Archive for June, 2010

עובדות עניות, חרדים ושקרים ממשלתיים

Sunday, June 27th, 2010

רן רביב

לפני שבועיים נפל דבר בשוק העבודה הישראלי. מאבקן של מנהלות המשפחתונים באלעד להשגת תנאי עבודה הוגנים והכרה בזכותן להתארגן הסתיים בהתערבותו של אחד מרבני הישוב. רב שכפה עליהן לחתום על ויתור מכל מה שנאבקו למענו, יחד עם חברותיהן בחודשים האחרונים.
אני מוצא את עצמי מזדהה איתן כאילו הן מנהלות את מאבקי אני. למרות כל הפערים התרבותיים ולמרות שאיני מתכוון לפתוח משפחתון ואפילו ילדי כבר עברו את הגיל, אבל אני מרגיש את הכאב על הכנעתן ככאבי. האומץ שלהן לצאת למאבק מסמן דרך בחברה הישראלית.

כפי שהבטחנו בלוג זה יעקוב אחרי תהליכים ומאבקים כלכליים המתרחשים בארץ מחוץ לכותרות. הוא יתמקד בצמתי הכרעה ומאבקים שאינם נחשפים בתקשורת.
מאבקן של נשים אלו הרחוק ממני ואולי גם מעיני קוראים רבים אחרים הוא נקודת פתיחה מצוינת, להמחשת צומת כזו.

מאבקן על זכויות עובדים בסיסיות נערך בעיקר מול החברה המפעילה את המשפחתונים באלעד, חברת ‘נאות מרגלית’, שבגיבוי משרד התמ”ת, עושקת ומתעללת בעובדות אלו. עובדות שלכאורה אין לי עניין במאבקן.
האומץ שגילו העובדות הוא כפול, מצד אחד הן צריכות להתמודד עם הנורמה הישראלית במסגרתה ‘עבודת נשים’ מאופיינת בשכר נמוך וחוסר הערכה מקצועי, ומצד שני עם מקומן של הנשים בחברה החרדית.
בכך הן חושפות בעיה המשותפת לכל שוק העבודה הישראלי, אפליה של עבודת נשים מגובה במנגנון שלכאורה לא ניתן להיאבק מולו. המקרה שלנו מנוהל על ידי משרד ממשלתי המסדיר ומגן על מערכת המנצלת עובדות אלו ומצרפת אותן לסטטיסטיקת העובדים העניים.
נשים אלו מאלעד במאבקן חשפו עוד אחת מהפינות האפלות של החברה הישראלית, אותה פוגשים רבים המשתמשים בשירותים של משפחתונים אלו. אנחנו באים בבוקר נפרדים מילדינו בביתן של נשים מקצועיות ומסורות, וחוזרים לקחת אותם אחרי יום העבודה. אנו משלמים את המחיר אותו קובע משרד המסחר והתעשייה.
לרגע איננו מתעכבים לחשוב על המשמעות הכלכלית עבור נשים אלו, איזה שכר הן מקבלות בסופו של דבר. זה כביכול לא ענייננו. זהו שירות ממשלתי, מוסדר ומפוקח ולכן אמור להיות תקין.

בפוסט הקודם תואר האופן בו הממשלה למרות הצהרותיה הרמות בפועל מחליטה להשאיר את האנשים עניים.
מאבקן של נשים אלו חושף לפנינו את אחד המנגנונים המיישמים את הבחירות הפוליטיות האלו.
משרד ממשלתי המחליט להעסיק נשים בתת תנאים, המוסתרים על ידי מערכת המעסיקה אותן כעצמאיות לכאורה, ולכן לא ניתן לראות את תלוש השכר שלהן. תלוש שהיה חושף את השקר עליו מבוססת השיטה. הוא היה חושף שנשים אלו עובדות בשכר מתחת לשכר המינימום, ולא זכויות מינימאליות. אך מכיוון שהן לא מקבלות שכר אלא ‘עצמאיות’ כביכול, מדיניות ממשלתית זו אינה נחשפת.
המנגנון מצליח להסתיר עצמו לגמרי גם משום שהוא מבוסס על הסטריאוטיפ של עבודת נשים הנעשית מהבית וממילא לא ראויה לתשלום גבוה.

נשים אלו שנאבקו לשינוי מצב זה, על ידי התארגנות משותפת שלהן ונשים אחרות בכל הארץ דוכאו לכאורה על ידי הממסד הרבני גברי חרדי. קל באווירת הימים האחרונים להטיל את כל האחריות לאותו רב ספציפי והרבנים החרדים בכלל שהחליטו לדכא התארגנות זו.
אלא שעמדה כזו מחמיצה את עיקר העניין.

הקו העולה ממקרה זה חוצה את כל החברה. הרבנים שהתייצבו כנגדן היו למעשה באותו צד עם משרד התמ”ת ועם מערכות חילוניות לחלוטין, השותפות באותה עמדה, ומייצרות עוד ועוד עובדות עניות.

