שקט, מדברים – במת רעיונות פתוחה

בסיפור הבא אין חסד, אלא זכות. הזכות של גב’ מרי ונסובסקי וחברותיה, עובדות הניקיון באוניברסיטת באר שבע, לאוויר ממוזג בשעות עבודתן. העובדות, המנקות את מבנה האוניברסיטה בקבלנות – עמידה בזמנים קבועים לכל קומה וכל בניין – נאלצו לעבוד ללא מזגנים. מזגני האוניברסיטה לא פועלים מחוץ לשעות העבודה, ועבודתן לא נחשבת כ”עבודה”. סיפור על מאבק שצלח (מתוך “עבודה שחורה”)

מאת אורנה עמוס

במחקר מקיף שנערך על ידי קלימטולוגים במכון גודארד לחקר החלל של נאס”א הסתבר כי2010 הייתה השנה החמה ביותר לפחות ב-120 השנים האחרונות. אבל כל זה לא מעניין בכלל.

בעוד רוב העובדים בישראל ספונים במשרדים ממוזגים משעה 8:00,  ברחבי  אוניברסיטת בן גוריון עבדו עובדות הניקיון משעה שש בבוקר ללא מזגנים. בשעה 8:00 הן שטופות זיעה ועצבניות. מי יכול להעלות על דעתו בחום הקודח של יולי אוגוסט בישראל לעבוד ללא מזגן, אפילו בישיבה ללא תנועה, אדרבא בניקיון?

לאחר שנתיים של מאבק עיקש על הזכות להתאגדות במסגרת כוח לעובדים ועל קיומו של וועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון, החל הוועד את פעילותיו לשנה זו בפתיחה מוצלחת ובהישג מרשים.

אחת התלונות שהפתיעה ועוררה תמיהה  הייתה שבחודשי הקיץ מזגני האוניברסיטה מופעלים רק מהשעה שמונה בבוקר, עם הגעתם של מרבית העובדים. העובדים המגיעים בשעה זו זוכים למשרדים ומסדרונות צוננים וקרירים, בעוד עובדות הניקיון מטפטפות זיעה  לאחר שעתיים של עבודה קשה ללא מזגן.  כל זאת למה ?  האוניברסיטה חוסכת בהוצאות החשמל הכרוכות בהפעלת  המזגנים, הפעלה שעולה מאות אלפי שקלים לקופת האוניברסיטה והחיסכון אליו היא נדרשת מצד האוצר ומדינת ישראל מביא אותה לעיתים לקבל החלטות שגויות כמו זו.

הגב’ מרי ונסובסקי ,המובילה את סניף עובדות הניקיון של האוניברסיטה בארגון כוח לעובדים, הצליחה בטיפול עיקש, אסרטיבי ובדרכי הנועם האופיינים לה להביא את מקבלי ההחלטות באוניברסיטה להפעיל את המזגנים כבר מהשעה 6:00. היא פנתה בכתב ובע”פ לרשויות השונות באוניברסיטה (מחלקת המשק, סמנכ”ל כספים ולאגף תחזוקה ולוגיסטיקה) אחראיות הבניינים הפנו בקשות ישירות לאבות הבית הממונים על הבניינים. למרות שבמרבית הבניינים הופעלו המזגנים עדיין יש כמה ספורים שאין בהם מיזוג.

המציאות הזו מחדדת את הסוגיה המרכזית של הנזקים הנגרמים כתוצאה מעבודה קבלנית בישראל, העובדות שקופות בכל מובן שניתן לחשוב עליו. אפילו בתכנון מערך המיזוג באוניברסיטה הן לא נלקחות בחשבון.  שאלה זו צריכה לעורר בכולנו מחשבה כי זכויות עובדים אינן באות לביטוי רק בתלוש השכר, הן מתחילות בחשיבה על העובד כאדם . העסקה הקבלנית מאפשרת קומודיפיקציה[1] של עבודתן ומכך גם התעלמות מהגורם האנושי העומד מאחוריה.  עובדות הניקיון אינן “רובוטים” או “פיות”  הן אנשים בשר ודם. עיקור הממד האישי והאנושי מיחסי העבודה וההתנערות מהחובות והטרדות הכרוכים בהעסקת בני אדם הם הם הפגיעה האמיתית והכואבת לא רק בעובדים – בחברה כולה .

 הפיצול שעושה האוניברסיטה בין הכרה בעובדות הניקיון כעובדות באוניברסיטה, מצד אחד, ובין אי-הכרה בהן כשייכות לאוניברסיטה, מצד שני, הוא פיצול אידיאולוגי; כמוהו כהסכמה וכניעה של האוניברסיטה לאידיאולוגיה תעסוקתית נצלנית, אשר אינה ראויה לזכות לתמיכה מכל מוסד שהוא, ובעיקר לא מהאוניברסיטה, הרואה עצמה כמוסד שמטרותיו כוללת שינוי והעצמה חברתית ואזורית. ( מתוך נייר העמדה להעסקה ישירה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון, 2010) . הסכמתה של אוניברסיטת בן גוריון להפעלת המזגנים מראה על סימנים מעודדים כי נשיאת אוניברסיטת בן גוריון – פרופ’ רבקה כרמי רואה ומאמינה בחזון האנושי והמכבד ביחס להעסקתן של עובדות הניקיון. צעד אחד קדימה להעסקה ישירה של עובדות הניקיון יביא לפתרון המיוחל ולביסוסו של חזון זה במציאות.

המאמר מתוך אתר “עבודה שחורה”

על שיטות האוצר להפרטת שירותים חברתיים ועל אגדות לפיהן שירות התעסוקה איננו יעיל. ראיון עם אלישע הוסמן, מנהל מחוז דן בשירות התעסוקה בין השנים 2006-2008. (הראיון נערך חודש לפני ביטול תכנית ויסקונסין)

 מאת אלעד הן

“הרצון להעביר שירותי רווחה למיקור חוץ הוא בעייתי”, אומר אלישע הוסמן, “אין יכולת לראות בעיות רווחה מורכבות אם החברה בה אתה עובד מחפשת שורות תחתונות של רווח, והדברים ידועים וכמעט מובנים מאליהם”. עם זאת , הוא מבהיר, כי הרעיון העומד בבסיס תוכנית ויסקונסין, לפחות ברמה האקדמית, הוא רעיון מבורך: לטפל באנשים שהפכו את החיים מקצבה לשגרת חייהם והצליחו – בזכות הזכויות של מקבל הבטחת הכנסה: השלמת הכנסה, צהרונים בחינם והקלות בארנונה – לחיות חיים נסבלים, גם אם לא נעימים במיוחד, בלי לעבוד. יש אוכלוסיה רחבה בישראל שהפכה את המציאות הזאת למקצוע. ישנם היום אנשים שהם דור שני למציאות כזאת, ומתחיל להופיע גם דור שלישי לבעיה.

