Archive for June, 2009

לא על המשפט לבדו – לא על ההסתדרות לבדה

Monday, June 22nd, 2009

 

.קידום התארגנות עובדים 

ככלי יעיל לאכיפה עצמית של זכויות ולהעצמה חברתית

*איתי סבירסקי

.

מאמר זה מציג פרויקט ראשוני מסוגו לקידום של התארגנות עובדים שאינם מאוגדים, במסגרת הקליניקה למשפט ורווחה באוניברסיטת תל-אביב. בהיעדר אכיפה מדינתית סבירה של נורמות משפט העבודה, ובתחומים שבהם ההסתדרות אינה אוכפת נורמות שיצרה, הניסיון בפרויקט לימד שקידום של התארגנות עובדים – גם שלא במסגרת ההסתדרות – הוא כלי חיוני ויעיל לאכיפת זכויות עובדים וכן לשיפור תנאי שכרם אל מעבר לזכויות הקיימות. זאת, אף יותר מפנייה לבתי הדין לעבודה ומקידום חקיקה. הדיון בפרוייקט “התארגנות עובדים” בקליניקה מאפשר למאמר גם לקדם את הדיון על אודות אופייה וזהותה של עריכת-דין לשינוי חברתי בישראל. המאמר מציג עמדה התומכת בעריכת-דין לשינוי חברתי המתגברת על מגבלות הקשורות בנתיב המשפטני הסטנדרטי, מסיטה את מוקד פעילותה מהתדיינות בבתי המשפט אל הקהילה עצמה, ומתמקדת בארגונה ובהעצמתה. הצלחת הפרוייקט מלמדת שעל אף הביקורת המזהירה מפני עשיית שימוש “עקיף” בלבד במשפט ומפני צמצום חשיבות המומחיות המשפטית של עורך-הדין, עריכת-דין קהילתית או עממית יכולה לשלב בין שימוש ניכר ופורץ-דרך בכלים משפטיים לבין שימור ופיתוח כוחה העצמאי של הקהילה באמצעים חוץ-משפטיים.

למאמר המלא

* איתי סבירסקי, ממייסדי “כוח לעובדים”, עורך-דין ומנחה בקליניקה לזכויות עובדים באונ’ ת”א

כוח לעובדות

Tuesday, June 2nd, 2009

מאת ליאת טמנג-יקיר

ארגון ‘כוח לעובדים’ מאגד בתוכו כ-1600 נשים עובדות, יותר משני שליש מחברי הארגון הן נשים.

נשים אמיצות, נשים מובילות, נשים מדהימות; מטפלות במשפחתונים לצד עובדות רפואה משלימה, עובדות ניקיון לצד מרצות ועוד, שכולן החליטו לזקוף קומה ולומר, לא נהיה עוד מנוצלות!

* בשוק העבודה המעורער של ישראל של שנות ה-2000 אנו, הנשים עדיין מרוויחות באופן משמעותי פחות מגברים ומופלות לרעה בתחומים רבים.

* מרבית הנשים בישראל מועסקות במשרות זמניות או חלקיות מחוסר ברירה או מועסקות דרך חברות כוח אדם וקבלן.

* 70% מהמשתכרים שכר מינימום בישראל הן נשים.

* אימהות צעירות מופלות בשוק העבודה דרך קבע. מעבידים רבים מודים בכך שאינם מעוניינים להעסיק אימהות ובכל שנה מתלוננות מאות נשים על כך שפוטרו בשל הריונן.

* נשים גם מרוכזות ב”מקצועות נשיים” ו”נישות נשיות”, בענפי שירותי משק בית, פקידות, חינוך, בריאות, רווחה וסעד בהם השכר נמוך יותר ומהוות מיעוט בולט בקרבמנהלים, בתעשיית ההיי-טק, בתעשיות מסורתיות, שיווק, מחקר ופיתוח.

.
* מעסיקים רבים במשק ממשיכים להתייחס אל האישה כאל ‘מפרנסת שנייה’, דבר המאפשר להפלותה לרעה בכל הנוגע לתנאי העבודה ולקידום.

* בנוסף, אנו הנשים נושאות בעול עבודות הבית וגידול הילדים. תהליך פירוק מדינת הרווחה שמתרחש בארץ בשנים האחרונות ומסחור שירותי הרווחה והחינוך (מעונות יום, טיפולים רפואיים, טיפול בקשישים, מסגרות לילדים עם מוגבלויות ועוד( מגביר את הלחץ והנטל על כתפי הנשים ועל אחת כמה וכמה על כתפיהן של הנשים המפרנסות את משפחתן לבדן.

