אפילו קרן המטבע הבינלאומית הבינה שאי שוויון מזיק לכולם. מתי ביבי יבין שחשוב יותר להקטין את רמת אי השוויון מאשר להגביר את ההשקעות הזרות או את הסחר החופשי?

מאת יוסי לוס

התבשרנו בימים האחרונים, בכותרות הראשיות, שהממשלה אישרה את אחד הסעיפים המועילים שבדו”ח ועדת טרכטנברג – חינוך חינם לגיל הרך. חוק שהכנסת חוקקה לפני 27 שנים אבל למרות שהממשלה במשטר דמוקרטי מכונה “הרשות המבצעת” היא מעולם לא ביצעה את החוק אלא רק דחתה אותו באמצעות חוק ההסדרים. האם 27 שנים זה לא מוגזם? האם זה אומר שממשלת ישראל הפרה את החוק הישראלי במשך 27 השנים האחרונות ביחס לאזרחיה שלה? אותיר למשפטנים לבחון שאלה זו. מה שמעניין הוא שכדי לממן את ביצועו של חוק זה, קיצצה הממשלה בכל המשרדים האחרים. בדרך כלל, קיצוצים באים על חשבון החלשים. כלומר, מה שהממשלה עשתה הוא לקחת מאיתנו במקום אחד, כדי לתת לנו במקום אחר. במקביל, היא גם שוב העלתה את תקציב הביטחון. בקיצור, היא לא עשתה דבר מלבד לאחז את עינינו שמבקשות צדק חברתי. 

פעם אחר פעם אומרים, אחדים בציניות ורבים אחרים בתמימות, גם אנחנו רוצים יותר שירותים חברתיים ויותר שוויון, יותר תקציבים להשכלה גבוהה ולחינוך לגיל הרך, לקצבאות זקנה ונכות ולילדים בסיכון וכל השאר. אבל, הם ממשיכים ושואלים, מנין ניקח הכסף? יש תקציב מוגבל ואותו צריך לחלק. אין מה לעשות. אז זהו, שיש מה לעשות והוא לקחת את הכסף מהמקום שבו הוא הצטבר באופן מוגזם – אצל ה-1% או אצל ה-0.1%.

דיוויד מוברג שרטט דיוקן של ה-1% האמריקאי. אין לי נתונים בדוקים, אבל יש לי תחושה עזה שהתמונה בישראל היא דומה מאוד. להזכירכם, מס מעסיקים בוטל ב-1992 ומס החברות קוצץ אנושות. הכל כדי להעשיר את העשירים. המעניין הוא שלא רק שהעשירים התעשרו, אלא שנוצרו לנו עשירים חדשים והם באים מהמגזר הפיננסי. זה שמייצר חדשות לבקרים “מוצרים” חדשים שאין בהם דבר מלבד הימורים ואחיזת עיניים.

בנוסף, מתברר שאפילו חוקרים בשירות קרן המטבע הבינלאומית הגיעו למסקנה שאי שוויון פוגע בצמיחה. ממש כפירה בעיקר הניאו ליברלי ולא מהמפלגה הקומוניסטית ברוסיה, אלא מנושאת הדגל של הקפיטליזם הניאו ליברלי בעולם. שוויון, שוויון ועוד פעם שוויון. זה מה שכולם צריכים ולא רק העניים. אי שוויון רע לכ-ו-ל-ם. ביבי תוציא את הראש מהחול. כולם כבר הבינו זאת. מתי אתה?

האנטומיה של ה-1% בארה”ב

דיוויד מוברג

27 דצמבר, 2011 (In These Times)

בנובמבר, כשתומכי “אוקיופיי שיקגו” הקיפו את בנין בורסת הנגזרות במחוז הפיננסי של העיר, כמה מפגינים הניפו אל על שלט גדול אדום, שנשא את הכתובת שמאז הפכה לשגורה בפי כל: “אנחנו ה-99%.” 

בשונה ממסרים פוליטיים שמבטיחים את תמיכתם של אנשי ונשות המעמד הבינוני, כרזה זו מכילה את האינטרס המשותף לעובדים בכל רמות השכר, מהמודרים חברתית, עבור בבעלי העסקים הקטנים ממעמד הביניים המסורתי, וכלה באנשי מקצוע משכילים. כמו כן, קריאה זו מדגישה את הקונפליקט בין האינטרסים של הרוב המוחלט לאלה של ה-1% – כולל כמה מהסוחרים בחוזים עתידיים שמועסקים בבורסה בעצמם.

אולם, מי מרכיב את ה-1%? ומהו הקונפליקט?

ההבחנות המקובלות בתנועת אוקיופיי וול סטריט מבוססות על ההכנסה. מאז שנות ה-1970, שבתה אליטה זערורית את חלק הארי מהעלייה בהכנסה הלאומית, בזמן שהכנסתם של מרבית האמריקאים צמחה באיטיות, אם בכלל. אי השוויון שבחלוקת העושר והכוח, אשר כרוכים רק באופן רופף בהכנסה, גבוהה עוד יותר. למעשה, ריכוז ההכנסות, העושר והכוח הוא כה קיצוני עד שהקו המבחין צריך לעבור בין ה-0.1% לבין כל השאר.

האליטה ענקית המידות

ההכנסות, העושר והכוח כרוכים אלה באלה בתודעתם של מפגיני האוקיופיי כמו שירלי ג’ונסון, אפריקאית-אמריקאית בגיל העמידה, הפעילה בסוגיות של זכויות דיירים, שהגדירה את אויבי המחאה כך: “הבנקאים. המנכ”לים. אלה שמקבלים החלטות. פוליטיקאים עושי דברם. העשירים.”

הכלכלן עמנואל סאאז (Emanuel Saez) מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, טוען כי בהשוואה לטייקונים של התקופה הקודמת של צמיחה מהירה ברמת אי השוויון – זו שקדמה לשפל הגדול (של שנות ה-1920-30), אשר נהנו מדיבידנדים ותשלומי רבית – העשירים בימינו מקבלים בדרך כלל משכורות שמנות יותר וגם יותר בונוסים ואופציות של מניות כמנהלים בכירים או כמפעילי קרנות גידור. על פי דיווח של משרד התקציב של הקונגרס (Congressional Budget Office – CBO), בשנים האחרונות רווחי הון, בשונה ממשכורות ומדיבידנדים ורביות, היו אלה שהזניקו מעלה את העשירים ביותר.

ה-1% שפועלים כיום בכלכלה הגלובלית והפיננסית כמעט הדביקו את קודמיהם, בני דור הג’ז (שנות ה-1920), בהשתלטות על נתח חסר פרופורציות מההכנסה הלאומית. חלקם של ה-1% בהכנסה הלאומית האמריקאית הוכפל ויותר מכך בין השנים 1979-2007 (לפני מפולת המניות והנדל”ן) והגיע לשיעור של 23.5% מכלל ההכנסה האמריקאית. במלים אחרות, לפי ה-CBO ההכנסה הממוצעת של ה-1% גדלה כמעט פי ארבע ‎(ב-275%), בעוד שההכנסות של משפחות שנמצאות בשלוש החמישיות המרכזיות עלו ב-37% בלבד, ואילו ההכנסה של המשפחות בחמישית הענייה ביותר עלתה רק ב-20%. חלקם של ה-1% בעוגה גדל כה מהר עד כדי כך שבין 1993-2007 הם נהנו מיותר ממחצית הגידול בהכנסות.

אם מגדירים עשירים לא רק על בסיס ההכנסות אלא גם על בסיס הרכוש טוען אדוארד וולף, כלכלן מאוניברסיטת ניו יורק, שמשק בית השתייך ב-2007 ל-1% אם ערך נכסיו היו לפחות תשעה מיליון דולר.

***

כדי לבקר את ההתמקדות של מפגיני אוקיופיי בוול סטריט, הצביעו מתנגדיהם על מגוון המקצועות בקרב ה-1% שכולל גם חקלאים, מדענים, טייסים והמפורסמים מכולם כוכבי אמנות וספורט. אכן, המקצועות הנפוצים ביותר בקרב ה-1% הם מנהל תאגיד לא פיננסי (31%), רופאים (16%), מנהלי פיננסים (14%) ועו”ד (8.4%). אולם, חלקם של מקצועות אלה בקרב ה-1% הולך וקטן. למשל, מאז 1979 מספר כוכבי הבידור והספורט בין ה-1% קטן בחצי. לעומת זאת, לפי ג’ון בקיג’ה (Jon Bakija) ממכללת וויליאמס, אדם קול (Adam Cole) ממשרד האוצר, וברדלי ט. היים (Bradley T. Heim) מאוניברסיטת אינדיאנה, מספרם של עובדי המגזר הפיננסי בקרב ה-1% כמעט והוכפל מאז 1979. המשכורות הגבוהות ביותר שצמחו במהירות הגדולה ביותר היו של מנהלים ובנקאים. כאשר הם בחנו את העשירון העליון שבתוך ה-1% הם מצאו שגודלו של המגזר הפיננסי הוכפל והסתכם בכ-40% מרווחי התאגידים בבועת מחירי הדיור והנגזרים. מנהלים ומומחי פיננסים מהווים את ה-60% העליונים ב-0.1% העליונים והם נהנים מ-70% מהעלייה בחלקה של קבוצה זו בהכנסה הלאומית. משמע שהעיסוקים של העשירים הם אכן מגוונים, אולם מנהלי תאגידים, ספקולנטים וטורפים פיננסיים מהווים את חלק הארי של העושר הגדל במהירות של העשירים.

האם משהו מכל זה הוא בעיה? ללא ספק. הנה ארבעה נימוקים לטענה שהכנסות מוגזמות ל-1% מזיקות:

זה לא הוגן. גם אם אתם מאמינים שבני אדם צריכים להיות מתוגמלים בהתאם לתרומתם לעלייה בפריון הכלכלי, קשה לטעון שמלווים בריבית נשך, משתלטים עוינים, מפעילים של קרנות גידור ופיראטים פיננסיים אחרים אחראים לעלייה בפריון מאז 1980 ושעובדים לא תרמו דבר. כמו כן, קשה לטעון שאי השוויון באמריקה הוא תוצאה בלתי נמנעת של תהליכי הגלובליזציה ושל הטכנולוגיה החדשה, בזמן שמדינות כמו יפן וגרמניה עברו תהליכים דומים מבלי לראות עלייה ניכרת באי השוויון.

זה מזיק לבריאות של בני אדם ולחיי החברה. ריצ’רד וילקינסון (Richard Wilkinson) וקייט פיקט (Kate Pickett), אפידמיולוגים בריטים, מסכמים את ההשפעות של עלייה באי השוויון בספרם רמת הרוח: מדוע רמת שוויון גבוהה יותר מחזקת חברות אנושיות (The Spirit Level: Why Greater Equality Makes Societies Stronger). הם הראו שיש התאמה ישירה בין עלייה באי שוויון לבין עלייה בפשע, באלימות ובכליאה, בהשמנה, בהריון בגיל הנעורים, במחלות נפש ובשימוש לרעה בסמים, בתחלואה יחסית לרמת הפיתוח החברתי הכללי, ובתמותה. כמו כן, יש התאמה ישירה בין עלייה באי השוויון לבין ירידה באמון החברתי, בחוזקן של קהילות, ובהישגים לימודיים.

עניים סובלים הכי הרבה, אבל הממצאים של וילקינסון ופיקט מצביעים לא רק על עוני, אלא גם על אי שוויון (לא רק בהכנסות אלא גם בשליטה של אדם על חייו ועל עבודתו) כגורם למחלות החברתיות והרפואיות הללו שקשורות למתח. במלים אחרות, גם בעלי הכנסה בינונית סובלים. אילו חצי מהנזק שנגרם על ידי רמות אי השוויון בארה”ב היה נגרם על ידי וירוס מעוף אסיאתי, מזמן הייתה מופעלת תוכנית ציבורית רחבת היקף לחיסונים והסגרים.

זה מזיק לכלכלה. על אף שכמה כלכלנים מחזיקים באמונה בלתי מעורערת שאי שוויון הוא המחיר ההכרחי של יעילות וצמיחה, חוקרים רבים מצאו שעלייה באי השוויון קשורה דווקא לצמיחה איטית יותר. אפילו קרן המטבע הבינלאומית מצאה זה מכבר שצמיחה מושפעת יותר מפיזור ההכנסות מאשר מסחר חופשי או מהשקעות זרות.

אי שוויון גבוה יותר מוביל גם לעלייה בלקיחת הלוואות על ידי משפחות ואומות ולשקיעתן בחובות. כך נזרעים הזרעים למשבר פיננסי. חוקרים שמועסקים על ידי קרן המטבע הבינלאומית, מייקל קומהוף (Michael Kumhof) ורומיין רנסייר (Romain Ranciere) מדווחים  שאזרחים שלא עומדים בתחרות כתוצאה מעלייה באי השוויון והקפאת שכרם, לווים כדי לשמר את רמת חייהם. במקום בנכסים יצרניים העשירים משקיעים במגזר הפיננסי וזה מאפשר הלוואות נוספות לבעלי הכנסות נמוכות או בינוניות. אולם, בלי כוח מיקוח של עובדים להעלאות שכר, יכולתם להחזיר את החובות הולכת ונחלשת והכלכלה הופכת לשבירה יותר ויותר. “אי אפשר יותר להימנע מהתמודדות ישירה עם בעיית אי השוויון בהכנסות,” כותבים קומהוף ורנסייר. בסופו של יום, הפתרון חייב להיות רפורמה מבנית עמוקה של קפיטליזם אחר באופן יסודי או חלופה אחרת.

זה פוגע בדמוקרטיה. פערים עמוקים בהכנסות הופכים את הדמוקרטיה לפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) וחותרים תחת הסולידאריות החברתית ותחושת השליטה של אנשים רבים ובכך מחלישים את תקוותיהם לשינוי פוליטי. העשירים פועלים באמצעות ההון שלהם באופן ישיר כדי להשיג השפעה. אולם, הם שולטים גם באופנים עקיפים, לעתים דרך עיצוב של דעות פופולאריות. המוסדות הפיננסיים הגדולים שהרסו את הכלכלה לא רק לקחו את הרגולטורים שאמורים לפקח עליהם בשבי, אלא שבו מבחינה אידיאולוגית גם את שתי המפלגות הפוליטיות. כך לפי כלכלן ראשי בקרן המטבע הבינלאומית, סימון ג’ונסון (Simon Johnson).

תנועת האוקיופיי מסייעת לצלוח את הערפל האידיאולוגי השליט בנוגע לאי שוויון, אשר במהלך עשרות השנים האחרונות הקל על העשירים לקבוע את החוקים שהופכים אותם לעשירים עוד יותר.

התפרסם לראשונה ב”מקום גלובלי”

המאמר המקורי באנגלית

 משנתו של מרקס היא קריאה להגשמה אמִתית ומלאה של הדמוקרטיה. ככזו, היא גם קריאה להומניזציה של החברה האנושית. קריאה זו אינה מופיעה במפורש ב”קפיטל”. אך היא אמורה להופיע ברוחו של הקורא

מאת יפתח גולדמן

 בראשית ימיה של התיאוריה הפוליטית, ביוון העתיקה, הוצבו בפני האנושות שני מודלים של מדינה טובה. המודל הראשון הוא המדינה האידיאלית של אפלטון, המתוארת בפירוט בחיבורו “הפוליטיאה”. השני הוא הפוליס העקרונית הנדונה ב”פוליטיקה” של אריסטו, כהפשטה מדעית מן המצאי האמפירי של ערי-מדינה קונקרטיות. במדינה האידיאלית של אפלטון, קומץ מלכים-פילוסופים, החולשים על דעת האידיאות הנצחיות של “הטוב” ו”הצודק”, פוסקים בכל דבר ועניין בשביל ההמונים, בני העם, המודרים מן הזירה הפוליטית. בפוליס העקרונית של אריסטו, לעומת זאת, משתתפים האזרחים, כבני חורין, בתהליך קבלת החלטות מתמשך, ודנים ביחד, מתוך שיקול דעת, על המועיל והמזיק, הצודק והבלתי-צודק, הטוב והרע.