 האתגר של החזרתם למעגל העבודה הוא ראוי, אומר אלישע הוסמן, ולעשות זאת דרך טיפול פרטני, הכשרה מקצועית, הקניית הרגלי חיים של אדם עובד – בוודאי נכון”.

 אז איפה הבעיה?

הבעיות מתחילות משני מרחבים:

1. תפיסת העולם, העומדת בבסיס תוכנית ויסקונסין, לפיה כל מי שלא עובד ומקבל הבטחת הכנסה נמצא במצב זהה. כלומר, שמי שמקבל הבטחת הכנסה יומיים ומי שמקבל אותה כל חייו נמצאים באותו מצב ודורשים אותו טיפול. מיומרה לטפל פרטנית, ההסתכלות הפכה מכלילה והטיפול בכולם הפך זהה. 

 2. אופן התגמול של החברות המפעילות: התגמול שקיבלו החברות המפעילות בתכנית המקורית היה קיצוני באיוולתו – הן תוגמלו בהתאם לכמות הקצבאות שהן הצליחו למנוע. העיתונים מלאו אז, ובצדק, בסיפורי האומללים שנותרו נטולי הכנסה מכל סוג, על לא עוול בכפם. במעבר בין תכנית “מהל”ב” ל”אורות לתעסוקה” נעשה ניסיון לטפל בלקות זו אך התוצאה טובה אך במעט. המודל העסקי על פיו מתוגמלות החברות מבוסס על הרעיון כי כל ההוצאות של החברות המפעילות ממומנות ע”י המדינה והרווח שלהן מגיע מהשׂמות בפועל (הרווח גדול יותר ככל שמשך ההשמה ארוך והשכר שמקבל העובד גבוה יותר). זהו מודל עסקי ייחודי המבטיח שהחברות לא תפסדנה לעולם.

 כשמדברים על התוכנית, כדאי לשים בצד את עניין הרמאים. כלומר, אלה הניגשים לקבל הבטחת הכנסה, אך למעשה עובדים במידה זו או אחרת בשחור. שיעורם מקרב מקבלי הבטחת ההכנסה הוא 20%-25% – שיעור דומה לשיעור במדינות אחרות בעולם. את קבלת הבטחת ההכנסה במרמה תוכנית ויסקונסין פותרת, מהסיבה הפשוטה שמשתתף בתוכנית נדרש להתייצב במשרדי התוכנית חמישה ימים בשבוע, והעובדים בשחור אינם מסוגלים לעמוד בכך.

 עובדה זו היא ההסבר העיקרי לנתונים המרשימים כביכול שהציגה התכנית בתחילת דרכה.   בימים הראשונים של ההפעלה שלה היה מיון בין רמאים ללא רמאים. מי שעבדו עבודה בשחור פשוט לא הגיעו והורדו אוטומטית מרשימת מקבלי הקצבאות. לא היה בהם שום טיפול מעבר לאילוץ ההגעה שהם לא התכוונו לעמוד בו.

 האם אין מקום לשיפור אמיתי בשירות התעסוקה?

שירות התעסוקה סובל מדימוי בעייתי. חלקו נקנה בצדק בשנים ארוכות של ניהול פוליטי, השבתות חוזרות ונשנות ו”עייפות החומר”. תופעות אלה הוחלפו ברובן בניהול מקצועי, יחסי עבודה תקינים יחסית ומוכוונות לקוח שהוטמעו עם כניסתה לתפקיד מנכ”ל של הגב’ אסתר דומיניסיני (המנכלי”ת שקדמה למנכ”ל הנוכחי).

 אומרים על שירות התעסוקה שהוא לא רלוונטי כי אנשים מחפשים היום עבודה באינטרנט ואינם נזקקים לשירות פרימיטיבי שכזה. זוהי אמירה פטרונית ומנותקת מהמציאות. רבים מאד במדינת ישראל של 2010  מחפשים עבודה בצורה המסורתית. דלת לדלת, שירות התעסוקה ועוד.

 תלונה נוספת על שירות התעסוקה היא שהוא עוסק רק במקצועות “נמוכים”: אבטחה, ניקיון, מזכירות זוטרה וכו’. השירות אכן מתעסק רבות בתחומים האלה, אבל צריך להבין שיש ביקוש אדיר לעובדים בתחום ויש עובדים רבים שזאת האפשרות היחידה שלהם להתפרנס.

מה שנחבא בד”כ מהתקשורת היא כמות ההשמות של שירות התעסוקה. השירות משים אלפים רבים של אנשים בכל חודש. אינני בקיא במספרים המדויקים אך למיטב זכרוני, שירות התעסוקה מעורב בכ-120,000 השמות בשנה מהן 33,000 של כאלה שהיו זכאים להבטחת הכנסה. בערך בחצי מההשמות מעורבים פקידי השירות פאסיבית, אך תרומתם בחיבור שבין משרה למחפש אותה משמעותית מאוד.

 כדי לענות ביותר פירוט על הדרך בה עובד שירות התעסוקה יש להבין משהו על אבטלה. כשמדברים על מובטלים ישנן שלוש אוכלוסיות:

1. מקבלי דמי אבטלה: אנשים שעבדו, שילמו ביטוח לאומי, וכשפוטרו הם זכאים לחצי שנה תמיכה. אלה אנשים שיש להם בד”כ מיומנויות עבודה, שרוצים לעבוד וכו’. הם צריכים עזרה בחיפוש עבודה, במיומנויות חיפוש עבודה ובהכשרה מקצועית רלוונטית. לעיתים, הם זקוקים גם לדמות שתכיל את מצוקתם ותאפשר להם שיבה מוצלחת יותר למעגל המועסקים.

 2. מקבלי הבטחת הכנסה קלים: אלה אנשים שקיבלו דמי אבטלה ועדיין לא מצאו עבודה בסוף החצי שנה. בקטגוריה הזאת אפשר גם להכליל צעירים שאין להם היסטוריה תעסוקתית ולכן אינם זכאים לדמי אבטלה. האוכלוסייה הזאת צריכה דברים דומים למקבלי דמי האבטלה.

 3. מקבלי הבטחת הכנסה וותיקים: אנשים שאינם מועסקים תקופות ארוכות. מה שקרוי “עומק אבטלה”. האוכלוסיות האלה ראויות לטיפול מיוחד – הן צריכות טיפול מעמיק שלא קשור רק לתעסוקה. הן דורשות פתרון מערכתי, משפחתי, השכלתי ורווחתי כולל. בתוך תת הקבוצה הזו יש קבוצה של אנשים שאינם אטרקטיביים למעסיקים מסיבות שונות ואף מעסיק לא ירצה להעסיק אותם, הם אינם משתייכים לשום סיווג דמוגראפי מכליל אך ברור כי שום פתרון השכלתי/הכשרתי לא יהפכם למועסקים. לאלה נכון הפתרון הלכאורה לא כלכלי/לא מודרני/לא סוציאלי אך המאוד נכון של עבודות יזומות במימון מלא של המדינה. תעסוקה שתתרום לארגון המעסיק ובעיקר – תצדיק את מתן התמיכה.