החברות ב”כוח לעובדים” החוות עוולות מעין אלו מדי יום, הבינו כי הדרך היחידה לשנות את המצב הגרוע היא דרך ההתאגדות. הן התאגדו במקומות העבודה, נשים וגברים, בנו סניפים בתוך מסגרת הארגון, דנו בבעיות המשותפות וגיבשו דרכי פעולה להשגת המטרות, לשיפור תנאי העבודה, למען שכר הוגן וביטחון תעסוקתי.

אנו הנשים של ‘כוח לעובדים’ לוקחות תפקיד מוביל בארגון, כנציגות סניפים וכחברות בצוות הארגון. אנו אחראיות על קבלת החלטות בסניפים ובארגון, ניהול מו”מ, מובילות צוותי תקשורת וצוותים משפטיים.

אנו, הנשים של ‘כוח לעובדים’ פועלות במרץ לחיזוק הסניפים, צירוף חברות וחברים חדשים ותמיכה בסניפים אחרים בארגון, מתוך ערכים של סולידאריות, חברות, אכפתיות וערבות הדדית.

ביחד אנו מאמינות שניתן לבנות חברה אחרת וקוראות לאחיותינו הנשים להצטרף ל’כוח לעובדים’, להתאגד, להתחזק וביחד נפסיק את הניצול והאפליה נגדנו בשוק העבודה ובכלל ונבנה לעצמנו ולמשפחותינו עתיד טוב יותר.

* ד”ר ליאת יקיר-טמנג, רכזת מטה שפלה “כוח לעובדים”

מפסיקות לפחד – מתחילות להתאגד

22

הפגנת מטפלות משפחתוני התמ”ת מול קרית הממשלה בתל-אביב (30 ביוני, 2009)

במרתפי שוק העבודה

Tuesday, June 2nd, 2009

.

במרתפי שוק העבודה: המשבר הכלכלי ושוק העבודה השניוני

 

 

נוגה דגן-בוזגלו* (מתוך: ישראל והמשבר הכלכלי – אסופת מאמרים – מרכז אדוה)

.

כתוצאה ממדיניות הפיתוח הכלכלי והשינויים שחלו במערכת יחסי העבודה בארץ, שוק העבודה הישראלי מורכב כיום משלושה רבדים שהפערים בינהם הולכים ומתרחבים. עובדי הרובד העליון מועסקים בתעשיות העילית, בהיי-טק ובשירותים הפיננסיים והמשפטיים הנלווים להן. מדובר בהעסקה בחוזים אישיים ובתנאים מועדפים. עובדי רובד זה אף נהנו מעליית שכר משמעותית בעשור האחרון.

ברובד הביניים מצויים עובדי התעשיות המסורתיות והמעורבות, עובדי המגזר הציבורי וחלק מעובדי השירותים. שכרם של אלה נשחק בשנים האחרונות, אולם חלק ניכר מהם עדיין מאורגן ונהנה מזכויות סוציאליות, ביטחון תעסוקתי ומהגנתם של הסכמים קיבוציים.

ברובד התחתון התפתח שוק עבודה שניוני, ההולך ומתרחב עם השנים. מדובר בעובדים יומיים, עובדים זמניים, עובדים במשרות חלקיות, עובדי חברות קבלן וחברות כוח אדם במגזר הפרטי והציבורי. שוק העבודה השניוני מאופיין בשכר נמוך, פעמים רבות אף מתחת לשכר המינימום החוקי, באי תשלום תנאים סוציאליים לעובדים, באי רציפות תעסוקתית ובניידות מתמדת של העובדים. בשוק העבודה השניוני יש ייצוג-יתר לקבוצות החלשות יותר בישראל: נשים, עולים, ערבים, “עובדים זרים” ועובדים מבוגרים הנפלטים מהרבדים האחרים של שוק העבודה. עובדי שוק העבודה השניוני כמעט ואינם נהנים מהגנת חוקי העבודה, זאת משום שחוקי העבודה בישראל מתייחסים ברובם לתבנית של עובד במשרה קבועה ומלאה המועסק ישירות ולאורך זמן אצל מעביד אחד. החוקים אינם נותנים מענה לעובדים שאינם מועסקים ברצף ובהיקף מלא והחקיקה הייעודית לעובדי קבלן כמעט ואינה נאכפת. משום כך, גם כאשר מעסיקים בשוק העבודה השניוני משלמים לעובדים את זכויותיהם על פי חוק, מדובר בסל זכויות מצומק.

