Archive for April, 2010

לעשות חיים – לכבוד האחד במאי

Monday, April 26th, 2010

מאת יפתח גולדמן

 

הסוציאליזם לא יהיה נאמן לעצמו אם לא ילמד לשיר, ולשיר פירושו לעשות חיים

לעשות חיים

הסוציאליזם לא יהיה נאמן לעצמו אם לא ילמד לשיר… ולשיר פירושו ליצור תרבות: תרבות-חיים חיובית, בונה, מאשרת ואוהבת. לשיר פירושו לעשות חיים.

 

– אני הולך מחר להופעה של מאיה בוסקילה…

– תעשה חיים!

מניין קיבל צירוף המלים “לעשות חיים” את משמעותו הנפוצה כ- “fun to have”? מדוע מתקשר הביטוי הזה דווקא עם סוגי הנאות שאינן כרוכות במאמץ פיסי או מחשבתי, ושיש בהן, בדרך כלל, מעט מאוד “עשייה”?

הנה כמה משמעויות אפשריות אחרות:

“לעשות חיים”, כלומר ליצור חיים, להוליד, ללדת.

וגם: לקיים את החיים, לעבוד, להתפרנס…

אבל הביטוי “לעשות חיים” לא מקבל על עצמו ברצון את המשמעות היוצרת של ההִתרבות (למרות שלפחות חלק מתהליך ההתרבות הוא בהחלט סוג של fun), וגם לא את הדרישות המחמירות של הפרנסה או העבודה שתכליתה קיום פיסי. לא רק משום ש”לעשות חיים” לא רוצה להתאמץ, אלא גם משום סירובו להיות מושג ביולוגי-גרידא.

ב”לעשות חיים” אנחנו מתכוונים לחיים אנושיים, וחיים אנושיים לעולם אינם רק קיום ביולוגי.

אם האינטואיציות הבלשניות שלי נכונות (ואני ממש לא מומחה בתחום), הביטוי “לעשות חיים” היה בראשית דרכו “לעשות חיים משוגעים” (כמו בשיר הישן של שלמה ארצי מראשית שנות השבעים), ורק אחר-כך הושמט שם התואר והביטוי קוּצר. השיגעון הוא הרי ניגודם המוחלט (ואויבם הנצחי) של השגרה, של האחריות חמורת הסבר, של עול הפרנסה, של הכניעה בפני ההכרח שמציבים חוקי הטבע. שיגעון הוא מחלת רוח, ורק מי שיש לו רוח יכול להיות משוגע. הביולוגיה לא יכולה להשתגע. הרוח כן. חיים אנושיים, משוגעים או לא-משוגעים, הם גם חיי רוח. כשאנחנו כותבים קורות-חיים, או כשאנחנו מסכמים את חיינו, או כשאנחנו מחליטים לשנות אותם, כמעט לעולם איננו חושבים על הביולוגיה.

“לעשות חיים”, אם כן, זה לא בהכרח “fun”, אבל גם לא דאגה להמשך הקיום הפיסי בלבד. “לעשות חיים”, במובן המוצע כאן, פירושו לתת לקיום טעם ומשמעות, צורה ותוכן. הנה כך אומר זאת נתן זך:

… וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי

הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי

לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת

מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַי.

(נתן זך / “אני רוצה תמיד עיניים”)

“לעשות חיים” פירושו ליצור תרבות.

אבל תרבות-הצריכה, זו שלכאורה איש לא עושה אותה, זו הנעשית כאילו-מעצמה, מעדיפה צרכני-תרבות על יוצרי-תרבות. המוכרים, המפרסמים, המשווקים, היח”צנים ושאר כוהניה של תרבות-הצריכה לא דורשים מאתנו לעשות חיים. הם מזמינים אותנו בחיוך לעשות חיים (“אכפת לנו לעשות לכם שמח” ראיתי כתוב על כרזה גדולה שהודבקה לאחוריו של אוטובוס ‘אגד’).

