ל; הם נכנסו לשדה בור נשכח, שהפרחתו מחדש כרוכה בהרבה יזע, ברצון גדול ובעיקר באמונה יוקדת. 

 “הם”, לעניינו כאן, זאת קבוצה של כעשרים מחברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר. מרכזה בקיבוץ פלך, אך יש לה שלוחות במקומות נוספים בארץ. “הם” זאת חבורה שעוסקת באלף-בית של מאבק מעמדי: ארגון עובדים מקופחים – מהשוליים של השוליים של שוק העבודה – למאבק על זכויותיהם: על הזכות להתאגד; על הזכות לשכר מינימום (לפחות); על זכות לנהל מו”מ קיבוצי; על נושאים שנחשבים ליסודיים ביחסי עבודה ונשחקו ונהרסו עם השנים; על נושאים שהשמאל הישראלי מזמן לא מהווה להם כתובת; למען קבוצות שההסתדרות הכללית, כך נדמה, רואה בהן “חצר אחורית”.

 הפלטפורמה לפעילותה של הקבוצה, הוא ארגון “כוח לעובדים” שקם לפני כארבע שנים ביוזמתם של ד”ר עמי וטורי, ד”ר ליאת יקיר, עו”ד איתי סבירסקי ושי כהן. המניע למהלך ההקמה של הארגון הייתה השביתה הגדולה של סבלי נתב”ג. וטורי, חוקר מדינת הרווחה הסקנדינבית, אז דוקטורנט שהתפרנס מעבודה בת כמה שנים כסבל, חש שהסכמי העבודה בנמל מעוותים ובלתי אפשריים. “הייתי חבר בוועד הפעולה של העובדים הארעיים השובתים וההסתדרות לא היתה איתנו”, הוא מסביר, “זאת הייתה חוויה מצלקת, גיליתי כל מיני הסכמים שמפרידים בין עובדים קבועים לארעיים, הוועד שם הוא לא מהוועדים השקופים בעולם. קשה היה למצוא שם סולידאריות פועלית. הבנו שיש צורך בהתארגנות אלטרנטיבית. זאת הייתה ההתחלה של ‘”כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי.'”

 המשרד הוא הלפ-טופ והסלולארי

החבירה של אנשי השומר הצעיר ל”כוח לעובדים” היא תוצר של חיפושי דרך, תחושה של אי נחת מהעוולות החברתיות בארץ ורצון לעשות מעשה. את הרקע לפעילות סיפקה בעיקר תכנית “חכמ”ה” (חברה, כלכלה, מחשבה היסטוריה) שיזם פרופ’ דני גוטוויין, במסגרת המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. עמי וטורי הוא בין המרצים בתכנית זו ש”מגנטה” אליה כמה מבוגרי השומר הצעיר שהתרבו בשיטת חבר מביא חבר.

 כך, למשל, דפנה שני (26), בוגרת השומר הצעיר בקרית אתא, המתגוררת כרגע בפנימיית רעות שבהרי אפרים ובקרוב תצטרף עם חברי הגרעין שלה לפלך. היא לומדת בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, שם נחשפה, בעקבות חברה יובל, לתכנית חכמ”ה. היא שמעה סדרת הרצאות על וטורי הכלכלה הסקנדינבית ו”נשבתה”. כיום היא חברה בוועדת הבחירות הארצית של “כוח לעובדים”, מלווה את תהליכי הבחירות בסניפים ואת ההתאגדויות. הוועד הראשון שהשתתפה בהקמתו היה של האגודה לזכויות האזרח. “לא היה שם ועד והם התאגדו ב’כוח לעובדים'” היא מספרת, “ערכנו את הרישומים, הדרכנו בקלפיות, פיקחנו על הנהלים”. הבחירות של ועד סניף עובדות הניקיון באוניברסיטת בן-גוריון, שבאו אחר כך, היו עבורה חוויה נוגעת ללב: “ראיתי נשים מתחתית הסולם התעסוקתי עושות פוליטיקה, נאבקות על זכויות יסוד. עובדות קבלן שרוצות לעבוד ישירות מול האוניברסיטה ולא דרך מתווכי כוח אדם. מעולם לא התרגשתי מבחירות כפי שהתרגשתי שם. הן גילו את כוח ההתארגנות. עזרתי לקבוצה חלשה וחסרת כוח להתארגן ואנחנו ממשיכים במאבק. יש רצון להצליח.”