מספר תהליכים הביאו להוזלת העבודה והם גם אחראים להיווצרותו והתרחבותו של שוק העבודה השניוני. ראשית, תהליכי הגלובליזציה שהביאו להעברת חלק ניכר מהתעשיות המסורתיות עתירות כוח האדם למדינות העולם השלישי, גרמו גם להוזלת עלות העבודה באותן תעשיות אשר נותרו בישראל בשל הצורך להתחרות בכוח האדם הזול בעולם השלישי. שנית, ייבוא כללי קונצנזוס וושינגטון לישראל במחצית שנות השמונים הוליד את מדיניות הריסון התקציבי ואת התפיסה של “גמישות ניהולית”.

מדיניות הריסון התקציבי הביאה לצמצום המגזר הציבורי וליצירת שכבה שלמה של עובדי קבלני כוח אדם  בשירות המדינה. תחילה בענפי השמירה, הניקיון וההסעדה ובהמשך גם בתחומי הליבה של עבודת משרדי הממשלה (מורים במשרד החינוך, אחיות ורופאים במשרד הבריאות וכד’). ייבוא עובדים פלשתינים ובהמשך עובדים זרים לענפי החקלאות, הבניין הניקיון והסיעוד, הביאו לכך שהעסקה באמצעות קבלנים ובשכר נמוך מאד הפכה דומיננטית בענפים אלה. עובדים אלה אינם יכולים להתאגד ולנהל משא ומתן קיבוצי על זכויותיהם בשל אופי הארעי של העסקתם והניידות הרבה.

תורת הגמישות הניהולית תורגמה בישראל למאמצים לריסוק העבודה המאורגנת והביטחון התעסוקתי של העובדים לטובת מקסום רווחי המעסיקים. במקביל, בשם הריסון התקציבי, צומצמו באופן ניכר קצבאות האבטלה והבטחת הכנסה, ותנאי הזכאות הוקשחו. צמצום הקצבאות שהוצג כמהלך זמני של הבראה נותר על כנו גם בשנות הצמיחה הכלכלית אשר לא השפיעה כלל על אוכלוסיית מקבלי הקצבאות.

 

לא נהנו מפירות הצמיחה אך ישלמו את מחיר המשבר

כבר במהלך גל הצמיחה האחרון (2006-2003) הפכו עובדי שוק העבודה השניוני לעניים יותר, ולא נהנו כלל מפירות הצמיחה של המשק. נהפוך הוא: עובדים אלה נושאים על גבם את הצמיחה: התרוששותם היא שמאפשרת אותה. בשנים אלה צמח המשק בכ-5% לשנה, אולם שכרם השעתי של השכירים עלה ב-20 אגורות לשעה בלבד.[1] שכרם של העובדים בשכר נמוך (עד 2/3 מהשכר החציוני במשק) כמעט ולא השתנה בשנים אלה. לשם השוואה, באותן שנים עלה שכרם של המנהלים הבכירים בחברות הבורסאיות ב-45%.[2]

הוזלת העבודה והתרחבות שוק העבודה השניוני באה לידי ביטוי בגידול בשיעור העובדים העניים: בין השנים 1989 ל-2006 גדלה תחולת העוני בקרב השכירים מ-10.9% ל-18.8% וחלקם של השכירים בקרב העניים גדל מחמישית ללמעלה משליש.[3] המשבר הכלכלי צפוי אף להעמיק את שיעורי העוני בקרב השכירים.

 

הראשונים ללכת, האחרונים לחזור – הקלות הבלתי נסבלת של פיטורי עובדי קבלן ועובדים זרים

שני ענפים בהם העסקה ארעית ומתווכת על ידי חברות קבלן/כח אדם נפוצה מאד נפגעו מהמשבר הכלכלי – ענף ההסעדה והמזון וענף הבניין. כבר בתחילת המשבר התבשרנו על ההאטה בבנייה וצמצום הביקוש להסעדה, ועל פיטורי עשרות עובדים בשני הענפים.  הקיצוץ המתבקש בעלויות תקציבי המשרדים הממשלתיים וכן בחברות בשוק הפרטי צפוי להביא בשנה הקרובה לצמצום במספר עובדי השמירה והניקיון, גם הם כמעט כולם עובדי כוח אדם.

