Archive for July, 2010

ביבי לעניים

Monday, July 26th, 2010

ההבדל בין ביבי לבוז’י הוא שהראשון מפריט בתקיפות והשני – ברכות ובנעימות. זהו הבדל זניח ולא עקרוני

 מאת אלעד הן

 מזה זמן מה שיצחק (בוז’י) הרצוג רואה בעצמו את מנהיג הרוח החברתית במפלגת העבודה. יש אפילו מי שמאמינים לו: הוא מציג פעלתנות במשרד הרווחה, שעל רקע ההזנחה בתחום נראית מאוד חיובית והוא אפילו מתנאה בסוג מסוים של תפיסת עולם חברתית מבית היוצר של הדרך השלישית: בראיון לשי ניב בגלובס פרש הרצוג את משנתו המשלבת חמלה  בתמיכה בסיסית בהפרטות נתניהו ומגבה את טענות האוצר, שהפרטת הקרקעות והרפורמה בתכנון ישפרו את מצבם של הזוגות הצעירים.

 המגמה המשמעותית ביותר שעלתה בראיון זה ועולה מכל פעולותיו האחרונות של הרצוג   היא שהרצוג אמנם רוצה להעלות את תקציבי הרווחה, אך תומך בהעברת תקציבים אלה לעמותות ועסקים שיספקו את השירותים בפועל.

אותו שי ניב פרסם באחרונה מאמר ובו התייחסות נרחבת יותר לעבודתו של הרצוג במשרדו. מסתבר שפיו וליבו של הרצוג שווים – הוא אכן מעביר חלקים גדולים וגדלים מפעילות משרדו לעמותות ואף לחברות עסקיות. ניב ציין במאמר שמשמעותו של מהלך זה היא בין השאר התנערות מיחסי עובד-מעביד ויצירת מחבוא להעסקה לא חוקית ונצלנית של עובדים, ביניהם עובדים סוציאליים, מורים, מטפלים ועוד. כך, הופך משרד הרווחה להיות מפגע רווחתי בעצמו.

 כדאי כמובן להזכיר, כי העברת שירותי האומנה, שיקום העיוורים, המעונות לילדים בעלי פיגור, הטיפול בקשישים ושאר שירותים חברתיים לעמותות מיועדות, הינה הפרטה לכל דבר ועניין, גם אם בתחפושת מרוככת. במקום לספק את השירותים בעצמו, משרד הרווחה מאמץ את הטענה שהשירות הממשלתי הוא בזבזני, לא יעיל ומושחת, ומעביר את פעולותיו למפעילים חיצוניים שאחריותו עליהם היא פיקוח בלבד.

***

אז מה בין בוז’י לביבי? על פניו, נראה שהרצוג עוסק בהפרטה מסוג אחר. נתניהו עוסק בהון גדול, בעסקים וטייקונים, בעוד הרצוג אימץ לעצמו נישה הרבה יותר ידידותית ונעימה, הרבה יותר חברתית ואכפתית. הוא מעביר שירותים חברתיים לארגונים שחלקם קמו בדיוק ליעוד זה ואינם מנוהלים למטרות רווח. חלק מארגונים אלה ניזונים מנדבת ליבם של אנשים ועסקים בארץ ובעולם.

 אך הנה, נתניהו נרתם בדיוק למטרה זו. בדיווח מכינוס השולחן העגול שמטרתו היתה העלאת רמת התרומות בארץ: “ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש לאתר דרכים במטרה להעלות את שיעור התרומות בישראל. זאת לאחר שבדיון שהתקיים הערב התברר כי שיעורי התרומות בארץ נמוכים בהשוואה למדינות רבות בעולם המערבי.” בין השאר, עלתה בכינוס הכוונה לתת הקלות נוספות במס ועידודים מבניים שונים לפילנתרופיה.

