Archive for May, 2010

כפילו של אלוהים

Sunday, May 30th, 2010

כמה מילים על הקשר בין השווקים הפיננסיים לבין אלוהים ועל המחיר שאנחנו משלמים בגין הקשר הזה

מאת עזרא דלומי

הקפיטליזם הצליח להפוך את המילה “שוק” למונח טרנסצנדנטי. לא אחת ניתן לשמוע ולקרוא רפליקות כגון: “השוק מעניש בגלל הגרעון הגדול”; “השוק איננו נותן אמון בתכנית הסיוע”; “יש צורך בתכנית ש’תרגיע’ את השווקים”; ואלה כמובן רק מקצת שבמקצת מן הדוגמאות. ה”שוק” מחליט מי עשה את הישר בעיניו ומי חטא.

והקורא ההדיוט שואל את עצמו: מי זאת בכלל הישות הזאת שנקראת “שוק”, ש”בכירים”, ובעיקר בכירים מטעם עצמם מנפנפים בה ומאיימים בחרונה? היש דבר כזה “שוק” שמהותו מוסכמת והוא יושב ברקיע כלשהו ומפעיל קריטריונים של שכר ועונש? מי זה “השוק” הזה שאנחנו מצווים לרצותו?

הבה נחשוב לרגע – מבחינה לשונית (רק מבחינה לשונית) – על היחס ל”אלוהים” ונראה כמה הרטוריקה על עצמת השווקים ואימתם, שאין להם גבול, דומה לרטוריקה האנושית על האלוהים: כיצד יש מומחים לאלוהים המדברים בשמו, מטילים עלינו חרמות ונידויים כי “לא עשינו הישר בעיניו”, כי לא הלכנו בדרכיו (מה הן?) ומזהירים אותנו מנחת זרועו אם לא ננהג לפי רצונו (בעיקר לפי רצונם…).

הדמיון ברטוריקה סביב ההתייחסות לשתי הישויות הללו מעוררת את המחשבה שגם לאלוהים וגם ל”שווקים” יש פרשנים נכלוליים העושים בהם שימוש כוחני-מניפולטיבי.

 “השוק”, אם להתרכז בו, הוא לא יותר משוט הנשלט בידי הון עלומים המכים בנו באופן ממשי, לא טרנסצנדנטי, כל אימת שאנחנו לא מתנהלים לפי רצונם. לא “השווקים” הביאו עלינו מפולות בגלל התנהגות לא ראויה, אלא רעל חמדני של ברוני וול-סטריט, המתקראים “שווקים פיננסיים”. במקרה של יוון למשל, “השווקים” שהיה להם חלק בביזה, הם – כמה לא מפתיע- גם “השווקים” שגוזרים עכשיו את העונש. אף שוק לא קבע שמנכ”ל בנק המזרחי (למשל) יקבל שכר חודשי של מיליון וחצי ₪, אבל לציבור מוסבר שאלה כללי השוק…

לא הייתי נדרש לכל הפלפול הזה אלמלא נכנס שיח השוק המניפולטיבי גם אל חצרנו והוא מנוצל, כמו אלוהים, כדי להכתיב מי לשבט ומי לחסד. מי שלחסד יקבל הרבה יותר מפי חמישים מאשר מי אשר לשבט. מי שלחסד שווה פי מאה מאתיים ושלוש מאות בעיני “אלוהים”. אלוהי השוק כמובן.

הניצלת וגם גירשת?

Wednesday, May 26th, 2010

*יעל בן-יפת

אתמול השתתפתי בהפגנה נגד גירושם של 1,200 ילדי מהגרי העבודה. המאבק להשארת הילדים הוא מהמוצדקים שיש ואני תומכת בו עוד מתחילתו. העניין הוא די פשוט – ילדים דוברי עברית, שכל פשעם הוא שהוריהם הובאו לארץ על ידי מוסדות המדינה מתוך מניעים כלכליים חזיריים של כלכלנים ניאו ליברליים. אז הילדים האלו נולדו כאן, גדלו כאן ועכשיו בהחלטה שרירותית הם עלולים למצוא את עצמם בתא מעצר דובר עברית ומיד אחר כך בדרך החוצה מישראל למקום בו לא יבינו מילה ממה שהם אומרים.

למאבק הזה נרתמו הרבה. אנשי תקשורת, פוליטיקאים, אנשי תרבות אמנות וסלבס לעת מצוא. זהו מאבק שקל להתחבר אליו, מדובר בילדים והעוול שיעשה

להם הוא ברור וזועק לשמים. פלס וגרוניך יד ביד עם מופז וברוורמן ועוד 8,000 או 6,000 תלוי מי סופר, שבאו לשיר יחדיו ברחבת מוזיאון תל אביב “הבית שלי הוא הבית שלך”. כאשר בעצם מה שהתכוונו לשיר זה הבית שלי הוא הבית שלי והבית שלהם הוא הבית שלך. כל זאת, מבלי לדון במה שמתרחש ביום יום באותם מקומות מוחלשים שהוחלשו במשך שנים על ידי המערכות העירוניות וכיום קולטים אוכלוסיות מוחלשות עוד יותר של מהגרי עבודה ופליטים.

בתום אחת מישיבות המועצה ניגש אלי אחד מחברי המועצה ואמר לי “במאבק שלך נגד גירוש הילדים אני תומך” השבתי לו בשוויון הנפש שאופייני לי כל כך (טוב, נו, ברור שצעקתי עליו…) שעוד צפוני שתומך ממש לא מרגש אותי ולא את התמיכה שלו אני צריכה. נראה לי שזה הדבר העיקרי שחסר במאבק הזה. המאבק הזה חסר את קולם של התושבים הדרומיים, השכנים של ילדי המהגרים. את התושבים של שכונת שפירא שלמרות שבתחילת השנה נאלצו להעביר את ילדיהם מחוץ לשכונה כי העירייה החליטה לתת שני גני ילדים לילדי מהגרי עבודה, הם המשיכו לנסות דרך המנגנון העירוני לשנות את הגזירה.

את תושבי שפירא וקריית שלום שניסו למרות חוסר תמיכה ברור של הנהלת העירייה לפתוח מחדש את מרכז שקד שמטפל בילדים עם לקויות בשכונות הדרום, אותה הנהלת עירייה שדמויות מפתח בה תומכות וקופצות לשירי מחאת הגירוש אבל אין להם שום בעיה להמשיך בסדנת השתיקה אל מול סבלם של תושבי הדרום. המאבק פספס את הקהל אותו הוא צריך יותר מכל.

בכל מקרה ברור גם שהטרגדיה של ילדי מהגרי העבודה לא תסתיים כאשר יקבלו תעודת זהות אותם 1,200 ילדים מקסימים. הדלת המסתובבת ממשיכה בשלה. הטרגדיה הבאה בפתח מאחר וברור לכל מי שקצת נכנס לעומק העניין כי המפתח הוא משרד האוצר הניאו ליברלי שנפל עלינו, במקרה שלנו אפשר לקרוא לו מיסטר שטייניץ.