 לאורך כל ההיסטוריה שעד כה, דימו לעצמן אליטות שליטות רבות שהן מגלמות את האוטופיה של אפלטון. כל קבוצת מיעוט שנִיכסה לעצמה את כוחם של הרבים ואת הסמכות לפסוק לרבים, סיפרה לעצמה שהיא משקפת בפסיקותיה את הצדק המוחלט. אבל תמיד היה זה אינטרס פרטיקולארי זה או אחר, שהתעטף בכסות אידיאולוגית של “אמת אוניברסאלית”. מבחינה זו, כל המדינות בהיסטוריה הן בבואות קריקטוריסטיות של מדינת המלכים-הפילוסופים של אפלטון, או שמא הייתה היא בבואה קריקטוריסטיות שלהן. אבל גם אידיאל המדינה הטובה השני, זה של אריסטו, לא נעלם. המהפכה הצרפתית הגדולה נתנה לו לבוש חדש, בשלוש הסיסמאות שלה, “חירות, שוויון ואחווה”. המהפכנים הצרפתים שבו והעלו על בימת ההיסטוריה את הרעיון, כי בני האדם יכולים למשול בעצמם, ולנהל את חייהם הציבוריים ביחד, כאנשים חופשיים, שווים זה לזה וסולידאריים זה עם זה. בשנים הבאות קיבלה מערכת-העקרונות הזאת את השם “דמוקרטיה”.[18]

 אבל על הדמוקרטיה נאסר, בעידן הקפיטליסטי, להיכנס אל תחומיה של הכלכלה. כאן שולטים עקרונות אחרים, שהם חשדניים הרבה יותר ביחסם לאדם ולחברה. אל להם, לבני האדם, לנסות לארגן במשותף, באופן סולידארי, אחראי ורציונאלי, את תחומי הייצור וחלוקת התוצר, טוענת האידיאולוגיה הליברלית, בת לווייתה של הכלכלה הקפיטליסטית. בתחום זה ראוי לכאורה שישררו פערי הכוח ולא השוויון, האינטרס הפרטי ולא הסולידריות, ה’יד-הנעלמה’ ולא התכנון הרציונאלי. בשנת 2003 ביקשה קבוצת עובדים במפעל “חיפה כימיקלים – דרום” שעל-יד דימונה להקים ועד עובדים במפעל. מנהלת המפעל אמרה להם אז דברים כפשוטם: “כאן אין דמוקרטיה, כאן זה מפעל פרטי”.[19] בבלי דעת ביטאה אותה מנהלת את אחד ממאפייני היסוד של הקפיטליזם – את הסתירה האימננטית שבינו לבין הדמוקרטיה.

 ***

בחודשי הקיץ של שנת 2011, אלפי ישראלים גילו מחדש את הדמוקרטיה. הם גילו, שדמוקרטיה אין פירושה “איש הישר בעיניו יעשה”, ושבכל מקרה הביטוי “איש הישר בעיניו יעשה” (או בגִרסתו העדכנית: “שכל אחד יעשה מה-בראש שלו”) מסתיר מאחוריו את ההגבלות והסייגים הקשורים ביכולת הכלכלית של הפרט, במעמדו החברתי, בתנאים הסוציו-אקונומיים של סביבת מגוריו וכדומה. דמוקרטיה, במובנה האמִתי, פירושה חיפוש משותף (לעתים קולני וסוער) אחרי האינטרס הציבורי ודאגה משותפת לטוב הכללי. גילוי מחדש זה של הדמוקרטיה, כמוהו כגילוי מחדש של מרקס.

 מרקס קורא לנו להקים מחדש, ובעצם להקים באמת, לראשונה בהיסטוריה, את הפוליס העקרונית של אריסטו, ולהחיל אותה גם על חיינו הכלכליים: להחליט ביחד, באופן שיתופי ורציונאלי, מה לייצר וכמה לייצר, כיצד לחלק את המשימות ואת התוצרים ומה לעשות בעודף התוצר. משנתו של מרקס היא קריאה להגשמה אמִתית ומלאה של הדמוקרטיה. ככזו, היא גם קריאה להומניזציה של החברה האנושית. כאמור, קריאה זו אינה מופיעה במפורש ב”קפיטל”. אך היא מופיעה (או לפחות אמורה להופיע) ברוחו של הקורא בספר זה, ככל שהוא יורד, בעקבות המחבר, לחקר אופן-הייצור הקפיטליסטי. בצדק כתבו עורכי המהדורה העברית הראשונה של הקפיטל ב”פתח דבר” שלהם אל הקורא העברי מלפני 65 שנה:

“הללו, שנשתחררו ממקסם ‘האמִתות הנצחיות’ יתלוו אל מרקס – פרק אחרי פרק – בחקירתו הנאמנה של חיי העובד, אשתו וילדיו, בבית-החרושת ובבית-מגוריו, בהוָוי ובחינוך ובתרבות, במלחמתו המקצועית והפוליטית. תוך כך ילמדו את תורת ההומניזם-למעשה, הומניזם מפוכח וביקורתי-מיסודו, שאין לו שם אחר אלא זה: המרקסיזם הלוחם”.[20]

היעד: מדינת רווחה אוניברסאלית

כיצד תיראה החברה האנושית לאחר ההומניזציה שלה? כיצד תתנהל דמוקרטיה אמִתית, וכיצד אפשר להגשים אותה בתנאים של חברת המונים, טכנולוגיה מתקדמת וכלכלה גלובלית? – על כך מרקס אינו משיב ב”קפיטל” וגם לא בשום חיבור אחר. מרקס לא העלה בדעתו למלא את תפקיד “המלך הפילוסוף” או ה”מהנדס החברתי” של חברת העתיד. הוא רק טען, וניסה להראות לנו, שאי-אפשר לכונן חברה חופשית כל עוד בני האדם משועבדים להון, ושעל מנת לבטל את השעבוד להון יש להעביר את אמצעי הייצור לניהול חברתי משותף. אגב, כשמרקס דיבר על ניהול חברתי משותף, הוא בוודאי לא התכוון לעריצות הבירוקרטית שהתעצבה במדינות הקומוניסטיות במהלך המאה העשרים (עצם המושג “מדינה קומוניסטית” נראה  כסתירה פנימית כשמתבוננים בו מבעד לפריזמה מרקסיסטית).

 ברור שעריצות כזאת אינה מודל של דמוקרטיה השתתפותית פעילה, שעליה חשב מרקס. מכל המשטרים הפוליטיים והכלכליים אשר הוקמו בפועל במאה העשרים, דווקא מדינת-הרווחה האוניברסאלית, ובעיקר כפי שעוצבה בארצות סקנדינביה, היא הדבר הקרוב ביותר למה שראה מרקס בחזונו. העובדה שאפילו בשבדיה, כעבור עשרות שנים של שלטון סוציאל-דמוקרטי רצוף, לא בוטלה הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומכלול החיים החברתי והתרבותי לא “הושגב” לכדי איכות חדשה, אפשר שהיא מלמדת על הקושי להגשים “מרקסיזם בארץ אחת”, ואפשר שהיא מלמדת גם על בעיות עקרוניות בתיאוריה של מרקס. מצד שני, ההישגים המרשימים של הסוציאל-דמוקרטיה בסקנדינביה מלמדים עד כמה רחוק אפשר להגיע, אף אם רק חלק מההון עובר לידיים ציבוריות.

 אכן, בכתביו של מרקס מופיעה לפעמים בחטף דמותה של חברה חופשית הנבדלת מחברת זמננו באופן עמוק ורדיקאלי עוד יותר: חברה שבה בוטל לחלוטין הרכוש (ולא רק הפך מרכוש פרטי לרכוש ציבורי); חברה שבה נמחק הפער שבין עבודה לפנאי, והעבודה הפכה מעמל ליצירה; חברה שהתגברה באופן מלא על האנטגוניזם שבין הפרט לכלל ובין הפרטים לבין עצמם (או לפחות על ההיבטים הכלכליים של אנטגוניזם זה); חברה בלי פוליטיקה מנוכרת. נוכל לכנות דמות-חברה זו בשם “האוטופיה של מרקס”. היא עולה, או נרמזת, מכמה פסקאות ב”כתבי-היד הכלכליים-פילוסופיים” של שנת 1844, משורות הסיום של הפרק השני ב”המניפסט הקומוניסטי”, מכמה מן ההערות הביקורתיות שכתב מרקס על “תכנית גותהא” ב-1875 ואולי גם ממקומות בודדים אחרים. ב”קפיטל” אין היא מופיעה כלל. לדעתי, אין זאת משום שמחבר ה”קפיטל”, מרקס איש מדע-הכלכלה, התכחש בחיבור זה למרקס המהפכן-האוטופיסט והתנכר לו. אולם אין תכליתו של “הקפיטל” לשרטט את אופק האפשרויות האוטופיות של חברה אנושית חופשית, אלא להצביע על יסודותיה של חברה זו. והיסודות נמצאים בביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.

 בשנת 1893, עשר שנים אחרי מותו של מרקס ו-26 שנים אחרי פרסום “הקפיטל”, נשאל פרידריך אנגלס, בריאיון עם כּתב ה”לה פיגרו” הצרפתי, מה היא המטרה הסופית של הסוציאליסטים בגרמניה. אנגלס הסתכל בַּכּתב בשתיקה במשך כמה רגעים ואז אמר:

“אבל הרי אין לנו מטרה סופית. אנחנו אבולוציוניים. אין לנו כל כוונה להכתיב לאנושות חוקים סופיים. דעות קדומות באשר לפרטים של הסדר החברתי בחברת העתיד? לא תמצא כל זכר לכך אצלנו. אנחנו [הסוציאליסטים] נבוא על סיפוקנו כשנעביר את אמצעי הייצור לידי הקהילה”.[21]

 דברים אלה של אנגלס אינם בגדר הצטנעות רטורית, או ביטוי לטקטיקה פוליטית מינימליסטית. הם מבטאים ראייה חודרת ומפוכחת של מהות המרקסיזם. מרקס ותלמידיו (לסוגיהם ולזרמיהם) יהיו מרוצים כשיצליחו בהעברת אמצעי הייצור מידיהם של בעלי-הון פרטיים להחזקה חברתית וניהול חברתי משותף, דמוקרטי ורציונאלי. מי שהיעד הזה נשמע לו ארצי מִדי – יישב ויקרא ב”קפיטל”, וילמד ממנו על אודות הקשר שבין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור לבין שעבוד האדם. מי שהיעד נשמע לו קל מִדי להשגה – ייזכר בעלילת מאה וחמישים השנים האחרונות, יתבונן במציאות שסביבו (בישראל או בכל מקום אחר על פני כדור הארץ), ויבין עד כמה קשה היא הדרך, ועד כמה ארוכה היא.

(חלק שלישי ואחרון)

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

[16] כאן, עמ’ 149. בתרגום העברי של צבי ויסלבסקי כתוב “עצמים” ולא “חפצים”, אולם המלה שמרקס משתמש בה במקור הגרמני היא Dinge, המתרגמת לאנגלית כ Thing. לכן דומה שמוטב לקרוא בעברית “חפץ” או “דבר” במקום “עצם”.

[17] ישעיהו, ב’, ח’

[18] יש להדגיש, עם זאת, כי הסדר הפוליטי האידיאלי בעיניו של אריסטו עצמו לא היה דמוקרטי, בוודאי לא במשמעות המודרנית של המושג. כשאני מייחס לאריסטו תפיסה “דמוקרטית” אני חוטא באנכרוניזם מודע. הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו הייתה, כמובן מאליו, בת תקופתה, והאידיאל המדיני שלו לא חרג אל מעבר לשלטון אריסטוקראטי של בעלי-רכוש, שמשולבים בו כמה אלמנטים של שיתוף הציבור הרחב בהחלטות. אולם, יסודות התפיסה הדמוקרטית, והצידוקים העקרוניים לדמוקרטיה נוכחים במפורש בכתבי אריסטו, בעיקר בפרקים הראשונים של חיבורו “הפוליטיקה”: בתפיסת האדם של אריסטו, בתפיסת האזרחות ובתורת-המדינה שלו.

[19] מאבק העובדים ב”חיפה כימיקלים – דרום” הונצח בסרט התעודה המאלף “שביתה”, מאת היוצרים אסף סודרי ואמיר טאוזינגר.

[20] הציטוט לקוח מן ההקדמה למהדורה העברית הראשונה של הקפיטל (עמ’ *13), אשר לא הודפסה שוב במהדורה זו.

Le Figaro, May 13, 1893 [21]

הדרך הנכונה לגשת אל “הקפיטל” היא לצנן, לפחות לעת הקריאה, את הלהט-המהפכני ואת יקוד-הזעם המוסרי, ולצלול אל תוך המים הקרים של הניתוח המדעי, הכלכלי, ההיסטורי והסוציולוגי (חלק ב)

 מאת יפתח גולדמן

 צעד-צעד, פרק אחר פרק, נפרש אופן-הייצור הקפיטליסטי בפני הקורא ב”קפיטל”. זהו ספר שיש לקרוא בו לאט ומתוך אורך רוח. יש להתמסר לספר, לשיטה ולקצב שלו. מרקס פותח באנליזה של מושגים מופשטים: מושג “הסחורה” ומושגים אחרים הקשורים בו (כגון “ערך-שימוש”, “ערך-חליפין” ו”ממון”). בהדרגה נכנסת ההיסטוריה של אירופה אל הטקסט, והדיון הולך ונעשה קונקרטי. לאורך החיבור כולו נע הדיון של מרקס בין האנליזה התיאורטית של המושגים הנחוצים להבנת הקפיטליזם, לבין תיאור היסטורי של התהוות הקפיטליזם במערב אירופה ובאנגליה. תנועה מתמדת זו מן האנליזה אל ההיסטוריה, מבלי שאחד הקטבים בא על חשבון האחר, היא מן ההישגים המתודיים החשובים של “הקפיטל”, והקורא צריך לסגל עצמו אליה: ללא הניתוח המושגי נשאר התיאור ההיסטורי אוסף עובדות מתות ונטולות פשר. ללא התיאור ההיסטורי נשאר הניתוח המושגי מופשט והיפותטי. באחת מן הטיוטות לקפיטל הגדיר מרקס את המתודה שלו כ”עולה מן המופשט אל הקונקרטי”[8].

 חלק גדול מן המצאי האמפירי (העובדות הקונקרטיות) נתון בהערות השוליים המפורטות שהטקסט של מרקס עמוס בהן. יש חיבורים שבהם יכול הקורא לדלג על הערות השוליים מבלי שיחמיץ משהו חשוב. “הקפיטל” אינו אחד מהם. פעמים רבות, ההערות מרתקות ומחכימות לא פחות מן הטקסט הראשי, ומכל מקום הן עומדות כלפיו ביחס דיאלקטי: הוא נותן להן את הקשרן הכללי, והן ממלאות אותו בתוכן קונקרטי עשיר ומוחשי.