מה פשר דאגתו של נתניהו לשיעור התרומה במדינת ישראל? אין פשוט מכך, כמובן – נתניהו, עקבי בתפישתו הכלכלית, ממקם את מערכת הרווחה בישראל בתחום הפילנתרופיה והצדקה, כבכל כלכלה ניאו-ליברלית. אם יש לממשלה אחריות על העניין היא לכל היותר אחריותו של אזרח מודאג שרוצה לראות יותר תרומות ואולי גם התנדבות של אזרחים לטובת מוכי הגורל. ודאי לא אחריות תקציבית ותפעולית.

 והנה גם כאן, כמו בנושא הקרקעות, בוז’י וביבי נפגשים, ולמעשה מתמזגים לבלי הפרד. השוני ביניהם אינו יותר מהשוני בין החדק והזנב של הפיל. נכון, אם מסתכלים על אותה מדיניות רחבה משני כיוונים שונים, אפשר בטעות לחשוב שמדובר במדיניות שונה. אבל הרי מי יזין את העמותות המפעילות את שירותי הרווחה המופרטים של בוז’י, אם לא התורמים של ביבי? מי יסביר שההפרטה של ביבי אינה סותרת אכפתיות חברתית אם לא בוז’י?

בשאיפתו של הרצוג להנהיג את מפלגת העבודה והשמאל הוא מניף את הדגל החברתי, אך החברתיות שלו משתלבת ומשלימה את סדר היום הניאו-ליברלי שמציע נתניהו. כל מי שרוצה לקדם מדינת רווחה צודקת בישראל צריך להתייצב כנגד הברית הזאת.

אלעד הן – חבר בקבוצות הבחירה של המחנות העולים, חבר בכוח-לעובדים וחבר ביסו”ד

המאבק בריכוזיות ההון: ברירת ההלאמה

Sunday, July 18th, 2010

המאבק הניאו-ליברלי בריכוזיות במשק מכוון פחות לעידוד התחרות ויותר לביזור ההפרטה, במטרה להבטיח את המשכה. הפתרון האמיתי – חזרה לניהול ובעלות ציבורית של הכלכלה

 מאת דני גוטוויין

 המאבק להקטנת ריכוזיות ההון ולהגדלת התחרות במשק התמקם בשנה אחרונה בלב הקונצנזוס הישראלי, הפך לסמן של תקינות פוליטית, ותוך חשיפת האיום שמהווים הטייקונים לדמוקרטיה הישראלית רכש לו את הגינונים המוכרים של רדיקליזם-מחמד. מסע-הצלב נגד ‘שלטון משפחות’, שאליו מצטרפים כ-ו-ל-ם – מחסידי השוק-החופשי ועד תומכי מדינת-הרווחה, מבנימין נתניהו ועד חיים אורון מגיא רולניק ועד מיקי רוזנטל – יוצר מעין מכנה משותף בין הימין הכלכלי לשמאל החברתי ומערפל את ההבדלים ביניהם. הערפול משרת את הימין המשתמש במאבק בריכוזיות ולהגדלת התחרות כבמסווה לקידום מדיניות ניאו-ליברלית וכאמצעי להרחבת וביסוס משטר ההפרטה. מנגד, הערפול משתק את השמאל, שוויתר על מאבק סוציאל-דמוקרטי בריכוזיות והצטרף למתקפת הימין תוך שהוא משנן את טיעוניו ומאמץ את מדיניותו. כך מפגין השמאל פעם נוספת את כפיפותו המעקרת לסדר היום של הימין: למרות שהוא תוקף את עוולותיו של משטר ההפרטה, הוא מאמץ את הנחות היסוד הניאו-ליברליות, פועל במסגרתן ומאשרר אותן.

נראה אפוא שעל הסוציאל-דמוקרטים להפוך את ההתנגדות לריכוזיות מזירה של שיתוף פעולה בין השמאל החברתי לימין הכלכלי לזירה של מאבק בניאו-ליברליזם. כשם שהניאו-ליברלים משתמשים בהקטנת הריכוזיות להעמקת ההפרטה, על הסוציאל-דמוקרטים להשתמש בה לצמצום ההפרטה ולהרחבת הניהול הציבורי של הכלכלה והחברה ולהעמיד במרכז המאבק את הברירה של ההלאמה החוזרת.