גם הסוציאליזם, לפחות במופעיו הגדולים המרכזיים, לא ידע איך לעשות חיים. הוא ידע להסביר כיצד מדכא הסדר החברתי הקפיטליסטי את הסיכוי ליצירתם של חיים אנושיים. הוא ידע (בימיו הטובים) כיצד להיאבק בדיכוי הזה. אבל מאבק אין פירושו חיים ולא עושים חיים כשעושים מלחמה (אגדה מרקסיסטית שהייתה באמת מספרת שמרקס השיב פעם על שאלון אישי שבו התבקש, בין השאר, לומר מהו אושר בעיניו. הוא השיב: “להיאבק”). במקומות שבהם צריך היה הסוציאליזם ליצור תרבות משלו, הוא נאלם פעמים רבות דום. וכשלא נאלם דום הסתפק בחיקויים (לפעמים על דרך הניגוד) של התרבות הבורגנית, או שהוציא מפיו צלילים צורמים במיוחד.

אולי חשוב להבהיר כאן, שבדברי על “תרבות” אין כוונתי בעיקר ליצירות האמנות, הספרות, המוזיקה וכדומה, וגם לא לשיעורים באוניברסיטה. תרבות היא גם הדברים האלה, אבל היא הרבה יותר: היא נורמות ונימוסים ומטבח וסגנון-לבוש ואדריכלות ותכנון-עירוני ומחוות התנהגות וחגים וחגיגות וטקסים וכן הלאה. דווקא בתחום התרבות הגבוהה ניכרת פחות חולשתו של הסוציאליזם (והרי כמה מגדולי היוצרים במאה העשרים היו קומוניסטים מוצהרים). היא ניכרת בהיבטים היומיומיים והעממיים יותר של התרבות. אלה שעליהם אנחנו חושבים בדרך כלל כשאנחנו מדברים על “חיים” או על “אורח-חיים” ואפילו על “חיי-תרבות”.

זה קשור, אולי, בעוינות הנודעת מן הסוציאליזם כלפי כל המסורת התרבותית של העבר, אשר נתפסה, לא בלי צדק, כמסורת התרבותית של הדיכוי המעמדי או אף כתרבותם של המדכאים. מארקס לא היה שותף לעמדה זו אך היא אפיינה רבים אחרים במחנה הסוציאליסטי (“אם אין ברירה, יאבדו כל האמנויות, ובלבד שיהיה לנו שוויון-אמת” כתוב ב”מנשר השווים”, אחד המניפסטים הראשונים של הסוציאליזם המודרני). זה קשור גם במטריאליזם הסוציאליסטי, אשר נגרר לא פעם לטעות הגורסת שהתַרבות היא רק נגזרת משנית של התנאים הכלכליים. וזה קשור, מעל לכל, במחויבותו העמוקה של הסוציאליזם למאבק פוליטי, ולהשקפה (שיש לה שורשים כבר ב’פוליטיאה’ של אפלטון) שהיצירה התרבותית היא בבחינת מותרות. ככזו היא נסבלת רק כל עוד ורק במידה שהיא מסייעת למאבק (כמו חיבור סיסמאות-קרב או שירי תהילה לגיבורים). ואם אינה מסייעת למאבק, תתכבד היצירה התרבותית ותחכה בשקט לזמנה שיבוא רק אחרי הניצחון.

לפני שנים הייתי חבר בקבוצת מאבק שניסתה להלחם בתופעות של ניצול כלכלי באוניברסיטת תל אביב. אחת מישיבות הקבוצה הייתה במהלך ימי החנוכה. אני הודעתי שנתחיל את הישיבה בהדלקת נרות. אחר כך חילקתי לנוכחים את “זה היה בחנוכה” של אלתרמן, קראנו את השיר בתפקידים ולבסוף עוד אמרתי כמה דברים על משמעות החנוכה עבורנו. רוב המשתתפים בישיבה הצטרפו בשמחה (לאחר ההלם הראשוני). אבל מנהיג המאבק (אדם יקר ופעיל-חברתי עתיר זכויות!) חיכה בסבלנות הולכת ופוחתת ולבסוף שאל: “אפשר להתחיל סוף-סוף את הפגישה?”