 מי שידפדף בספר בקדחתנות, בחיפוש אחר הפסקאות שבהן קורא מרקס להתקוממות, למרד ולמהפכה קומוניסטית, צפוי להתאכזב. המושגים “קומוניזם” ו”סוציאליזם” כמעט לא מוזכרים ב”קפיטל”, וכלל לא נדונים בו (האחרון מופיע רק בשתי הערות שוליים, ובשתיהן בהקשר ביקורתי). ואשר ל”מהפכה” – בספר אזכורים של מהפכות לרוב, כגון המהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקנית ומהפכות כלכליות וטכנולוגיות שונות, אבל אין בו שום דיון במהפכה קומוניסטית. החברה הקומוניסטית המיוחלת, זו העתידה להתהוות לאחר המהפכה, מוזכרת בכרך הראשון של “הקפיטל” במשפט אחד בלבד, וגם הוא בהערת שוליים שחשיבותה מוגבלת.[9] בכמה מקומות בספר מרקס מגיע עד סִפּוֹ של הקומוניזם המהפכני, כאשר הוא מסביר כיצד התפתחות הקפיטליזם מובילה מאליה להבשלת התנאים להפיכתו, אך לעולם אין הוא חוצה את הסף. את תורת המהפכה של מרקס יש לחפש בחיבוריו האחרים ולא ב”קפיטל”. 

ללא זעם מהפכני

מי שיחפש בספר תיאורים מזעזעים של זוועות הקפיטליזם וגינויים לאטימות לִיבּם של הקפיטליסטים ייצא ברכוש גדול מעט יותר (בעיקר אם לא ידלג, כאמור, על הערות השוליים). אולם גם דבר זה אינו מעיקרו של “הקפיטל”. מרקס עצמו טרח להבהיר זאת בַּפתח-דבר שכתב לספר:

“ומלים מועטות כדי להוציא את האפשרות שיבינוני שלא-כהלכה. אין אני מצייר את קלסתר-פניהם של בעלי-ההון ושל אדוני-הקרקע בצבעים ורודים כל-עיקר. אולם אין אנו עוסקים כאן באישים אלא כל שהם משמשים קטגוריות כלכליות בצורת אדם, כל שהם משמשים נושאים ליחסים מעמדיים מסוימים ולאינטרסים מעמדיים מסוימים”[10]

 הדרך הנכונה לגשת אל “הקפיטל” היא לצנן, לפחות לעת הקריאה, את הלהט-המהפכני ואת יקוד-הזעם המוסרי, ולצלול אל תוך המים הקרים של הניתוח המדעי, הכלכלי, ההיסטורי והסוציולוגי. אולם אין פירוש הדבר שאפשר להפריד, כפי שניסו אחדים לעשות, בין “מרקס המדען” ו”מרקס המהפכן”: הרופא החוקר מחלה קשה לא יגיד שהבין אותה על בוריה בטרם עמד על כל היבטיה, ועל מכלול הנזקים שהיא גורמת לגוף האדם, ובטרם חשף את הדרך לרפא אותה. “הקפיטל” הוא אולי החיבור המהפכני ביותר של מרקס, דווקא משום שהוא “מדעי” כל-כך: הכרה רציונאלית, מעמיקה וממצה של הקפיטליזם פירושה גם הכרת ההכרח והאפשרות להתגבר עליו.

 דימוי המחלה שלעיל מציג רק פן אחד של הקפיטליזם על פי מרקס. הבנה אָדֶקְוָטִית של תורתו, מחייבת להכיר את הקפיטליזם גם מצדו השני. אם הקפיטליזם הוא מחלה, הרי שהוא מחלה מיוחדת במינה: לא רק שהיא ניתנת לריפוי, אלא שהיא בוראת בעצמה את האמצעים לריפויה. יתר-על-כן: הקפיטליזם יצר אפשרות ממשית לשחרור האנושות לא רק מן הקפיטליזם עצמו, אלא מכל דפוסי השעבוד, העמל, המחסור, ומן האנטגוניזם החברתי שיסודו במלחמת הקיום. כל אלה הן תופעות טרנס-היסטוריות, אשר ליוו את המין האנושי למן ראשית הציוויליזציה. על פי מרקס, הקפיטליזם המתועש יצר, לראשונה בהיסטוריה, את האפשרות להתגבר על התופעות הללו, משום שבפעלתנות חסרת-המנוח שלו, במאמץ המתמיד שלו לגילויָם של כוחות-ייצור חדשים ולפיתוחם של צרכים אנושיים חדשים ומגוונים, הוא פיתח את מין האדם למדרגה תרבותית חדשה, וברא למען האנושות אפשרות לשפע חומרי בר-קיימא. וכפי שאמר הרברט מרקוזה [Marcuse]: נוצרה אפשרות לשיכוך מלחמת הקיום שבין האדם לבין הטבע, ולכן גם לשיכוך מלחמת הקיום שבין בני האדם לבין עצמם.

***

הקפיטליזם יצר אפשרות ריאלית לשחרור האנושות, אולם זוהי עדיין “רק” אפשרות. קוראים רבים של מרקס, מהם חסידים ומהם מתנגדים מובהקים שלו, פירשו אותו כמחזיק בתפיסה של דטרמיניזם היסטורי, על פיה תכני ההיסטוריה של העתיד ינבעו באופן הכרחי מתוך תנאי ההווה. לכאורה, מתוך חוקיו הפנימיים ובהתאמה לחוקים אלה חייב הקפיטליזם לבטל את עצמו ולהתחלף בסוציאליזם. דטרמיניזם כזה נראה כבלתי מתיישב עם המושגים “שחרור” ו”חירות”. הוא גם מנוגד לפועלו המעשי של מרקס, שפעל כל חייו לארגונו של מעמד הפועלים, לפוליטיזציה שלו ולהפצת התודעה המהפכנית (כל אלה צעדים מיותרים לכאורה, אם אכן עתיד הקפיטליזם לברוא מתוך עצמו, בהכרח ובאופן סטיכי, את החברה החופשית הסוציאליסטית). ובכל זאת, אין להכחיש שהטון הדטרמיניסטי הבוטח אינו זר להגותו של מרקס, והוא מופיע גם ב”קפיטל”, למשל בשורות הסיום של הפרק ה-24, שבמובן מסוים אפשר לראות בהן את שורות הסיום של החיבור כולו:[11]

 ”… הייצור הקפיטליסטי מוליד, לפי כוח של תהליך-טבע, את שלילת עצמו. זוהי שלילת השלילה. זו אינה מחזירה את הקניין הפרטי ליושנו אלא מחזירה היא את הקניין האינדיווידואלי, על יסוד ההישג של התקופה הקפיטליסטית: של שיתוף-הפעולה והקניין המשותף באדמה ובאמצעי-הייצור שיוצרו בידי העבודה עצמה”.[12]

 קוראים אחרים של מרקס, רבים וכישרוניים, הפריכו במהלך המאה העשרים באופנים שונים את הפירוש שעל-פיו תורת מרקס היא סוג של דטרמיניזם חמור.[13] רבים מהם גם הציעו הסברים משכנעים לנימה הכמו-דטרמיניסטית המופיעה לפעמים בדבריו. שאלות אלה הן בעלות חשיבות עליונה לתורת המהפכה של מרקס, אך כיוון שכאמור, תורת המהפכה אינה אחד מן הנושאים של “הקפיטל”, אסתפק כאן בהצגת הרעיון הבא: אפשר שביטחונו של מרקס בהגשמת הסוציאליזם אינו אלא ביטוי לאמונה בוטחת ברוח האדם, שאותה אימץ מרקס ממורשת הנאורות. אפשר, אם כן, שהמקום שבו נדמה לנו מרקס כמחזיק בדטרמיניזם חמור (כזה המתלווה, בדרך כלל, למטריאליזם מטאפיסי), הוא דווקא המקום שבו בא לידי ביטוי האידיאליזם שלו: בני האדם, כך גרס מרקס, לא יסכימו, לאורך זמן, להמשיך לחיות בכלוב, משעה שיובהר להם שסורגיו של הכלוב הם מעשה-ידיהם שלהם, ושבידיהם הדבר להיעשות בני-חורין. הם לא ישלימו לאורך זמן עם מגבלות כלאם, ואפילו יהא הכלוב שבו הם אסורים כלוב של זהב.[14]

 ביקורת הקפיטליזם

“הקפיטל” אינו ספר מוסר. הוא גם אינו מדריך-למהפכנים או מניפסט סוציאליסטי. זהו ניתוח שיטתי של אופן-הייצור הקפיטליסטי, השואף להציב בפני הקורא תיאור מדעי אובייקטיבי של מהות הקפיטליזם ואופן התהוותו. ארנסט מנדל הגדיר היטב, ובתמציתיות מרשימה, את מה שהוא לב לבו של “הקפיטל”:

“במרכז הכרך הראשון של ‘הקפיטל’ עומדת התגלית היסודית של מרקס: הבנת ‘סודו’ של הערך-העודף. קיימת סחורה אחת – כוח-העבודה – שערך-השימוש שלה בשביל הקפיטליסט הוא יכולתה לייצר ערך חדש גדול מערך-החליפין שלה עצמה. ‘תהליך הייצור’, שאותו מנתח מרקס בכרך הראשון הוא, אפוא, תהליך ייצורו של הערך-העודף”.[15]

  אפשר לומר, ולא יהיה הדבר רחוק מן האמת, שמאות העמודים של “הקפיטל” אינם אלא פיתוח, פירוש והסבר של ארבע השורות שלעיל. מטרתי בדברי הקדמה אלה היא לעודד את הקורא להתמודד עם הטקסט של מרקס, ולא להציע לו חלופה. לכן לא אנסה להציג כאן סיכום תמציתי של “הקפיטל”. תמציות וסיכומים כאלה מצויים ממילא לרוב, בספרות הכתובה והאלקטרונית, וגם בשפה העברית. את הדברים הבאים אייחד דווקא למה שעולה מתוך הטקסט של “הקפיטל” מבלי שיאמר בו במפורש.

 מי שיעקוב אחרי התיאור של מרקס, יגלה מחדש את הקפיטליזם, כאופן-ייצור רציונאלי, דינמי, אדיר כוח, מעורר הערצה ומפלצתי. הקפיטליזם הוא רציונאלי כל-כך, משום שיותר מכל אופן-ייצור שקדם לו בהיסטוריה הוא נקי מהשפעות זרות ומאשליות עצמיות. הוא מתנהל על פי חוקיו החמורים, כשתכליתו האחת היא הפקת הרווח מן הייצור, והשקעתו מחדש בייצור לשם הפקת רווח נוסף. אל התכלית הזאת רתום כל מערך הייצור, הקנייה והמכירה. הקפיטליזם הוא דינמי כל-כך, משום שלשם הפקה מתמדת של רווחים, הוא חייב להתרחב כל הזמן, לכבוש לעצמו זירות גיאוגרפיות חדשות, שווקים חדשים, טכנולוגיות חדשות… להפוך לסחורה בעלת ערך-חליפין כל דבר שיש לו ערך-שימוש (או שאפשר לייחס לו ערך-שימוש). מכאן גם כוחו האדיר של הקפיטליזם: כל מה שנוצר בתוכו שב ובונה אותו מחדש.  כשקוראים את “הקפיטל” (ובעצם, גם כשקוראים את “המניפסט הקומוניסטי” וכתבים אחרים של מרקס), קשה שלא להעריץ את הקפיטליזם. מרקס היה ללא-ספק אחד ממעריציו. הוא העריץ את הקפיטליזם כפי שמעריצים אויב. כפי שמעריצים מפלצת.

 אופן-הייצור הקפיטליסטי הוא מפלצתי כשם שהוא רציונאלי, דינמי ואדיר כוח, ומאותן סיבות עצמן. אם נגדיר “הומניזם”, ברוח תורתו של עמנואל קנט [Kant], כעמדה הדורשת כי האדם (כל אדם) ייתפס כתכלית, ולעולם לא כאמצעי בלבד, הרי שהקפיטליזם הוא אנטי-הומניסטי: כמו כל דבר אחר עלי אדמות, גם בני האדם נתפסים בקפיטליזם כאמצעים להפקת רווח. הם נתפסים, מנקודת ראות קפיטליסטית, כחפצים, או כפי שאומר זאת מרקס: “עם קנייה זו שקנה בעל-ההון את כוח-העבודה, הרי צירף את העבודה גופה, חומר-תוסס חי זה, אל היסודות המתים, להתהוותה של התוצרת, שאף הם שייכים לו [...] תהליך-העבודה הוא תהליך המתרחש בין חפצים, שקנה בעל-ההון, בין חפצים השייכים לו”.[16]

***

אלא שעלינו להיזהר מפני גלישה לדמוניזציה של הקפיטליזם, שתהיה עיוות חמור של תורת מרקס. בפרשנות העולם של מרקס אין שדים ומפלצות, לא אלוהים ולא שטן. יש בני אדם הפועלים בהיסטוריה, על-פי התנאים ההיסטוריים הנתונים של תקופתם, ושבים ומעצבים את התנאים הללו תוך שהם פועלים במסגרתם. החוקים של הקפיטליזם, וה”קפיטל” מסביר זאת היטב, אינם חוקים לוגיים וגם לא חוקי טבע. אלה הם חוקים היסטוריים, כלומר, חוקים המספקים תיאור כללי או עקרוני של מציאות מעשה ידי אדם. בני האדם הם שבראו את אופן-הייצור הקפיטליסטי והם שבוראים אותו שוב ושוב מדי יום בכוח-עבודתם. אפשר שזהו הדבר המפלצתי ביותר בקפיטליזם: שוב ושוב, יום אחר יום, שעת עבודה אחר שעת עבודה, מייצרים בני האדם בעבודתם עודף-תוצר, ושוב ושוב, יום אחר יום, שעת עבודה אחר שעת עבודה, עודף התוצר הזה הופך לרווח, והרווח הופך להון המתייצב מול בני האדם, יוצריו, כסמכות שליטה ומפקדת (ובימינו, שבהם לגורמי-הון פרטיים יש די כוח כדי למוטט כלכלות לאומיות, הדבר נכון עשרת מונים יותר מכפי שהיה בזמנו של מרקס). בני-האדם, המקבלים את מרותו של ההון, נכנעים בפני מעשי-ידיהם. על כגון זה אמר הנביא ישעיהו: “לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו”.[17]

 הקפיטליזם, כמושג מופשט, שולט בבני האדם מבעד לזהות הקונקרטית שהוא לובש בדמותם של בעלי-הון (אותן “קטגוריות כלכליות בצורת אדם”). בחשבון אחרון, בעל-ההון הוא אדם פרטי ולו שתי ידיים, שתי רגליים וראש אחד, בערך כמו לכולנו. כל כוח שיש לקפיטליסט, מעבר לזה האצור בידיו ובראשו, הוא כוח חברתי; כלומר – זהו כוח שבני החברה יצרו והעבירו אל הקפיטליסט. כל קפיטליסט שולט בשכיריו באמצעות הכוח שהם עצמם מפקידים בידיו, ומעמד הקפיטליסטים שולט בחברה באמצעות הכוח החברתי הקולקטיבי. “הקפיטל” של מרקס קורא לנו להשתחרר מעבודת האלילים שלנו – לקחת אחריות מלאה על הכוחות החברתיים והכלכליים שאנו עצמנו מקורם, ולנהל את הכלכלה, כמו את יתר התחומים החברתיים, על-פי שיקול דעתנו ובהתאם לתכליות אנושיות שאותן נקבע במשותף. לא פחות, אבל גם לא יותר.