העבודה, היא מדגישה, נעשית בהתנדבות: “יש החזר הוצאות, על פעילות – אין תשלום”.

 – יש לך משרד?

“המשרד הם הלפ-טופ והטלפון הנייד, אין לנו משרדים. ישיבות מקיימים בבית התנועה, או בבתי קפה מזדמנים. כך חוסכים בעלויות.”

 –  יש לך מספיק ידע וסמכות כדי לפקח על מערכות בחירות?

“אנחנו צוות שלם שמטפל בבחירות, ישנם סמינרים, ימי עיון, לימוד תקנונים. העובדים מקבלים אותנו.”

 מפלך תצא תורה   

כאמור, מרכזה של קבוצת פעילי כוח לעובדים מהשוה”צ – כשני שליש מהם – נמצא בפלך שבגוש תפן, קיבוץ שמאז הקמתו לפני כשלושים שנה, ידע עזיבות וחילופי אוכלוסין, והיום הוא פועל במודל שניתן לכנותו “שיזורי”. יש בו חמישה גרעינים שכל אחד מהם חי ברמת שותפות לפי בחירתו – מחלקית ועד מלאה. כ-70 בוגרים גילאי 25-38 ועוד 20 ילדים חיים במקום, וישנה גם קבוצת מבוגרים מעולי רוסיה שנותרו בו מאחד מגלגוליו הקודמים. כרגע עוסקים שם בשיפוץ כמה מהבתים הישנים כדי להכשירם לקליטה של אנשים נוספים. יש בקיבוץ מעט ענפים חקלאיים, אבל רוב חבריו עוסקים בתחומים חינוכיים וטיפוליים ובמקצועות חופשיים.

 בפלך אני פוגש את רוני כץ ותום דרומי, שניהם בני 28, שניהם סטודנטים הפעילים ב”כוח לעובדים”, שניהם חברים בגרעין נמרוד (גרעין בשותפות מלאה), שניהם ניצבו לאחרונה בעין הסערה. כץ, כמי שליווה את עובדי אקרשטיין בראש פינה וכעת מלווה את עובדי קרן קרב, דרומי המרכז את ליווי איגוד מטפלות המשפחתונים ב”כוח לעובדים”.

***

התארגנות מטפלות משפחתוני התמ”ת – שמטפלות בילדים בביתן, כדי לאפשר לאמהותיהם לצאת לעבודה –  פרצה לאחרונה לתודעה הציבורית, הן בשל הפגנתן המרשימה מול משרד התמ”ת בירושלים; הן בשל הרכבה של ההתארגנות, הכוללת מטפלות מן המגזר הערבי, החרדי והחילוני, והן בשל תנאי העסקתן המחפירים. משרד התמ”ת שוכר את שרותיהן של המטפלות כקבלני משנה, כדי שלא יצטרך להכיר בזכויות המגיעות להן כתוצאה מהעסקה ישירה.

דרומי – המחלק את זמנו בין לימודי מחשבים ומשפטים, ועבודה בבית תכנה בצבעון – רואה בהחלטתן של המטפלות להתארגן ובהצטרפותם של המגזר הערבי והחרדי למאבק, צעד חשוב, אולי פורץ דרך. התאגדות של נשים במגזרים כל כך פטריאכליים, איננה דבר של מה בכך.

 דרומי החל את פעילותו בכוח לעובדים לפני כשנה וחצי במסגרת עבודתו באגף המשימות בתנועה והמשיך בה ביתר שאת עם תחילת לימודיו באוניברסיטת חיפה, לפני כשנה. “אני מורגל בפעילויות שטח ומאבקים חברתיים”, הוא אומר, “הייתי עם מסע הנכים, במאבק הקרקעות, אני מלווה את מאבקה של משפחת שליט”. 

 קיפוח זועק

בסיפורן של מטפלות המשפחתונים יש שילוב של ערלות לב וסבך בירוקראטי מעצבן ומתיש. קשה לתאר עד כמה. הן הקורבן כל אימת שרשויות מקומיות נקלעות לגרעון, הן חשופות למניפולציות של גורמים קבלניים שמקבלים כסף מהמדינה בהתאם למספר המשפחתונים שהם פותחים ומשלמים למטפלות לפי מספר הילדים שהן אומנות. כך יש לגורם הפרטי המפעיל אינטרס לפתוח הרבה משפחתונים שבהם לכל מטפלת יהיו שניים שלושה ילדים (במקום חמישה). הקבלן מקבל הרבה, לפי מספר המשפחתונים הגדל, המטפלת מקבלת מעט, לפי מספר הילדים הפוחת.