“אפשר להתחיל סוף סוף בדברים החשובים באמת?” שואל הסוציאליזם כשפעילי-התרבות מפריעים לו בדרכו.

מה הם הדברים החשובים באמת לסוציאליזם?

המאבקים נגד הניצול, נגד העוול, נגד הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, נגד ההפרטה, נגד שלטון התאגידים…

אבל מה הם הדברים החשובים באמת לסוציאליזם?

יצירה, תרבות, שיתוף, שמחת-השיתוף, טעם-חיים, משמעות…

באורח טראגי, הסוציאליזם מתגלה לא פעם כאילם דווקא ברגעי החג שלו. דווקא ברגעים שבהם הוא צריך לשיר, הוא מגלה שקולו נצרד מן הצעקות.

אי אפשר להיות סוציאליסט אם אינך מוכן לצעוק כשצריך.

אבל הסוציאליזם לא יהיה נאמן לעצמו אם לא ילמד לשיר… ולשיר פירושו ליצור תרבות: תרבות-חיים חיובית, בונה, מאשרת ואוהבת. לשיר פירושו לעשות חיים.

ולכן יש לומר:

– אני הולכת מחר לאירועי האחד במאי…

– תעשי חיים!

העושר האמיתי – איך להפוך מצופה למשתתף

Sunday, April 25th, 2010

נתן שקרצי

על האמפתיה

גם אם נניח כי האדם הוא אנוכי ביותר, עדיין ברור כי קיימים עיקרים כלשהם בנפשו, הגורמים לו להתעניין בגורלם של אחרים והופכים את אושרם של האחרים לחיוני עבורו, אף שאותו אושר אינו מביא לו שום תועלת לבד מעצם ההנאה לנוכח קיומו” אדם סמית, התיאוריה על הרגשות המוסריים, פרק ראשון .

כך בוחר אדם סמית לפתוח את ספרו. הוא ממשיך ואומר שבגלל שאין לנו אפשרות להרגיש את שמרגיש האחר, אנו מדמים את עצמנו במצבו, ומתוך כך קל לנו יותר לחוש אמפטיה לסבלו של האחר. הוא ממשיך ואומר בהמשך הפרק, שבמקביל לתחושות ההזדהות שיש לנו עם סבלו של האחר, מצטרף אליהם כעס על מי שפגע בו, והכרת טובה למי שעוזר להם.

בתקופה האחרונה ליווינו, חברי כח לעובדים את סיפורם של אקרשטיין ירוחם, ואת נסיונם להקים ועד לאחר עשרות שנים שבהם היו כל אחד לעצמו. סיפורם, שהופיע בתכנית עובדה, הראה לנו את הצד הנסתר של המדרכות שאנו דורכים עליהם ביום יום. מקרים כמו של ולדימיר, שאצבעותיו נתפסו במכונה, או אברהם נגאוקר, שסובל מבעיות שמיעה, איליה שאיבד את אצבעו וכמעט את חייו, או יעקב פרידמן ועופר ביטון, שבגיל 50 הריאות שלהם כבר גמורות, גורמות לי גם עכשיו לבכות מצער על סבלם, ולכעוס על מי שגורם לכך ומתנער מהם ברגע שהם נפצעים או מנסים להתארגן .

על העונג של הסימפטיה ההדדית (הסולידריות )

לא משנה מה היא הסיבה לאמפתיה, אין הרבה דברים שמשמחים אותנו יותר מלראות באדם אחר את הזדהותו איתנו. האדם, שמודע לחולשתו, ולצורך שיש לו בעזרתם של אחרים, שמח כשהוא רואה אחרים מזדהים עם רגשותיו, יודע ובטוח בתמיכתם. ועצוב, כשההפך קורה… כמה שמחים הסובלים על שיש להם מישהו לחלוק איתו את תחושת הצער שלהם”. אדם סמית, התיאוריה על הרגשות המוסריים,פרק שני