צורת ההעסקה בשוק העבודה השניוני מקלה מאד על פיטורי העובדים ועל הפסקת עבודתם ללא מתן הודעה מוקדמת וללא תשלום פיצויים. מאחר והם אינם נהנים מקביעות ומהגנתו של ועד עובדים אין מי שישא וייתן על זכויותיהם. עובד חברת קבלן או כוח אדם שקיבל הודעה על סיום עבודתו יכול לקוות שהקבלן (אם לא פשט את הרגל ונעלם) או מזמין השירות ישלמו לו פיצויים, אולם ברוב המקרים יצטרך להגיש תביעה בבית הדין לעבודה כדי לקבלם, תהליך הנמשך כשלוש שנים ודורש נגישות ומשאבים מצד העובד. שיטת הדלת המסתובבת, כלומר ניודם של עובדי כוח אדם ממקום עבודה אחד למשנהו בכל 9 חודשים ויצירת הפסקות מלאכותיות ברצף ההעסקה שלהם, מונעת מהם את צבירת הוותק הדרוש לקבלת תנאים סוציאליים ופיצויים, ופעמים רבות הם כלל לא זכאים לכך.

קבוצה נוספת שעלולה לשלם מחיר כבד היא אוכלוסיית ה”עובדים הזרים” המהווה כ-10% מכוח העבודה בישראל. מדיניות ממשלות ישראל כלפי העובדים הזרים היא דו-פרצופית כבר שנים. מחד ישנן הצהרות בדבר הצורך בצמצום היקף העובדים בארץ ו”פינוי” מקומות עבודה לישראלים, החלטות ממשלה בדבר צמצום מכסות הייבוא ומבצעי גירוש עובדים. מאידך, בעקבות לחצים של בעלי אינטרס כגון החקלאים, חברות הסיעוד וקבלני הבניין, הממשלה מאשרת מכסות נוספות של עובדים זרים בענפים אלה. המדיניות הדו-פרצופית נובעת מפיקציה שעומדת בבסיס החלטות הממשלה: ראיית העובדים הזרים כפתרון זמני לתעסוקה בעבודות שישראלים ותיקים אינם מעוניינים לבצע. בפועל, מדובר במצב של קבע ובחוסר יכולת של הממשלה להביא לכך שישראלים ותיקים יעבדו בתנאים הקשים ובשכר הנמוך בהם עובדים הזרים.

עובדים זרים הם הקבוצה הפגיעה ביותר בשוק העבודה והם נתונים באופן קבוע לניצול: העבדה בשעות נוספות מעבר למותר וללא תמורה ראויה, שיכונם בתנאי מגורים ירודים, פיטורין שרירותיים ללא תשלום פיצויים, אי מתן חופשות ועוד. בעת משבר, הנטייה לחסוך על גב העובדים צפויה להרע עוד יותר את תנאי עבודתם וכח המיקוח שלהם, הקטן ממילא, מצטמק עוד. בנוסף, צמצום הפעילות בבניה ובחקלאות יביא לגירוש עובדים זרים אשר לא יוכלו למצוא כאן תעסוקה אחרת ויהפכו לשוהים בלתי חוקיים. גידול במספר העובדים הזרים השוהים ללא היתר יעורר, קרוב לוודאי, תאבון מחודש למבצעי ציד וגירוש.

ניסיון העבר מלמד שצרכי העובדים עצמם וזכויות האדם שלהם – קשרים משפחתיים, התחייבות להחזר דמי תיווך לסוכנויות שהביאו את העובד וכיוצא באלה – אינם נלקחים בחשבון בעת פיטוריהם, כליאתם וגירושם.

 

הזדמנות למבצע החייאה של רשת הביטחון הסוציאלי בישראל

בשל רמת השכר הנמוכה מאוד בשוק  העבודה השניוני, עובדים ברובד זה אינם יכולים לחסוך כלל והם בדרך כלל חסרי רזרבות כלכליות. בעת משבר, כאשר הסיכויים למצוא עבודה חדשה קטנים, הם תלויים לחלוטין במערך הביטחון הסוציאלי. אולם, מערך הביטחון הסוציאלי בכלל וגמלאות מחליפות עבודה בפרט, הצטמקו בשנים האחרונות ואינם יכולים להבטיח קיום.