“אנשים מתקשים להיאבק על זכויותיהם בגלל חוסר האמון שלהם ביכולתם להשפיע”, אומר דרומי, “זו בעיה של החברה המודרנית. הסיכוי ליצור חברה מתוקנת, הוא בהתאגדויות מקומיות בתחומי התעסוקה והחיים בכלל, באופן שיחזיר לאזרחים את יכולת ההשפעה. להתאגדות יש כוח, אנחנו רואים את זה בחוף פלמחים, באסדת הגז, בהולילנד, במאבק נגד הפרטת הקרקעות, אפשר להחזיר את השליטה במרחב הציבורי לידי האזרחים.”

 -מה השגתם במאבק המטפלות?

“הצלחנו לאגד 1,500 מטפלות ב-25 סניפים, שליש מהן מהמגזר הערבי, שליש מהחרדי, שליש מהחילוני. יש לכל סניף מלווה שאנחנו מדריכים. ארגנו שביתה ארצית גדולה. המטפלות החלו להבין שלהתאגדות יש כוח. בשנה שעברה הצלחנו להשיג העלאה של 450 ₪ בחודש, אך הן עדיין מתחת לשכר המינימום. מטפלת שמגיעה לחמישה ילדים בקושי מרוויחה שכר מינימום. המו”מ עם האוצר והתמ”ת נמשך והכוונה היא להמשיך במאבק. הפעילות שלנו מצליחה להעיר את שוק העבודה.”  

 חרדיות וערביות התאחדו

שתיים מנציגות המטפלות העובדות מול תום דרומי הן רחל אברהם מבני ברק ופתחיה מסארווה מהכפר ערערה במשולש. רחל אברהם, אם ל-11 ילדים, מטפלת במשפחתונים כבר עשרים שנה. היא משתכרת נטו 3700 ₪ בחודש. יש לה סיפורים על עצירת משכורות בשל גירעונות ברשויות, על פיטורים וחידוש חוזה כל שנה כדי להימנע מקביעות, על תנאים מקוממים. אל “כוח לעובדים” הן הצטרפו כשהתחילו להוציא את המשפחתונים מידי הרשויות ולהעבירם לידים פרטיות, לפני כשלוש שנים. “התחילו לפתוח משפחתונים פרטיים בטירוף ולהפחית את מספר הילדים בכל משפחתון”, מספרת רחל, “בחוסר ברירה הגענו לכנסת אל משה גפני ושלי יחימוביץ’. שלי אמרה: ‘אתן חייבות להתאגד במסגרת כלשהי והפנתה אותנו אל עו”ד איתי סבירסקי, המשפטן של כוח לעובדים. היינו בין הראשונים שהתאגדו ב’כוח לעובדים’.”

 – מתי התחלתן לעבוד עם תום דרומי?

“תום התחיל ללוות אותנו לפני שנה ורבע. הוא מייעץ לנו למי לפנות, בא איתנו לדיונים בכנסת, הוא נכנס בגדול לנושא של המשפחתונים. כשיש מישהו שמכוון וחושב ביחד איתנו – זה תורם הרבה. עברנו הרבה דברים ביחד. להפגנה שלנו הגיעו 700 מתוך 1500 מטפלות. זאת הייתה הפגנה בעלת עוצמה בזכות הארגון של תום והמלווים האחרים. הכול תקתק”.

 -מה השגתן?     

“אני עוד לא יודעת להגיד. כשקורה משהו טוב חברי הכנסת באים ראשונים לבשר לנו. כרגע אף אחד מהם לא בא לבשר, אז קשה לדעת אם יש התקדמות. אולי נשוב להפגין”.

 -בעצם למה לא התארגנתן בהסתדרות הכללית?

“נפגשנו עם הנציגים שלהם לפני שנפגשנו עם ‘כוח לעובדים’. הסברנו להם את מבנה היחסים המורכב שלנו כעצמאיות מול הרשויות המקומיות. הרגשנו שזה עושה להם כאב ראש. לאבי גלילי, רכז מחוז המרכז בהסתדרות, היה רצון, אבל הוא החליט להרים ידיים. בסוף החיזורים שלנו לא נענו”.