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

Marx K. (1993), Grundrisse, London: Penguin Books, p. 101                         [8]

[9] “מכאן, שבחברה קומוניסטית, יהא לו למנגנון-המכונות שטח-פעולה אחר לגמרי מזה הקיים בחברה הבורגנית” כאן, עמ’ 321.

[10] כאן, עמ’ 5.

[11] הפרק ה-24 הוא הפרק הלפני-אחרון של “הקפיטל”, אולם הפרק ה-25 הוא מעין נספח החורג מבחינות מסוימות מן המתווה של הכללי של החיבור.

[12] כאן, עמ’ 630.

[13] לאחרונה עשה זאת טרי איגלטון [Eagleton] בספרו “מדוע מרקס צדק”:

Eagleton T. (2011), Why Marx Was Right, New Haven @ London: Yale University Press.

[14] מרקס עצמו משתמש, בחיבורו המוקדם “עבודה שכירה והון” בביטוי “כבלים של זהב” בהקשר דומה. גם כאן נדמה כי ביסוד הדברים עומדת הנחה אשר אינה נאמרת במפורש, כי הפועלים לא יסכימו לשאת לאורך זמן את כבלי הזהב. ראו: מרקס ק. (1955), עבודה שכירה והון, בתוך: מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים כרך א’, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, עמ’ 57.

[15] Mandel E. (1990), Introdution to the Capital, vol 1, in: Marx K., Capital, London: Penguin, p.33

 במחזוריות טורדנית, עולה מחדש שמו של קרל מרקס, ואנשים שבים ונזכרים בספרו “הקפיטל” ובביקורתו על הקפיטליזם. יפתח גולדמן כתב הקדמה למהדורה המחודשת של “הקפיטל”, שיצאה לאור השנה (”ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד’) והיא מובאת  בשלושה חלקים

מאת יפתח גולדמן

בשנת 1947, ערב הקמת מדינת ישראל, ראתה אור המהדורה העברית הראשונה של “הקפיטל”[1] מאת קרל מרקס. המקור פורסם בגרמנית שמונים שנה קודם לכן, בשנת 1867. “הקפיטל” הוא, אם כן, ספר כמעט עתיק. הוצאתו לאור מחדש בימים אלה מעוררת תהיות: האומנם יש ב”קפיטל” משהו רלוונטי לזמננו, או שמא הוא רק עדות היסטורית למציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית באירופה של אמצע המאה התשע-עשרה – תקופה אשר הולכת ונעלמת באפלת העבר ככל שאנו נישאים אל תוך המאה העשרים ואחת? שנת 1867, שבה פורסם “הקפיטל”, היא שנת ייסודה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. האם יש מי שזוכר היום משהו על אודות הקיסרות האוסטרו-הונגרית (מלבד זיכרון עמום של פאות לחיים עבותות וקשר כלשהו  למלחמת העולם הראשונה)? גם “הקפיטל” ומחברו היו אמורים, לכאורה, לשקוע כבר בתהום נשייה. מאז שכתב מרקס את “הקפיטל” הומצאו הרובוט, הטנק, אופני השימוש בחשמל, פצצת האטום, המזון-המהיר, הטלפון, המחשב, הטלוויזיה והאינטרנט; בני אדם נחתו על הירח וחזרו משם; ארצות הברית, רוסיה, יפן וסין היו למעצמות בינלאומיות; קמו ונפלו משטרים קומוניסטיים על פני מחצית כדור הארץ; התחוללו שתי מלחמות עולם, מלחמה קרה אחת, ועוד עשרות מלחמות מקומיות קטנות או גדולות; מדינות נולדו ונעלמו; משטרים פוליטיים התעצבו ונכחדו; אידיאולוגיות ותיקות עברו מן העולם וחדשות הופיעו; נשים קיבלו את הזכות להצביע בבחירות, אפילו בשווייץ וברפובליקה האסלאמית של איראן… הייתכן שהמחקר שערך מרקס בכלכלה המדינית של זמנו יישאר רלוונטי בכל התהפוכות הללו?

 אין פלא, שהטענה כי אין לנו מה ללמוד ממרקס נשמעת פעם אחר פעם. הקיצונים שבדובריה גורסים כי מרקס לא היה מעולם הוגה דעות חשוב, לפחות כל עוד הדברים אמורים בתחום הכלכלה. המתונים יותר מסתפקים באמירה, כי במאה וחמישים השנים שחלפו מאז צאתו לאור, הפך “הקפיטל” לבלתי רלוונטי. כמובן, איש לא יכחיש שהשיטה הכלכלית הדומיננטית בימינו היא קפיטליזם. אלא שהקפיטליזם של ימינו שונה לכאורה באופן דרמטי מזה שאותו הכיר מרקס, ושוני זה הופך את הניתוח המרקסיסטי למיושן ונטול תוקף.

***

ובכל זאת, שוב ושוב, במחזוריות טורדנית, עולה מחדש שמו של מרקס, ואנשים שבים ונזכרים בביקורת הקפיטליזם שלו. בזמנים ובמקומות שבהם סוגדים לקפיטליזם כ”טוב שבעולמות האפשריים”, או מקבלים אותו כמעין “הכרח טבעי” שאין טעם להרהר ולערער עליו, איש אינו מתעניין במרקס (לכן נדיר כל-כך העיסוק במרקס בחוגים לכלכלה). אבל שיבה אל מרקס מתחוללת, שוב ושוב, במקומות ובזמנים שבהם הקפיטליזם מפחיד אותנו, מאיים עלינו או הורס את חיינו בפועל ממש. ההתעניינות במרקס ובהגותו נמצאת, אפוא, ביחס הפוך למידת הביטחון שלנו בקפיטליזם. ברגעים שבהם מתערער ביטחוננו או נשבר, אנחנו שבים אל כתביו של האיש שחשף לראשונה את יסודות השיטה הקפיטליסטית. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, ובשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת (העידן של רייגן, תאצ’ר, בוש האב ובוש הבן) מעטים במערב קראו בשמו של מרקס, והאידיאולוגים הניאו-ליברלים הכריזו על “קץ ההיסטוריה”.[2] אבל במשבר הפיננסי הגדול של 2008, נזכרו רבים בניתוח-הקפיטליזם של מרקס והעותקים מעלי האבק של “הקפיטל” אזלו פתאום בספריות ובחנויות הספרים.

  ובישראל? בשיאו של עידן ההפרטה, נפטרו ממרקס אפילו תלמידיו מאתמול ומשלשום. אבל בקיץ 2011 נשבר אמונם של רבבות ישראלים בכלכלה הניאו-ליברלית. הישראלים גילו פתאום שמשטר ההפרטה רומס אותם ומונע מהם חיים ראויים, והם יצאו לרחובות כדי לצעוק זאת. והנה, כתגובה מיידית, מזדרזת “ספרית פועלים” להדפיס מהדורה חדשה של “הקפיטל”, וטוב היא עושה. גם בימינו, כל תשובה למשברי הקפיטליזם שהיא בעלת ערך נשענת, לפחות באופן חלקי, על היסודות שהניח מרקס ב”קפיטל”. מרקס הפך בעידן שלנו לרוח הרפאים השבה ועולה ברגעים של משבר ואובדן – רוח רפאים שאינה יכולה לעבור מן העולם עד שתושלם שליחותה עלי אדמות, והסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי, שלתיאורו, ניתוחו וביקורתו הקדיש מרקס את חייו, יגיע לקץ דרכו.[3]

 הרלוונטיות של “הקפיטל”

הדיבור על רוחות רפאים לא מרמז כאן למסתורין כלשהו. מרקס יישאר רלוונטי כל עוד יישאר הקפיטליזם רלוונטי, או לפחות כל עוד יישארו בני אדם השואלים שאלות על הקפיטליזם, פשוט משום שמרקס הוא מפרשו הגדול ומבקרו הגדול של הקפיטליזם. כל התיאוריות הכלכליות שקדמו למרקס נחותות מזו שלו, וכל ביקורת-קפיטליזם מאוחרת מזו של מרקס, או שהיא מבוססת על היסודות שהניח, או שהיא בבחינת נסיגה תיאורטית ולא התקדמות.[4]

 מדוע מרקס זכה לכך? ראשית, משום שבאישיותו התלכדו רוחב ראייה, עומק ניתוח, חריפות שכל וכשרון ניסוח מעולה (יש להוסיף לכך גם סקרנות אינסופית, שקדנות ונכונות לוותר על חיים נוחים, ולהזניח, למען העיסוק המחקרי, חובות כמו פרנסת המשפחה), שנית (וזה חשוב יותר), משום שהתמזל מזלו של מרקס לחיות במקום שבו נולד הקפיטליזם המודרני, ובזמן שבו החל את מסע הכיבושים שלו על פני כדור הארץ. במשל המפורסם על ינשופה של מינרבה,  אֵלת החכמה, היוצא למעופו עם רדת הדמדומים, הביע הפילוסוף הגל [Hegel] את הרעיון בדבר ההבנה המגיעה רק בתום העלילה: שעת השקיעה של תקופה היסטורית מסוימת היא השעה שבה אנו מבינים תקופה זו על בוריה. מרקס, תלמידו של הגל, הוא דוגמא מפריכה לעיקרון זה: הוא היה ינשוף מוזר, שיצא למעופו עם אור ראשון דווקא. מסתבר, כי לעתים גם דמדומי השחר מאפשרים לינשופים להיטיב לראות. באמצע המאה התשע-עשרה, בבריטניה ובמערב אירופה, כבר לבש הקפיטליזם את צורתו המפותחת, התעשייתית, אבל עדיין לא הפך למובן מאליו. בשעת ביניים זו ראה אותו מרקס וכתב עליו.

***

 בשעה שכתב את “הקפיטל”, אופן-הייצור המתואר בספר התקיים רק בזירה גאו-פוליטית אחת (אם כי חשובה) של העולם[5], אבל מרקס זיהה את כוח ההתפשטות האדיר של הקפיטליזם, וצפה בשל כך שהוא יכבוש עולם ומלואו. דבריו, ב”מניפסט הקומוניסטי”, על אודות הבורגנות העתידה להרוס את כל חומות-סין עד היסוד בכוח הארטילריה הכבדה של סחורותיה הזולות,[6] נשמעים אקטואליים באופן מוזר דווקא היום, כשסין הופכת לקטר של הקפיטליזם העולמי. מרקס לא היה מופתע (וגם לא מאוכזב) אילו שמע שבמהלך המאה העשרים היה הקפיטליזם לאופן-הייצור של כל אוכלוסיית כדור הארץ. אבל אולי היה שואל אותנו לְמה אנחנו מחכים. את הפוטנציאלים להתגברות על הקפיטליזם הוא חיפש ומצא בתוך הסדר הקפיטליסטי עצמו ולא מעבר לגבולותיו. מבחינה זו, כפי שהעירו בצדק ארנסט מנדל [Mandel], אלן מייקסינס ווד [Meiksins Wood] ואחרים, ה”קפיטל” רלוונטי היום עוד יותר מכפי שהיה בימי חייו של מחברו[7].

 קשה להבחין בכך בקריאה מרפרפת. הדוגמאות הרבות הפזורות בספר (חלקן דוגמאות אמפיריות ממש וחלקן רק משלים לצורך ההמחשה) מספרות על חרושתנים אנגלים המייצרים במפעליהם חוטי כותנה ומעילים, גפרורים ומשחת נעליים. המכונות בבתי החרושת מוּנעות בקיטור, ומקור האנרגיה הוא פחם. הפועלים, שבכוח עבודתם נהפכים חומרי הגלם למוצרים, גרים ברובעי פועלים בלונדון או במנצ’סטר וסובאים בירה זולה בפאבים שכונתיים. לכאורה – מה לתיאור זה ולכלכלת זמננו האלקטרונית, הממוחשבת והגלובלית; כלכלה המייצרת מחשבים, תוכנות, טלפונים סלולאריים ומסכי פלאזמה, ושבה ומשתמשת במוצרים כאלה בתהליך הייצור עצמו; כלכלה שבה המרכיב השכלי (הן בתהליך הייצור והן במוצרים עצמם) חשוב לכאורה הרבה יותר מן הרכיב החומרי?

 אלא שבניגוד לאופן שבו נראית תקופתנו בעיני עצמה (באורח אידיאולוגי), התלות שלה בחומר אינה קטנה מזו שבזמנו של מרקס, אלא גדולה עשרת מונים (משום כך גם מבקרים לא מרקסיסטים – ומסיבות שונות מאלו של מרקס –  קוראים לעידן שלנו “עידן מטריאליסטי”). כמו כל בני האדם, בכל ההיסטוריה לפנינו, גם אנחנו אוכלים דגנים. אלא שאנחנו אוכלים הרבה יותר דגנים, ודגנים מגוּונים יותר ומעוּבדים יותר מבכל תקופה קודמת. כמו כל בני האדם בהיסטוריה, גם אנחנו לובשים אריגים. אלא שהאריגים שאנו לובשים מופקים בתהליך מורכב יותר וצורכים משאבים טבעיים רבים יותר מבכל תקופה קודמת. כיוצא באלו הבתים שאנו גרים בהם וכלי הרכב שאנו נוסעים בהם. גם המחשבים שלנו עשויים חומר, וכמוהם הטלפונים הסלולאריים ומסכי הפלאזמה. אכן, בתנאי הקפיטליזם המאוחר, הקשר שלנו לעולם החומרי הרבה יותר מתוּוָך מאשר בעבר, אבל העובדה שהשכלול הטכנולוגי הביא לשינויים דרמטיים הן במוצרים והן בדרך ייצורם ובתנאי העבודה אינה סותרת את משנתו של מרקס. נהפוך הוא: היא טענה מרקסיסטית למהדרין. 

***

הפרולטריון התעשייתי עדיין מייצר בעמל-כפיו את מוצרי הצריכה שלנו. אלא שבתנאים של כלכלה גלובלית (שגם אותה חזה מרקס ותיאר), חלק גדול מן הייצור התעשייתי מרוכז בארצות שנהוג לכנותן “מתפתחות”. לכן קשה לנו לפעמים לראות אותו, למרות שאנו נושאים את תוצריו על גופנו. רוב מוצרי הצריכה שלנו מיוצרים בבתי חרושת הממוקמים הרחק במזרח. הפועלים העובדים בהם אינם אנגלים אלא סינים, ואולי אין הם שותים דווקא בירה, אבל תנאי עבודתם אינם שונים כל-כך מאלה של הפרולטריון האנגלי במאה התשע-עשרה.

אפילו בארצות המערב לא נעלמו פועלי התעשייה כליל (בישראל, כרבע מן השכירים הם עובדי תעשייה, בינוי וכדומה. בקרב הגברים, שהם בדרך-כלל המפרנסים העיקריים, מגיע שיעורם לכשליש מן העובדים). יחד עם ציבור עובדי התעשייה יש למנות גם קבוצה קטנה של עובדים שכירים בחקלאות, וקבוצה גדולה מאוד של שכירים בענפי השירותים, שנסיבות העסקתם דומות לאלה של עובדי התעשייה: גם כאן קונים בעלי-הון את כוח-עבודתם של השכירים ורותמים אותו אל אמצעי הייצור שבבעלותם על מנת להפיק רווח. אכן, מנת חלקם של השכירים במערב (ובתעשייה יותר מאשר בחקלאות ובשירותים) טובה יותר משל אחיהם במזרח, וגם מזו של אבותיהם באנגליה של המאה התשע-עשרה, בין השאר בזכות דורות של מאבקי עובדים ומאבקים פוליטיים סוציאליסטיים, שקיבלו את השראה מכתביו של מרקס.