חברינו באקרשטיין, שסבלו מתאונות עבודה, ומהעובדה שהמעסיק מנצל את המחסור במקומות עבודה באזורם, ואת הצורך שלהם בקיום עצמם ומשפחתם, כדי לנצל אותם, שמחו עד מאוד, כשאנו עזבנו את תפקיד הצופה, שרואה את כאבו של האחר ואולי מצטער על כך בליבו אך לא עושה כלום בנידון, ונהנו מן הסתם מההרגשה שאנו משתתפים איתם, מפגינים למענם ליד משרדי הנהלת המפעל, ליד ביתו של הבעלים, או שמשוררים מגיעים לשיר לכבודם, או שבית הדין האזורי הכיר בהתארגנות שלהם, וכפה על המעסיק לשבת איתם, כי כמו שאמרה השופטת, העובדים אינם מדרכות. החולשה של כל אחד לבד מול המעסיק, הפכה לכח, שמצרף אליהם אנשים שלא מכירים אותם אישית, אבל מזדהים איתם ולוחמים יחד איתם כדי לשפר את תנאיהם.

על ההשחתה של הרגשות המוסריים, שנגרמת ע”י הנטיה להעריץ את העשירים והגדולים, ולתעב או להזניח את האנשים העניים

 ” הנטייה להעריץ, וכמעט אפילו לסגוד לעשירים ולחזקים, ולתעב או אפילו להזניח את העניים, היא הסיבה האוניברסלית להשחתה של רגשותינו המוסריים. העושר זוכה לכבוד והערצה שהיו ראויים רק לחכמים ולבעלי המידות הטובות. נגד הזלזול והבוז לעניים יצאו אנשי המוסר לאורך כל ההיסטוריה… קל יותר להעריץ את העשיר כי עושרו נראה לעין” אדם סמית, התיאוריה על הרגשות המוסריים, פרק שלישי.

סמית צדק. קל יותר לזהות את העשיר, במיוחד כשהוא מחצין את עושרו, וקשה יותר לזהות את החכמים ובעלי המידות הטובות. מי שקורא את העיתונות הישראלית בימינו רואה את הסגידה שיש לטייקונים, למי שעושה איזה אקזיט, ואת הבתים שלהם, והיאכטות, וכל השאר, מה שגורם לרוב הציבור לחלום על עושר כזה לעצמו, ולקוות. העניים בתקשורת הישראלית, מככבים בעיקר בעת פרסום דוחות העוני, או בימי חגי תשרי או פסח, כאילו אין עוד 360 ימים שהעניים זקוקים לעזרתנו, ואם כבר, היא מנסה להציג אותם כבטלנים שצריכים איזה שוט, כדי שיהיו יותר ממושמעים, ולא נצטרך לסבול את נוכחותם הענייה.לפי אותה תפיסה, אנו אמורים להעריץ את גיורא אקרשטיין ולסלוד מאיליה, עופר, ולדימיר ויעקב. לגיורא צריך להוריד מיסים, כי אם לא הוא יברח מהארץ. לעובדים אסור להתאגד, כי זה מפחית מעוצמת השוט של גיורא. קל לו יותר כשהם לבד, נסתרים מעינינו, ושנמשיך לקנות את המרצפות שלו. לטעמי, הריאות, האצבעות הכרותות, מכתימים בעיני את שטרי הכסף שלו, ואת הוילה המפוארת בהרצליה בדם. אז איך מוצאים את החכמים ובעלי המידות הטובות, שקשה לזהות את חוכמתם ומידותיהם הטובות, כי הם פחות צעקניים מהעושר? לדעתי, הם ניכרים באלו שמפגינים סימפטיה הדדית (סולידריות) עם העניים והחלשים בחברה, שעוברים מתפקיד של צופה פסיבי באחר הסובל, לתפקיד של משתתף פעיל, שמזדהה עם האחר הסובל, ועוזרים לו בכל דרך שהם יכולים. בעיני, יכולת ההזדהות הזו, ושיתוף הפעולה לתיקון המצב שבא לאחריה היא מותר האדם מן הבהמה. במקרה של אקרשטיין ירוחם, אסף בונדי שהיה המלווה הכי קרוב אליהם, שגר באזורם, ושהגיע בכל פעם שהייתה בעייה במפעל לשם, הוא דוגמא מצויינת לאנשים הנסתרים החכמים ובעלי המידות הטובות.לצערנו, בית הדין הארצי מנע ממנו ומכולנו להמשיך וללוות את החבורה המופלאה של עובדי אקרשטיין ירוחם, ואני אתייחס לכך כבר בשבוע הקרוב בכתבה נפרדת.מה שהיה לא פחות מצער, היה לראות התנהגות כמו שראינו מהנהלת אקרשטיין, ננקטת ע”י עמותה חברתית שחרתה על דגלה עזרה לחלשים בחברה. אסף בונדי פוטר, כשניסה להקים ועד בעמותת יחדיו, הובעו איומים כלפיו וכלפי חבריו לעבודה כדי לשבור את רוחם, ואת רצונם בועד. אסף, שגם בעבודתו היומיומית סייע לחלשים ביותר בחברה, צריך עכשיו אתכם, שתבואו לעזרתו, כמו שהוא בא לעזרת עובדי אקרשטיין.