 ***

חצי שעה לפני תום צום הרמדאן, פתחיה מסארווה, אם לחמישה, ונציגה של 800 מטפלות  במגזר הערבי, מקצרת במילים. היא קיבלה פנייה להצטרף להתארגנות המטפלות ב”כוח לעובדים” והפיצה אותה בין חברותיה. הקריאה נענתה בחיוב והמטפלות הערביות התאגדו הלכה למעשה. “תום עוזר לנו” היא אומרת, “הנציגות שלנו נפגשות איתו פעם בחודש ולפי הצורך. הוא בא איתנו לכנסת, למשרדי הממשלה.”

-ויש תוצאות?

“השגנו שיפורים בתנאי העבודה כמו אפשרות לעבוד חמישה ימים בשבוע, יש קצת תוספות שכר, הורדנו את עלויות הביטוח בעזרת ‘כוח לעובדים’, אבל גם אחרי כל זה, השכר במגזר הערבי הוא מאוד נמוך. הנטו שנשאר למטפלת הוא 2500 ₪.”  

כשלון חמוץ מתוק

רוני כץ נמצא לקראת סיום את תפקידו כמזכיר פלך ובפתחם של לימודי תואר שני בפסיכולוגיה. בפעילותו ב”כוח לעובדים” ניסה לשחזר את ההישג של הארגון  במפעל אקרשטיין בירוחם, גם בראש פינה. לפני כשנה הכיר בית המשפט בהתאגדות עובדי המפעל בירוחם במסגרת “כוח לעובדים” כ”יחידת מיקוח נפרדת”, ללא קשר לשלוחות האחרות של המפעל – באשדוד, בראש פינה ובהרצלייה. עבור “כוח לעובדים” זה היה הישג עצום – לארגן ועד במקום שנזנח על ידי ההסתדרות במשך שנים. זאת היתה גם בשורה משמעותית עבור התארגנויות ראשוניות במפעלים שדורשות הכרה, בנפרד משלוחות אחרות במפעליהם.  ההסתדרות, כמו עבור הנהלת המפעל, ראו במהלך זה מקור לדאגה. רוני כץ, ששימש עד במהלך התביעה של עובדי המפעל בירוחם, שמח על ההצלחה. אבל לא לזמן רב. כדי למנוע הקמת עוד ועדים עצמאיים נוספים, פעלה ההנהלה ליצירת ועד עובדים אחד למפעל בחסות ההסתדרות, מהלך שקיבל תוקף מבית הדין הארצי לעבודה. בהסתדרות הביעו קורת רוח, בכוח לעובדים הביעו אכזבה, אך התנחמו בכך שפעילותם בירוחם הביאה להתאגדות של כל עובדי אקרשטיין ולחתימה על הסכם קיבוצי.

 רוני כץ: “‘כוח לעובדים’ מאתגר את ההסתדרות ואנשי ההסתדרות מודים בכך. הם לא יכולים להיות אדישים אלינו. ההסתדרות צריכה להביא קבלות. במציאות שנוצרה, זה טוב שיש כמה ארגוני עובדים. מטפלות המשפחתונים הגיעו אלינו אחרי שלא קיבלו תשובה מההסתדרות. העניין הוא להעניק לעובדים יכולת להגן על זכויותיהם. יותר ארגונים זה יותר אפשרויות. בשבדיה יש הרבה ארגוני עובדים שפועלים ביחד. חשוב שהעובד יוכל להגן על עצמו ולהשפיע בצורה דמוקרטית על מקום העבודה שלו. המערכת היום ריכוזית מדי. מייצגי העובדים בהסתדרות מחולקים לפי אזורים, הם לא נציגים של המפעל שלהם. לעובד קשה יותר להשפיע בצורה הזאת.”

כיום שקוע רוני כץ בסיוע להתארגנות של 4000 עובדי קרן קרב שסיפורם, בתמצית, הוא שכפול של הרבה סיפורים אודות פגיעה בזכויות עובדים: פיטורים שנתיים והחתמה מחדש, אי תשלום על ימי מחלה, אין החזרי נסיעות. לדבריו, ההתארגנות של עובדי הקרן גלויה וההנהלה יודעת עליה: “אני מגיע לחוגי בית, מצרף עוד ועוד חברים, עובדי הקרן משקיעים בזה הרבה מאמץ, אני פעיל בזה גם במגזר הערבי. עד כה לא היו סנקציות נגד ההתארגנות”.