 וחשוב מכול: הקפיטליזם, אצל מרקס, אינו קשור במהותו לטכניקת-ייצור מסוימת, לתנאי עבודה מסוימים או לסוג זה או אחר של מוצרים. הקפיטליזם הוא “אופן-ייצור”, ופירושו של זה בלשונו של מרקס אינו רק רמה מסוימת (ההולכת ומשתכללת תדיר) של “כוחות-ייצור”, אלא גם “יחסי-ייצור”, דהיינו: דפוס של יחסים חברתיים, אשר במסגרתם מתנהלים העבודה, הפקת התוצרים וחלוקתם. אכן, לפי מרקס, דפוס חברתי זה מותנה בתנאים החומריים, כלומר ב”כוחות הייצור” (כגון מקורות אנרגיה, טכנולוגיה וחומרי-גלם). אבל אם הופעתם של מקורות אנרגיה, טכנולוגיות וחומרי-גלם חדשים, אינה מחייבת שינוי עקרוני בדפוסים החברתיים של הייצור, אות הוא שיחסי-הייצור השוררים גמישים דיים כדי להכיל את הכוחות החדשים בתוכם, ואף לשאוב מהם יתר עצמה.

 באופן-הייצור הקפיטליסטי, בני האדם מספקים את צורכיהם, ומחליפים ביניהם שירותים ומוצרים, מבעד למנגנון קנייה ומכירה של סחורות. כוח-העבודה האנושי גם הוא סחורה הנמכרת על-ידי בעליה (העובד) בשוק הסחורות. בעלי ההון קונים את כוח העבודה, “רותמים” אותו אל אמצעי הייצור שבבעלותם, ומפיקים ממנו ערך עודף (המושגים “ערך מוסף” ו”עודף ערך” הם שמות אחרים לדבר זה עצמו). הערך העודף נגרף לכיסו של בעל ההון בצורת רווח, והוא משתמש בו כדי לרכוש אמצעי ייצור נוספים ולרתום אליהם כוח-עבודה אנושי נוסף על מנת לייצר רווח נוסף וחוזר חלילה. הנה התנדפו להם מן התיאור שלנו מכונות הקיטור, עובדי הטווייה וחוטי הצמר, והמבנה התיאורטי פנוי כדי לקלוט אל תוכו מחשבים, עובדי היי-טק, מסכי פלאזמה וטלפונים סלולאריים.

 בכך לא אמרנו, כמובן, שהקפיטליזם בן ימינו זהה לקפיטליזם שהכיר מרקס, אלא רק שהוא דומה לו במאפיינים חשובים. האופן שבו החליפו המחשב את שולחן השרטוט, החשמל את הפחם ומעבדת ההיי-טק את אולם הייצור, היקפם של החילופין הללו והשלכותיהם, הלוא הם נושא לחקירה מדעית בפני עצמה. חקירה זו לא נמצאת כמובן ב”קפיטל”. מרקס היה פילוסוף ומדען-חברה, לא מגיד עתידות או מנחש באוב. אבל את המתודה המחקרית שפיתח אפשר ליישם גם על המציאות בת זמננו, שאותה לא הכיר. נאמנות לרוח המרקסיזם אין פירושה להיתקע בעבר. יותר מכל הוגה אחר היה מרקס ער לדינמיות של המציאות המודרנית, ולחובתו של איש-המדע להתחקות אחרי דינמיות זו.

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

[1] בכל מהלך ההקדמה, כשאני כותב “הקפיטל” כוונתי לכרך הראשון של החיבור. הכרך הראשון של “הקפיטל” יצא לאור ב-1867. בשנת 1873 יצאה לאור מהדורה שנייה של כרך זה, והוא נתפס בקרב הקוראים כחיבור העומד בפני עצמו. רק ב-1885, שנתיים אחרי מותו של מרקס, ראה אור הכרך השני של “הקפיטל”, שאותו הספיק מרקס לערוך בחלקו אך לא להוציא לאור. את הכרך השלישי, שהופיע ב-1894, ערך פרידריך אנגלס על יסוד הטיוטות שנמצאו בעיזבונו של מרקס. רק שני הכרכים הראשונים של “הקפיטל” תורגמו לעברית.

[2] מאמרו של פרנסיס פוקוימה [Fukuyama], “קץ ההיסטוריה?” מ-1989, אשר הורחב לספר שראה אור ב-1992, הוא רק הביטוי הבוטה ביותר לתפיסה מקובלת, אם גם בדרך-כלל פחות מפורשת. על-פי תפיסה זו, הסדר הכלכלי הקפיטליסטי, כפי שהתעצב במהלך המאה העשרים בארצות המערב, הוא “התחנה הסופית” של הקִדמה או הגשמתו המלאה של החזון על אודות אנושות נאורה ומשוחררת.

[3] ז’אק דרידה הציג בספרו “רוחות הרפאים של מרקס” משנת 1993 תזה הדומה, מבחינות מסוימות, לרעיון המוצג כאן על אודות מרקס כ”רוח רפאים”. להלן פרטי הגרסה האנגלית של הספר: Derrida J. (1994), Specters of Marx: the state of debt, the work of mourning and the new international, New York: Routledge, 1994. פרק ראשון של ספר זה כלול בספר “דרידה קורא שייקספיר”, הוצ’ הקבה”מ ע’ 81 – 138.

[4] תורת הכלכלה הקיינסיאנית יכולה להיחשב, מבחינות מסוימות, כיוצאת מכלל זה. אלא שספק אם משנתו של קיינס [Keynes] היא “ביקורת הקפיטליזם” במובן מדויק. כמו כן יש להזכיר, בהקשר זה, את שהיטיב להראות ההיסטוריון יגאל וגנר: למרות שקיינס לא היה תלמיד (ישיר או עקיף) של מרקס, ואף הסתייג ממנו מפורשות, בתורותיהם של שני האישים יש קווי דמיון מובהקים בכמה עניינים מהותיים. וראה ה”אחרית דבר” שכתב וגנר להוצאה המחודשת של מאמרו פורץ הדרך (שנכתב בצוותא עם מיכאל שטראוס) “על התוכנית שב’המניפסט הקומוניסטי’ ויסודותיה העיוניים” מן השנים 1964‑1965: וגנר י., שטראוס מ. (2005) על התוכנית שב’המניספט הקומוניסטי’ ויסודותיה העיוניים, בתוך: זילברשייד א. (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, תל-אביב: הוצאת רסלינג, עמ’ 104‑109.

[5] ואולי שתי זירות גיאו-פוליטיות, משום שאפשר שאל צפון-מערב אירופה צריך לצרף גם את מדינות הצפון בארצות-הברית.

[6] ראה: מניפסט של המפלגה הקומוניסטית, בתוך: המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן, (ערך: בנימין הכהן),הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, ע’ 40

[7] ראו: המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן, 1998, ע’ 86 – 97

הצמחת הממדים החברתיים של כוח לעובדים, יכולה להוות קפיצת מדרגה איכותית הפועלת באופן סינרגטי עם מטרות מאבקי הסניפים השונים. לקראת הבחירות לנציגי הסניף הכללי

 מאת: אלעד הראל

 בכל שנה לקראת בחירות לנציגות הסניף הכללי עולה השאלה מהי תפקידו של הסניף? השאלה הזאת מזמינה אחריה שאלות פרקטיות נוספות: האם צריך לצמצמו? להגדילו? מה תפקיד נציגיו? ושאלות נוספות. לקראת הבחירות המתקרבות אני מעוניין להציעה תשובה או לפחות כיוון מחשבה לגבי אופייה של התשובה. להבנתי התשובה צריכה להכיל שלושה אלמנטים בסיסיים: הראשון, חיזוק ותמיכה בפעילותם של חברי הסניף כפעילים בארגון בתפקידים השונים. השני, הסניף הכללי, ככול סניף בארגון, צריך לפעול גם מתוך האינטרסים התועלתניים של חבריו. השלישי, שעליו אנסה להרחיב: הסניף  צריך לחפש את תפקידו הסגולי בבניית הארגון.

 כוח לעובדים, הוקם ב-2007 וסימן תפנית בפעילות השמאל הישראלי. השמאל שאיבד את אחיזתו בשלטון ב-77′ איבד בעצם את הקשר שלו לחברה הישראלית והחליפה בקשר עם מוסר עליון, אינטלקטואלי המגובה בקרנות פילנתרופיות, עורכי דין ויחצנים. במהלך הזה השמאל זנח את הפוליטיקה והשקיע את כוחותיו בפיתוח החברה האזרחית והמגזר השלישי מבוססי העמותות והתרומות.

 הקמת ארגון עובדים דמוקרטי, הממומן ע”י דמי חבר ופעילותם של מתנדבים מסמנת את תהליך חזרתו של השמאל לחברה הישראלית ולפוליטיקה. הדרך “שעברנו” מהפוליטיקה, לחברה האזרחית המופרטת ובחזרה לפוליטיקה אינה תהליך של החזרת עטרה ליושנה אלא תהליך של למידה מכשלי העבר, מהכוחות הטמונים בפעילות החברה האזרחית של זמננו וסלילת דרך פוליטית חדשה. להבנתי, הציר המארגן של פוליטיקה זו היא התבססות על דמוקרטיה אמיתית וכנה הבונה את כוחה ע”י העצמה של קבוצות ופרטים ולא ע”י ניכוס כוחו של הציבור למטרות “הנשגבות מבינתו”. בניית כוח באופן כזה מחייבת רגישות תרבותית, מגדרית וזהותית ככלי סולידרי בדרך לבניית חברה הפועלת יחד ומבוססת על מצע תרבותי משותף. הפעולה הפוליטית העממית הזו משחררת כוחות חברתיים עצומים שהיו חבויים עד כה, אותם אנחנו חווים בפעולתנו היומיומית באיגוד.

 הדרך החדשה שסללנו בכוח לעובדים מביאה איתה תרבות ארגונית ברורה אך גם תרבות חיים שמלווה את כל פעילויותינו, גם אם עוד איננה בהירה לחלוטין. בימים אלה התרבות הזו נמצאת בשולי פעילותנו ואנחנו מרגישים אותה בסוף כל ישיבה או הפגנה, כשעולה הצורך להמשיך לאיזה קפה או בירה ביחד כי “רק נפגשנו ועוד לא הספקנו לדבר”, או שבמקרה אחר אנחנו פוגשים חבר/ה עם חולצת ארגון ומרגישים מיד שאנחנו חלק מאות משפחה מורחבת ונגשים לפטפט. החברות, המשפחתיות והערכים המשותפים המתפתחים כתופעת לוואי בארגון הנם כוח משמעותי שטרם הספקנו לפתחו באופן מכוון. היכולת שלנו להתווכח על דרכי פעולה, להכריע לכיוון מסוים ולאחר מכן להרגיש שאנחנו עדיין שותפים הוא מה שמאפשר לנו להיות דינמיים ולהכיל קבוצות פוליטיות שונות. היכולת שלנו לתת תחושת בית חם בישיבות, צוותים ואספות הוא מה שמצליח להזמין לעשייה אנשים נוספים שעד כה נמנעו מכל פעולה פוליטית או מאבק.

 להבנתי, תפקידו הסגולי של הסניף הכללי בעת הזו הוא לקחת את תרבות החיים הארגונית שמתפתחת כרגע כתופעת לוואי ולפתחה באופן מכוון ומודע. להתחיל ביצירת מערכות רווחה וקואופרציה פנים ארגוניות, שיכניסו אלמנטים נוספים של החיים לתוך המשפחה הארגונית, יקדמו את רמת החיים של חברי הארגון (כולל חברי הסניף הכללי), יהוו סיבה נוספת להצטרפות לארגון ויפגישו את החברים מהסניפים השונים בסיטואציות שאינן רק סביב מאבק. בהמשך או אולי במקביל צריך לפתח את התרבות היצירתית-קהילתית בארגון. להרבה איגודי עובדים בארץ ובעולם היו ויש תזמורות, מקהלות ואף קבוצות תיאטרון וזאת מתוך הבנה שאיגוד העובדים איננו רק פרקטיקת מאבק אלא גם קהילה וחברה.

הצמחת הממדים החברתיים של הארגון יכולה להוות קפיצת מדרגה איכותית הפועלת באופן סינרגטי עם מטרות מאבקי הסניפים השונים. הסניף הכללי נמצא בדיוק בעמדה המתאימה ליזום ולהתניע את תהליך הצמיחה הזה.

 הכותב הוא חבר הסניף הכללי

העליהום התקשורתי נגד החרדים, יותר משבא לתקן, נועד לשתי מטרות שהן אחת: הסחת הדעת מהתספורות של כספי הפנסיה שלנו וסלילת דרכם של לפיד וליבני אל הצמרת הפוליטית. התשובה להדרה (ולא רק לה) – סוציאליזם

 מאת ק. טוכולסקי

 את שלטון החוק צריך לאכוף ביד ברזל ואם קבוצות מסוימות של חרדים לדוגמא מצפצפות עליו אפשר וצריך למלא בהם את בתי הכלא. אבל, וזה אבל ענק, מה שאנחנו רואים עכשיו בעיתונים לא נועד לפתור בעיות שנגרמו בשל הזנחה רב שנתית ואדישות ציבורית. מה שאנחנו רואים נועד לשני דברים שהם אחד:   הראשון: להסיט את הזעם הציבורי מהטייקונים – בעלי העיתונים או המפרסמים בהם – שהולכים לגלח לנו את הפנסיות ולברוח עם הכסף;  והשני, לסלול את הדרך של יאיר לפיד וציפי לבני בחזרה ממחוזות האיזוטריה האלקטוראלית אל השלטון.

 אין לי שום סימפטיה ליהדות החרדית. דת נחמדה ככל שתהיה בגרסאותיה המסורסות היא בסך הכל מנגנון דיכוי פרימיטיבי  שמאפשר דיכוי יעיל של ההמונים תחת אליטות כלכליות מדכאות. אין ממש הבדל בין מה שהיהדות הפונדמנטליסטית מציעה למה שמציע האסלאם הקיצוני. אני מכבד את הזכות של כל אדם לחופש אמונה ועד גבול מסוים גם את זכותו של כל אדם לחיות את חייו כפי שהוא רואה לנכון. ההתקפות האנטישמיות של הימים האחרונים כנגד החרדים הן לא הפתרון לבעיות של דיכוי נשים בחברה החרדית, גם לא סלילת דרכם של לבני ולפיד אל מחוזות הרלבנטיות. את המגזר החרדי צריך לשנות כמו כל מגזר אחר באמצעים מודרניים, חינוך ממלכתי מותאם למגזר החרדי שישלב בין לימודי ליבה ללימודים מותאמים לקהילה. הקפדה קלה כחמורה על קיום החוק בשכונות וישובים דתיים, מחוקי הבניה דרך שמירה על זכויות הילד ועד מניעת אפליה. חשוב אף מאלה יהיה שיפור מצבם הכלכלי של החרדים ושילובם בחברה.