שירות התעסוקה אכן בנוי טוב יותר לטיפול במקבלי דמי אבטלה או במקבלי הבטחת הכנסה קלים. הפוקוס שלו הוא מציאת עבודה: איך לדבר בראיון, סדנאות מציאת עבודה, ואוצ’רים להכשרה מקצועית וכו’.

שירות התעסוקה במבנהו הנוכחי לא כשיר לטפל בעומק אבטלה. תוכנית ויסקונסין, לטעמי צריכה להיבנות ולהתמחות באוכלוסיית “עומק האבטלה” שנמצאת מחוץ לטיפול של שירות התעסוקה. אותן אוכלוסיות הדורשות טיפול מקיף ומיוחד – מסוג הניתן היום ע”י מסגרות מועטות אחרות כמו הקרן למפעלי שיקום ובית לווינשטיין.

 היום, ויסקונסין רק מאלצת אותם לצאת לעבודה. כשהיא עושה את זה, ומוצאת להם עבודה (ולא רק מנסה לפסול את הזכאות שלהם לקצבאות) זה בסדר, אבל קשה לומר שזה פתרון.

האם שירות התעסוקה לא יכול היה לספק פתרון טוב יותר לאוכלוסיות הללו בעצמו?

אני מעריך שאם שירות התעסוקה היה מקבל את המשאבים של תוכנית ויסקונסין הוא היה מביא, על בסיס הידע העצום שנצבר בו, תוצאות טובות פי חמישה לפחות. רק כדי לסבר את האוזן, עשיתי עבודה שהראתה שכל השׂמה בוויסקונסין – אם מנכים את הגל הראשון של “עובדים בשחור” שהתוכנית “הורידה” מרשימת מקבלי הקצבאות פשוט על בסיס הדרישה להתייצב כל יום – עלתה כ-40,000 ש”ח. וצריך לזכור שחלק מההשמות שמדובר עליהן היו השמות לחודשיים של עבודה חלקית בניקיון. אם נשווה זאת לעלות השמה בשירות התעסוקה (בחישוב אצבע, כ-1200 ש”ח להשמה) המסקנות ברורות. במשרד האוצר מאד לא אהבו את העבודה הזאת.

אך צריך להבין שהשאיפה של האוצר – כפי שהיא מתבטאת בתקצוב, בתקנים ובסופו של דבר בהרחבת תוכנית ויסקונסין – היא להקים ארגון שיחליף את שירות התעסוקה ולא ליצור פתרון משלים לשירות התעסוקה. אין כאן רצון לפתרון לשוק העבודה ובוודאי לא רצון למענה כלשהו לאתגרי רווחה. מדובר בהפרטה קרה וזה הכל, במענה לאינטרסים של בודדים על חשבון החברה כולה.

 מאז הפעלת תוכנית ויסקונסין היו קיצוצים בתקציב שירות התעסוקה? בתקנים? באילו תנאים עובדות לשכות התעסוקה?

מרגע יישום תוכנית ויסקונסין שירות התעסוקה יובש במובן הכי מילולי של המילה. כשנכנסתי לתפקיד המצב היה ששנים ארוכות לא גויס עובד חדש לשירות. קוצצו תקציבים להכשרת עובדים, לסדנאות למיומנויות עבודה. שמו מקלות בכל גלגל של חדשנות וקידום בשירות. המצב הזה קצת השתפר לתקופת מה בעקבות עיצומים חוזרים בשירות התעסוקה. כבר אז הבנתי את זה כדמי שתיקה לקראת הרחבת תוכנית ויסקונסין. השיטה העקבית של האוצר להפוך שירות קיים ל”גרוע” באמצעות עצירת משאביו ובכך להצדיק הפרטתו התממשה מעט אחר כך ביתר שאת: השירות החל לקבל רק תקציבי הפעלה למשכורות והוצאות שוטפות ללא תקציבי פעולה כלל! (לסדנאות/ואוצ’רים וכו’). יותר מזה, האוצר אף דחה, באופן די בזוי לטעמי, תשלומים עבור חוזי עבר לפרויקטים משני מציאות שהוא עצמו חתם עליהם (לדוגמא – הטמעת מערכות מחשוב לרווחת הלקוח/דורש העבודה).

 אפשר לקטר על שירות התעסוקה, אבל יש בו ידע בהשׂמה והכשרה שלא קיים באף ארגון וגוף אחר בארץ. ההזנחה והניוון המכוון שלו מובילים, בנוסף לכל שאר הנזקים, לאובדן הידע הזה. לעניות דעתי, אסור למדינה להתנער מהתפקיד הכלכלי והרווחתי שלה. לא יתכן שלא יהיה גוף מדינתי שיסתכל בלי כוונת רווח על אדם שנמצא במקום חלש בחייו. אומר זאת כך: לפעמים אדם צריך לקבל קצבה במשך חודשיים כדי להתארגן על החיים שלו ולמצוא עבודה. במצב כזה ראוי ונכון לתת לו את הקצבה גם אם הוא לא עומד בדרישות המחמירות ביותר. אף מפעיל פרטי לא יעשה את זה לעולם.

הראיון פורסם בגיליון מאי 2010 של כתב העת חברה   http://www.yesod.net/yesod

זוהי המציאות במדינת ההון בשלטון: הכפלת שכר הבוסים וזחילה איטית, מעצבנת ומרוששת בשכרם של מיליוני עובדים. מתוך “הגדה השמאלית”

 מאת אפרים דוידי

ממחקר שפורסם השבוע עולה כי שכר המינימום בישראל הוכפל בתוך 7 שנים. שכר המינימום, שהיה כ-3,335 שקל לחודש ב-2003, או כ-18 שקל לשעה, הוא עתה כ-6,700 שקל לחודש, או כ-36 שקל לשעה. שכר המינימום בישראל מתקרב במהרה לשכר המינימום המקובל ברוב ארצות אירופה המערבית. עוד עולה מן המחקר, שגם השכר הממוצע כמעט הוכפל תוך 7 שנים. ב-2003 הוא עמד על כ-7,500 שקל והוא עתה כ-14,000 שקל לחודש. ההשלכות של העלאת שכרם של מיליוני עובדים ניכרות היטב: עליה בפריון העבודה, צמיחה בקצב מהיר מאוד, המוגדר על ידי הכלכלנים כ”קצב צמיחה סיני”, הוצאת מאות אלפי שכירים ממעגל העוני, גידול מרשים בצריכה המקומית ואף הכפלת מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. כמעט חצי מיליון סטודנטיות וסטודנטים לומדים כעת באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי ישראל, רובם שכירים או בני עובדים.