הפגנה מטריפה

בשנה הבאה יעלה גלי רכבי (24), יחד עם חמשת חבריו לגרעין “באמת” לפלך כדי להרחיב את מעגל הקבוצות שם. גלי הוא אחד מחברי קואופרטיב ההגברה “שומעים חזק”, שם הוא משמש כרגע כסבל, אבל לומד את הפרטים הטכניים של המקצוע, כדי להתקדם. עד שיעלה לפלך הוא גר יחד עם חבריו בדירה שכורה בפנימית רעות בהרי אפרים ומלווה את סניף נתניה של איגוד מטפלות המשפחתונים. רכבי, בן קיבוץ יחיעם, למד בתכנית חכמ”ה במסגרת לימודי BA כללי ומשפטים ונדלק, כדבריו.

משנתו סדורה: “גדלתי בתנועה על נושא של מאבק, מעורבות וחתירה לשוויוניות. זה רץ בשומר הצעיר. לפני שנתיים היה מאבק של עובדי גן המדע במכון וייצמן והתחלתי להבין את כוחה של ההתארגנות. המאבק על מקום ותנאי העבודה כדרך לשינוי חברתי, מאוד תפס אותי. אני מלווה את סניף נתניה של המטפלות ורואה איך הן מקבלות פחות משכר מינימום. זאת התחתית של התחתית. מה שיפה ב’כוח לעובדים’ זה שמקומי כמלווה הוא מינורי. אני מלווה את מובילות הסניף שעימן אני עובד – קובע יום, פגישות, מתכנן דברים. אני ילד, את עיקר העבודה הן עושות בעצמן. השתתפתי בארגון ההפגנה הגדולה של המטפלות. זה היה משהו מטורף. ערביות, חרדיות, חילוניות, שבתו בפעם הראשונה בחייהן, על אף כל האיומים. זה מדהים לראות אותן נלחמות בוועדת הכספים. להתארגנות יש כוח. הלוואי והתנועה הקיבוצית הייתה משתתפת בזה.       

יש ויכוח בשומר הצעיר אם ללכת עם ההסתרות או עם ‘כוח לעובדים’. כרגע אין עמדה תנועתית מוצהרת. המלחמה על אקרשטיין נעשתה על ידי עורכי דין, לא על-ידי פעילים. אני לא מזדהה עם ההסתדרות וחושב שהיא צריכה להפסיק להתחרות ב’כוח לעובדים’ ולאפשר לנו לפעול. בעיני קורה כאן משהו מאוד יפה.”

5000 משלמי דמי חבר

“אצלי התנועות מתערבבות”, אומר עמי וטורי בתשובה לשאלה לגבי הדומיננטיות של השומר הצעיר ב”כוח לעובדים”, אבל אחר כך הוא מונה גם את אלעד מתנועת הבוגרים של המחנות העולים כמי שממלא תפקיד מרכזי בארגון ומוסיף שיש גם קשר עם אנשים מיוצאי הנוער העובד (“דרור ישראל”), שהיא תנועה הקשורה להסתדרות. אבל בעיקרו של דבר, המפגש באוניברסיטת חיפה יוצר מצב של חבר מביא חבר.         

 – ממה אתם מתקיימים?

“אנחנו לא ארגון קטן. יש לנו 5,000 חברים המשלמים דמי חבר ואנחנו מייצגים 10,000 עובדים. הקיום שלנו הוא ממיסי חברים – 120 ₪ לשנה ממי שמרוויח פחות מ-4000 ₪; 300 ₪ לשנה ממי שמרוויח יותר מ-4000 ₪. צריך לקחת בחשבון שאין לנו הרבה הוצאות. אין לנו משרדים, הרבה עבודה נעשית בהתנדבות, יש תיבת דואר וכתובות להתקשרות.”

– מה הייחוד שלכם?

“בשונה מההסתדרות, הבחירות אצלנו נערכות בזיקה למקום העבודה; כל הדרגים ברי הדחה ע”י הדרגים שמתחתיהם; תדירות הבחירות למוסדות אצלנו היא גבוהה – אחת לשנה; המבנה שלנו מאוד פשוט, לא צריך דוקטורט כדי להבין אותו.