עדות לאבסורד של במדינה בה אנו חיים קיבלנו כאשר במהלך ההפגנה הופצה הידיעה ששר האוצר יובל “הזרים הם הסיבה הראשית לעוני ולפערים בישראל” שטייניץ אישר הבאת 700 מהגרי עבודה לישראל. בין אם הטענה, שהם מהווים את הבעיה העיקרית נכונה ולא הטענה ההגיונית יותר שהמדיניות הכלכלית שונאת העניים של ביבי-שטייניץ עושה את העבודה. ובין אם הוא יטען כי רק עשה טובה לגיסו שמייעץ לשפיר הנדסה הזקוקה כל כך לעובדים נטולי תנאים – גם לשיטתו המעוותת הוא נשאר האחראי לעוני בישראל. לוגיקה. שנה א’ ד”ר שטייניץ.

 

*  יעל בן-יפת היא חברת מועצת העיר תל אביב יפו מטעם סיעת עיר לכולנו ומנכ”לית הקשת הדמוקרטית המזרחית. היא תושבת קרית שלום שבדרום תל אביב. yaelby@mail.tel-aviv.gov.il

המאמר מופיע ב”בלוג מקומי מרכז

מדוע יש להעלות את שכר המינימום

Sunday, May 23rd, 2010

*עמי וטורי

ככל ששכר המינימום היחסי גבוה יותר, כך גבוהה יותר שוויוניות חלוקת ההכנסות באותה מדינה וקטן יותר שיעור העוני. נתון זה הינו עובדה חד משמעית העולה מכל השוואה הבוחנת את המתאם בין שכר מינימום או שכר מינימאלי בפועל ובין שוויוניות חלוקת ההכנסות.

בישראל שכר המינימום נמוך יחסית. עלות שעת עבודה למעסיק של עובד בשכר המינימום היא רק כ 25% מהתוצר הממוצע לשעת עבודה בישראל. לשם השוואה הנתון המקביל בארצות סקנדינביה הוא כ 50%. על הפערים בשיעורי העוני בין ישראל לסקנדינביה חבל לבזבז דיו, אך עדיין כדאי לציין כי בארצות סקנדינביה בניגוד לישראל לא קיימת תופעת העובדים העניים. עובדים המועסקים במשרה מלאה או כמעט מלאה ועדיין חיים מתחת לקו העוני או רק מעט מעליו. אין זה מפתיע ששנת 2007 שבמהלכה הועלה שכר המינימום מתוקף ההסכם הקואליציוני שנחתם בין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ומפלגת “קדימה”, הייתה בין השנים הבודדות בעשורים האחרונים שבהן ירד שיעור העוני היחסי בישראל במקום לעלות.

מזה שלוש שנים יוקר המחייה בישראל אינו מפסיק לעלות, משכורות הבכירים מרקיעות שחקים ושכר המינימום קפוא. לא פעם אני מתקשה להבין את עזות המצח של מי שמרוויחים מאות או אלפי שקלים לשעה ואינם מתביישים לטעון ש 20.70 ₪ לשעה הוא שכר ראוי עבור העבודות קשות והשוחקות שעבורן משולם בישראל שכר מינימום. מי הם מקבלי שכר המינימום בישראל? ראשית הם מונים מאות אלפים. לרוב הם עובדים בענפי המסחר, בתחבורה הציבורית המופרטת, כעובדי ניקיון ושמירה, עובדי כוח אדם או פועלים זרים. מדובר בעצם בענפי השירותים. ענפים שאף חברה אינה יכולה בלעדיהם אך בניגוד לחרושת אין הם יכולים לנוע בחיפוש אחרי שכר נמוך יותר. אותם תעשיינים שאפילו שכר המינימום הישראלי גבוה מידי בשבילם עברו כבר מזמן למדינות שבהן מרוויחם דולר או שניים ליום עבודה ומכניסים פעילי איגוד מקצועי לכלא כדבר שבשגרה. הסירוב של משרד האוצר ובנק ישראל להעלות את שכר המינימום הוא בעצם תמיכה בסבסודם של בעלי ההכנסות הגבוהות שאמורים להרוויח באופן עקיף או ישיר משירותים זולים שיתורגמו לרווחים גבוהים או שכר גבוה יותר לבכירים. סבסוד על חשבון מי שגם ככה בקושי “גומרים את החודש”. בניגוד למס הכנסה שלילי המחייב הליך בירוקראטי מסובך ומעמיד עובדים עניים במצב שבו הם צריכים לבקש חסד, שכר מינימום קובע נורמה ברורה והוא גם קל יחסית לאכיפה במידה וקיים רצון לאכוף אותו אצל הממשלה וארגוני העובדים.

לא בכדי מהווה לכן התמיכה או ההתנגדות להעלאת שכר המינימום את המדד הטוב ביותר למי הוא זה שאותו משרת הפוליטיקאי המתנגד או התומך. האם הוא פועל לטובת המאות אלפים שמועסקים בשכר ניצול, או שמא הוא אחד ממשרתיהם של מתווכי כוח האדם ואליטת ההון שלטון הישראלית.

*ד”ר עמי וטורי, חבר הנהגת כוח לעובדים

תנועת הוועדים

Friday, May 21st, 2010

תנועת הוועדים: על פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית במשטר ניאו-ליברלי

כנגד הפיצול והשיסוי המגזרי, המשמש אמצעי לפירוק מדינת הרווחה, וכתנאי לשיקומה, יש ליצור תנועה של ההתארגנויות בעלות אופק סוציאל-דמוקרט

*דני גוטוויין

א.

בתוך שלל ההסברים שמעלה השמאל הישראלי להתדלדלות הנמשכת בכוחו הפוליטי, בולטת ההתעלמות מאחת מהסיבות המבניות העיקריות לכך: הצלחתו של הימין – כחלק מההפרטה הכוללת של החברה – לעצב גם את המערכת המפלגתית ואת דפוסי ההצבעה בישראל באופן שיבטיח את שלטונו. התעלמות זו מלמדת על כך שהשמאל הפנים את ההיגיון הניאו-ליברלי, וכי כמו במקרה של הכלכלה והחברה הוא קיבל גם את מבנה המשטר שכונן הימין על חורבות מדינת-הרווחה כ’חוק-טבע’ נטול חלופות. ואולם, כישלונותיו החוזרים של השמאל במבחן הקלפי מלמדים כי ככל שמפלגותיו – העבודה, מרצ וחד”ש – משתלבות במשטר ההפרטה ומוותרות על המאבק בו ובהנחותיו, כן הולך ומתבטל הצורך בהן, והן נידונות לשוליות ולהתנוונות.