ביום שני ה-24.5, בשעה 9 בבוקר, בבית הדין לעבודה בבאר שבע יתקיים דיון בעניינו. בואו להפגין סימפטיה הדדית עם איש שהדגים אותה במעשים. בואו, ותפגשו עוד הרבה אחרים, חכמים, ובעלי מידות טובות.

אתם יכולים גם לחתום על עצומה שתוגש לעמותת יחדיו

הלאמה?!

Thursday, April 15th, 2010

 

כבר שנים שפרופ’ דני גוטוויין, היסטוריון חברתי, מטיף בלהט נגד השיטה בישראל ■ מדובר, לטענתו, במפלצת רבת זרועות לה שותפים כולם: התקשורת הכלכלית, הטייקונים, הכלכלנים שהולכים שבי אחריה, ואפילו תוכניות הריאליטי ■ ועתה, נחוש מתמיד, הוא מסמן את הפתרון היחיד: הלאמה

לרגע, בימי המפולת של חורף 2008, היה נדמה שדני גוטוויין מנצח. משנתו הכלכלית-חברתית של גוטוויין היא מהסוג שכבר כמעט לא שומעים כאן, אבל באותם ימים של כאוס פיננסי, גברה ההקשבה לעמדות הסוציאליסטיות שהוא מייצג באדיקות כבר שנים. כמעט כמו העדנה שלה זוכים המחזירים בתשובה בעת מלחמה, גם כאן, החיפוש אחר תשובות שיאפשרו להסביר משבר נורא כל כך, לפרש את חוסר היציבות העולמי ולפוגג במקצת את הפחד מפני הלא נודע – העבירו לא מעט אנשים לצד של גוטוויין.

לכתבה המלאה ב – The Marker

העבד שבפנים

Sunday, April 11th, 2010

 

וגם אם יצאנו מבית עבדים עוד לא נפרדנו מהעבד שבפנים

 

מאת עזרא דלומי

 

“עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקדוש

ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים”.

 

אבל מה לעשות, הוא הוציאנו וכבר איננו עבדים לפרעה. אנחנו אדונים.

 

אבל אנחנו…

עבדים להון,

עבדים לממון,

עבדים לבטון

עבדים לשלטון

עבדים לשיירי עצמות באשקלון

 

עבדים למדרוג

עבדים לשדרוג

עבדים לתמרוץ

עבדים לתגמול

עבדים שכבר לא יודעים איפה הגבול

 

עבדים לדימוי

עבדים לציפוי

עבדים לעונג הבא

עבדים מתקווה לתקווה

 

אז גם בתוך מי שנחשב לאדון

מסתתר לו אי שם עבד מרצון

 

וגם לעבד מרצון יש עבדים:

עבדים של קבלן

עבדים מתאילנד

עבדים ללא גמלה

עבדים נטולי חמלה

עבדים מפה, עבדים משם

עבדים שאין לו קיום בלעדם

 