א. ביטוח אבטלה

ביטוח האבטלה הצטמק מאוד וספק אם הוא יכול כיום להוות רשת בטחון למפוטרים. מהשוואה ארוכת טווח שערך המוסד לביטוח לאומי בין תנאי הזכאות לדמי אבטלה בשנת 1973 לבין התנאים בשנת 2007 עולה כי תנאי הזכאות לדמי אבטלה הוחמרו באופן משמעותי, תקופת הזכאות המקסימאלית הצטמצמה בשיעור של 50%-30% וסכום דמי האבטלה המשולמים ליום ירד גם הוא.[4] הקיצוץ האחרון בביטוח האבטלה נעשה בשנים 2003-2002. יצוין כי שבשום מדינה מפותחת, למעט ישראל, לא חלה הרעה בתנאי ביטוח האבטלה. נהפוך הוא, במדינות רבות הורחב ביטוח האבטלה בתקופות של עליה במספר חסרי העבודה במשק.[5]

עובדים ארעיים, עובדים יומיים וחלק מעובדי הקבלן לא תמיד עומדים בדרישת הסף לזכאות לביטוח אבטלה, ודמי האבטלה הנגזרים משכרם הנמוך אינם יכולים להוות תחליף הכנסה.

המשבר הכלכלי הנוכחי הוא הזדמנות פז להחיות את ביטוח האבטלה בישראל על מנת שישרת את מטרתו – הגנה על העובד/ת בעת משבר. מעבר לכך שמירה על רמת חיים סבירה של המובטלים החדשים היא אינטרס של כלל המשק, מאחר והדבר מאפשר למובטלים להמשיך לצרוך מוצרים ובכך למנוע ירידה משמעותית בהיקף הפעילות היצרנית במשק.

ביטוח אבטלה אפקטיבי דורש מספר שינויים. בראש בראשונה, שינוי תנאי הכניסה לתבנית של מספר חודשי עבודה בשלוש השנים שקדמו לתביעת האבטלה, על מנת לאפשר גם לעובדי שוק העבודה השניוני להנות מהביטוח. שנית, העלאה משמעותית בגובה דמי האבטלה להם זכאים מובטלים שהרוויחו משכורת עד לגובה השכר הממוצע במשק וקביעת שכר המינימום במלואו כרף התחתון. העלאת דמי האבטלה באופן זה תשפר את מצבם של העובדים המצויים ברמות השכר הנמוכות והמועדים ביותר לעוני עקב העדר רזרבות כלכליות. מנגד, ניתן לשמר את רמת דמי האבטלה להם זכאים עובדים המשתכרים שכר גבוה שיש להם בטחונות כלכליים ונכסים שיבטיחו את קיומם גם בעת משבר.

ב. הבטחת הכנסה

מי שאינו עומד בקריטריונים לזכאות לדמי אבטלה, או שמיצה את תקופת הזכאות ולא השתלב בעבודה, יכול לתבוע הבטחת הכנסה לדורשי עבודה. אולם, גם קצבה זו הצטמקה מאד בשנים 2003-2002 וסכום הקצבה הנמוך דן את החיים מקצבת הבטחת הכנסה לעוני עמוק.[6] בנוסף, הפגיעה בביטוח האבטלה הביאה לגידול בתביעות לקבלת הבטחת הכנסה. הטבת תנאי הזכאות לביטוח אבטלה, במיוחד הארכת משך הזכאות, תקטין את שיעור מקבלי קצבת הבטחת הכנסה, שנועדה במקור למובטלים כרוניים ולאנשים שאינם מצליחים לעבוד תקופות ממושכות מסיבות שונות (מגבלות בריאות או טיפול בתלויים, עובדים מבוגרים וכד’). הקריטריונים לקבלת הקצבה הם כאלה, שהיא ניתנת לאנשים שאין להם כל מקור קיום אחר. על מנת שקבלת הבטחת הכנסה אכן תספק רשת ביטחון יש להעלותה לרמת שכר המינימום לפחות.