מהפכת ההפרטה התאימה להנחותיה גם את המערכת המפלגתית: את התפקיד של ציר המערכת הפוליטית, שמילאו מפלגות-הרעיון בעידן מדינת-הרווחה, היא העבירה למפלגות השבטיות-מיזריות, כמו ש”ס ולמפלגות ‘מצב-הרוח’, כמו קדימה. למרות הניגוד בין הנוקשות השבטית של המפלגות המגזריות לבין הגחמה הצרכנית של מפלגות מצב-הרוח, בין שני דפוסי המפלגות מחבר מכנה משותף ניאו-ליברלי: שניהם עוינים, כל אחד בדרכו, את מנגנוני ההסדרה הכלכלית והשירותים החברתיים של מדינת-הרווחה, ופועלים להפרטתם, בעיקר באמצעות העברתם לשליטת עמותות המגזר השלישי, שאינן אלא מסווה לשוק ולהון. כך, העמיק סגן-שר החינוך מטעם ש”ס, משולם נהרי, את הפרטת החינוך באמצעות חוקים המשרתים הן את חינוך המיגזרי, ואת השכבות המבוססות הרוצות בהכשרת החינוך הפרטי; וכך פעל רענן דינור, מנכ”ל משרד ראש הממשלה בתקופת אהוד אולמרט, לשילוב רשמי של העמותות בפעולת הממשלה.

***

ההיגיון המיגזרי-צרכני הניאו-ליברלי השתלט השתלטות עוינת גם על השמאל. עדות לכך ניתן למצוא בדו”ח שחיברה ועדת הבדיקה שהקימה מרצ לבירור הגורמים למפלתה בבחירות 2009. הוועדה הצביעה על שתי סיבות – משלימות לכאורה, סותרות למעשה – לכישלון: מצד אחד, הקטנת מאגר הבוחרים של מרצ בשל פיצול החברה הישראלית ל’שבטים’, כמו החרדים, הדתיים, המזרחים והעולים, המנוכרים לשמאל והנוטים להצבעה מיגזרית; ומצד ומצד, שני ‘נהירה’, ‘גלישה’ ו’עריקה’ של “מצביעי מרצ ותיקים ופוטנציאליים לקדימה”, כ’מפלגת שלטון’ לא-מגזרית בעלת ‘אג’נדה יונית’. מתוך התעלמות מן המגמה השנייה ועקיפת הסתירה, ממליצים מחברי הדו”ח למרצ “לאמץ הגדרה עצמית של ‘מפלגת נישה’ או ‘מפלגת בוטיק’ קטנה”, שתפנה ל”מעמד הבינוני העירוני הליברלי החילוני” ולחסידי “סגנונות החיים האלטרנטיביים”. בלשון אחרת, הדו”ח מציע למרצ לוותר על יומרתה להיות מפלגה סוציאל-דמוקרטית הפונה לכלל החברה הישראלית ולהפוך במוצהר למה שהיא בפועל, כפי שלימד תעלול ‘הרשימה החדשה: מפלגה מגזרית של המעמד הבינוני המסודר, המתמקדת בשאלות של זכויות-אזרח ואיכות-חיים, והופכת את השלום והצדק החברתי להיבטים שלהן.

הדו”ח משקף את תהליך התמגזרותו של השמאל, מגמה הבאה לידי ביטוי בדרכים אחרות גם במדיניותן של העבודה וחד”ש. המיגזור הוא אחת מן האסטרטגיות המרכזיות עליהן בונה הימין את ההגמוניה שלו. בעוד השיסוע-המגזרי הוא אמצעי לפירוק מדינת הרווחה, ניהול מאזן האימה של השיסוי-המיגזרי מהווה את התשתית לשלטון הימין, המבוסס על קואליציה של מגזרים-יריבים. השמאל מתרץ אמנם את התמגזרותו בנימוק התועלתני של הגדלת מספר מצביעיו, כפי שמלמד הדו”ח, אלא שבדרך זו הוא מאשרר את חוקי המשחק המופרטים ומשכפל אותם, ותוך ייתור-עצמי לדעת מסייע להנצחת שלטון הימין.

***

אלא, שנראה, כי למרות להיטותו הנואשת, אימוץ הגיון ההפרטה והמיגזור לא יביא ישועה לשמאל. בשבוע בו פרסמה מרצ את דו”ח ועדת הבדיקה נמסר כי על פי הערכות שונות הקהלים אליהם ממליץ הדו”ח לפנות יעדיפו מפלגה בראשותו של יאיר לפיד – שכהכלאה פוליטית בין בידור וצרכנות תהיה שילוב של מפלגה מגזרית ומפלגת מצב-רוח – העתידה לזכות במספר מנדטים גדול יותר מזה שזכו בו העבודה ומרצ יחדיו בבחירות 2009.

ביטולו-העצמי של השמאל אל תוך הנחותיו של הימין היא אחת ממטרותיו האידיאולוגיות והפוליטיות של הניאו-ליברליזם. מרגרט תאצ’ר הסבירה כי מדיניות ההפרטה, פירוק מדינת-הרווחה והמאבק באיגודים המקצועיים כוונה, בין השאר, ליצור תנאים שלא יאפשרו את שובו של הלייבור לשלטון. לטענת מבקריו, גם כאשר חזר הלייבור לשלטון, הוא היה לא יותר מאשר תצ’אריזם עם פנים אנושיות, משמע הוא לא רק קיבל את הנחותיו של הימין, אלא גם מישמע וכונן את עצמו מתוכן. בעוד שמתנהל ויכוח באשר למידת הצלחת התצ’אריזם לעקר את הלייבור הבריטי, הרי שחזונה של תצ’אר הוגשם, ללא ספק, במלואו בשמאל הישראלי. ככל שהשמאל התבטל אל תוך הפוליטיקה המיגזרית והמופרטת הוא לא רק איבד מכוחו, הוא איבד את יכולתו לבנות כוח.

ב.

ביטולן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות כבסיס-הכוח הפוליטי של מדינת הרווחה הוא, אכן, יעד מרכזי של הניאו-ליברליזם. אסטרטגיה זו מוצאת ביטוי בהפרטת שוק העבודה, שלא פחות מאשר הגדלת הניצול הישיר, מטרתו היא פירוק העבודה המאורגנת כגורם תודעתי וארגוני מרכזי בבניין הכוח הסוציאל-דמוקרטי.

לעבודה המאורגנת היה תפקיד מכונן בפוליטיזציה של ציבור הפועלים, שהתקדמה במהלך המאה ה-19 וה-20 תוך זיקת גומלין להרחבת זכות הבחירה. ככל שתהליך הייצור הפך להיות מורכב יותר כן גדלה התלות ההדדית שבין המעביד לעובד, התעצם האיום הגלום בנשק השביתה, שהבשיל להכרה בכוחה של התאגדות-העובדים. יכולתם של הפועלים לשנות את שוק העבודה ולהגדיר מחדש את חוקיו, סייעה לערעור ההשקפה הרווחת בדבר היותו של הקפיטליזם ‘חוק-טבע’. השביתות וההסכמים שנחתמו בעקבותיהם לימדו את העובדים כי ההתאגדות המקצועית עושה אותם לכוח כלכלי במסגרת השיטה הקפיטליסטית ולכוח פוליטי במאבק לשינויה.