וכך, אולי, מבלי שתרגישו

כולנו קצת עבדים של מישהו

וגם אם יצאנו מבית עבדים

עוד לא נפרדנו מהעבד שבפנים

 

 

 

סערה בכוס ויסקי

Tuesday, April 6th, 2010

מאת עלי קדם

בכל אביב התקשורת שבה לפמפם על שכר המיליונים שלנו. אז ככה: ראשית אנחנו טובים והשכר הזה מגיע לנו; שנית – בעוד יומיים ישכחו מזה ויעברו לאייטם הבא. מונולוג של מנכ”ל מצליח

שוב הגיע האביב, ושוב הכתבות המטרידות האלה על המשכורות הכאלו מופרזות שלנו. נו באמת, לא נמאס להם, לחטט בעניינים לא להם. כל פעם שמתפרסם גובה השכר שלנו, נזכרים כמה כתבים עלובים וקטנוניים, חברי כנסת שוליים, ועוד אי אלו נמושות, להרים קול צעקה. אלה אנשים קטנים ולא חשובים, שלא מבינים כלום בעסקים. שיהיו בריאים, אבל לא חבל על האנרגיות?

בארץ הזאת פשוט לא מסוגלים לפרגן. אתה קצת מצליח – מיד עטים עליך הבולשביקים האלה, שחיים עוד בימי מפא”י העליזים. פשוט לא יודעים להעריך כישרון והצלחה. כואב להם שמישהו אחר עשה את זה. בעיתון אחד כתבו שעלות השכר שלי היא 8 מיליון שקל בשנה, ושזה פי חמישים מהמשכורת הממוצעת בחברה שלנו. אז מה רצו, שאני ארוויח כמו שר, או חבר כנסת? בשביל זה עזבתי את משרד האוצר? הרי אמרתי והצהרתי שאני הולך לעשות לביתי, וזה בדיוק מה שעשיתי. חוץ מזה, תבין שאני ממש צנוע: מוישה, על תפקיד הרבה פחות תובעני, הצליח להשיג יותר מעשרה מיליון, לא כולל אופציות, אז אני שואל אותך – מי כאן החזיר?

אז נכון, בדירקטוריון שלנו יושבים כמה חברים שלי, ביג דיל. היינו יחד בפקולטה, אחר כך בעבודה. אלו חברה שמבינים עניין, הם יודעים בדיוק כמה אני שווה לבעלי המניות. עובדה שאישרו את התנאים שלי פה אחד, אפילו אחד לא התנגד, היית מאמין? אני בעצמי לא האמנתי. חוץ, מזה, הם מבינים היטב שמחר גם אני יכול להיות דירקטור, ולאשר להם משכורות דומות. תבין, ככה זה עובד במדינה שלנו. אנחנו חברים מהפלמ”ח, חברים מהצנחנים, חברים מהפקולטה, חברים מהמחלקה. אנחנו דואגים אחד לשני, מה זה לא בסדר? אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד, באש ובמים. תשמע, חברות בשבילנו זה ערך עליון.

חוץ מזה, הדירקטוריון מבין שמחר אני פשוט יכול לקום ולעזוב. הצעות לא חסרות לי, תאמין לי, עומדים בתור. קיבלתי אפילו הצעות מחו”ל. בינינו , הייתי נשאר גם עם מחצית המשכורת, אבל למה להיות צנוע אם מאשרים את הכל? הרי במדינה שלנו הכי גרוע זה להיות פראייר, ופרייאר – אני לא.

בכלל, הגיע הזמן שבישראל נתנהג כמו בעולם הגדול. קראת כמה מרוויחים מנכ”לים ברמה שלנו בארצות הברית? פי שלושה, אבל בדולרים, אז מה רוצים מאיתנו. אתה אומר שגם שם, באמריקה ובאירופה, מתחילים לשים סוף להשתוללות ולשערוריות השכר? טוב, כנראה שגם לממשלות שלהם חדרו הבולשביקים, נקווה שהם לא יצליחו בתוכניות האלה.