אחד הדברים החשובים ב’כוח לעובדים’, זאת האפשרות ליישם מאבק סוציאליסטי ביומיום ולא בתיאוריה. זה מאבק מעמדי יומיומי של אנשים שבמאבק הסוציאליסטי מלהיב אותם. אנחנו רוח הרפאים של מרקס.”       

ההישג

בין סיום כתיבת הכתבה לבין הופעתה, זכו מטפלות המשפחתונים להישג חשוב. בעקבות הפגנותיהן, לאחר יום השבתה ופעילות נמרצת בכנסת, נפגש מנכ”ל משרד התמ”ת עם נציגותיהן (ב-22.8.10) והושגו ההסכמות הבאות:

א. העלאת תעריף המשפחתונים ב-4%. העלאה מצטרפת להעלאה של 6.5% בשנה שעברה ומייצגת העלאת שכר של כ-750 ₪  בשנתיים האחרונות.

ב. הסדר פנסיה – בשלוש השנים הקרובות המדינה תפריש במספר פעימות סכום נוסף שיוגדר לפנסיה. המדינה תפריש כ-10% והמטפלת תפריש כ-5%. מדובר בפעם הראשונה בו יפריש התמ”ת סכום לפנסיה עבור המטפלות.

ג. תשלום עבור ימי אבל – המטפלת והמחליפות יקבלו שכר על ימי השבעה.

ד. הוסכם על פיקוח הדוק על הרישום למשפחתונים ופתיחת משפחתונים חדשים תוך דאגה לשיבוץ מלא של ילדים במשפחתון. 

ה. ארגון כוח לעובדים ישותף בדיונים על שינויי מדיניות במשפחתונים ויוזמן להביע את עמדת המטפלות.

“התמ”ת מתחיל להכיר בעוולות הנגרמות לנו” מסבירה עליזה ידעי ממובילות המאבק. “לצערי זה קורה רק בדרך של מאבק. הצלחנו להביא לעליה במשכורת אך רק לאחר ימי השבתה ומחאה ציבורית. מאבקנו לא הסתיים בזה. סוכם על המשך מו”מ עם משרד התמ”ת לשיפור זכויות המטפלות”.

 המאמר מתפרסם ב”דף הירוק” (7.9.10)ׂ

 

 

כוחו של קומץ מנהיגים מאוחדים

Monday, September 6th, 2010

רק קומץ מנהיגים מאוחדים, אמיצים ואנושיים יכולים לחולל שינויים חברתיים הנשענים על המוסר שבדבר.  דברי יו”ר וועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן-גוריון הגב’ מרי ונסובסקי 

 5.9.2010  הרמת כוסית חגיגית לכבוד ראש השנה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון בנגב. האולם מלא עד אפס מקום, עובדות מתרגשות ממפגש משותף המחזק את הסולידאריות ביניהן ומחזק את כוחן.  יו”ר ועד הסגל הבכיר, פעילים ומתנדבים מכבדים בנוכחותם.  התרגשות עצומה באולם, הרמת כוסית ראשונה בנוכחות הנשיאה פרופ’ רבקה כרמי, ציפיות רבות מופנות כלפיה, אולי השנה תעשה מהפך בדפוס העסקה הקבלני ותכריז על העסקה ישירה של עובדות הניקיון? אולי תהא האישה המנהיגה הראשונה המובילה שינוי בלתי שגרתי המנוגד לכללי שוק התעסוקה הפוגעני? אולי תצא הבשורה מהפריפריה ותהיה היא הראשונה המביאה לתיקון חברתי חשוב זה?   יו”ר הועד מרי ונסובסקי, חברות וחברי הוועד מברכים את העובדות באלו המילים ומפנות מבטן אל הנשיאה בבקשה נשים אל מול אישה שיכולה לשנות הרבה בחייהן: 

 “בוקר טוב לכולם. שמי מרי ונסובסקי ואני ממש גאה לעמוד כאן, כיו”ר ועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון  ולברך אתכן לכבוד השנה החדשה בהרמת כוסית של עובדי הניקיון באוניברסיטה.

 התקדמנו הרבה מאז בחירת הוועד הראשון לפני כשנה וחצי, בעיקר פיתחנו מודעות לזכויותינו הסוציאליות והחברתיות, וגם למדנו לדרוש אותן.