***

המאבק בריכוזיות מובל עתה על-ידי הדה-מרקר והוא עושה זאת באותה דבקות ויסודיות בה עיתון האם שלו, הארץ, קידם את בשורת ההפרטה. אלא, שזכות הראשונים במתקפה על הריכוזיות שמורה לבנימין נתניהו, שכשר-אוצר תבע את הגדלת התחרותיות בסקטור הפיננסי וכפה אותה על הבנקים, ועתה הוא תוקף את משפחות ההון ואת הריכוזיות בסקטור הפרטי בכלל. נתניהו ודה-מרקר הם אפוא סוכנים של ההפרטה שחוללה את הריכוזיות שכנגדה הם מטיפים. עובדה זו אינה בגדר סתירה. להפך, יצירת הריכוזיות והמאבק בה הם שני צדדים משלימים של משטר ההפרטה הישראלי.

 המאבק הניאו-ליברלי בריכוזיות מכוון פחות לעידוד התחרות ויותר לביזור ההפרטה. הביזור נועד להבטיח תמיכה הציבורית בהמשך ההפרטה, לאחר שריכוז ההון בידי מספר קטן של משפחות – שכוננו מעין דפוס ישראלי של משטר האוליגרכים הרוסי – חשף אותה כמנגנון ביזה ונישול ועורר כנגדה חשדנות ועוינות. המועד בו פתחו חסידי ההפרטה במאבק בריכוזיות מלמד אף הוא על זיקת הגומלין ביניהן: העוצמה שהקנו מהלכי ההפרטה עד כה ל’שלטון ההון’ הפכה לאיום לא רק על הדמוקרטיה, אלא גם על האפשרות להמשיך בהפרטת השרידים האחרונים של הנכסים הממשלתיים הגדולים: מנהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, בנק לאומי, הנמלים, התעשייה האווירית, רכבת ישראל, תע”ש ועוד. כך, אמור המאבק בריכוז ההון להקנות להפרטות שבדרך הכשר ציבורי על ידי טיפוח אשליית סיכוי לרווח.

***

אופיו הניאו-ליברלי של המאבק בריכוז ההון נחשף גם מתוך האמצעים שמציעים הימין והשמאל כאחד להקטנת ‘שלטון המשפחות’: הגברת הרגולציה, דילול הריכוזיות הענפית, הרחבת פירמידות השליטה, הפרדה בין נכסים ריאליים ופיננסיים, חיזוק כוחם של דירקטורים חיצוניים, שיפור הממשל התאגידי וכו’. כל אלו אינם אלא צעדים המכוונים לשינוי יחסי הכוח בתוך עילית ההון הישראלית, אך לא לצמצום והגבלת כוחה. אין בצעדים אלו כדי לקדם סדר יום סוציאל-דמוקרטי, כמו נקיטת צעדים להרחבת השוויון בחלוקת הכנסות, לביטול ההסחרה של שירותים חברתיים ולהגברת השליטה הציבורית בענפי תשתית.

דוגמה להגבלת ריכוזיות כהפרטה מבוזרת מספקות שתי רפורמות שיזם נתניהו בעת כהונתו כשר אוצר. האחת, הגדלת התחרות בשוק ההון באמצעות הוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מן הבנקים, שבראה את ‘תעשיית’ הקרנות והקופות. והשנייה, הפרטת קרנות הפנסיה, שנועדה לדבריו, לא להצילן מקריסה, שכן לא היתה סכנה לכך, אלא כדי ‘לפתוח פתח לשוק הון אמיתי’. לשינוי המבני שחוללו שתי הרפורמות בשוק ההון היה גם היבט חברתי-פוליטי: הן יצרו שכבה שלמה של מתעשרים חדשים שההפרטה המבוזרת היתה המקור לעוצמתם הכלכלית ועשתה אותם לבעלי עניין פוליטי בשלטון שיבטיח את התמדתה. כך בעוד שקיים ויכוח לגבי הצלחת מטרותיהן המוצהרות של הפרטות מבזרות אלו, אין ספק כי המאבק בריכוזיות הגדיל את הבסיס החברתי של התמיכה במשטר ההפרטה. ואולם, לצד יצירת שכבת יזמים ומתעשרים ערערו רפורמות אלו את יציבות חסכונותיו ועתידו הפנסיוני של מרבית הציבור. כך התגלתה ההפרטה המבוזרת, כמו משטר ההפרטה בכלל,  כאמצעי להעמקת נישול הציבור ולעצמת ‘שלטון ההון’, גם אם היא תרמה להרחבת-מה של המעמד השליט.