 

היום שאחרי- צורך דחוף בצמצום פערי השכר

כידוע, בשנות הששים היתה ישראל אחת המדינות השוויוניות בעולם. כיום, ישראל מובילה במדד אי השוויון בקרב המדינות המפותחות. מאחורי הנתון הידוע עומדים הוזלת העבודה וההון, ויצירתו של שוק העבודה השניוני שעובדיו נושאים על גבם את השגשוג הכלכלי של בכירי המגזר הפרטי וההון. המשבר הכלכלי הנוכחי חשף את חוסר האחריות והקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להתעשר באמצעות ספקולציות פרועות בשוק ההון, ומנגד – את הקלות הבלתי נסבלת בה עובדים מן השורה מאבדים את ביתם ונותרים חסרי כל. עם פרוץ המשבר אנו עדים לסדקים בסגידה לתורת השכר הנוכחית, לפיה מנהלים ויועצים הם זן אנושי נדיר שיש להשקיע כל משאב אפשרי לטיפוחו, בעוד עובדי ייצור ושירותים לא נדרשים לכישורים מיוחדים, מצויים בשפע וניתנים להחלפה כמו גרביים. היום שאחרי המשבר הוא הרגע לשינוי כולל בתפיסת העבודה ובמבנה השכר בכל המשק. ניתן להתחיל בשני צעדים מאוד פשוטים. האחד, מעבר מהגדרת “שכר מינימום” להגדרת “שכר מחיה בכבוד”, כלומר קביעת רף שכר תחתון כשכר שבאמת מאפשר לחיות. השני, איסור הסדרי העסקה מתווכת באמצעות קבלנים וחברות וחזרה לתבנית עובד-מעביד, כך שמלוא התמורה על העבודה יגיע לעובד/ת ולא למתווכים. שני מהלכים אלה כשלעצמם יכולים להביא לחיסול התופעה המתרחבת של עובדים עניים. מעבר לכך דרוש שינוי תודעתי בתפיסת ערך העבודה, שרק הוא יכול להביא לצמצום פערי השכר ולכך שכל עבודה אכן תכבד את בעליה.

 

לסיכום

אם בימים כתיקונם עובדי שוק העבודה השניוני מצויים במאבק הישרדות מתמיד, הרי שהדבר נכון שבעתיים בעת משבר. זאת מאחר ומדובר בעובדים הפגיעים ביותר בשוק העבודה הן מבחינת מעמדם התעסוקתי הרעוע והן משום שהם שייכים לקבוצות החלשות והעניות ביותר בחברה הישראלית.

הקיצוצים ברשת הביטחון הסוציאלי בראשית שנות האלפיים שומטים מתחת רגליהם את המשען האחרון לקיום סביר. ללא התערבות ממשלתית לבנייה מחדש של רשת ביטחון סוציאלי המסוגלת למלא את תפקידה, יש לצפות לגידול משמעותי בתחולת העוני בישראל בשנים הקרובות ולייצוג יתר של עובדי שוק העבודה השניוני ומובטליו בקרב העניים החדשים. הרחבת רשת הביטחון הסוציאלי משתלמת גם בחשבון כלכלי פשוט: היא מבטיחה שמרבית האוכלוסייה תישאר במעגל הצריכה ותתרום גם היא ל”הנעת גלגלי המשק” ותצמצם באופן ניכר את “הכלכלה השחורה” אליה נדחפים מקבלי הגמלאות המצומקות. הבטחת קיום סביר של מאות אלפי משפחות היא גם הבטחה לחינוך טוב יותר לילדים ובטווח הארוך יותר תביא לחסכון בהוצאות רווחה וטיפול בנשירה ובפשע.

על מנת למנוע את המשבר הבא ואת המשך הגידול במעמד העובדים העניים, יש לחתור להנהגת שכר מחיה, להעסקה ישירה ולשינוי עמוק של רמות השכר במגזרים השונים במשק.

 


* עו”ד נוגה דגן-בוזגלו, מרכז אדוה.

[1] סבירסקי ש. וקונור-אטיאס א. דצמבר 2008. עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית. דו”ח לשנת 2008. עמ’ 6. תל אביב: מרכז אדוה.

[2] שם: 24,17.

[3] סבירסקי, ש., וקונור-אטיאס, א. 2007. תמונת מצב חברתית 2007. עמ’ 17. תל אביב: מרכז אדוה (דצמבר).

[4] טולדנו א. יוני 2007. חוק ביטוח אבטלה בארץ ובעולם. עובדות ומספרים- דף מידע 3. המוסד לביטוח לאומי. מינהל המחקר והתכנון.

[5] שם.

[6] יחידים עד גיל 25 יקבלו השנה 1,230 ₪ לחודש, משפחה בת 4 נפשות ויותר תקבל 2,574 ש” לחודש. בני 55 ומעלה יהנו מקצבאות גבוהות קצת יותר- 1,921 ₪ ליחיד ו-3,803 למשפחה בת 4 נפשות ומעלה. מקור:  אתר המוסד לביטוח לאומי.