במשך שנות עבודתנו הרבות כעובדי קבלן היינו מופלים לרעה מכל הבחינות, מאוניברסיטה קיבלנו יחס מתנשא ומנוכר כי אנחנו לא שייכים, מן הסתם עובדי קבלן – שזה באופן אוטומטי שם אותנו בעמדת נחיתות ומהקבלן ונציגתו קיבלנו חוסר כבוד מוחלט כאדם וכעובד גם יחד.

עבדנו ועודנו עובדות תחת שלטון פחד ואיומי פיטורים כמעט יום יומיים. רק כי מה לעשות? אנחנו עובדי קבלן.

 אבל לפני כשלוש שנים עקב פיטורים המוניים על ידי הקבלן אמרנו די לניצול ולהשפלה, ובעזרתם הגדולה של הסטודנטים הנפלאים של ארגון צ”ח – סטודנטים למען צדק חברתי – , בתמיכתם הרבה של קואליציית חברים רחבה שאיכפת להם . . אבל בעיקר ובגלל הכוח והאומץ שלכם עובדים יקרים, עשינו את הבלתי אפשרי, נשארנו בעבודה וגם הצלחנו להתארגן בארגון ‘כוח לעובדים’ שבעזרתם ה ע-נ-ק-י-ת הקמנו ועד ראשון של עובדי ניקיון באוניברסיטה. הנציג של כוח לעובדים אסף בונדי מלווה אותנו בנאמנות אין קץ יום-יום.

 יו”ר הוועד הראשון, מר גיל שטח עבד קשה לפלס לנו את הדרך למאבק והכניס לתודעת כולם את קיום הוועד של עובדי ניקיון.

חברי הוועד משקיעים הרבה עבודה אחרי שעות העבודה באוניברסיטה על מנת לשפר את תנאי עבודתנו.

 אנחנו נאלצים להלחם על הדברים הכי פשוטים שכל עובד אוניברסיטה מקבל אותם כמובן מאליו, כמו למשל לקבל שכר על תוספת עבודה, כמו אפילו להשיג את האולם הזה לשעה להרמת כוסית, או להפעיל את המזגנים בחום הקיץ הלוהט מ-6 בבוקר כשאנחנו מגיעים ולא רק מ-7:30 אחרי שעובדי האוניברסיטה מתחילים להגיע.

מצפה לנו עוד הרבה עבודה, ובעזרתכם ובתמיכתכם, השמיים הם הגבול.

 ברצוני להודות בשם כל חברי הוועד למר שמעון ישי שאפשר לנו לקיים את האירוע הזה ומאחלים לו שנה טובה.

אני רוצה לסיים בברכה חמה לנשיאת האוניברסיטה הפרופ’ רבקה כרמי, שאני אישית מעריצה, שמכבדת אותנו בנוכחותה ותכבד בברכתה.

רק קומץ מנהיגים מאוחדים, אמיצים ואנושיים יכולים לחולל שינויים חברתיים הנשענים על המוסר שבדבר.

 אני מאחלת לך גברתי הנשיאה ולאוניברסיטה, שאת עומדת בראשה, שתובילו בשינוי וצדק חברתי, שתבחרו להיות סמל ומופת לכל מוסדות הציבור, בשינוי מהפכני של ההעסקה הקבלנית, שפוגעת בציפור נפשם של העובדים”.

 

ניצחונן של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון

Wednesday, September 1st, 2010

בסיפור הבא אין חסד, אלא זכות. הזכות של גב’ מרי ונסובסקי וחברותיה, עובדות הניקיון באוניברסיטת באר שבע, לאוויר ממוזג בשעות עבודתן. העובדות, המנקות את מבנה האוניברסיטה בקבלנות – עמידה בזמנים קבועים לכל קומה וכל בניין – נאלצו לעבוד ללא מזגנים. מזגני האוניברסיטה לא פועלים מחוץ לשעות העבודה, ועבודתן לא נחשבת כ”עבודה”. סיפור על מאבק שצלח (מתוך “עבודה שחורה”)

מאת אורנה עמוס

במחקר מקיף שנערך על ידי קלימטולוגים במכון גודארד לחקר החלל של נאס”א הסתבר כי2010 הייתה השנה החמה ביותר לפחות ב-120 השנים האחרונות. אבל כל זה לא מעניין בכלל.