***

 דיכוי נשים ואפלייתן הן לא נחלת החברה החרדית בלבד, דיכוי ואפליה הן לא בעיות רק של נשים. הקמפיין האנטי חרדי הנוכחי לא מציעה פתרונות בדיוק כמו שוועדת טרכטנברג לא הציעה פתרונות. כי הקמפיין הנוכחי מתמקד בבעיה מסוימת על חשבון בעיות אחרות ולא מקרב פתרון הוליסטי נדרש. השנאה הקמאית ליהודי לבוש השחורים והמזוקן היא לא התשובה לבעיות האפליה במדינת ישראל. בזמן שזעם הציבור מכוון בידי בעלי עניין כנגד החרדים, ממשיכות נשים במגזר הבדואי לחיות חיי עליבות בצילם של ביגמיה וסחר בבני אדם, קטינים ממשיכים להיות מנוצלים בידי סרסורים בתעשיית המין, עבדי קבלן ממשיכים לסבול מאפליה ודיכוי ביותר ויותר מקומות עבודה וכן הלאה. מי שמכוון את זעם הציבור כנגד החרדים, מבקש להמשיך ולהשכיח את שאר הבעיות מהציבור, לעוור את עיניו בשנאה אנטישמית, ולהשכיח את קריסת חסכונותיו ואת העובדה שממשלת ישראל, בכדי שלא לקחת מבעלי היכולת, ממשיכה לסרב ולתת מענה למצוקות הסוציו-אקונומיות המחריפות של החברה בישראל.

 החורף הישראלי, הריאקציה של האליטות המאוימות כנגד הזעם העממי של הקיץ, הולך ומחריף, השמים מתקדרים וכל השטיקים נשלפים: ניפוח של בעיות ביטחון (איראן), הסתה אנטי חרדית ובקרוב גם הסתה אנטי ערבית תגיע מן הסתם. אם אנו רוצים צדק חברתי כבסיס לחברה טובה יותר, כדאי שנזכור שמי שמסיתים היום כנגד החרדים  הם גם מי שאפשרו לחרדים להגיע לדרגות נבערות והסתגרות שאפשרו את התופעות של אפליית נשים. שמי שקיטב את החברה הישראלית לשבטים עוינים, אחראי למה שקרה לחרדים/בדואים/ערבים/ וכל מגזר אחר שאנחנו אמורים לפחד ממנו ולשנוא אותו. רק סוציאליזם/ס”ד, ייתן מענה לכך, כי הנבערות והשמרנות הן תוצרים של עוני פיגור וניוון.

 אנשים כמו ציפי לבני או יאיר לפיד ניזונים מאותם חומרים מהם ניזונים אלי ישי ואביגדור ליברמן, לימור לבנת ואופיר אקוניס – מהמצוקה שמובילה לייאוש, פחד ושנאה. מי שיבחר בליברלים של המרכז בשביל לדפוק את החרדים יגלה שהם צריכים את החרדים בדיוק כמו שהם בשביל להמשיך ולהתקיים, בשביל להמשיך לדפוק את כולנו לטובת בעלי ההון; מי שרוצה להלחם באפליה ודיכוי, ניצול/הדרה וכל תחלואי החברה, צריך להבין שאין פתרונות חלקיים ואין חצאי עבודה, יש רק את הסוציאליזם/ס”ד שמכבדים את השונה שבאדם אבל דורשים גם את טובת החברה; שמזהים את הפערים החברתיים-כלכליים כמקור שורש כל רע; שנאבקים בבערות ובפיגור לטובת קידום האדם ושמירה על האיזון בין שוויון וחרות. לפני שבעלי ההון יצליחו לתעל את כל הזעם באמצעות שליטתם בתקשורת, מהם המנצלים, אל אוכלוסיה חלשה ומפגרת כמו החרדים, כדאי לכולנו להפנים את מי זה משרת. כנגד אפליית נשים צריך לפעול בכל הכוח, בדיוק כמו נגד כל אפליה אחרת. בעיטה רק בחרדי – בלי פתרונות מעמדיים, חברתיים וכלכליים – לא תפתור שום בעיה.

 מתוך “עבודה שחורה”

איזה סיפור חנוכה נרצה? של פנאטיות דתית? של נסים אלוהיים? כדאי להזכיר שהמתייוונים היו עשירים בני המעמד הגבוה והמכבים -  בני המעמד הפשוט, איכרים מן הפריפריה. חנוכה מזכיר לנו שבעלי הממון והשררה אינם בלתי מנוצחים

 מאת רעות רון

 חנוכה הוא חג רווי סמלים וגם רווי פאתוס. חג של ניצחון דתי ולאומי, של התגברות האור על החושך במובן הקוסמי (היום הקצר ביותר בשנה), במובן התרבותי (נאמני היהדות מול מתייוונים) והצבאי (מכבים מול יוונים). 

 נשאלת השאלה מה לחילונים הומניסטים וסוציאליסטיים ולחג זה שראשיתו בפולחן פגאני, המשכו בקנאות דתית ואחריתו בסיפורי נסים? אבל התמונה התרבותית וההיסטורית מורכבת יותר.

 עברייני “תג מחיר”, אותן פעולות טרור המופנות כלפי ערבים, כלפי פעילי שמאל ולאחרונה גם כלפי כוחות הביטחון, יכולים היו למצוא (וודאי גם מוצאים) השראה בסיפור החנוכה. סיפור הקנאות של מתתיהו הכהן ש”כליותיו זעו” למראה יהודי העושה כמצוות חיילי המלך היווני וזובח לפסל, והוא הורגו במקום, מצביע על האופי הדתי הקנאי של מעשה המרד.

 לכאורה אם כן, מרד החשמונאים הינו מרד דתי קיצוני, שמגיע לאחר מאבק פנימי קשה של
מתייוונים – משכילים, אנשי העולם הגדול, פתוחים, המקבלים באהבה את השפעת תרבות המערב, מול המכבים –  פנאטים שנאמנים לתורת אבותיהם, ולא מוכנים לקבל תרבות אחרת. האומנם זהו המסר אותו אנו רוצים לחגוג ולהעלות על נס?

 ואם כבר בנס עסקינן, הרי שמוקד חג החנוכה לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, אינו עוד המרד, הגבורה והניצחון הצבאי, אלא נס פך השמן. אותה אגדה תמימה שמסיטה הצִדה כל רמז לריבונות, ללחימה ולמעשה אנושי ומעמידה את מעשה האל הפלאי כהסבר האולטימטיבי לחג ולמנהגיו. מדוע שמונה ימים? כי השמן הספיק לשמונה ימים! מדוע סופגנייה ולביבה? כי מכינים אותן בשמן. מדוע חנוכייה? למען פרסום הנס!

***

האם זהו הסיפור כולו? האם עלינו לחוג את חג הקנאות והפנאטיות? את חג הנס האלוהי?

אם נעיין בסיפור ההיסטורי קצת יותר מקרוב, נוכל לגלות רבדים נוספים. המאבק בין המתייוונים למכבים לא היה רק מאבק דתי, הוא גם ואולי קודם כל מאבק מעמדי. המתייוונים היו עשירים בני המעמד הגבוה, הם ישבו במרכז הכלכלי והפולחני והיו מקורבים לשלטון וזכו לטובות הנאה בזכות מעמדם ותפקידם.

 המכבים, לעומתם, היו בני המעמד הפשוט, איכרים מן הפריפריה. הם קרסו תחת נטל המסים שהושתו עליהם מהשלטון היווני באמצעות הפקידות של המתייוונים. יש כאן סיפור של ציבור רחב שלא מצליח לפרנס את עצמו כי הוא נאלץ לשאת על גבו קומץ אנשים עשירים ובעלי השפעה, שחיים על חשבון ההמון. עד שאותו ציבור מחליט: “לא עוד” ויוצא לרחובות לדרוש צדק חברתי, או במקרה זה, אל ההרים והמערות.

 גם סיפור הנס, שבא לידי ביטוי מובהק בתפילת “על הנסים”: “על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות …שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה….  ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים” ניתן כנראה לפרשנות נוספת.

 וכך כותב אהרון זאב בשירו “הנס של הלב האמיץ” (לצערנו, אנו מכירים רק את בתיו האחרונים שהולחנו)

הַנֵרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים

עַל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת

שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶּה.

נִסִּים וְנִפְלָאוֹת

שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ –

הַנֵּס שֶׁל הַלֵּב הָאַמִיץ,

הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם,

זוֹ אֲשֶׁר גָּבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְּדוֹלוֹת,

הֶאדִירָה דַּלִּים, חִזְּקָה מוּעָטִים

וְתִתֵן לָהֶם נִצָּחוֹן.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְיָבוֹא אֵלֵינוּ לָאוֹר

וְיָבוֹא !

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הֶהָרָה עָלִינוּ

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִלִינוּ

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְהִי אוֹר.

 ובכן, הנס יכול להיות הלב האנושי והיכולת שלנו למצוא את הכוחות שבנו, ובעיקר למצוא את כוחות היחד שבנו.

 הקיץ האחרון הזכיר לנו שאנו ציבור, שמה שכל אחד עובר בפינתו שלו גם חברו חש ושיחד יש לנו כוח. הזמן שעבר מאז המחאה הראה לנו, שוב, מה רבה הדרך בעמק ובהר ועד כמה קשה לחצוב בסלע, למצוא אור.

 אבל חנוכה מזכיר לנו שהמעטים (בכוח ולא במספר) יכולים לנצח את הרבים, שהפריפריה החברתית, הכלכלית והגיאוגרפית יכולה להגיע למרכז, שבעלי הממון והשררה, גם כאשר הם מגובים בכוחות גדולים מן העולם, אינם בלתי מנוצחים, שהאור יכול לגבור על החושך ושכל אחד הוא אמנם אור מאוד קטן אבל כולנו אור איתן!

חג שמח

 קיבוץ משעול, שיטים – מכון החגים

 מתוך “במקום” מס’ 34

ארגון העובדות ההודי SEWA יכול ללמד על מגוון האפשרויות של הרחבת התפקיד הקלאסי של איגודי עובדים, לכיוונים שמממשים את מלוא הפוטנציאל של התחברות סולידארית של נשים עובדות, לכדי שינוי מציאות חייהן והצבת אלטרנטיבה למגרש המשחקים הקפיטליסטי

מאת יעל וולפנזון

When individual women from amongst the poorest, least educated and most disenfranchised members of society come together, they experience dramatic changes in … the balance of power, in their living conditions, in relationships within the household and the community. Perhaps the most important effect of empowerment is that the woman says, ‘Now I do not feel afraid’ ” (SEWA organizer in India)

 מספר הולך וגדל של כוח העבודה העולמי, במיוחד במדינות מתפתחות, מועסק במקצועות מסורתיים או חדשים במסגרת המגזר הבלתי-פורמאלי. המבקרת בעולם השלישי תאתר בכל פינה את עובדי הסקטור הבלתי פורמאלי, המכונים גם “עובדים עצמאיים” (Self-Employed) – אותם סוחרי דרכים המבקשים למכור מרכולתם, קולעות סלים ושוזרות פרחים, יצרני תכשיטים ביתיים, מגלגלי סיגריות בידי זולות והרשימה נמשכת. אותם עובדים עצמאיים מועסקים בד”כ בייצור מקומי או סחר זעיר, לרוב בתנאי תעסוקה ירודים ולא יציבים, תוך התמודדות עם חוסר בטחון כלכלי מתמיד. הם אינם שכירים ולא פועלים במסגרת יחסי עובד- מעביד קלאסיים, על כן הם לרוב נטולי הכרה, הגנה או כוח מיקוח למול המעסיק הפרטי או הרשות הציבורית. אחדים מהם נתונים לחסדיהם של מתווכים (Middlemen)  בשרשרת הסחר, אבל אלו אינם נתפסים כמעסיקים של אותם פועלים למרות שעל פי רוב הם קובעים את שיעור הכנסתם.

 הרוב המוחלט של כוח העבודה הבלתי-פורמאלי העולמי מורכב מנשים. במדינות מתפתחות, נשים מהוות כ-60-90% מכלל העובדים העצמאיים בהודו, היכן שהסקטור הבלתי-פורמאלי מהווה כ-92% מכלל כוח העבודה במדינה, 9 מתוך כל 10 נשים עובדות כעצמאיות, לרוב כסוחרות או יצרניות ביתיות, הנאלצות לתמרן בין תפקידן הכפול הן כמפרנסות והן כאחראיות ראשיות על משק הבית. עובדה זו מחייבת לעסוק במצבם של העובדים/ים העצמאיים/ות במדינות מתפתחות מבעד לפריזמה המגדרית. דו”ח של ה-ILO  (ארגון העבודה הבינלאומי) משנת 2008 מצא שהפערים במדד ההכנסה הממוצעת לנפש בין גברים לנשים גבוהים משמעותית במגזר הבלתי-פורמאלי. מחקר ביוזמת UNIFEM  (קרן הפיתוח של האו”ם לנשים) משנת 2005 קבע שצמצום הסקטור הבלתי פורמאלי העולמי יביא בהכרח לירידה משמעותית במימדי האי-שוויון בין המינים ולמיתון העוני העולמי. 

ארגון SEWA

ארגון העובדות ההודי SEWA (Self-Employed Women Association) הוקם בשנת 1972 במטרה לתת מענה לנשות הסקטור הבלתי-פורמאלי, במדינה שבה שוררת הגמוניה גברית מוחלטת ומאות מיליוני נשים נותרות מבודדות, חסרות השכלה ונטולות יכולת בחירה. מבוסס באהמדבד שבמדינת גוג’אראט (Ahmedabad, Gujarat), ארגון SEWA כולל היום למעלה ממיליון חברים וחברות, 96% מהן נשים כפריות ממעמד נמוך משש מדינות שונות בהודו. חברות SEWA עובדות כמוכרות ירקות ותכשיטים, סבליות המעמיסות סחורות על ראשיהן, מגלגלי בידי, אוספות אשפה ונייר למחזור, עובדות בניין וחקלאות ועוד. על הקושי שבייצוג עובדים עצמאיים בהודו מספרת אלה באהט, המייסדת הכריזמטית של הארגון, בראיון שהעניקה לפני כמה שנים לכתב עת מקומי: “זו לא הייתה משימה פשוטה בתחילת הדרך לקבל הכרה של איגוד עובדים. ‘איך אתן יכולות להירשם כאיגוד עובדים?’, אמרו לנו ברשויות, ‘מי המעסיק שלכן? נגד מי אתן נאבקות?’ טענתי שהמטרה של איגוד זה לא בהכרח להיאבק נגד מישהו, אלא להיאבק לקידום ושינוי של המציאות”.

 אז באילו אופנים פועל איגוד SEWA לשינוי המציאות של חברותיו? הארגון נושא ונותן לטובת העובדות במגוון דרכים ובכמה רבדים משלימים: מול המדינה והרשויות המקומיות הארגון מסנגר לקידום חקיקה ונהלים שיבססו את חופש התנועה והעיסוק של הפועלות העצמאיות, ויקדמו את מעמדן הציבורי. כך למשל, אחת הרשויות המקומיות ביקשה לסלק קבוצה של מוכרי/ות רחוב שמכרו פירות וירקות בבסטות שהיו בבעלות משפחותיהן במשך 3-4 דורות, באחד מהשווקים באהמדבאד. לאחר שהחלו התנכלויות מצד המשטרה פצחו בעלי הבסטות בשביתת רעב תוך ישיבה ללא תנועה במשך 3 ימים במרכז השוק, שבסופה נסוגה העירייה והעניקה רישיונות עבודה לכל בעלי/ות הבסטות. במקרים רבים הארגון נאלץ להגן על חברותיו מפני ברוטאליות ושרירותיות ידועה לשמצה של המשטרה ההודית, במיוחד כלפי סוחרי/ות דרכים ניידים. בנוסף, הארגון מקדם מאבקים מול מבנה השוק הנצלני המנוהל ע”י אנשי תיווך וקבלני המשנה, על מנת להבטיח שהיצרניות הביתיות מקבלות תגמול הוגן לעמלן, בין היתר בהליכה לבתי משפט או ייזום מהלכי גישור לא פורמאליים ברמת הקהילה.