עד כאן המחקר שלא היה ולא נברא. ולצערנו, זה גם המחקר שלא יהיה. במדינת ההון והשלטון אין תוספות שכר, ומי שמשיג אותן – נאבק קשה להשגתן, לפעמים תוך סיכון מקום עבודתו. לא צריך מחקר מקיף כדי לקבוע ששכר המינימום שעמד על 3,335 שקל חודש ב-2003 (או 17.93 שקל לשעת עבודה) הוא כעת 3,850 שקל (או 20.70 שקל לשעה). עליה מזערית. עליה שאין לה כל קשר ליוקר החיים בישראל. אגב, גם השכר הממוצע לא עלה במשך כל השנים. ב-2003 הוא עמד על כ-7,500 והוא עתה כ-8,300 שקל.

אבל קיימת קבוצה קטנה מאוד של ישראלים שאכן הכפילו את שכרם ב-7 השנים האחרונות. מדובר על כמה מאות אנשים. לא יותר. השכר הממוצע של מנהלים בחברות הבורסאיות הכפיל את עצמו בין השנים 2009 – 2003. כך עולה ממחקר מקיף שביצעה הרשות לניירות ערך, אשר הוגש השבוע לוועדת נאמן לבדיקת השכר בחברות ציבוריות. המחקר מצא “קשר חלש ולא עקבי” בין השכר בחברות הציבוריות לבין ביצועי החברות.

מן המחקר עולה עוד, כי שכרם הממוצע של הבכירים בחברות הציבוריות זינק מרמה ממוצעת של 1.6 מיליון שקל לרמה של 3.7 מיליון שקל ב-2009, וכי עליית השכר הייתה מקבילה לעליית השוק בשנים 2007-2003. אולם עם פרוץ המשבר הבורסות ירדו, אך מגמת העלייה בשכר המשיכה לצמוח באופן עקבי.

מדובר במחקר המקיף והגדול מסוגו שנערך בישראל במשך 7 שנים, הכולל את שכר הבכירים בכל החברות הציבוריות במדד תל אביב 100. את המחקר ביצעה ד”ר גתית גרשגורן. ניתוח מרכיבי השכר מלמד כי משקל מרכיב השכר הקבוע בתגמול הבכירים ירד לאורך השנים ופינה את מקומו לתגמול בצורת מענקים מבוססי מניות – אופציות. כך שאם מרכיב השכר הקבוע בתגמול עמד על 73% ב-2003 הוא ירד ל33% בלבד ב-2009. במקביל גם עלה שיעור הבונוס הניתן למנהלים.

בחינה השוואתית של השכר בישראל ביחס לעולם מלמדת כי ישראל ממוקמת במקום ה-11 בעולם בגובה שכר הבכירים. מקדימות אותה (מהמקום העשירי עד הראשון): הולנד, צרפת, ספרד, איטליה, אירלנד, אנגליה, גרמניה, שוויץ וארה”ב הממוקמת במקום הראשון בעולם בשכר המנהלים בחברות ציבוריות.

לסיכום: זוהי המציאות במדינת ההון בשלטון: הכפלת שכר הבוסים וזחילה איטית, מעצבנת ומרוששת בשכרם של מיליוני עובדים. אגב, כדי להגיע לסיכומים האלה אין צורך בוועדה לבדיקת שכר הבכירים. כל שכיר במשק יודע ששכרו אינו עולה אבל הבוסים הגדולים חוגגים על חשבונו. כדי לשנות את המצב גם לא צריך ועדת בדיקה. החלטת ממשלה לטובת העלאת שכר המינימום יכולה לעזור. אבל העלאת שכר המינימום יכולה לפגוע בשכרם המופלג של חברי השכבה החברתית שהממשלה רוצה בטובתם. אז, ייתכן שאם הממשלה לא מסוגלת להעלות את שכר המינימום הפתרון הוא פשוט: יש להחליף את הממשלה.

מתוך אתר “הגדה השמאלית”

ניתן ללמוד שהפלורליזם בנושא ההתאגדות המקצועית מעצים את היקף העבודה המאורגנת ואיננו פוגע בה

מאת עמי וטורי

זכותו של העובד להתארגן במסגרת ארגון עובדים ע”פ בחירתו, ללא כפייה מצד המעסיק ותוך מתן תוכן ממשי לזכות בחירה זו, נתפסת כיום כעקרון יסוד.  הן “ארגון העבודה העולמי” ה ILO, שישראל חתומה על מרבית אמנותיו, והן ע”י הקונגרס העולמי של ארגוני העובדים ה ITUC המשמש כארגון הגג של רוב ארגוני העובדים הכלליים הגדולים בעולם, אוחזים בעמדה זו. על בסיס זה בוחנים ארגונים אלה את המדינות השונות בהתאם למידת הפלורליזם האיגוד מקצועי הקיים בהן. כלומר, בהתאם למידת הקלות שבה יכולים עובדים לבחור לעצמם את ארגון העובדים שלהם ולממש במסגרתו את זכויותיהם למשא ומתן קיבוצי, לקיום שביתה וצעדים ארגוניים שונים.

ה ITUC מגדיר ע”פ קריטריונים אלו את איראן ואת סין כ”אלופות העולם” בפגיעה בזכות ההתארגנות. זאת למרות שבאופן פורמאלי כמעט כל העובדים במדינות אלו חברים בארגון עובדים.  “מועצות העובדים האסלאמיות” באיראן או “ארגון הגג הכלל סיני” בסין אינם באמת ארגוני עובדים מאחר שמעשית קשה מאוד שלא להשתייך אליהם והמונופול שהם אוחזים בו מרוקן מתוכן את זכות ההתארגנות. המונופול בסין ובאיראן מתקיים בעיקר מתוקף החוק אך גם מתוקף התנכלות ממוסדת של המדינה והמעסיקים לכל מי שמנסה להתחרות בארגוני העובדים הממלכתיים.

בקוטב השני ההפוך לזה של איראן וסין נמצאות מדינות המכבדות בדבקות את עקרון הפלורליזם האיגוד מקצועי.  שבדיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד, בלגיה צרפת והולנד שהעובדים בהן נהנים משיעור כיסוי גבוה מאוד של ההסכמים הקיבוציים הנע במרביתן סביב  90% מכלל השכירים. שכר מינימום בפועל בארצות שהוא הגבוה בעולם במונחים יחסיים, וקיימת בהן אכיפה אפקטיבית מאוד של חוקי עבודה והסכמים קיבוציים, לרבות ביחס לקבוצות העובדים החלשות ביותר. 