הפוליטיזציה של העבודה המאורגנת עמדה ביסוד בניין כוחן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, שהרחיבו את הניסיון שנרכש במאבקים המפעליים והענפיים לרמת המדינה, והובילו לכינון מדינת-הרווחה. הפקעת הניהול של ענפי משק אסטרטגיים ושירותים חברתיים מידי ההון הפרטי וההסדרה המדינתית והציבורית שלהם במסגרת מדינת הרווחה, לימדו כי יש חלופה יעילה וצודקת יתר מן ‘השוק-החופשי’, שנחשף כלא יותר מאשר עיקר אמונה שנועד להבטיח את שלטון ההון. השינויים שחולל הכוח המאורגן של הפועלים – אם בצורת איגודים-מקצועיים ואם בצורת מפלגות סוציאל-דמוקרטיות – הביאו אפוא להכרה ביכולתם הפוליטית לחולל שינויים בחוקי המשחק של הקפיטליזם.

***

בישראל כמו בעולם, חתר הניאו-ליברליזם להפריט את שוק העבודה, כדי לפגוע באיגודים המקצועיים בחזקתם כמרכיב מרכזי במנגנון התמסורת הפוליטי-תודעתי שהבטיח את ההגמוניה הסוציאל-דמוקרטית. הפרטת שוק העבודה נועדה לא רק להגדיל את ניצול העובדים, אלא גם לפגוע ביכולת ההתארגנות שלהם. לשם כך בוטל משטר החוזים הקיבוציים של עידן מדינת הרווחה ואת מקומו ירשו דפוסים רבים שונים של העסקה שהונהגו באותו מקום עבודה ופיצלו את העובדים בין דור א’ לדור ב’, בעלי החוזים האישיים, עובדי חברות כוח-אדם, עובדי-הקבלן, ופרי-לנסרים. יותר ויותר עובדים נאלצו להתפרנס מחלקי משרות במקומות עבודה שונים, תחת ענן מתמיד של חוסר ביטחון תעסוקתי, שהגדיל את התחרות ביניהם. עובדי חברות כח-האדם, עובדי-הקבלן והפרי-לנסרים החלו לראות בעובדים הקבועים את מי שמגבילים את מרחב התעסוקה שלהם והפכו עוינים לעבודה המאורגנת. כך הפכה הפרטת שוק העבודה את היחסים בין העובדים לבין עצמם ליחסים של יריבות מתמדת, שהאפילה על הניגוד הבסיסי בין הון לעבודה.

השפעה דומה היתה להפרטת השירותים החברתיים, כחלק מפירוק מדינת הרווחה, והפיכתם מזכויות אזרחיות לסחורות. ההיצע היורד של שירותים ציבוריים, והפניית הביקוש לשוק הפרטי, העצים את הוויית השוק ונירמל אותה. מלחמת הכל-בכל, כמימוש של החזון הניאו-ליברלי, הפכה את התחרות להוויית חיים ראשונית של הישראלים. מתוך כך, קיבלו הישראלים את ‘חוקי השוק’ כחוקי-טבע, ואת הסוציאל-דמוקרטיה כהפרתם.

ריבוי תכניות ה’ריאליטי’, המשמשות להפצת מוסר ההפרטה, עשוי ללמד גם על הפנמתו. העיקרון החוזר בתכניות אלו הוא הפקעת מסגרות המסמלות שיתוף וסולידריות, ‘הבית,’ ‘השבט’ וכד’, כדי להפוך את הקיום למשחק סכום-אפס ולהעמיד את כל היחסים האנושיים על יריבות ותככים, המתוזמרים על ידי ‘ההפקה’. הריגוש המרכזי של תכניות הריאליטי היא ‘ההדחה’, המאפשרת למי שהם קורבנות התעמרות ממשית בחיי היום-יום – בשוק העבודה למשל – להתעמר באופן וירטואלי במשתתפי התכניות ולהדיחם. אלא שבדרך זו מבויתים הצופים להפנים את חוקי המשחק של משטר ההפרטה ומתמכרים להם תוך אובדן היכולת להתנגד להם: פיטורין, למשל, יתפסו כסוג של הדחה, שיש לקבל אותה בצייתנות מתוך ציפייה לחזרה אפשרית על פי הצבעת הקהל. הגיון הריאליטי הוא אפוא, שככל שהזולת הופך לנזק, כך מאבד הפרט את השליטה על חייו והופך לתלוי ב’יד-הנעלמה’ או ב’אח-הגדול’, שאינם אלא המשגות של השוק המווסת בידי ההון.

הצלחתו של הניאו-ליברליזם לכונן מתוך המציאות המופרטת תודעה העוינת להסדרה הציבורית, מצאה ביטוי בירידת הכוח המפלגתי הסוציאל-דמוקרטי, שהתנוון בהמשך לכדי השמאל הניאו-ליברלי ההולך ומתפוגג.

ג.

כינונו של כוח מפלגתי סוציאל-דמוקרטי מחייב אפוא לפרוץ את המלכוד הניאו-ליברלי של השמאל, הניזון מהתודעה המופרטת שפירוק מדינת הרווחה יצר. שלוש סיבות משלימות הופכות מהלך סוציאל-דמוקרטי כזה לאפשרי: האחת, מצוקתם הגוברת של קורבנות משטר ההפרטה בקרב מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים; השנייה, כשלון מערכת העמותות, שפיתח משטר ההפרטה לשמש כתחליף ראוי למדינת הרווחה; והשלישית, העניין הגובר בארגז-הכלים הסוציאל-דמוקרטי והקיינסיאני בעקבות המשבר הכלכלי של 2008.

במוקד מהלך בניין הכוח המפלגתי הסוציאל-דמוקרטי יש להעמיד את כינון הכרתו של הפרט ביכולתו לקחת חלק בעיצוב המודע של החברה, לא דרך השוק, אלא כנגדו. לשם כך, כנגד הפיצול והשיסוי המגזרי, המשמש אמצעי לפירוק מדינת הרווחה, וכתנאי לשיקומה, יש ליצור תנועה של ההתארגנויות בעלות אופק סוציאל-דמוקרטי. עדות לסיכוי של מהלך כזה ניתן לראות בשדה האיגוד-המקצועי: הניצול הגובר כתולדה של הפרטת שוק-העבודה חוללה תנועת נגד של התארגנויות עובדים בקרב מי שהבינו כי השיטה הקיימת הופכת כל עובד כפרט ל’מפסיד המתמיד’. מגמת ההתאגדות החדשה – המוצאת ביטוי מובהק בארגון ‘כוח לעובדים’, אך לא רק בו – חייבת להציע גם צורות פעולה חדשות, שיתמודדו עם השינויים שחולל הניאו-ליברליזם בשוק העבודה. כך, למשל, ריבוי דפוסי העסקה באותו מקום עבודה, מחייב לראות בקבוצות העובדים השונות על תנאיהן הנפרדים, ולא במקום העבודה לכשעצמו, את הבסיס לארגון העובדים.