***

נכון, כשהייתי פקיד בכיר באוצר, לפני שנתיים, הטפתי לצניעות ולריסון, והצהרתי שיפרוץ אסון מוניטארי אם יעלו את שכר המינימום באחוז וחצי. אז היום אני חושב אחרת, מותר לבן אדם להשתנות לא? כי תבין, אנשים כמונו הם שמניעים את הכלכלה. מה היו עושים בלי היזמות שלנו, הרעיונות המבריקים , האומץ לקחת סיכונים (בכספים שלכם), הקשרים שלנו. בלעדינו לא הייתה עבודה לכל פקידי הבנקים, לכל המהנדסים והמתכנתים, שלא לדבר על עובדי הייצור. אנחנו הקטר שמושך את המשק. הרי לפני שבאתי לחברה הזאת בשנה שעברה לא היה פה כלום, וגם אחרי שאעזוב בעוד שנתיים, עם מצנח הזהב והאופציות במיליונים שסידרתי לי, שום דבר לא יתפקד. הכל בזכותנו, אז אני שואל – לא מגיע לנו פיצוי נאות?

וכמו שיעקב פרי, איש שאני מאוד מעריך, אמר בטלוויזיה: זה שיורידו לי כמה שקלים, לא יעזור לאף עני. סוף-סוף מישהו מסביר לכם את האמת. כי מה כבר יוכלו לעשות , נניח, עם שני מליון שקל מהמשכורת שלי, או של יעקב פרי? מה, ייבנו עוד איזו כיתה בכפר בדואי? או שיצליחו להוסיף איזה אגף לבית חולים בפריפריה? להוסיף תרופות חיוניות לסל הבריאות? או שיצליחו לחלק עוד כמה חבילות לנצרכים בפסח? סליחה, כל הדברים האלה הם לא בעיה שלנו. בשביל מה יש לנו ממשלה, בשביל מה אני משלם הון עתק למיסים, שהם ידאגו למי שצריך. אני לא פילנתרופ.

רגע-רגע, שלא תהיה אי הבנה. אנחנו תורמים לקהילה, ואפילו הרבה. התרומה הזאת היא אחד מערכי החזון האסטרטגי שלנו, זה היום נורא “אין” . החברה שלנו מזרימה הון תועפות לקהילה, לאיכות הסביבה, למפעלי תרבות, הכל פטור ממס. למי תרמנו? אני לא זוכר, תשאל את היחצ”ן שלנו, הוא הרי גם כן מרוויח כמה מיליונים, אז לפחות שיעשה את תפקידו.

תאמין לי, זאת סערה בכוס מים, אני ממש לא מתרגש. יעבור החג – וכולם ישכחו מהסיפור, ככה זה עם התקשורת. קצת מנדנדים, ועוברים לאייטם הבא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. בכלל, הגיע הזמן שיפסיקו לפרסם כמה אני מרוויח, זה לא עניינו של אף אחד, זאת פגיעה בפרטיות. בשנה הבאה אם יירצה השם נקטין את ההפסדים, ואז אני מקווה שההנהלה תאשר גם בונוס רציני, ונצליח סוף-סוף לעבור את התלוש של מוישה. ושיהיה חג שמח לכל עם ישראל.

* עלי קדם הוא עיתונאי וחבר קיבוץ מעגן

על הדרך מעבדות לחירות

Tuesday, April 6th, 2010

עומר*

היום נתבקשתי לכתוב מספר מילים על חג החירות ובעיקר על נושא של עבדות וחירות, נושא שקרוב לליבנו במיוחד כחברים ב’כוח לעובדים’ ובכלל כאזרחים עובדים.

ראשית, כדאי לציין ולזכור שאנו חיים במדינה חופשית ודמוקרטית בה מתאפשר לאדם לעשות ולומר כל מה שחפץ ליבו וזאת רק בתנאי שאין בכך פגיעה בזכויותיו של הזולת. בתנאים כאלה לעולם לא תוכל להתקיים במדינתנו עבדות לפי המודלים ההיסטוריים שהונהגו במצריים הקדומה.