בתווך, בין סין איראן ובין שבדיה צרפת והמדינות הדומות להן, נמצאות מדינות דמוקרטיות או דמוקרטיות באופן חלקי הזוכות לביקורת חריפה מה ILO ו ה ITUC בשל מגבלות שאינן מגיעות לכלל מונופול מוחלט של ארגון עובדים מטעם אבל עדיין מקשות מאוד על קיומה של אלטרנטיבה לארגוני העובדים הממוסדים. המקרים הקיצוניים בקטגוריה זו כוללים את: טורקיה, מלזיה, הפיליפינים, אל- סלבדור, הונדורס ועוד. מבחינת טורקיה מהווים החסמים בפני פלורליזם איגוד מקצועי, גם חסם בפני קבלה לאיחוד האירופאי.

הגודל לא קובע

הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי וזכות השביתה אינן נפרדות מן הזכות להתארגן במסגרת ארגון עובדים האוחז בזכויות אלו. כאשר אין אפשרות מעשית לקבוצת עובדים להשתמש בצעדים ארגוניים ואו לייצג את רצונותיה ודרישותיה במסגרת משא ומתן קיבוצי מאבדת זכות ההתארגנות את משמעותה. יש הסבורים כי די בעצם קיומו של ארגון עובדים הפתוח לחברות אוניברסאלית על מנת לממש זכות זו. אולם בפועל אם אין אלטרנטיבה לארגון זה או אפשרות נוחה ליצור לו אלטרנטיבה, ארגון העובדים עלול להתדרדר למצב שבו הוא מפסיק לייצג בפועל את העובדים והופך לגוף מתווך נטול דמוקרטיה פנימית ונטול מחויבות אותנטית לרווחתם של חבריו.

במקרה הקיצון של מדינות טוטליטאריות קיים איסור על קיומם של ארגוני עובדים אלטרנטיביים לארגון העובדים הרשמי. אולם ידועים גם מצבי ביניים רבים שבהם מותר לקיים ארגוני עובדים שונים אך קיימים חסמים אחרים הכוללים:

א.  איסור על קיום יותר מארגון עובדים אחד בחברה נתונה.

ב. הגדרת יחידת המיקוח לצרכי שביתה ומשא ומתן קיבוצי תוך מתן העדפה לארגון עובדים מסוים, או מניעה מוחלטת של עצם היכולת להתארגן.

ג. שיתוף פעולה מובנה בין מעסיקים וארגוני עובדים מסוימים כנגד ארגוני עובדים אחרים.

ד. תהליכי רישום מסורבלים של ארגוני עובדים ודרישות מקדמיות המקשות על יכולתם לפעול.

במדינות שמתקיימים בהן מצבי ביניים אלו יש לרוב בחירות בתדירות נמוכה מאוד בארגון העובדים הממלכתי המוביל, העדר אוטונומיה של ממש לתאי ארגון העובדים הממלכתי במקומות העבודה, הסכמי שכר המקפחים קבוצות עובדים חלשות ועוד.

***

פלורליזם איגוד מקצועי קיים או פוטנציאלי מתבטא לעומת זאת בשימור זכותה המהותית של קבוצת עובדים, בלא קשר לגודלה או לאחוז שהיא מהווה מכלל העובדים, לקיים צעדים ארגונים בכל היקף והקשר ולתבוע משא ומתן קיבוצי. במצבים בהם קיימים גופי פיקוח או מעורבות בניהול מתוקף חוק המדינה, מוקנית בארצות המקיימות פלורליזם איגוד מקצועי, זכות ההשתתפות במסגרות אלו לכלל ארגוני העובדים. הליכי הרישום של ארגוני עובדים חדשים הינם מהירים פשוטים וקלים ואין מגבלה בפסיקה או בחקיקה על קיום ארגוני עובדים בעלי מבנה פדרטיבי שבו הן לפדרציה והן למרכיביה שמורות כל הזכויות המוקנות לארגון עובדים. באופן לגמרי לא מפתיע גם ארגוני העובדים הגדולים במדינות שיש בהן פלורליזם ארגוני קיים או פוטנציאלי, מקיימים בחירות בתדירות גבוה מאוד, מקנים אוטונומיה משמעותית לתאים המקומיים שלהם, כל הדרגים הנבחרים בהם הינם ברי הדחה ע”י חברי ארגון מן השורה, והחלטות מהותיות כמו הפסקת שביתה או חתימה על הסכם קיבוצי מתקבלות לעיתים קרובות במסגרת הצבעה כללית של כל חברי הארגון הנוגעים לעניין.

על מנת להמחיש נקודה זו אסקור בקצרה שלוש מדינות אירופאיות המקיימות פלורליזם איגוד מקצועי: שבדיה שבה קיים פלורליזם איגוד מקצועי פוטנציאלי מובהק, ובלגיה וצרפת שבהן קיים פלורליזם איגוד מקצועי בפועל המתבטא בריבוי ארגוני עובדים כלליים.

שבדיה – גורמים היוצרים פלורליזם איגוד מקצועי פוטנציאלי

א – כל קבוצת עובדים בשבדיה שתודיע לרשויות השלטוניות הרלוונטיות על הפיכתה לארגון בעל מטרות בתחום יחסי העבודה, בעל שם, ובעל תקנון, תוכר אוטומטית כארגון עובדים הנהנה מכל הזכויות שהחוק השבדי מקנה לארגון עובדים.

ב – לכל ארגון עובדים בכל מקום עבודה בלא תלות במספר חבריו אצל מעסיק נתון, או באחוז שהם מהווים מתוך כלל עובדיו של מעסיק נתון, או בגודלו ביחס לארגון עובדים אחר אצל אותו מעסיק, שמורה הזכות להכריז ולקיים שביתה מוגנת בכל היקף והמשך שימצא לנכון.

ג – כל ארגון רשאי לקיים משא ומתן קיבוצי עם מעסיק או ארגון מעסיקים בלא תלות במספר חבריו אצל אותו מעסיק/ארגון מעסיקים או באחוז שהם מהווים מכלל עובדי המעסיק, או בגודלם ביחס לארגון עובדים אחר אצל אותו מעסיק.

ד – כל ארגון רשאי בכל מצב, לחתום הסכם קיבוצי ביחס לחבריו עם מעסיקם ובלבד שאין בהסכם החדש משום הרעת  תנאים ביחס להסכם קיים בין המעסיק לארגון עובדים אחר.

ה – הסכם קיבוצי הוא כל חוזה כתוב המתייחס לשכר ואו לתנאי עבודה ושהצדדים לו הם ארגון עובדים ומעסיק או ארגון מעסיקים.