***

הצטרפותו של השמאל לתביעה הימנית ל’הקטנת הריכוזיות’ ו’הגדלת התחרות’ הופכת אותו לשותף להפרטה המבוזרת. כדי להיחלץ מן העיקור הניאו-ליברלי על השמאל להציע מהלך נגדי, סוציאל-דמוקרטי, של הקטנת הריכוזיות שיעמיד במקום ההפרטה את ברירת ההלאמה. עיקרון היסוד של ברירת ההלאמה – המשחזרת במידה רבה את הגיון סעיף ה-public option שהיה כלול ברפורמת הבריאות של ברק אובמה – הוא שבכל מהלך של פירוק הריכוזיות יש להעביר חלק מן הפעילות לידי גורמים ממשלתיים, עירוניים או ציבוריים אחרים. ברירת ההלאמה תחייב, למשל, שהקטנת הריכוזיות בשוק הטלפונים הניידים תכלול הקמת חברה בבעלות ממשלתית, שתאפשר השפעה ישירה על מחירי הקישוריות. הקטנת הריכוזיות בתחום הבנקאות תחייב שלפחות בנק בינוני או גדול אחד יהיה בבעלות ממשלתית, והוא יוכל בדרך זו להשפיע על מחירי העמלות. הגדלת התחרות בשוק ההון, תחייב יצירת קרן פנסיה ממשלתית, שלא רק תבטיח יציבות  אלא תוכל להשפיע על עלות דמי הניהול וכד’.

 העמדת ברירת ההלאמה כנגד ההפרטה המבוזרת במוקד המאבק על הקטנת הריכוזיות אמורה לשמש צעד בהתחדשות סוציאל-דמוקרטית של השמאל הישראלי. לאחר למעלה משלושה עשורים של אימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי, התייצבות השמאל מאחורי ברירת ההלאמה תקנה לו ניסיון פוליטי סוציאל-דמוקרטי שכן בדרך של הכנסת מימד של סיכון פוליטי לרכישת הנכסים המופרטים הוא יקטין את כדאיותה ויעודד בחינת אפשרויות חלופיות להפרטה. מעבר למאבק הפוליטי תשמש ברירת ההלאמה לשמאל כ’בית-ספר לסוציאל-דמוקרטיה’ שבו הוא יוכל לשכלל דרכים לבניית מדינת הרווחה הישראלית מתוך פירוק המציאות המופרטת.

קצרות וכואבות / המשבר הכלכלי העולמי

Thursday, July 8th, 2010

מאת אלעד הן

המשבר הכלכלי של 2008 (שממשיך, למי שלא שם לב, עד לרגע זה, וספק אם יגמר בקרוב) הוכיח (שוב) את חוסר היעילות של הקפיטליזם המשתולל ואת המשברים המחזוריים שנובעים ממנו. אך למרבה הצער המדיניות שננקטת בחלקים גדולים מאירופה –שעיקרה קידום צעדי צנע כלכלי וקיצוץ בהוצאות הרווחה ובמגזר הציבורי – מוכיחה לכל מי שאולי קיווה אחרת, ש”לא משנות העובדות” והפניית הגב לשיטות הניאו-ליברליות לא תגיע כתוצאה מסיבה פעוטה כמו הכישלון הטוטאלי שלהן ביצירת רווחה, אושר, ביטחון ואפילו צמיחה.