אולם בספקטרום הרחב שעובר בין עבדות וחירות ישנן תחנות ביניים רבות וכדאי לשים לב איפה אנו ממוקמים היום, כיוון שמדובר במצב מורכב ודינאמי.

הורי היקרים עוד זוכרים ימים שבהם לעובד הפשוט ביותר בישראל ניתנו תנאים שלצערנו לא קיימים יותר בשוק העבודה כיום. כולנו יודעים, שפעם היה למדינתנו צביון סוציאליסטי, גישה שהתייחסה לכל עובד כאל אדם שאמור להתקיים ברווחה סבירה ודאגה ברגישות גם לעתידו הכלכלי.

היום לאחר שנים של שינויים קיצוניים ומדיניות ההפרטה הגורפת נוצר מצב בלתי נסבל בשוק העבודה. מצב בו הפערים בין המעסיק לעובד הפשוט חסרי כל פרופורציה ולצערנו מעמדו של העובד שקול למעמדה של מכונה במפעל או מחשב משרדי. פערים כאלה מתרגמים את עצמם בסופו של דבר לפערים עצומים בין המעמדות בחברה ומצב הסולידריות והלכידות החברתית שכל כך אפיין את ארץ ישאל היפה הולך ונכחד ביחד עם ערכים רבים אחרים שהיו מאוד קרובים לליבנו בעבר הלא-רחוק.

אמנם עדיין קיימים חוקים ומנגנונים שאמורים להגן על זכויות העובד אבל נראה שהמעסיקים עושים כל שביכולתם להתעלם ממנגנונים אלה כל זמן שהעובד שותק ובולע את הצפרדעים שמאכילים אותו.

התופעה המצערת והמדאיגה ביותר היא העובדה שאזרחים רבים לא מודעים היום כלל לזכויותיהם ולא עושים די בשביל להכיר אותם ולדרוש אותם וכך לפי ‘שיטת מצליח’ מעסיקים רבים רוכבים ביודעין על סוס הבורות שמעשיר אותם והעובד מצידו בעיקר מנסה לשרוד.

אם כך השחרור מכבלי הניצול מתחיל, כמו כל דבר חשוב אחר, במודעות. אך אין די בכך. סיפור מאבקם של המטפלים ב’כללית רפואה משלימה’ הוא סיפור קלאסי של התנערות מניצול ציני לטובת הצדק המשחרר למרות שהמאבק עדיין מצוי בעיצומו. (לפרטים נוספים על המאבק ניתן לקרוא בבלוג הסניף)

חשוב לזכור שהתנאי ההכרחי להשגת דרישותינו הוא הסולידריות שבנינו. בלעדיה הדרך למדיניות הניצול והקומבינות הפוליטיות פתוחה לרווחה והקורבן תמיד יהיה העובד הפשוט.

חג הפסח שעומד בפתח אמור להזכיר לכולנו את משמעותה של האחדות והמאבק המשותף בניצול.

עם ישראל יצא ממצרים כולו כאיש אחד פשוט משום שאין שום דרך אחרת לעשות את זה. אם נדע לגבש את דרכנו ביחד ונדע להשמיע את קולנו באופן אחיד ונחוש נשיג את כל מה שנבקש להשיג.

הבחירה עדיין נמצאת בידינו והאחריות מונחת על כתפינו. רק אם כולנו נבין את זה וננהג בהתאם נוכל לשרטט ביחד עם המעסיק את הקווים שיעניקו לנו תנאים של שגשוג ופריחה אמיתית והוגנת.

המהלכים אכן קשים כקריעת ים סוף אבל התוצאות בהחלט שוות את המאמץ וההקרבה. במשך שנים ארוכות בנינו את פירמידות העושר והעושק של המעסיקים אבל עכשיו הגיע הזמן להתנער מחולשותינו ולקטוף את הפירות שמגיעים לנו ביושר. ביחד אנחנו נחצה את הים, נעבור את המדבר ונפריח את השממה שוב.

חג חירות שמח.

 

*עומר, מטפל מסניף עובדי כללית רפואה משלימה