ו – מי שאינם חברים בארגון עובדים ונהנים מהסכם קיבוצי שנחתם על ידו אינם חייבים בתשלום “דמי טיפול”. לארגון המהווה צד להסכם קיימת הזכות לתבוע את המעסיק על “חתירה תחת ההסכם הקיבוצי” במידה והאחרון משלם שכר נמוך יותר או נותן תנאי עבודה גרועים יותר לעובדיו שאינם חברי ארגון.  במקרה זה על המעסיק להפצות את הארגון לפחות בגובה השכר או תנאי העבודה שחסך ע”י תשלום מופחת לעובדים שאינם חברי ארגון.

ז – סעיף “השקט התעשייתי” בהסכמים הקיבוציים חל רק על חברי הארגונים שהינם צד להסכם. כלומר המעסיקים החברים בארגוני המעסיקים שהם צד להסכם וחבריו של ארגון העובדים שהינו צד להסכם.

ח -  גם עובדים הנוטלים חלק בשביתה שלא כחלק מארגון עובדים או בניגוד להסכם קיבוצי החל עליהם, מוגנים מתביעות נזיקין מעבר לתקרה של כ 2000 כתר לשובת שהם כ 1000 ₪ .

ט -  חל איסור מוחלט על פגיעה בעובד עקב חברותו או אי חברותו בארגון עובדים ועקב פעילות להקמת ארגון עובדים או במסגרת ארגון עובדים.

י – מתוקף חוק השבדי יש לארגוני עובדים את הזכות למנות דירקטורים בכל חברה בע”מ עם יותר מ-25 עובדים, את הזכות למנות את פקחי הבטיחות במקום העבודה ואת הזכות לקבל דרך מועצה משותפת את כל המידע העסקי הרלוונטי עבורם. במידה ויש מספר ארגוני עובדים במקום עבודה מסוים, תפקידים אלו אמורים להתחלק בין 2 או 3 ארגוני העובדים הגדולים ביותר באותו מקום עבודה כפי שיסוכם בניהם ובלא מעורבות של המעסיק או המדינה.

***

בשבדיה קיימות 3 פדרציות עובדים כלליות גדולות:

ה LO הסוציאל דמוקרטי המאגד בעיקר עובדים במקצועות “צווארון כחול” והמונה כ 1,600,000 חברים נכון לינואר 2010. ה LO הוא ארגון פדרטיבי המורכב מ 14 ארגוני עובדים ענפיים.

ה TCO המאגד בעיקר עובדים במקצועות “צווארון לבן” והמונה 1,200,000 חברים נכון לינואר 2010 . זהו ארגון פדרטיבי המורכב מ 16 ארגוני עובדים ענפיים

ה SACO המאגד בעיקר עובדים אקדמאיים והמונה כ 600,000 חברים. ה SACO בניגוד ל TCO ו ל LO מורכב מארגוני ע”פ מקצוע ולא ע”פ ענף. גם ל SACO מבנה פדרטיבי והוא מורכב מ 23 איגודים על בסיס מקצוע.

בנוסף לפדרציות הגדולות קיימים בשבדיה ארגוני עובדים עצמאיים של עובדי הנמלים, ארגון עובדי נהגי הרכבות, “ארגון עובדי מקצועות הניהול”, “ארגון הצלמים”, ארגון העובדים האנרכיסטי ה SAC וארגוני עובדים עצמאיים נוספים. הארגונים העצמאיים כוללים ביחד קרוב ל 150,000 חברים.     

בכל ארגוני העובדים השבדים מתקיימת דמוקרטיה פנימית משמעותית. זכות הבחירה וההיבחרות ניתנת לכלל העובדים.

ניתן ללמוד שהפלורליזם מעצים את היקף העבודה המאורגנת ואיננו פוגע בה. למרות היכולת ליהנות מהישגי ההסכמים הקיבוציים גם בלי להיות חבר בארגון עובדים, כ 80% מהשכירים השבדים חברים בארגוני עובדים עקב התחושה כי בכך יש להם השפעה ממשית על קביעת שכרם, תנאי עבודתם ואפי ההתנהלות של מקום עבודתם.  ההסכמים הקיבוציים חלים ישירות על כ 90% מהשכירים, אכיפתם בפועל מלאה, ולמעשה כמעט 100% מהעובדים מועסקים ע”פ תנאי ההסכמים הקיבוציים.  נכון לינואר 2010 עמד שכר המינימום השבדי הנקבע ע”י ההסכמים הקיבוציים על כ 96 כתר לשעה שהם כ 50 ₪ ועלות שכר המינימום כולל תנאים סוציאליים על כ 140 כתר לשעה שהם כ-70 ₪. כלומר, כמעט פי שתיים וחצי מישראל.  

בלגיה – גורמים היוצרים פלורליזם איגוד מקצועי פוטנציאלי

א – זכות השביתה היא זכות אישית. לכן כל קבוצת עובדים אוחזת בזכות להכריז ולקיים שביתה בכל עת אם היא אינה חברה בארגון החתום על הסכם קיבוצי עם סעיף שקט תעשייתי מול מעסיקם.

ב -   הסכם קיבוצי הינו הסכם על שכר ואו תנאי עבודה שנחתם ע”י ארגון עובדים אחד או כמה ארגוני עובדים, עם ארגון מעסיקים אחד או כמה ארגוני מעסיקים, או מעסיק אחד או כמה מעסיקים.

ג – אסור לכפות על עובד להיות חבר בארגון עובדים או לכפות על עובד לא להיות חבר בארגון עובדים. אסור לפגוע בעובד עקב פעילות להקמת ארגון עובדים או פעילותו במסגרת ארגון עובדים.

ד – כל ארגון עובדים רשאי לנקוט בצעדים ארגוניים לצורך השגת הסכם קיבוצי וכל ארגון עובדים רשאי לחתום או להיות צד להסכם קיבוצי. רק הזכות לחתימה כצד על הסכם קיבוצי כלל ארצי רב ענפי החל על כלל העובדים הבלגים כולל מגבלת גודל.

***

קיימים בבלגיה שלושה ארגוני עובדים כלליים. כל השלושה מארגנים עובדים בכל הענפים ובכל המקצועות. שלושת הארגונים הכלליים הם:

ה FGTB  הנחשב כבעל אידיאולוגיה “סוציאליסטית” ומונה נכון לשנת 2009 כ 1,434,000 חברים.

ה CSC המגדיר עצמו כ “נוצרי – סוציאלי” ומונה נכון לשנת 2009 כ 1,528,000 חברים.

ו ה CGSLB המגדיר עצמו כ “סוציאל-ליבראלי” ומונה נכון לשנת 2009 כ 265,000 חברים.