 ב’דהמרקר’ התפרסם לאחרונה מאמר מתורגם מהניו יורק טיימס על המתקפה על מדינות הרווחה באירופה: “כיום טוענות ממשלות ברחבי אירופה כי אין להן ברירה אלא לקצץ בהטבות הסוציאליות, לפחות לעת עתה. ההכנסות ממסים נופלות, האוכלוסייה מזדקנת והגירעונות מתרחבים – ומאיימים על היורו. קיצוצים והעלאות מסים הוכרזו באירלנד, בספרד, באיטליה, ביוון ובפורטוגל. אפילו בצרפת, שעד כה החזיקה מעמד, הועלתה הצעה כעת להעלות את גיל הפרישה הרשמי מ-60 ל-62”. הדברים מתבהרים בהמשך המאמר שדן במדיניות הכלכלית באירלנד מאז שהמשבר העולמי הרג את ‘הנמר’ – כינוי להצלחה הכלכלית של אירלנד: “לפני שנתיים אילצה הקריסה הכלכלית את אירלנד להכריז על מדיניות צנע – קיצוץ בהוצאות הממשלה והעלאת מסים. ‘כשהתקציב קרס, השיקול העיקרי היה להחזיר את אמון המשקיעים הזרים, כך שנוכל להמשיך ללוות’, אמר אלן בארט, כלכלן ראשי במכון למחקר כלכלי וחברתי באירלנד’ […]ואולם במקום שתקבל פרסים על פעולותיה, אירלנד נענשת.” נטען במאמר זה “הנסיגה הכלכלית שלה חדה יותר מאשר אם הממשלה היתה מוציאה תקציבים כדי לשמר מקומות עבודה. בהיעדר כספי תמריצים, כלכלת אירלנד נסוגה ב-7.1% ב-2009, ועודנה נתונה במיתון. האבטלה במדינה, שבה 4.5 מיליון תושבים, גבוהה מ-13%, ושיעור המובטלים הכרוניים שלא עובדים יותר משנה הוכפל ל-5.3%.”

 רוב הטענות במאמר ממוחזרות, כאילו נלקחו מהבוידעם הרגיל של טענות הניאו-ליברלים. כך למשל המשבר “אילץ” את הממשלות לנקוט במדיניות צנע. במלים אחרות, לא היתה להן בררה אחרת.

אני חכם מאד קטן בכלכלה. למזלי, איש יקר וזוכה פרס נובל לכלכלה, פרופ’ פול קרוגמן, כתב עבורי תגובה מושלמת לטיעון הזה באתרו. כך מספר קרוגמן שכפי שהמשבר “אילץ” את אירלנד לנקוט מדיניות צנע הוא “אילץ” את איסלנד לנקוט במדיניות מרחיבה וראו זה פלא – על אף שאיסלנד כנראה חוותה את המשבר בעוצמה הגדולה ביותר מכל מדינות אירופה, היא כבר נמצאת כעת בנתיב התאוששות; בעוד אירלנד ומדיניות הצנע שלה ממשיכות בצניחה חופשית, באיסלנד נרשמה ירידה משמעותית באבטלה החל מהרבעון הראשון של 2009 וצמיחה החל מהרבעון השלישי של 2009.

על פי ‘חכמי הכלכלה’ סיבה מרכזית לכך שהממשלות “נאלצו” לצעדי צנע היא רצון להחזיר את “אמון המשקיעים” – המולך החדש-ישן אותו הם מרצים. על כך יש לקרוגמן דברים ברורים להגיד: “אין שום ראיות לכך שמדיניות צנע תקציבית לטווח קצר מרגיעה את המשקיעים, להפך: יוון אישרה תוכנית צנע רק כדי לגלות שרמת הסיכון של האג”ח שלה ממשיכה לעלות; אירלנד גזרה קיצוצים פראיים על ההוצאה הציבורית אך השווקים מתייחסים אליה כאל סיכון גדול יותר מספרד, שמתלהבת הרבה פחות מיישום מדיניות הצנע”.