***

מעבר לייחודיות שבאיגוד עובדות בסקטור הבלתי-פורמאלי, SEWA מאחד נשים לפעולה משותפת לשיפור תנאי המחיה שלהן, באופן שמרחיב את טווח הפעולה המסורתי של איגודי עובדים, לכיוונים שמזכירים יותר עמותה קהילתית או ארגון סנגור וסיוע. אם תרצו, SEWA פועל כארגון עובדים “במודל העולם השלישי” בבואו להתמודד עם מכלול האתגרים הכלכליים והקיומיים איתן מתמודדות חברותיו, הן בסביבת העבודה והן מעבר לה. ארגון SEWA מפעיל פדרציה של 30 קואופרטיבים המנוהלים ע”י נשים העובדות בענפי הייצור, הבנקאות ומתן שירותים. ההתאגדות הכלכלית באמצעות קואופרטיבים מקטינה את הסיכונים שכל אישה נושאת בעצמה בהתמודדות מול תנאי טבע משתנים, חודשי בצורת ותקופות של מיתון כלכלי. ההתאגדות מגדילה את כוח הקנייה והמיקוח של נשים, למשל ברכישת חומרי גלם או ציוד טכנולוגי מודרני (בין היתר באמצעות הלוואות בריבית נמוכה, מיקרו-קרדיט, שמעניק הבנק הקואופרטיבי של האיגוד) אלמנטים המייעלים את קצב העבודה ובתוך כך את המסוגלות של אותן נשים להתחרות בשווקים האזוריים מול המפעלים הגדולים.

באהט מספרת שהקמת קואופרטיבים של נשים עצמאיות היא חלק בלתי נפרד מערכי התעסוקה המלאה וההישענות העצמית ( (Self-Resilienceלאורם מתנהל הארגון. “דרך הקואופרטיבים והאיגודים”, אומרת באהט, “נשים מקבלות את ההחלטות בעצמן. הן אינן נותרות בגדר צרכניות פאסיביות של פרויקטים ושירותים קהילתיים, אלא המנהלות והאחראיות הישירות על התוכניות. ברגע שאת אחראית על ניהול עניינך הכלכליים את זו שאחראית על גורלך”. תהליך הקמת הקואופרטיבים מלווה בהכשרה מקצועית שמעניק הארגון, בהתאם לתביעות ולרקע של החברות. בשלבים המוקדמים הדרישה על פי רוב היא לרכישת השכלה, לימוד קרוא וכתוב ואוריינות בסיסית. בנוסף, הארגון מציע קורסים מגוונים בניהול פיננסי, בנקאות, היכרות עם חוקי תאגידים וקואופרטיבים, כלכלה, קורסי מחשוב ועוד. הרגישות של הארגון לרקע החברתי והתרבותי מהן מגיעות חברותיו בא לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית של הקואופרטיבים. כך למשל הארגון מעסיק פקידי בנק שעברו הכשרה בעבודה עם אוכלוסיות מרקע סוציו-אקונומי נמוך ודואג להנגיש את המידע והמסמכים גם לחברות שאינן יודעות קרוא וכתוב. ככלל אפשר לומר שמסגרות הלימוד וההכשרה, כמו גם האופי הדמוקרטי של הארגון, הם חלק אינהרנטי מהשאיפה להעביר את ההובלה וההנהגה של האיגוד מידי האוונגרד המייסד, ברובו נשים משכילות ממעמד בינוני, לידי העובדות עצמן. תהליך זה תואר ע”י באהט כאתגר לא פשוט, רווי מתחים, המצריך רפלקציה תמידית והתנהלות שקופה ודמוקרטית.  

 SEWA  פועל לביסוס רשת בטחון סוציאלי לחברותיו, במדינה שכידוע אין בה מערכת רווחה מפותחת, לא כל שכן לרווחת עובדי הסקטור הבלתי-פורמאלי; חברות האיגוד הקימו חברות ביטוח, מנגנוני ביטוח פנסיונים ומעונות יום לילדי אמהות ויתר מערכות תמיכה בהתאם לצורכי השעה. כך למשל זיהו בארגון תופעה רחבה של אמהות עצמאיות אשר חזרו לעבוד כיומיים שלושה מיד לאחר הלידה, משום שלא יכלו להרשות לעצמן להפסיד יותר ימי עבודה. בתגובה לתופעה זו ייסד הארגון מנגנון של חופשת לידה, אשר כמו יתר מערכות הביטחון הסוציאלי, מבוסס על דמי החבר של החברות בארגון ועל תוכניות חסכון נוספות המוצעות. במסגרת מאבקו בעוני של נשים בהודו, הארגון גם מתמודד עם סוגיות מורכבות ורגישות במיוחד כדוגמת בעלות (או ליתר דיוק- היעדר בעלות) של נשים על קרקעות חקלאיות ורכוש משפחתי, הן ברמה המשפטית והן בקמפיינים ופרויקטים ציבוריים-קהילתיים.

***

הארגון מזוהה עם תפיסת עולמו החברתית והפילוסופית המוסרית של מהאטמה גנדי. הדבר ניכר החל מההיבט הסמלי של ביסוס מטה הארגון במקום הולדתו של גאנדי בחבל גוג’ארט וכלה באימוץ פעולות ציבוריות של מרי אזרחי ברוח ערכי הדמוקרטיה והסאטיאגרהא (Satyagraha=התנגדות לא אלימה ודבקות באמת, תורה שטווה גנדי ופעל לאורה בימי המאבק בכיבוש הבריטי). בנוסף, הארגון מאגד פועלים ופועלות מקסטת הדליטים  (Dalits) הנמוכה ביותר בהודו, שכבה חברתית שגנדי פעל בשעתו כנגד נידויה ובידודה הקיצוני. זה המקום לציין שארגון SEWA התפלג מאיגוד עובדי הטקסטיל הוותיק TLA, בין היתר על רקע חוסר ההסכמה של אלה באהט ושותפותיה סביב אי-ייצוג עובדים מקסטת “הבלתי נגועים” באיגוד. אף שם הארגון- “סיווה”, שמשמעותו המילולית היא “לשרת”, טומן בחובו משמעות נוספת. בקהילות רוחניות שיתופיות בהודו, בין היתר באשרם (מרכז רוחני) “סיווה” על שם גאנדי, מציינים לעתים מונח זה לתיאור לקיחת אחריות ונתינה בלתי אמצעית של חברים לזולת ולקהילה. 

אז מה אפשר ללמוד מארגון עובדים שפועל אי שם בהודו הרחוקה, ופועל בנסיבות חברתיות וכלכליות שונות מאוד מאלו שאנו מכירים? גם בישראל עובדים עצמאיים רבים אינם מוגנים תחת הסכמים קיבוציים וחקיקה הולמת שתסדיר את מעמדם. התארגנות עובדי ועובדות הסקטור הבלתי-פורמאלי יכולה לתת מענה לקשיים של חוסר בטחון תעסוקתי ובדידות בהתמודדות בשוק העבודה הדורסני.

 מקרה המבחן של SEWA יכול ללמד אותנו על מגוון האפשרויות של הרחבת התפקיד הקלאסי של איגודי עובדים, לכיוונים שמממשים את מלוא הפוטנציאל של התחברות סולידארית של נשים עובדות, המגיעות מרקעים חברתיים ותרבותיים שונים, לכדי שינוי מציאות חייהן והצבת אלטרנטיבה למגרש המשחקים הקפיטליסטי. “ברגע שאישה מזוהה עם קבוצה מסוימת במקום עבודתה, ומחוץ לתפקיד המסורתי שלה כאם וכעקרת בית, שני דברים מתרחשים במקביל”, אומרת באהט, “ראשית, לראשונה בחייה, היא תופסת את עצמה כעובדת לכל דבר. היא מבינה שהיא נוטלת חלק בעיסוק חשוב ובתרומה יצרנית לחברה. מרגע שזה קורה, הדבר מוביל לאינטגרציה ושותפות עם נשים מקהילות אחרות, והמרחק שנוצר בעקבות שוני מעמדי, חברתי ודתי מתפוגג בהדרגה”.

לקריאה נוספת:

Kalima Rose’s W, Where Women Are Leaders Helps in the Task,

אתר האיגוד:  www. Sewa.org 

פטור מעונש לאליטות הוא אחת התכונות המאפיינות של רפובליקת בננות, והוא חודר יותר ויותר לארצות המערב ‘הנאורות’

מאת אמנון פורטוגלי

בעידן החדש, אנשים מסוימים הם חשובים מדי מכדי להיות חשופים לדין פלילי. תפיסה זו הייתה מקובלת בעבר כלפי פוליטיקאים בכירים, אך חסינות דומה מפני הדין ניתנת כיום, ובהיקף הרבה יותר גדול, גם לאוליגרכיה הכלכלית ולבעלי ההון. זו התפוררות של שלטון החוק. זו הדרך בה שלטון החוק משמש לא כערובה להזדמנות שווה, או אפילו כלגיטימציה לאי-שוויון בתוצאה, אלא כנשק בידי בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי כדי לבסס את הפררוגטיבה שלהם וכדי להגן על הזכויות שהם קבלו בדרכים לא הוגנות.

פטור מעונש לאליטות הוא אחת התכונות המאפיינות של רפובליקת בננות, והוא חודר יותר ויותר לארצות המערב ‘הנאורות’. מערכת הצדק הדו שכבתית של העידן החדש,  הדרך שבה האליטות הפוליטיות והפיננסיות נהנות עכשיו מחסינות משפטית, כמעט בקנה מידה מלא, גם עבור העבירות השערורייתית ביותר, בעוד שהאזרחים רגילים, במיוחד העניים, המיעוטים, והזרים על בסיס גזעי ואתני, חשופים לטיפול הפוך, למערכת משפט חסרת רחמים, זה הרס בקנה מידה מלא של שלטון החוק.

הניו יורק טיימס פרסם, באפריל 2011, מאמר הממחיש את מערכת הצדק הדו שכבתית של אמריקה ואת האופן שבו היא מחסלת את השוויון בפני החוק.

הכותרת של המאמר מספרת את עיקר הסיפור: בכל המשבר פיננסי, לא הועמדו לדין אף אחד מאחראיים לו. In Financial Crisis, No Prosecutions of Top Figures

המאמר שואל: “מדוע, בעקבות המשבר הפיננסי שהביא למאות מיליארדים דולרים של הפסדים, אף אחד מאלו שהביאו לאסון, בעלי הפרופיל הגבוה, לא הועמדו לדין?”. על פי המאמר, לא רק שאין אף אחד מבעלי הפרופיל הגבוה שהוגש נגדו כתב אישום (או אפילו שהוא נתון בחקירה פלילית משמעותית), אלא שמעטים מהם ‘סבלו’ השלכות כספיות כלשהן, אם בצורת תביעות אזרחיות או תביעות אחרות.

הראיות לעבריינות רווחת שהובילה למשבר הפיננסי של 2008 הן מכריעות, אבל אולי הברורה והמשכנעת ביותר באה מהנגיד לשעבר אלן גרינספאן, שהודה כי הרבה מההתנהגות שהביאה למשבר הייתה “בלתי חוקית ובהחלט פלילית בעליל” וכי “הרבה דברים שנעשו היו רק ​​הונאה פשוטה.”
למרות הבהירות ושפע הראיות המוכיחות עבריינות נפוצה, לא היו חקירות פליליות אמיתיות או העמדה לדין. זאת בגלל ‘עקרון העל’ של מערכת המשפט בעידן החדש כי תביעות פליליות הן רק עבור האספסוף הרגיל, ולא לבעלי העצמה הפיננסית או הפוליטית. כך נוצרה מערכת משפט דו שכבתית אשר לדעת משפטנים היא סימן ההיכר של תרבות פוליטית פורעת חוק.

***

אי השוויון הכלכלי התקבל בעבר כחלק ממצב העניינים, והלגיטימיות של אי השוויון נשענה על הרעיון כי כל האזרחים כפופים לשלטון החוק על בסיס שוויוני.  כיום ברור שזה לא כך, ושהחוק לא מוחל באופן שווה על כולם. הטייקונים של וול סטריט עסקו בעבריינות שערורייתית, מעשים שהרסו את הביטחון הכלכלי של מיליוני אנשים ברחבי העולם, מבלי לחוות את ההשלכות המשפטיות של מעשים אלו.  מוסדות פיננסיים ענקיים נתפסו ‘על חם’ בהונאה מסיבית ושיטתית לחילוט בתים, והתגובה של הממסד הפוליטי הייתה להגן עליהם מפני השלכות מעשיהם, במקום לתבוע אותם לדין. זו היא התוצאה של שליטה אוליגרכית, החותרת תחת הדמוקרטיה, על התהליך הפוליטי. האליטה התאגידית-פיננסית שולטת עכשיו על כתיבת החוקים וכיצד הם מיושמים.

במהלך ארבעת העשורים האחרונים, עקרון השוויון בפני החוק בוטל לכל דבר ועניין. במקום זה נוצרה בעיקר בארה”ב (אך גם בארצות אחרות) מערכת דו שכבתית של צדק המבטיחה כי האליטה הפוליטית-כלכלית של המדינה הינה למעשה בעלת חסינות מפני העמדה לדין, ומורשית לפעול ללא מעצורים.

***

המשבר הכלכלי המתמשך מאז 2008 לא היה רק כתוצאה של החלטות שגויות, אלא של הונאה מסיבית בכל המערכת הפיננסית מצידה של וול סטריט ומערכת הבנקאות. ובכל זאת, אין כמעט חקירות פליליות מכל סוג שהוא, שלא לדבר על העמדה לדין או דין וחשבון. יש פער עצום בין האופן שבו מטפלים באמריקאים רגילים במערכת המשפט, כולאים אותם על עבירות קטנוניות טריוויאליות, לעומת היחס לאנשים החזקים ביותר והעשירים ביותר, שיכולים לעשות מעשי הונאה ומרמה בקנה מידה עצום ללא נטילת אחריות, ועם פטור או חסינות מעונש. במקום להיות כפופים לשלטון החוק, האוליגרכיה הפיננסית והתאגידית החזקה שולטת כעת במערכת החוק והמשפט, ופטורה ממנו.  בהעדר שלטון החוק – יישום כללים שווים לכולם – מה שיש לנו עכשיו, בעידן החדש, היא מערכת דו שכבתית של מערכת משפטית שבה החזקים פטורים מפניה בעוד שהשאר נענשים ללא רחם. גרוע מזה, החקיקה הפכה למעוותת כך שהיא הפכה לנשק חזק בידי האוליגרכיה לביצור אי-השוויון, לשליטה בחלשים, ולהבטחת תוצאות מושחתות.

הגאות שהייתה אמורה להרים את כל הספינות למעשה הטביעה חלק גדול מהאזרחים. בתהליך זה הסתבר שאין כללים וחוקים משותפים לכולם, ולכן אין עוד עוגן ללגיטימציה לפער העצום בהכנסות ובעושר. כיום ברור כי העושר של המאיון העליון הוא לא תוצר של יזמות ונטילת סיכונים, אלא, בין השאר, של שליטה הרסנית ומושחתת על מערכות החקיקה והממשל. בזכות שליטה זו, האליטה התאגידית והפיננסית יכולה להכתיב חוקים שאין להם שום מטרה אלא לבטל את המגבלות המועטות שעדיין מגבילות אותם, כפי שקרה במהלך אורגיית הדה-רגולציה של וול-סטריט בשנות 1990 בארה”ב, וכפי שקרה בהורדת המיסוי על תאגידים ובעלי ההון בארץ. בזכות שליטה זו הם יכולים לפטור את עצמם, רטרואקטיבית, מעבירות שביצעו בכוונה למטרות רווח.