יש לראות בניסיון שרכשו התארגנויות העובדים החדשות בסיס לתנועה שתיזום את ארגון הציבור בוועדים שיפעלו להסדרת מגוון תחומי חיים שהופקרו לחסדי השוק עם פירוק מדינת הרווחה: ועדי הורים, ועדי שכונות, ועדי משתמשים בתחבורה ציבורית, ועדים ליחסי קהילה ומשטרה, ועדים לדיור בר-השגה וכד’. על התארגנויות לשרטט את הפיתרון שתציע מדינת הרווחה החדשה לכשלי הניאו-ליברליזם, כשם שעליהן להיות בסיס לארגון מעמד הביניים הנשחק והמעמד הנמוך לכוח פוליטי סוציאל-דמוקרטי.

תנועת הוועדים תהיה שלילתה של רשת העמותות: העמותות מתווכות בין המדינה להון כדרך להשלטת ההון. הוועדים יפעלו לשחרור המדינה משלטון ההון. אחת הסכנות המרכזיות שיעמדו בפני תנועת הוועדים תהיה הנפילה למלכודת הגיון הפעולה הפילנטרופי-צרכני של העמותות, הפעילוֹת ברבים מתחומים אלו כאמצעי להבנייה ניאו-ליברלית של החברה. לפיכך, כדרך לכינון סוציאל-דמוקרטי יהיה על תנועת הוועדים להציע פיתרונות המבוססים על ההיגיון המדינתי-סולידרי, העומד ביסוד רעיון מדינת הרווחה.

העימות בין תנועת הוועדים לרשת העמותות יתרחש קודם כל דווקא במגרשו של השמאל בשל המקום המרכזי שתופסות בו העמותות. כשם שבמאבק על עיצוב מחדש של שדה העבודה המאורגנת – כדי שניתן יהיה להתמודד עם השינויים שחולל בו הניאו-ליברליזם – מוצא עצמו ארגון ‘כוח לעובדים’ בעימות עם ההסתדרות, הזוכה לגיבוי וסיוע מן המעסיקים, כך גם מהלכי הארגון בתחומים אחרים יביאו את תנועת הוועדים – כבסיס לכוח מפלגתי סוציאל-דמוקרטי – למאבק קודם כל עם שמאל העמותות הניאו-ליברלי על מפלגותיו, שצמח כחלק מן ההגמוניה של הימין.

תנועת הוועדים היא אפוא בעת ובעונה אחת גם גרעין למפלגה סוציאל-דמוקרטית וגם ‘מדינת-רווחה שבדרך’, וזיקת הגומלין ביניהם היא תנאי למימוש כל אחד מהם.

* דני גוטוויין הוא חבר יסו”ד ומלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.

המאמר מופיע בגליון חודש מאי של “חברה”

פסטיבל אקטיביזם – יוצרים מציאות

Sunday, May 16th, 2010

אורי פורת וניר גירון

התרבות השלטת היום בישראל ובעולם בכלל, היא תרבות פאסיבית צרכנית. החל כמובן ממוצרי הצריכה ושלל תרבות הפנאי, דרך התרבות והאמנות, ואפילו האידיאולוגיה נהייתה ממותגת ומשווקת. לכל דבר יש לוגו, סיסמה מגניבה, וכמובן – תג מחיר. הפרט הולך ונאבד בתוך מערכת אינסופית של מוצרים, עד שהוא בעצמו מנסה למתג את עצמו בכדי להרגיש שייך לעולם. הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להתעדכן במתרחש מבלי לצאת מהבית, בשילוב עם הניכור שהולך ומתפשט, מובילים אותנו אל תחושה של בדידות וחוסר אונים. היום משמעות נמדדת בכסף, וקיום בחשבון הפייסבוק. ולעומת מיליארדים של אנשים ברחבי העולם שהולכים ונעשים קטנים יותר אל מול המערכת, יש מספר מצומצם של אנשים שיושבים בראש הפירדמיה וגוזרים קופונים.

אל מול התרבות הזו ניצבת תרבות נגד, חיה ובועטת. מאות ארגונים ואלפי פעילים עושים יום יום ככל יכולתם על מנת להביא לשינוי, כל אחד בתחומו. ארגוני הסביבה שבעבר היו מיעוט נטול כוח, הולכים ומבססים את מעמדם כשיותר ויותר אנשים בארץ ובעולם מבינים את הצורך והחשיבות שבשמירה על הטבע ועל המשאבים המוגבלים שיש לנו על כדור הארץ. המילים אקולוגיה, זיהום, אנרגיה מתכלה ועוד הן חלק מהשיח הציבורי היום יומי בארץ. קהילות מקומיות קמות ומתחזקות, אנשים יוצאים החוצה, נפגשים ומחליפים ביניהם דעות, מוצרים שונים, ויוצרים אוירה של ביחד. גם בתחומי החברה והכלכלה, יותר ויותר אנשים מתעוררים ורואים את קשרי הון שלטון, את השחיתויות ואת ההתנהלות הנפשעת של מקבלי החלטות. מדינת ישראל, שבעבר היתה המדינה עם כוח העבודה המאורגן הגדול והחזק בעולם, עברה תהליך ארוך וקשה של הפרטה, שכלל מלחמת חורמה בעבודה המאורגנת. היום התהליך מתחיל להתהפך חזרה, מאבקי עובדים עולים לסדר היום התקשורתי, והאזרח הפשוט מבין שיש לו זכויות וכוחות, ובעיקר שמותר לו לדרוש אותן.

בעולם המודרני, זה לא דבר של מה בכך להיות בעל ערכים, ולפעול למען הצדק. מכל פינה משדרים לנו שלהיות מעורבים זה להיות מחוברים לרשת. לדעת מה קורה זה מה שחשוב. בניגוד למגמה שמזמינה אותך לשבת בכורסא, להתפנק מול הפלזמה, ולהרגיש מעורב על ידי כתיבת טוקבק באינטרנט, אקטיביזם הוא היציאה חזרה אל העולם.

אך אלו שמחליטים לצאת מהכורסא ולהתחיל לפעול, לא תמיד מצליחים לראות את כל אותם האנשים שכמותם אשר נמצאים במערכה הזו, וחשים לבד. גם אלו שמתעוררים ורוצים לדעת עוד, ומבקשים להצטרף, לא תמיד מוצאים בקלות את דרכם.

לכן החלטנו, קבוצה של פעילים מתחומים שונים, להרים מחדש את “פסטיבל אקטיביזם”, שהתקיים בין השנים 2002 – 2005, ולהביא אנרגיות חדשות של עשייה וחגיגה. הלקחים מהעבר נלמדו ונלמדים ככל שניתן ואנו מקווים כי הפסטיבל השנה יהיה נקודת ההתחלה בתהליך מתמשך, שיכלול אירועים ומפגשים במהלך השנה, ויתבסס על רשת פעילה של ארגונים ופעילים חברתיים וסביבתיים.