אלעד הן הוא יו”ר וועדת הבחירות הראשית של כוח לעובדים

בלוף השוק החופשי

Friday, July 2nd, 2010

כשקבוצה קטנה של משפחות רוכשת עצמה בלתי נסבלת בכלכלה הלאומית, זה לא בגלל כשל בכלכלת השוק, אלא תוצאתה המזוקקת. מי שהתלונן נגד כוחה הבולשביקי של הממשלה, קיבל את הבולשביזם של ממשלת הטייקונים

מאת עזרא דלומי

לא רק סוציאליסטים (רחמנא לצלן), גם קפיטליסטים חסידי השוק החופשי, מרבים לקונן על שלטונן של “עשרים המשפחות” במשק הישראלי, שהן בעלים – מלאים או חלקיים – של הרבה מאוד מכל מה שזז כאן: מדלק ועד חברות רכב ועד תקשורת ועד בנייה ועד רשתות שיווק ועד בכלל.

בחיפוש אחר הדיאגנוזה למחלה מוביל כל צד את קינתו לכיוון אחר. הקפיטליסט יאמר: אם הגענו לשלטון של עשרים משפחות, יש כאן “כשל שוק”. התחרות לא מספיק חופשית; הסוציאליסט יאמר: לא כשל של השוק, הכשל הוא השוק עצמו. שלטון המשפחות הוא תוצר כמעט טבעי של תחרות חופשית ושל שוק חופשי.

***

תחרות ספורטיבית, במובנה הנקי – לא כזו המתנהלת בין בעלי קבוצות עשירים לבין אחרים, עניים – היא דבר ראוי. על אדן הזינוק מתייצבים המתחרים, יש מנצח, יש מפסיד, ישנם אלה שבתווך. התחרות נגמרת, הולכים הביתה, בפעם הבאה היא תתחיל מאותה נקודה בה למפסיד יש הזדמנות נוספת, מעמדה שווה לזו שיש למנצח מן הסיבוב הקודם.

לא כן בתחרות כלכלית.

בתחרות כלכלית, שהיא בעצם תחרות על החיים עצמם, הכללים הם אחרים. המנצח בסיבוב הראשון – גם אם נניח שהוא זכה בו בגלל כישוריו ויכולותיו, לא בגלל קשריו – איננו מתחיל את הסיבוב השני מאותה נקודה. הוא מתחיל אותה עם ההון שצבר מן התחרות הראשונה. כלומר, “יש לו פור”, כמו שנוהגים לומר אצלנו, המעניק לו סיכוי טוב יותר לנצח גם בסיבובים הבאים. בתהליך כזה, החוזר שוב ושוב, הוא משתלט על עוד ועוד נתחים של השוק.

על “הקטש” הזה עלה רמי לוי, טייקון קטן בעצמו, הבעלים של רשת “שיווק השקמה”. לוי הסביר שבמכרז זוכה מי ששם את ההצעה הכי גבוהה, כלומר מי שיש לו הכי הרבה כסף בכיס, או מי שיכול לגייס אותו, כלומר מי שעשיר ביותר. וכך, העשיר נעשה עוד יותר עשיר וחוזר חלילה. אומר רמי לוי: רוצים לתת צ’אנס לכולם? אל תעשו תחרות מי יכול לשלם יותר, תקבעו מחיר עלות ותקיימו הגרלה שבה ניתנת הזדמנות שווה לכל המתמודדים במכרז. כך תווסתו את התחרות.

***

שיטת מכרזים כזו לא קיימת. ומכיוון שמדובר כאן בתחרות על פרנסה, לא בתחרות ספורטיבית בה למפסיד ניתנת הזדמנות חדשה מעמדה שווה, אזי מי שרוצה לשרוד אין לו ברירה אלא לחבור לחזק. איך לחבור? “להיבלע” על ידו. החזק קונה את החלש ומתחזק עוד יותר. כך, עד שנותרות “עשרים משפחות”.