 ההכרה ההולכת וגדלה של הסיבות לצמיחה הכלכלית הלא שוויונית, למשבר ולתוצאותיו, הביאה לזעם אצל האזרחים ולתנועות המחאה.  אלו מבינים עתה שאי השוויון, שהביא ומביא לסבל רב להרבה אנשים, אינו לגיטימי, ושורשיו בהפקרות ובשחיתות.  ההסתרה והעמעום של עובדה זו היה הגורם העיקרי שהציבור קיבל בעבר את השוויון הכלכלי הגדול והגדל. כיום זו עובדה גלויה ובוהקת ויהיה קשה לטשטש אותה מעתה והלאה.

מתוך “עבודה שחורה”

הסולידאריות שצמחה בין עובדים אמריקאים, קנדים ומכסיקנים, משלושת צידי הגבול, במטרה לעמוד מול תאוות הבצע של התאגידים, מלמדת שיש גם אמריקה אחרת

 מאת יוסי לוס

ארה”ב ידועה לשמצה בעשורים האחרונים כחממה של קפיטליזם קיצוני וחסר מגבלות והאמריקאים כצרכנים תאוותנים ואנוכיים. כמו כל דימוי סטריאוטיפי גם זה כולל הרבה מן המעוות. יש גם אמריקה אחרת. אחת הראיות לכך היא סולידאריות שצמחה בין עובדים אמריקאים, קנדים ומכסיקנים. משלושת צידי הגבול הם הבינו שכדי לעמוד מול תאוות הבצע של התאגידים הרב לאומיים, גם הם חייבים לחצות את הגבולות ולשתף פעולה. למרות שלכאורה על פי ההיגיון של השוק החופשי, העובדים האמריקאים והעובדים המכסיקנים נמצאים בתחרות אלה עם אלה, הם הבינו ששיתוף פעולה ביניהם אינו רק מעשה מוסרי ואנושי אלא גם משרת את האינטרסים הכלכליים של שני הצדדים. אין מתח בין מוסר לבין צרכים קיומיים. 

הסכם סולידאריות צפון אמריקאי (NASA) בין עובדי פלדה בארה”ב ובקנדה, לכורים במקסיקו

מאת: קארי לידרסן, In These Times

הזמנים הקשים עבור מכרות מקומיים ועבור התעשייה בגארי, אינדיאנה, לא הזיזו את משרד האיגוד של עובדי הפלדה המאוחדים (USW) של מחוז 7. שכולל את אינדיאנה ואילינוי, ממקומו. הוא עדיין שוכן בקצהו של רחוב ללא מוצא – רחוב טקסס. בעוד אמריקאים רבים חשו מרירות ביחס להסכם הסחר החופשי הצפון אמריקאי (NAFTA) שנכנס לתוקף ב-1994 והביא לעליית מספר המשרות שעברו למכסיקו ולהורדת השכר בארה”ב, USW קידם את יחסיו עם איגוד עובדי הפלדה והכורים של מכסיקו, לוס מינרוס (Los Mineros). בשש השנים האחרונות, עובדים בארה”ב הבינו שמאבק למען שכר גבוה יותר ותנאי העסקה טובים יותר במכסיקו, אינו רק ביטוי של סולידאריות מצדם, אלא יכול לתרום להגנה על משרות בארה”ב על ידי גישור מעל התהום שמפרידה בין הוצאות העסקה בשתי המדינות השכנות, ובכך להקל את הלחץ של הגירה צפונה.

 “היחסים בינינו, לבין העובדים בקנדה ובמכסיקו מוחשיים מאד,” אומר ג’ים רובינזון, מנהל USW במחוז 7. “הפער בסטנדרטים בין מכסיקו לארה”ב מוריד את רמת השכר ואת תנאי ההעסקה בארה”ב. לפי הלשכה לסטטיסטיקה של עבודה, ב-2009 עובדים יצרניים במכסיקו השתכרו 3.93 $ לשעה בממוצע בלבד ואילו עובדים במשרות מקבילות בארה”ב השתכרו 23.03$ לשעה בממוצע. לכן, אנו זקוקים לתמיכתם של העובדים המכסיקנים.

 “גל הסולידאריות העכשווי”, כפי שבן דייויס, מנהל היחסים הבינלאומיים של USW, מכנה זאת, הוצת על ידי התמיכה של עובדים מכסיקנים במועסקים האמריקאים של אסארקו ( ASARCO ) ששבתו באריזונה ב- 2005. מכסיקנים רבים מועסקים במכרות ובמפעלים אחרים בבעלות החברה המקושרת פוליטית גרופו מכסיקו (Grupo Mexico), אשר נמצאת בבעלות אסארקו. הסכם סולידאריות בין שני האיגודים נחתם באותה שנה. מאז, בכל פעם שבה יש סכסוך בין המעסיק לבין אחד האיגודים, חברי האיגוד מצידו השני של הגבול מפעילים את כוחם דרך כתיבת מכתבים, הפגנות מול קונסוליות, ובאמצעות קמפיינים להעלאת מודעות ציבורית.

ביוני 2010 שני האיגודים עשו צעד נוסף זה לקראת זה והודיעו על כינונה של ועדה משותפת לבחינת אפשרות הקמה של “ארגון צפון אמריקאי מאוחד” שיקיף את מכסיקו, ארה”ב, קנדה והקריביים. אם האיחוד יתממש הוא ייצג למעלה ממיליון עובדים – 850,000 אמריקאים, ו- 180,000 מכסיקנים. “חשוב לנו מאד לקיים קשרים חזקים בין איגודי עובדים בתעשיות ובחברות בהן אנו עובדים,” אומר דייויס.

 חברי USW אמריקאים וחברי לוס מינרוס ערכו ביקורים הדדיים מספר פעמים. משלחת גדולה של עובדים אמריקאים צעדו באפריל השנה לצד עמיתים מכסיקנים בלאזארו קרדנאס (Lazaro Cardenas) במדינת מיצ’אוקאן (Michoacan) לזכר השנה החמישית לעימותים שהותירו ב-2006 שני עובדים הרוגים ורבים נוספים פצועים במהלך שביתה מרה במפעל שהיה אז בבעלות משותפת של תאגיד מכסיקני מקושר פוליטית ו- ArcelorMittal (אשר מחזיק בבעלותו מפעל נוסף במזרח שיקגו, עיר סמוכה לגארי). איש לא נעצר באשמת הרג העובדים, ו”גם לא באשמת פשעים רבים נוספים שבוצעו נגד הכורים המכסיקנים,” כפי שנכתב בתלונה שהוגשה לפדרציה הבינלאומית של עובדי הפלדה על ידי USW שהוא חבר מרכזי בפדרציה.

סולידאריות נגד גרופו מכסיקו

בשנים האחרונות, הסולידאריות האמריקאית-מכסיקנית מורגשת בעיקר בנוגע לסכסוך העבודה הארוך, הברוטאלי והמבעבע במכרה הנחושת הפתוח שמוחזק על ידי גרופו מכסיקו בקאנאנאה (Cananea) מדרום לגבול עם אריזונה. התקוממות עובדים במכרה זה לפני מאה שנה, תרמה להצתת המהפכה המכסיקנית ומאז כורים נקטו בפעולות מיליטנטיות מגוונות. ב-2007 הם שבתו במחאה על תנאי עבודה גרועים במיוחד וסוגיות נוספות, וביניהן סגירת מרפאה ששימשה את הכורים ומשפחותיהם.

 החוק המכסיקני אוסר הפעלת חברה שעובדיה שובתים, אולם הממשלה המכסיקנית קבעה שהשביתה בקאנאנאה “אינה קיימת,” כדי לאפשר לגרופו מכסיקו לחדש את פעילות המכרה. בינתיים השביתה נמשכת. המשטרה פשטה על העיירה מספר פעמים ותקפה באלימות את השובתים ומשפחותיהם. כורים שובתים נתונים בקביעות לאיומים, הכאות, ומעצרים בלתי חוקיים. משלחות של חברי USW מכל רחבי ארה”ב ביקרו מספר פעמים בקאנאנאה, כולל בקיץ האחרון.

השביתה בקאנאנאה קשורה באופן הדוק לרדיפתו של נפוליאון גומז אורוטיה, המנהיג הנבחר של איגוד העובדים המכסיקני, על ידי גרופו מכסיקו וממשלת מכסיקו. גומז אורוטיה חי בגלות בקנדה מאז שברח בעקבות האשמות בשחיתות. לפי תומכיו, האשמות אלה הן שקריות והן חלק מרדיפת הממשלה את האיגוד. כיום, הוא עובד ממשרד של ה-USW בקולומביה הבריטית ולעתים קרובות נואם באירועים של ה- USW. באפריל שוחח רובינזון, מה- USW, בטלפון עם גומז אורוטייה על השחרור של חואן לינארז – מנהיג של לוס מינרוס במכרה של גרופו מכסיקו בסאן לואיס פוטוסי (San Luis Potosi). חואן לינארז נכלא בהאשמות שווא מאז דצמבר 2008 ושוחרר ימים ספורים בלבד אחרי אירועי תמיכה בינלאומיים שאורגנו בפברואר על ידי USW. גומז אורוטייה מספר ל- In These Times, ש“הלחץ הבינלאומי שהופעל על ידי ה- USW סייע מאד.”

***

לוס מינרוס הוא אחד האיגודים העצמאיים היחידים במכסיקו. לכן, מעסיקים גדולים כמו גם פקידי ממשל ידועים לשמצה בשחיתותם שתומכים במעסיקים אלה רואים בלוס מינרוס איום ישיר. גומז אורוטיה מציין שבמהלך חמש השנים האחרונות, 12 חברי לוס מינרוס נהרגו וכמאה נפצעו מיריות. “ככל הנראה, אנו אחד האיגודים הגדולים במכסיקו. אנחנו מאד דמוקרטיים ועצמאיים,” אומר גומז אורוטיה. “לכן, הממשלה שמה אותנו על הכוונת ומנסה להרוס אותנו כדי לעבור אחרי כן לשאר האיגודים שהיא מתנגדת לקיומם.”

 הממשלה ביקשה לעצור את גומז אורוטיה לאחר שהוא תבע חקירה של גרופו מכסיקו ושל פקידי ממשל בעקבות הפיצוץ שהרג 65 עובדים ב- 2006 במכרה הפחם פסטה דה-קונשוס (Pasta de Conchos). גומז אורוטיה אומר שהאיגוד התלונן במשך שנים על תנאי בטיחות ירודים במכרה. “זהו מקרה שבו הממשלה אומרת: אנחנו מתכוונים לסלק מנהיג נבחר של האיגוד,” אומר דייויס מה- USW על גומז אורוטיה. “זהו עימות ישיר, שבו הממשלה מסכימה עם הניתוח שלנו ולפיו אם היא תצליח לשבור את איגוד הכורים, היא תיצור תגובת שרשרת שתחסל את כל האיגודים במגזר הפרטי.” דייויס אומר שרק אחוז אחד מכוח העבודה המכסיקני מאוגד ב”איגודים שאפשר לראות בהם דמוקרטים.” מרבית האיגודים המכסיקנים, מסביר דייויס, “הם ארגוני עובדים אבל הם אינם ארגונים שמיוצגים על ידי העובדים ואינם נאבקים למען שכר גבוה יותר.” איגודים אלה הם בדרך כלל “איגודי הגנה”; גרופו מכסיקו הקימה איגוד כזה בקאנאנאה לאחר שהביאה עובדים חדשים כדי להחליף את חברי לוס מינרוס ששבתו. “לממשלת מכסיקו יש מדיניות ברורה של שמירה על רמת שכר נמוך כדי לשווק את מכסיקו כמדינת שכר נמוך שמאפשרת יצוא זול לארה”ב,” מוסיף דייויס, “אנו סבורים שזוהי מדיניות הרסנית עבור עובדים מכסיקנים, אמריקאים, וקנדים. הדרך היחידה שבה אפשר להיאבק נגד מדיניות זו היא לבנות איגודים שמייצגים את העובדים ומסוגלים לעמוד מול המעסיקים והממשלה במכסיקו.” 

נשות פלדה

בתחילת המאה ה-20 כורים בדרום מערב ארה”ב היו עובדים לסירוגין במכרות במכסיקו ובארה”ב. התוצאה היא שכיום יש קשרי משפחה וקשרים תרבותיים עמוקים בין כורים באריזונה, ניו מכסיקו ומכסיקו. כמו כן, מכיוון שצפון מערב אינדיאנה ואזור שיקגו הם יעדים מועדפים בעיני מהגרים מכסיקנים, יש לחברי USW רבים קשרים קרובים עם כורים ממכסיקו. למשל, בעת הביקור בלאזארו קרדנאס באפריל, אחד מחברי המשלחת של עובדי הפלדה מאינדיאנה נתקל בדוד שלו שעובד במפעל מכסיקני. בלנקה מוראלס (Blanca Morales) נולדה במונטריי (Monterrey), מכסיקו, והגיעה לצפון מערב אינדיאנה בגיל חמש, כאשר אביה נפח הזכוכית קיבל עבודה במפעל פלדה. עד שפוטרה ב-1997 היא עבדה במשך 25 שנים ב- Inland Steel שכיום נקראת ArcelorMittal. לאחר מכן, היא החלה לעבוד כעוזרת אדמיניסטרטיבית במשרד של ה- USW בגארי.

 ב-2008 היא וחברות נוספות בקבוצת “נשות הפלדה” יצאו כמשלחת לקאנאנאה כדי להיפגש עם “חזית הנשים”—נשות המינרוס אשר מילאו תפקיד מפתח בהמשך השביתה והמאבק. גרופו מכסיקו שולטת באספקת החשמל והמים של העיירה ומנתקת אותם מעת לעת באופן לא סדיר כחלק מהלחץ שהיא מפעילה על המינרוס. אחת הבעיות הייתה שלנשים לא היו מים לכיבוס החיתולים. הקשר בין הקבוצות החל לאחר ש”נשות הפלדה” גייסו כסף לרכישת חיתולים חד פעמיים. מוראלס וחברותיה האמריקאיות החלו למכור חולצות סולידאריות כאמצעי לגיוס כספים בוועידה הבינלאומית של USW ב-2008 ומאז המשיכו לעשות זאת במספר רב של כנסים ואירועים נוספים. “אלמלא אותן חולצות, לעובדי הפלדה לא היה מה ללבוש,” מתבדחת מוראלס. היא מתכתבת על בסיס יומיומי עם נשיאת חזית הנשים, מריה רוזה גואיאנה גרסיה (Maria Rosa Guayane Garcia) אשר נאלצה לעזוב את ביתה לאחר שהוצא נגדה צו מעצר בשנה שעברה. “זוהי אחוות נשים,” אומרת מוראלס. “ראה כמה חזקות הן. זה סיפור כה יפה בכל כך הרבה מובנים.”

 Kari Lydersen, an In These Times contributing editor, is a Chicago-based journalist whose works has appeared in The New York Times, the Washington Post, the Chicago Reader and The Progressive, among other publications. Her most recent book is Revolt on Goose Island. In 2011, she was awarded a Studs Terkel Community Media Award for her work. She can be reached at kari.lydersen@gmail.com.

מתוך “מקום גלובלי”  http://wp.me/p1MduJ-2i

המאמר המקורי באנגלית