התהליך, שפסטיבל אקטיביזם 2010 פותח, נועד לקדם חברה בת קיימא על ידי עידוד לקיחת אחריות אישית כלפי הקהילה והסביבה בה אנו חיים. חברה המיישמת מודלים כלכליים הלוקחים בחשבון את צרכיו של הפרט ביחד עם צרכי התרבויות, הקהילות והמערכת האקולוגית בה הם חיים.

הפרויקט מתחייב לפעול באופן אשר דואג לאדמה ולאנשים, בונה ומחדש את ההון האנושי והטבעי, מחלק ומשתמש באופן הוגן במשאבים הקיימים ומעודד לקיחת אחריות אישית כלפי עצמנו, החברה והסביבה. מתוך אמונה ורצון כי בעתיד המתהווה החברה תתנהל בהתאם לערכים מנחים אלו.

פסטיבל אקטיביזם 2010, מתקיים השנה בחניון סעדים בהרי ירושלים (ליד מושב עמינדב), בין ה-20 ל-22 במאי. בפסטיבל יפעלו כ-200 סדנאות שונות, מופעי מוזיקה, תיאטרון וקרקס, מיצגים אומנותיים, סיורים באזור, טיולי אופניים, פרויקט שיקום חורש ועוד.

הפסטיבל מופעל ומופק על ידי המשתתפים עצמם….

מוזמנים בחום לבוא ולקחת חלק בפסטיבל ובהכנות לקראתו.

הכניסה לפסטיבל היא על בסיס כובע הקסמים.

לפרטים נוספים באתר

*כותבי המאמר הם היוזמים של פסטיבל אקטיביזם המתחדש ויזמים בתחום העשייה החברתי והסביבתי.

שאפו לשלי

Thursday, May 13th, 2010

יש לקוות ששלי יחימוביץ’ לא תירתע מכוהני ה”שוק החופשי” ותתמיד ביוזמתה להגבלת פערי השכר במשק

מאת עלי קדם

צריך להוריד את הכובע בפני חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בעת שיו”ר מפלגתה מספק חדשות לבקרים כותרות על דירות שעולות עשרות מיליונים, סוויטות נוצצות ומסיבות יוקרה, מזכירה יחימוביץ לציבור בשביל מה בעצם קיימת מפלגת העבודה. פתאום עולה מתהום השכחה העובדה, שפעם נקרא הגוף הגוסס הזה “מפלגת פועלי ארץ ישראל”, שבאותם ימים רחוקים ייצגה את העובדים ולא את הטייקונים.

במשטרה ובפרקליטות מרבים לעשות יחסי ציבור למלחמה בשחיתות, ומתגאים בהצלחות הרבות, אלא שבהקשר זה מדובר רק בעבירות על החוק. בו בזמן מתנהלת לה שחיתות לא פחות חמורה – בוודאי לא מבחינת היקף הכספים שבהם מדובר – בחסות החוק. הכל חוקי: הדירקטוריון יושב, ידי הדירקטורים מורמות אוטומטית, ועוד משכורת שנתית של מיליונים עוברת לידי היו”ר/המנכ”ל/ הטייקון, המצטרפת לשכר דומה שקיבל גם לפני שנה, ומן הסתם יזכה בו גם בשנה הבאה. שכר חודשי, שעל עובדי החברה שלו לעבוד מספר שנים, אם לא כל החיים, על מנת להתקרב אליו.

להלן כמה תשובות לטענות של המתנגדים לחוק שיזמו הח”כים שלי יחימוביץ וחיים כץ להגבלת התגמול המופרז והשערורייתי למנהלים בחברות הציבוריות:

החוק מהווה התערבות פסולה במנגנון שוק חופשי.

שוק חופשי? בישראל? הצחקתם אותנו. השוק החופשי הוא אגדה המצויה בספרי הכלכלה. בפועל, לא רק ש 20 משפחות שולטות מזה שנים בחלק נכבד מהמשק הישראלי, עם בעלויות צולבות על תחומים כמו אנרגיה, תקשורת, פיננסיים ונדל”ן. אלא שבמערכת פועלים לוביסטים, מעכרים, קשרים אישיים, ועוד לא אמרנו מילה על מונופולים והיעדר תחרות (הבנקים, חברות הסלולר ועוד). אין חיה כזאת שוק חופשי, וכשם שמסדירים ברגולציה נושאים רבים בכלכלה – השמיים לא ייפלו אם גם סוגיית השכר תוסדר.

המנהלים ראויים לשכר המיליונים בזכות כישרונם.

המחקרים דווקא מוכיחים שאין קשר בין גובה התגמול לבין הצלחת המנהל. חברה יכולה לעבור מרווח להפסד, אבל אף אחד לא יחלום אפילו לדרוש מהמנכ”ל להחזיר משכרו. יתר על כן, גם כאשר מודדים את הרווחים, זה נעשה בדרך כלל לטווח קצר, מה שמעודד את המנהל לקחת סיכונים על חשבון חוסנה ויציבותה של החברה, עובדיה והמשקיעים בה – הציבור הרחב. אף דירקטוריון עדיין לא סיפק הסבר, למה שכרו של מנהל נקבע למשל ל10 מיליון שקל בשנה ולא למחצית או רבע מסכום זה.

המנהלים שלא יתוגמלו כראוי יעברו/ יברחו לחו”ל.

מדובר בטיעון מגוחך. בחו”ל צריכים אולי את הרופאים הישראלים המצטיינים, או את אנשי ההייטק. מנהלים מוכשרים לא חסרים שם. רוב המנהלים הישראלים צברו את ניסיונם והתמחותם במשק הישראלי, ואילו באירופה ובארה”ב אין להם שום יתרון יחסי. מומלץ לקחת את הסיכון ולנסות!

צריך לטפל לא בסימפטום אלא בבעיה עצמה – הגברת התחרות, חיסול המונופולים, וכו.

זוהי נוסחה להנצחת הבעיה, ותירוץ שקוף לאי עשייה. לרשות משרד האוצר והרגולאטורים עמדו כמה וכמה שנים שבהן יכלו לעשות סדר בנושאים הנ”ל. התוצאה היתה אפס עשייה, וצמיחה של משכורות המנהלים והיו”רים לממדים מבהילים. רק כשחרב החוק מונחת על צווארם, “נזכרים” המתנגדים לחוק שצריך לפעול.

פרסום המשכורות יגביר את השקיפות ויגרום לריסון.

המציאות הוכיחה שטיעון זה הוא חסר תוקף. בישראל כבר מזמן לא קיימת נורמה של צניעות והתאפקות – להיפך, ה”בון טון” הוא ראוותנות, ותחרות למי יש שכר יותר גבוה. פעם, מנהיגים כמו בן גוריון ויצחק בן צבי גרו בצריף, ומנחם בגין – בדירה סגפנית. היום, המנכ”לים של החברות הציבוריות חושבים ש”מגיע להם” – ראה למשל דבריו של יו”ר בנק המזרחי יעקב פרי, שמגן על שכר של 18 מיליון ש”ח בשנה שמקבל המנכ”ל שלו, אלי יונס. קפיטליזם חזירי כבר אמרנו?