כשיש כמה משפחות בעלות עצמה כזו, הפוליטיקאים יותר משהם יכולים לפקח עליהן, הם זקוקים להן: יש פריימריז יקרים מעת לעת, הם רוצים סיקור חיובי בכלי התקשורת של הטייקון, הם צריכים מקום עבודה מניב לעת פרישה… לא במקרה קשה להעלות את שכר המינימום בעוד כמה גרושים; לא במקרה כל ביטול עמלה של הבנקים היא מלחמת עולם; לא במקרה כל ניסיון להקל מעט על האזרח בתעריפי הסלולר נתקל בקיר בלתי עביר; לא במקרה הולך משרד האוצר על קצות האצבעות כשהוא מבקש למסות את הכנסות הענק הצפויות לחברה פרטית ממאגר גז שהוא משאב טבע השייך לכולנו. הביזנס הפרטי השתלטני נעשה חזק מן הכנסת הנבחרת.

הנה כך, בשם המאבק בכלכלה הציבורית “הבולשביקית”, מכרנו את נכסי הציבור לפרטים כדי שיתחרו ביניהם “לתועלת כולנו”. כך גידלנו ודישנו את הבולשביזם של ההון, שהוא גרוע ובוטה בהרבה מן הבולשביזם הממשלתי. שהרי את הבולשביזם של ההון אי אפשר להחליף במערכת בחירות. הוא לא נבחר ציבור.

שאלה גדולה היא למה נכנענו לתפיסה הכוזבת שרק תחרות והפרטות יכולות להוציא מן האדם את המיטב; שרק תחת שוט התחרות הוא יאות להוכיח את יכולתו; שללא חרב פיטורין, הוא לא יהיה חרוץ מספיק. מדוע אימצנו את מלחמת הכל בכל אל תוך אורחות חיינו? מדוע הפרטה במקום שיתוף? מדוע תחרות במקום תכנון וויסות? מדוע מנטאליות של חיות בטבע המקיימות מלחמת הישרדות ולא מנטאליות של בני אנוש מרוסנים?

***

מדינת ישראל, שבה הייתה מעורבות ממשלתית בכלכלה, לא הייתה כה כושלת כפי שמנסים להציגה חסידי השוק החופשי: היא קלטה מיליוני עולים ביכולות פחותות משיש לה היום; היא סללה כבישים, הקימה ישובים, בנתה מוביל ארצי, פרויקט ענק שלא קם כמוהו עד היום.

החקלאות הקיבוצית המתוחכמת היא פרי הצלחה קולקטיבית של אנשים שלא חשבו רק על הכנסה אישית מיידית, אלא בעיקר על צרכים של חברה ומדינה. היא הייתה פרי של תכנון ומאמץ משותפים, לא פרי תחרות אישית, כאשר התשואה והעושר התחלקו באופן שוויוני או פרוגרסיבי ולא נפלו בידי מעטים.

***

זה לא רק דיון על יעילות כלכלית, על איזה כלכלה נכונה יותר, יש כאן גם ויכוח תרבותי-ערכי על סממני הסטאטוס של חיינו. מה חשוב בעיני האנשים, על-פי מה הם מעריכים את עצמם. על מה הם “נהרגים”. בזירה הזו הפך הכסף לסממן יוקרה כמעט יחיד שאין עוד מלבדו. ככל שיש לך יותר ממנו, כך מעמדך עולה. התחרות המתקיימת על עוד ועוד ממנו, במקרים רבים איננה קשורה לצורך קיומי. היא מבטאת רצון לשררה וצורך “להראות למי יש יותר גדול”. בתמימותנו קנינו את הטיעונים על ממשלה שעושקת אותנו במיסיה, שאסור לה להיות מעורבת בכלכלה, וכמה טובה לנו כלכלת שוק חופשי. ומה קיבלנו “במקום”? ממשלה של טייקונים שאנחנו שבויים בידיה בעסקאות סלולר תלת שנתיות, בכרטיסי האשראי, בקושי לעבור מבנק לבנק, מחברת תקשורת אחת לשנייה ומה לא. זה “שוק חופשי” שבו אבד לנו החופש.