סך הכול כ 60% מהשכירים הבלגים חברים בארגוני עובדים מה שמעמיד את בלגיה במקום הרביעי בעולם מבחינת שיעור ההתארגנות בה יחד עם נורבגיה ומתחת לשבדיה, דנמרק ופינלנד. כ-85% מהשכירים הבלגים מכוסים ע”י הסכמים קיבוציים החייבים לכלול שכר השווה או הגבוה משכר המינימום הבלגי מתוקף חוק שהוא מהגבוהים בעולם ועומד נכון לשנת 2009 על כ 1440 אירו לחודש עבודה של 174 שעות.

צרפת- גורמים היוצרים פלורליזם איגוד מקצועי פוטנציאלי

א -  זכות השביתה היא זכות אישית. לכן כל קבוצת עובדים זכאית לקיים שביתה מוגנת בכל עת. במגזר הציבורי קיימת חובת מתן התראה מראש אך הזכות עודנה אוניברסאלית.

ב – הסכם קיבוצי הינו הסכם על שכר ותנאי עבודה בין ארגון עובדים אחד או כמה ארגוני עובדים ובין ארגון מעסיקים או כמה ארגוני מעסיקים או מעסיק יחיד או כמה מעסיקים.

ג – כל ארגון רשאי לשאת ולתת ולחתום על הסכם קיבוצי ברמת מקום העבודה. על מנת לייצג ולחתום על הסכם ברמה ענפית יש לעמוד בתנאים מחמירים החלים כיום על 5 ארגונים עובדים כללים ארציים.

ד – אסור לפגוע בעובד עקב חברותו או אי חברותו בארגון עובדים ואו עקב פעילותו להקמת ארגון עובדים או במסגרת ארגון עובדים.

ה – הרכב בתי הדין לעבודה ומועצות העובדים שהן כעין וועדים מתוקף חוק נקבע ע”פ תוצאות בחירות שבהן יכולים להתמודד כל ארגוני עובדים.

***

בצרפת קיימות 5 פדרציות ארגוני עובדים כלליות

ה- CGT המקורבת למפלגה הקומוניסטית ומונה כ 800,000 חברים

ה- FO  המקורבת למפלגה הסוציאליסטית ומונה כ 800,000 חברים.

ה- CFDT המקורב למפלגה הסוציאליסטית עם מקור “נוצרי- סוציאלי” והמונה כיום כ 800,000 חברים.

ה-CFTC  המגדיר עצמו כ”נוצרי סוציאלי”  ומונה כ 140,000 חברים.

ה- CGS המאגד בעיקר עובדים בדרגי ניהול ומונה כמה עשרות אלפי חברים.

מספר חברי ארגוני העובדים בצרפת נמוך יחסית. אולם מועצות עובדים או נציגי עובדים שלהן/להם הסמכות לאכוף הסכמים קיבוציים וחוקי עבודה מתקיימים מתוקף חוק בכל מקום עבודה עם יותר מ 10 עובדים. ההסכמים הקיבוציים מכסים כ 90% מכוח העבודה. ההסכמים עצמם מבטיחים בפועל שכר השווה או עולה על שכר המינימום הצרפתי שהוא נכון לינואר 2010 כ 8.7 אירו לשעה. 

מקורות

EIRO- Industrial Relations Observatory – Sweden

EIRO – Industrial Relations Observatory – Belgium

EIRO – Industrial Relations Observatory – France

EMIRE – European Industrial Relations dictionary – Sweden

EMIRE – European Industrial Relations dictionary – Belgium

EMIRE – European Industrial Relations dictionary – France

FedEE Federation of European Employers Review of minimum wage rates

ITUC – Annual Survey of violations of Trade Unions rights 2009

 מהפכת ההפרטה והריכוזיות המתחוללת בישראל, היא למעשה מהפכה מעמדית; לא פחות. כלומר מהלך היסטורי של מעבר כוח ממעמד למעמד (המאמר מאתר “העוקץ”)

 מאת אורי רם

  באחרונה נרתמו מספר גופים ודוברים ממסדיים למערכה כנגד “ריכוזיות ההון”. בנק ישראל מספק נתונים חשובים בנושא, המוסף הכלכלי של “הארץ”, “דה-מרקר”, נוקט עמדה מיליטנטית כנגד הריכוזיות, ואפילו בנימין נתניהו הודיע על הירתמותו למערכה. זוהי תפנית חשובה בשיח החברתי-כלכלי בישראל. מבקרים שונים משמאל, כולל אנוכי, מצביעים כבר שנים על המידה המופרזת של ריכוזיות ההון בישראל, שהינה תוצאה ישירה של מדיניות ההפרטה והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית שאומצה על ידי האליטה הישראלית מאז 1985. מנקודת ראות דמוקרטית, מערכה זאת היא חשובה ויש לברך עליה ולקוות כי אכן תוביל להגבלות מסוימות על ריכוזיות ההון, היוצרת מוקדי שליטה בלתי-דמוקרטיים בישראל. עם זאת, בדברים שלהלן ברצוני לחשוף דווקא את המגבלות של תפנית זאת בשיח האליטות.

 אני במקצועי סוציולוג של כוח וגם סוציולוג של ידע, ואני מבקש לפענח שאלות של כוח באמצעות שאלות של ידע. כלומר להבין את האופן שבו הדיבור על המציאות מעצב את המציאות – קוראים לזה ניתוח שיח, ואני אציע כאן שש הערות על השיח החדש של ריכוזיות ההון.

 הערה מס’ 1 – אנחנו חיים בחברה שכבר למעלה מ 25 שנים מעבירה בשיטתיות הון ציבורי לבעלויות פרטיות. נשאלת השאלה איך קוראים לתהליך הזה, איך מדברים עליו, מי מדבר עליו ומה אומרים עליו, ואיזה שינויים חלים בו. ובכן, ראשית, המינוח הניתן לתופעה הוא הפרטה: מושג שנגזר מהשורש “פרט” ויוצר את הרושם שמדובר בפרטים, בכל הפרטים, בי, בך, בו, בה…, כלומר מדובר בדמוקרטיזציה של ההון; אבל למעשה מדובר בהפך מכך – מדובר בהעברת הון מהציבור לתאגידים עסקיים. רק שאין לנו במילון את המלה המתאימה לדבר על – נקרא לזה – “התאגדה“. למה אין לנו את המלה המתאימה? כי מלים לא רק מצלמות מציאות אלא גם מעצבות תודעה, ובמקרים רבים תודעה שאינה מתאימה למציאות, כלומר ידע המסונן או מסולף על ידי הכוח.