***

הפערים הכלכליים האדירים בחברה הישראלית מאיימים על חוסנה. אותם סקטורים שנושאים בעול, תורמים לכלכלה ולביטחון, ולא מצליחים לגמור את החודש, לא ישלימו לאורך זמן עם השתוללות השכר. ההסכמה הציבורית הרחבה, גם מצד קפיטליסטים מובהקים כמו דן פרופר, יו”ר אוסם, על כך שמשכורות הבכירים בחברות הציבוריות מוגזמות ביותר, מוכיחה שרוב הישראלים חשים שמשהו כאן אולי כשר, אבל מאוד מסריח.

יש לקוות ששלי יחימוביץ לא תיבהל ולא תירתע מההשמצות ומההתקפות של המאמינים האדוקים ב”שוק החופשי” ותתמיד ביוזמתה.

אחד במאי עד הבית

Wednesday, May 5th, 2010

להפתעתי, תהלוכת האחד במאי בירושלים, על דגליה האדומים וחולצותיה הכחולות והלבנות, זכתה למחיאות כפיים מצד העוברים ושבים ולצפירות אהדה מן המכוניות

מאת עזרא דלומי

זו השנה השנייה שאנשי השומר הצעיר (השנה גם “כוח לעובדים”) עושים עמי את החסד הזה ומביאים לי את האחד במאי ב-take away עד לפתח מקום עבודתי. גם השנה הם החלו את ההתארגנות למצעד בגן העצמאות בירושלים, כאן, ממש מעבר לכביש, ומשם יצאו לצבוע את ירושלים בכחול-אדום-לבן, בתהלוכה שהסתיימה בעצרת המרכזית בכיכר ציון.

בגן העצמאות התאספו מאות אנשים מתנועת השומר הצעיר, מ”כוח לעובדים”, מחד”ש ומעוד כמה ארגונים, משתדלים פה ושם לשמור מרחק זה מזה, במעין ריקוד קיפודים, כדי שכל אחד יבדל ויבליט את זהותו וסיסמאותיו הייחודיות. אצל חד”ש בלטה הקריאה: “משיח ג’ראח עד קטמון, ימוגר שלטון ההון”; לכוח לעובדים (חולצות לבנות) היו קריאות כגון “חברות קבלן – פשע מאורגן” וכן קריאות נגד עופר עיני, האח הגדול מההסתדרות, שלא מגן לטענתם על העובדים החלשים באמת. בין חברי כוח לעובדים פגשתי בנציגות של הקיבוץ העירוני תמוז, שכמה מאנשיו פעילים בארגון. נראה שארגון זה הולך ומתחזק ומהווה כתובת וזרז להתארגנויות של קבוצות עובדים חלשות.

הכחול השומרי בלט מאוד בנוכחותו. הם היו הרוב. כצו השעה חגו הקבוצות במעגלים כדי לקיים קבוצות דיון במשמעות האחד במאי, בפערים חברתיים, בעולות חברתיות, דברים האמורים להעסיק את כל מי שאיכפת לו ממה שנעשה כאן. הקבוצות לא התפזרו גם נוכח הטפטוף הטורדני. רוב הדיונים היו ב”הנחייה עצמית” לבד מקבוצה אחת בה התארח ח”כ אילן גילאון, פרולטר בטעם של פעם, עם רטוריקה מסעירה.

המגפונים התחילו להדליק בקריאותיהם את האנשים והמצעד יצא לדרך. להפתעתי, ים הדגלים האדומים זכה ללא מעט מחיאות כפיים מצד העוברים ושבים ולצפירות אהדה מן המכוניות שחלפו ברחוב קינג ג’ורג’. האירוע עורר אצלי את פעילותן של בלוטות האופטימיות. התחושה היא שיש שינוי כלשהו באוויר. בלי פוליטיקאים בראש, בלי גוזרי קופונים, עם סיסמאות יצירתיות המדברות אל הציבור. יש התארגנות ציבורית “מלמטה”. כך, “בעצמם הם כותבים להם שיר”.

בקהל שצפה במצעד היתה קבוצה של עולים מרוסיה: אחד מהם שאל בבעתה: “תגיד, אלה קומוניסטים?!”

סוציאליסטים, עניתי, אבל לא כמו ברוסיה.

געגועי לפנתרים

Tuesday, May 4th, 2010

החברה הישראלית זקוקה למרד של השכבות החלשות, לשביתה ענקית עד שיצא עשן לבן, עד שיובן שהמשך מדיניות הפערים הנוכחית מזיקה יותר ומאיימת יותר מאשר ביטולה והפיכתה על פיה

מאת עזרא דלומי

ושוב חזר האביב ושוב חזר הריטואל שבו חברות ציבוריות מפרסמות את דוחותיהן הכספיים ושוב נחשף שכרם של המנהלים ושוב מצעד מאה הגדולים במדורים הכלכליים, כדי לחשוף לאיזה מנהל יש גדול יותר ושוב מתברר שהדבר שהכי צומח באביב הם הפערים הכלכליים ושוב אותן גניחות שצריך לעשות משהו כי אחרת ניהפך למדינת עולם שלישי ללא מעמד ביניים ושוב ה”מה יהיה עם השכר המטורף הזה” ושוב חוזר הים אל מקומו לאחר כמה ימים של גלים תקשורתיים בינוניים עד גבוהים.

משנה לשנה אנחנו נעשים יותר קהים לתופעה. מדברים כמה היא רעה ומזיקה וממשיכים הלאה. שלא כבעבר, אולי בגלל האאוטינג שנעשה למקבלי השכר הגבוה, אולי בגלל הפיכתם לאייקונים תקשורתיים, החלו חלק מהם להסביר עד כמה הם ראויים לשכר הזה, המשקף את יכולותיהם, כישוריהם ו”ביצועיהם”. נורמאלי בעיניהם לקבל פי 300 או יותר מן השכר הממוצע במשק. השאלה היא על-פי איזה מדדים ניתן לקבוע שיכולתו של מאן-דהו שווה, למשל, מיליון וחצי ₪ בחודש. האם יש קריטריונים כלכליים אובייקטיביים המאפשרים מדידה כזאת, או שמדובר, למעשה, בפוליטיקה הפנימית המתנהלת בין הבעלים, חברי הדירקטוריון והמנהל. כמה מן השכר הזו איננו פרי של כשרון אלא תוצר של עמלות טפיליות ודמי שירות מופרזים שמשלמים משקי הבית המסכנים, חוסכים ומבוטחים שכוח המיקוח שלהם דל.

***

התופעה הזאת, הנמשכת שנים רבות ומחריפה משנה לשנה, לא תיפתר בצעדים מנהליים “מלמעלה”. אמת, שר האוצר מביע דאגה מפערי השכר, טייקון או שניים החלו להכות על חטא ואפילו עיתון “הארץ” שבאופן מסורתי מטיף לכלכלת שוק החל מגלה, באיחור רב, את כשליה וקורא לריסון שכר המנהלים. זה יכול להכות בשוליים. החברות הללו כל כך חזקות, חמושות בלוביסטים ובעורכי דין כה כבדים ומקושרים, פועלות בתוך זירה תרבותית חברתית ותקשורתית שברובה מתייחסת לתופעה כאל עניין נורמאלי ואל מוביליה כמושא לחיקוי ולליקוק, עד שקשה להאמין שניתן לשרש את התופעה.