המאבק של מנהלות המשפחתונים בכל הארץ חושף את השקר של משרד התמ”ת לאור יום, ומשרטט את קו המחלוקת האמיתית בכלכלה הישראלית. ולא פחות חשוב מכך הוא לנו את אפשרות התיקון.

מהבלוג “הון להמון”, רותי סיני ורן רביב

קורבנות הצדקה

Thursday, June 24th, 2010

בימינו, משרד האוצר ממלא עבור שועי ארצנו וגביריה את תפקיד האלוהים: הוא מספק להם עניים כדי שיוכיחו באמצעותם את צדקנותם

מאת יפתח גולדמן

בשבוע שעבר ראיתי חדשות בטלויזיה.
זה לא היה מתוכנן – חשבתי שכבר הגיעה שעת המשחק של ברזיל נגד צפון-קוריאה, והסתבר שהקדמתי. בלית ברירה בהיתי במסך, ו”עודי בוהה עבר לי קור בעצמות” – על המרקע נראתה שורת האייטמים הבאה:
“המדינה נכשלה בשיקומם של מפוני גוש קטיף” קבע דוח של ועדת חקירה בראשות השופט יהושע מצא.

אני ממש לא אוהב את אנשי גוש קטיף. לא אהבתי אותם לפני הפינוי, לא במהלכו וגם לא לאחריו. ובכל זאת לא יכולתי אלא לתמוה: איזו תועלת צומחת לחברה בישראל מכך שהמפונים נשארים בלתי משוקמים באתרי מגורים זמניים ובלא פרנסה? למה זה מועיל פרט לרגש הפרימיטיבי ביותר של שמחה לאיד?
האייטם החדשותי הבא עסק בבית החולים בנהריה. בית חולים זה, המשרת את תושבי גבול הצפון, נמצא על סף קריסה. פשוט נגמר לו מלאי הציוד במחסנים. חלק מהמדפים ריקים. אחרים מתרוקנים והולכים. בית החולים פנה בבקשה דחופה לסיוע אל משרד הבריאות ושם אמרו: “אנחנו מבינים את המצוקה אבל אין לנו כסף”. זו התשובה של משרד ממשלתי לבית חולים שנותר בלי תרופות…

כתב הטלויזיה דווקא לא טיפש, והוא מסביר: בתי חולים במרכז הארץ נהנים מתרומות נדיבות של בעלי-הון פרטיים המבקשים להנציח את שמם (זוכרים את לוחות הפליז ב”הדסה” למשל? המרכז לרפואת עיניים תרומת פיליס ויהושע פייגלמן, המסדרון שופץ בתמיכתם של אלברט ושרה שפיגלמן, חדר הבדיקות מנציח את שמם של מוריס ופאני לוי, המכוֹנה שעושה “טינג!” נתרמה על ידי אלישבע אפלבויים לזכר הוריה… רק על תאי השירותים עוד אין לוחות פליז). אין ביקוש מצד התורמים ללוחות פליז בבתי-חולים בצפון הרחוק. לכן נגזר על בית החולים בנהריה לגווע. ומה נגזר על החולים?

מגיש החדשות עבר מבית החולים בנהריה לספריית הילדים הציבורית בקרית-שמונה. הספריה נסגרה מחוסר תקציב. איזה תקציב נחוץ בשביל להחזיק ספריה עירונית קטנה? איזה סכום אפשר לנקוב כאן שלא ישמע מגוחך במונחים של כלכלה לאומית? ובכל זאת – הספריה סגורה וילדי קריית שמונה בטלים מקריאה.

“איך הגיע נושא כזה ללב מהדורת החדשות בפריים-טיים?” שאלתי את עצמי. התשובה נרמזה בהמשך: רוב הכתבה לא עסקה בספריה הסגורה אלא בחנות “סטימצקי” בקרית-שמונה, שקראה לילדים לחסות בצל קורתה ולקרוא ספרים (על רצפת החנות). נתמלאתי הערכה (אמיתית) למנהלת הסניף המקומי של סטימצקי שראתה במצוקת הילדים, אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם מחלקת יחסי הציבור של הרשת היתה מעורבת בדחיפת הסיפור הזה אל מהדורת החדשות.
משפחה מבני ברק שבה שני ההורים חולי סרטן מקבצת נדבות בעזרת מכתב מהעובדת הסוציאלית” הודיע מגיש החדשות.

במכתב רשמי וחתום מבקשת העו”סית מכל אשר ידבנו ליבו לעזור למשפחה האומללה, ומפרטת באריכות את פרטי התיק שלהם. אפשר להניח שהעו”סית היתה שמחה להפנות את בקשות הסיוע למשרדים הממשלתיים הרלוונטיים ובדרכים המקובלות. אפשר להניח שגם עשתה זאת, וקבלה את אותה תשובה שקבל מנהל בית החולים בנהריה…
“כמה אייטמים נוספים צריך לשרשר כדי שכל צופי החדשות יזהו את קריסתה המוחלטת של מדיניות ה’קצֶץ-והפרֶט’?” שאלתי את עצמי. “ומה יהיה הסוף?”