בעוד רוב העובדים בישראל ספונים במשרדים ממוזגים משעה 8:00,  ברחבי  אוניברסיטת בן גוריון עבדו עובדות הניקיון משעה שש בבוקר ללא מזגנים. בשעה 8:00 הן שטופות זיעה ועצבניות. מי יכול להעלות על דעתו בחום הקודח של יולי אוגוסט בישראל לעבוד ללא מזגן, אפילו בישיבה ללא תנועה, אדרבא בניקיון?

לאחר שנתיים של מאבק עיקש על הזכות להתאגדות במסגרת כוח לעובדים ועל קיומו של וועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון, החל הוועד את פעילותיו לשנה זו בפתיחה מוצלחת ובהישג מרשים.

אחת התלונות שהפתיעה ועוררה תמיהה  הייתה שבחודשי הקיץ מזגני האוניברסיטה מופעלים רק מהשעה שמונה בבוקר, עם הגעתם של מרבית העובדים. העובדים המגיעים בשעה זו זוכים למשרדים ומסדרונות צוננים וקרירים, בעוד עובדות הניקיון מטפטפות זיעה  לאחר שעתיים של עבודה קשה ללא מזגן.  כל זאת למה ?  האוניברסיטה חוסכת בהוצאות החשמל הכרוכות בהפעלת  המזגנים, הפעלה שעולה מאות אלפי שקלים לקופת האוניברסיטה והחיסכון אליו היא נדרשת מצד האוצר ומדינת ישראל מביא אותה לעיתים לקבל החלטות שגויות כמו זו.

הגב’ מרי ונסובסקי ,המובילה את סניף עובדות הניקיון של האוניברסיטה בארגון כוח לעובדים, הצליחה בטיפול עיקש, אסרטיבי ובדרכי הנועם האופיינים לה להביא את מקבלי ההחלטות באוניברסיטה להפעיל את המזגנים כבר מהשעה 6:00. היא פנתה בכתב ובע”פ לרשויות השונות באוניברסיטה (מחלקת המשק, סמנכ”ל כספים ולאגף תחזוקה ולוגיסטיקה) אחראיות הבניינים הפנו בקשות ישירות לאבות הבית הממונים על הבניינים. למרות שבמרבית הבניינים הופעלו המזגנים עדיין יש כמה ספורים שאין בהם מיזוג.

המציאות הזו מחדדת את הסוגיה המרכזית של הנזקים הנגרמים כתוצאה מעבודה קבלנית בישראל, העובדות שקופות בכל מובן שניתן לחשוב עליו. אפילו בתכנון מערך המיזוג באוניברסיטה הן לא נלקחות בחשבון.  שאלה זו צריכה לעורר בכולנו מחשבה כי זכויות עובדים אינן באות לביטוי רק בתלוש השכר, הן מתחילות בחשיבה על העובד כאדם . העסקה הקבלנית מאפשרת קומודיפיקציה[1] של עבודתן ומכך גם התעלמות מהגורם האנושי העומד מאחוריה.  עובדות הניקיון אינן “רובוטים” או “פיות”  הן אנשים בשר ודם. עיקור הממד האישי והאנושי מיחסי העבודה וההתנערות מהחובות והטרדות הכרוכים בהעסקת בני אדם הם הם הפגיעה האמיתית והכואבת לא רק בעובדים – בחברה כולה .

 הפיצול שעושה האוניברסיטה בין הכרה בעובדות הניקיון כעובדות באוניברסיטה, מצד אחד, ובין אי-הכרה בהן כשייכות לאוניברסיטה, מצד שני, הוא פיצול אידיאולוגי; כמוהו כהסכמה וכניעה של האוניברסיטה לאידיאולוגיה תעסוקתית נצלנית, אשר אינה ראויה לזכות לתמיכה מכל מוסד שהוא, ובעיקר לא מהאוניברסיטה, הרואה עצמה כמוסד שמטרותיו כוללת שינוי והעצמה חברתית ואזורית. ( מתוך נייר העמדה להעסקה ישירה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון, 2010) . הסכמתה של אוניברסיטת בן גוריון להפעלת המזגנים מראה על סימנים מעודדים כי נשיאת אוניברסיטת בן גוריון – פרופ’ רבקה כרמי רואה ומאמינה בחזון האנושי והמכבד ביחס להעסקתן של עובדות הניקיון. צעד אחד קדימה להעסקה ישירה של עובדות הניקיון יביא לפתרון המיוחל ולביסוסו של חזון זה במציאות.

המאמר מתוך אתר “עבודה שחורה”