התסכול הזה גורם לי להתגעגע לפנתרים. כן, לאלה שגולדה אמרה שהם “לא נחמדים”; לאלה שטדי קולק ביקש מהם “לא לדרוך על הדשא”; לאלה שחוללו כאן מהומה וטלטלו את החברה הישראלית. במבט לאחור, הם הביאו תועלת גדולה. ממשלת גולדה עצמה וממשלת רבין הראשונה, שקמה אחרי גל המחאה, נעשו קשובות לנושאים החברתיים. הערעור של הפנתרים על הסדר הקיים, האיום שההפגנות שלהם יצרו, הפחד שהם חוללו, הניבו שינוי חיובי במדיניות הממשלה. אומרים שפחד הוא יועץ רע. מתברר לפעמים שהוא יועץ טוב. נראה כי שינוי במצב הנוכחי לא יתחולל אם לא יהיה פחד מהמשך קיומו. החברה הישראלית זקוקה למרד של השכבות החלשות, לשביתה ענקית עד שיצא עשן לבן, עד שיובן שהמשך המצב הנוכחי מזיק יותר ומאיים יותר מאשר ביטולו והפיכתו על פיו.

טלטלה כזו אמורה לעורר גם ובעיקר את השמאל החברתי הרדום, שנכנע כל פעם מחדש לנינוחות של השגרה ולהתמכרות לאמונה בדבר השינוי מבפנים. הטלטלה אמורה לסמן עבור שמאל זה שקווי המתאר של החברה שהוא מתפתה להאמין בקיומה, נפרצו זה מכבר. הטלטלה צריכה להוות את סוף האשליה ולקדם את תחילת המעשה.

הצהרת אחד במאי 2010 – כוח לעובדים

Monday, May 3rd, 2010

“כוח לעובדים” נוסד במאי 2007. לאחר שלוש שנות פעילות, באחד במאי 2010, מונה “כוח לעובדים” למעלה מ-4,000 חברים ומייצג למעלה מ-8,000 עובדים: מרצים ומטפלות משפחתונים, עובדי רפואה וסיעוד, עובדי מסחר ועובדי מוסדות תרבות, עובדי מפעלים ועובדים בשירותי חינוך. עובדי קבלן, עובדי שירותים מופרטים, מובטלים ופנסיונרים. יהודים וערבים. נשים וגברים. אזרחי ישראל ובעלי אזרחות אחרת.

“כוח לעובדים” קם על רקע חסרונה הבולט של פעילות לארגון עובדים בלתי-מאוגדים בישראל, מתוך אמונה בכוחות הטמונים במעמד העובדים הישראלי ומתוך תסכול עמוק מכך שלמרות קיומם של ארגוני עובדים בישראל, המציאות הייתה רחוקה מלאפשר את מימוש חופש ההתאגדות. לאחר שלוש שנים ברור כי הקמתו ופעילותו של “כוח לעובדים” הביאו לשינוי בשוק העבודה, קידמו משמעותית את זכות ההתארגנות בישראל. כוחות מסורתיים בעבודה המאורגנת בישראל מאמינים באיגוד מלמעלה ובשיתוף פעולה מובנה עם המעסיקים. כוח לעובדים קם על-מנת לקדם התאגדות מלמטה, משא ומתן המנוהל ע”י העובדים והסכמות המבוססות אך ורק על מה שהעובדים עצמם אישרו. אנו מאמינים בניהול יחסי העבודה ע”י העובדים, ובבחירות בתדירות גבוהה למוסדות הארגון. העדר מאבק תקיף למען זכויות כלל העובדים ונגד מגמות ההפרטה הביא להחלשת העבודה המאורגנת וליצירת מעמדות נפרדים במקומות העבודה בין דור א’, דור ב’ ו-ג’, עובדים זמניים, עובדי כוח אדם ועובדי קבלן. זו הסיבה האמיתית להתגברות התופעה של עובדים עניים.

ועדיין המכשול העיקרי בפני תנאי עבודה הוגנים וחברה המבוססת על שוויון וצדק חברתי הוא הקפיטליזם הישראלי. קפיטליזם המבוסס על קשרי הון ושלטון שבאמצעותם בודדים נהנים מרווחי ענק, בעוד רוב האוכלוסייה מועסקת בלא ביטחון תעסוקתי, בשכר נמוך ובלי יכולת להשפיע באופן ממשי על ההתנהלות במקום עבודתה. קפיטליזם שמשמעותו הפרטת תשתיות ושירותים חיוניים לידי מקורבים תוך פגיעה באיכות השירות ובעובדים. קפיטליזם הבוחר בקיצוץ מיסים לעשירים ובמדינת רווחה מתדלדלת לאחרים. קפיטליזם המייצר שכר מינימום נמוך לעובדים מן השורה, ושכר גבוה למנהלים במגזר הפרטי ובחלק מעמותות המגזר השלישי המחליפות בהדרגה את המדינה בפעולות שהיו צריכות להיות נחלתה. ישראל 2010 היא מקום שבו עובדים זרים נרדפים ע”י רשויות המדינה שעה שקבלני כוח האדם שהביאו אותם ממשיכים להרוויח מיליונים ממחליפיהם. ישראל היא מקום שבו ערבים, נשים, ותושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ממשיכים להיות מופלים בשכרם, בתנאי עבודתם ובחיי היום יום. ישראל היא מקום שבו במקומות עבודה רבים קיים טרור תעסוקתי כלפי מי שמנסה להתאגד ולהיאבק על זכויותיו כקולקטיב.

בערב האחד במאי השנה, במלאות 124 שנים למאבקם של פועלי שיקגו ליום עבודה בן 8 שעות המהווה את מקורו של יום זה, נצעד בחיפה, בת”א, בירושלים ובבאר שבע.

נצעד תוך קריאה לחברה ללא עוני ופערי הכנסות ולמען תעסוקה הוגנת בתנאים הוגנים.

נצעד תוך דרישה לחברה בלי עליונים מורמים מעם ותחתונים שאיש אינו סופר אותם.

נצעד בסולידריות תוך קריאה לחברה ללא גזענות, דיכוי ואפליה על רקע מין, מוצא, לאומיות או אזרחות ולמען שוויון בין נשים וגברים, יהודים וערבים, אזרחים ומהגרים.

נצעד תוך תביעה לחברה ללא מנצלים וללא מנוצלים.

 

לצפייה בראיון של יניב בר-אילן, רכז צוות תקשורת של כוח לעובדים, ועמיר פרץ ב”עושים סדר”, על ה-1 במאי לחצו כאן

לקריאת מאמרו של רמי הוד, חבר כוח לעובדים, על ה-1 במאי לחצו כאן