הסוף יהיה שתמצא ישועה לחולים שבגבול הצפון. נדבן כלשהו, שליבו רחום מספיק או שהונו מוגבל, יסכים לקבל לוח פליז בשער בית החולים בנהריה במקום בכניסה ל’איכילוב’. נדבן עוד יותר מוגבל אמצעים, אולי אפילו אחד בקנה מידה מקומי, יציל את הספריה בקריית שמונה. אפשר שיימצאו גם תורמים שיאפשרו לבני הזוג מבני-ברק לקנות אוכל ותרופות.

משטר ההפרטה והקיצוצים מייצר לבעלי-הון פרטיים הזדמנויות עסקיות למכביר. לפעמים הוא גם מייצר להם הזדמנויות נדבניות (ולפעמים, כמו במקרה של חנות סטימצקי בקריית שמונה, מִטשטש ההבדל בין השתיים). כמעט בעל כורחי אני נזכר במדרש על הויכוח שבין רבי עקיבא וטורנוסרופוס הרשע.
טורנוסרופוס הרשע הוא הכינוי התלמודי לטיניוס רופוס, הנציב הרומי ביהודה בתקופת מרד בר כוכבא, שניהל (על פי התלמוד) מחלוקות פילוסופיות עם רבי עקיבא. פעם אחת שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא:
“אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?”
מכל התשובות האפשריות בחר ר’ עקיבא דווקא את זו:
“כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום”.

העניים, על-פי רבי עקיבא, הם מתנה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו כדי שנוכל לקיים באמצעותם את מצוות מתן צדקה, וכך להנצל מדין-הגיהנום. לא העניים עיקר ולא רווחתם עיקר, אלא אנחנו העיקר ומנוחת נפשנו היא העיקר: מי רוצה להטרד בחיבוטי-גיהנום (אלה שלאחר המוות או אלה המכונים ייסורי-מצפוּן)?

בימינו, משרד האוצר ממלא עבור שועי ארצנו וגביריה את תפקיד האלוהים: הוא מספק להם עניים כדי שיוכיחו באמצעותם את צדקנותם – יוכיחו אותה לעצמם, לציבור וליושב במרומים. שוב ושוב אני קורא את דבריו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע. שוב ושוב אני שואל את עצמי: “מי כאן הרשע?”

שירות לקוחות שלום

Sunday, June 20th, 2010

רן רביב

אשתי התקשרה לשירות לקוחות, כדי להזמין תיקון. אחרי שייבשו אותה על הקו במשך זמן רב היא הגיעה לאחד המוקדנים ותבעה ממנו שירות.
כנראה שהשיחה הוקלטה ובגלל העצבים שלה, הגיעה אליה עוד שיחה משירות לקוחות שרצו לברר מי היה המוקדן, כדי לפטר אותו. היא הזדעקה והתעצבנה על הפנייה המופרכת, ואמרה שהבעיה לא הייתה איתו אלא עם העומס של הפניות.
במחשבה שנייה יכול להיות שגם שיחה זו הוקלטה, ועכשיו יפטרו את המוקדנית האחראית על השירות…
תמיד נזכר בשיר המצוין של יודית שחר:

שֵרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ
אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה
מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה
בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן
לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה
וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת
אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,
גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)
לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר
אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.
בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?

מִכְתָּב פִּטּוּרִים לְאַבָּא שֶׁל יַלְדָּה אַחַת

Tuesday, June 8th, 2010

איתן קלינסקי

מִכְתָּב אֶחָד שֶׁנִּשְׁלַח לְאַבָּא
עָטַף בְּלֵאוּת לֵאָה וּכְבֵדָּה
סֵדֶר יוֹמָהּ שֶׁל יַלְדָּה אַחַת.

מִכְתָּב אֶחָד שֶׁנִּשְׁלַח לְאַבָּא
מָחַק מָחָר וּמָחֳרָתַיִם לְיַלְדָּה אַחַת
וְנִפְנֵף בְּחֶבְלֵי גַּעְגּוּעַ דָּמוּעַ

לְאֶתְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם
שֶׁעָטְפוּ לְאַבָּא כָּל בּקֶר
כְּרִיכִים מְרוּחִים בְּכָבוֹד –
כְּרִיכִים שֶׁפָּסְעוּ לְיוֹם עֲבוֹדָה.

מֵהַיּוֹם מִלִּים זָרוֹת חוֹצְבוֹת
בְּסֵדֶר יומָהּ שֶׁל יַלְדָּה אַחַת,
שְׁחוֹרוֹת עַל גַּבֵּי לָבָן עָצוּב

פּוֹסְעוֹת לְעֶבְרָהּ מִלִּים זָרוֹת
מִתּוֹך מִכְתָּב אֶחָד לְאַבָּא,
פּוֹרְטוֹת עַל מֵיתָרֵי חֶרְדָּתָהּ

הוֹלְמוֹת וּמְסַפְּרוֹת לָה
כִּי אוֹנוֹ שֶׁל אַבָּא
לא נָחוּץ יוֹתֵר לַהוֹן.

* פורסם באתר של גרילה תרבות