 הערה מס’ 2 – מתייחסת לשיח החדש; לאופן שבו מוגדרת ומוסברת הבעיה החברתית החדשה, ומוצעים לה פתרונות. ובכן הבעיה מוגדרת כאמור כ”ריכוזיות ההון”. וכך, מבחינה תחבירית הבעיה היא בעצם ה”ריכוזיות” ולא ה”הון”. עכשיו תארו לעצמכם תחביר אחר. בואו נניח שהיינו מגדירים את הבעיה כ”אוניות הריכוז” במקום “ריכוזיות ההון”. באופן כזה, מבחינה תחבירית היינו מצביעים על בעיה אחרת – על “האוניות” של הריכוז. לעומת מה? למשל לעומת ה”ציבוריות” של הריכוז. למה זה חשוב? כי אבחון שונה של הבעיה משמעו גם מרשם שונה של פתרון. אם הבעיה מוגדרת כריכוזיות ההון – מסתמא וכמובן מאליו הפתרון הוא ביזוריות של ההון. ואכן כך מתעצבת מפת השיח החדש. הקמפיין החדש של בנק ישראל, “דה-מרקר” ובנימין נתניהו עוסק בשאלה כיצד לבזר במעט את ההון הפרטי (והשניים הראשונים באמת מתכוונים לכך); לא בשאלה כיצד לשמר – או אפילו לטפח – את ההון הציבורי.  

הנחת העבודה היא ששיח ההפרטה ניצח. ולכן שאלת הציבורי לעומת הפרטי כבר אינה עומדת על סדר היום. השאלה היחידה שהשיח הנוכחי ממסגר לדיון היא השאלה של איזה הון פרטי – מרוכז יותר או מרוכז פחות. מדברים על X משפחות עשירות ששולטות בהון; מדברים על X תאגידים שמרכזים בשרשור או בפירמידה שליטה עסקית עצומה. ואני רוצה לשאול האם X כפול שניים, או שלושה או עשרה יעזור למשהו או למישהו? למי יהיה יותר טוב אם יהיו 300 משפחות במקום 30 משפחות? ואם יהיו 10 בנקים גדולים במקום 5 בנקים גדולים? או 20 קונגלומרטים במקום 5?

 הערה מס’ 3 – לכאן נכנס מושג מפתח נוסף בשיח הדומיננטי המתהווה – מושג התחרות, ומושג קשור לו — מושג הצרכנות. תחרות טובה יותר מריכוזיות. זה כלל האצבע של השיח הישן והחדש גם יחד. טובה למי? לצרכנים. עוד מושג מפתח של הקפיטליזם הניאו-ליברלי. הבעיה היא רק שהצרכנים הם גם עובדים. והתחרות רעה לעובדים, כי היא גוררת את השכר למטה. אז איך מתגברים על הסתירה? יש כמה דרכים שבהם אפשר לסייע לצרכנים בו בזמן שמזיקים לעובדים – שהם אותם אנשים. דרך אחת היא לגרום לכך שהיצרנים והצרכנים אכן לא יהיו אותם אנשים.

כלומר, ליצור פלחי שוק, בתוך המדינה או מחוץ לה, שבה העובדים אינם חלק מה”ציבור” – ציבור האזרחים ויצרנים, וכן ניתן להוריד את השכר מאוד בצד אחד, ולפזר את הרווח בצד שני – כך שנוצרת שכבה רחבה של צרכנים שאינם יצרנים. זהו בעצם “מיקור חוץ” קולקטיבי של כל נושא יחסי הון ועבודה. שמיטת המסגרת הפוליטית המשותפת שלהם, באופן שבו ההון כבר אינו מחויב אפילו לפשרה עם העבודה – כמו שהיה במדינת הרווחה. דרך אחרת היא ליצור מנגנוני אשראי ופיננסיזציה המנותקים מהכלכלה המטריאלית והופכים למעין כלכלת קזינו או כלכלה וירטואלית. כלומר יצירת בועה צרכנית – מה שהוביל כידוע למשבר האחרון. ולבסוף, בנושא התחרותיות המשרתת את הצרכנים – הגדרת ה”טוב” שהתחרותיות יוצרת היא הגדרה של טוב אטומיסטי, של רציונאליות אינדיבידואלית; אבל הגדרת “טוב” ציבורית היתה יכולה  לספק טוב יותר ליותר אנשים. חשבו על חינוך, בריאות, סביבה וביטחון – ועל ההבדלים בין צריכה אינדיבידואלית של כל אלה – כפי שההפרטה הניאו-ליברלית מטפחת; לעומת צריכה ציבורית המשרתת גם את היצרנים וגם את הצרכנים של אותם טובין, כנהוג במדינות הרווחה המפותחות.

 הערה מס’ 4 – מאפיין נוסף חשוב של השיח הציבורי על ריכוזיות ההון הוא מה שאקרא לו “סינדרום השקשוקה”. הנושא הקרוי הון ושלטון עולה בזמן האחרון לכותרות למכביר. הסרט המדובר “שיטת השקשוקה” וחקירות משטרה מדוברות כגון “פרשת האי היווני” או “פרשת הולילנד”, הם ביטויים של שיח ההון והשלטון. אבל שימו לב לשיח – הדגש הוא על ו’ החיבור. יש הון ויש שלטון והשאלה היא האם הם פועלים באופן חוקי – האם יש מקרים של שחיתות, של עבירות שוחד, של טובות הנאה אישיות, של העדפות ניתנות, של השפעות יתר… וכיוצא בזה. מבקר המדינה נדרש לסוגיה זאת ואמר שיש תחושה בציבור שיותר מדי אנשי הון מסתובבים במסדרונות השלטון. אבל “מסתובבים במסדרונות” זאת לא הבעיה. הבעיה היא לא הון ושלטון (עם ו’ חיבור) אלא שלטון ההון – עם ה’ הידיעה. שלטון ההון הוא לא תפקיד המתבצע באופן לא חוקי או לא ישר. להפך – הבעיה היא דווקא ששלטון ההון מתבצע באופן חוקי וישר. קוראים לו מדיניות ניאו-ליברלית והפרטה. הפרטה היא הפרדה בין הציבור לבין ההון שלו, ההון שהוא אגר במשך 100 שנות ציונות וההון שהוא מייצר יום יום. זהו בעצם גזל של הקופה הציבורית. אבל מה מוגדר כמדיניות ומה מוגדר כגזל זאת שאלה של שיח.

 הערה מס’ 5 – מתייחסת לעצם התנודות בשיח. מה פשר יצירת האליטות נגד ריכוזיות ההון? ובכן, מדובר ביצירת “בעיה חברתית”. כלומר העלה לתודעה, הגדרה והפצה של תופעה הנתפשת כבעייתית וגיוס תמיכה ציבורית למענה מסוים לבעיה. והרי אין “בעיה” שקיימת באופן “אובייקטיבי” – מעבר להנחות ומוסכמות מסוימות וסוכנים חברתיים בעלי עניין. עובדה היא שהבעיה הנידונה לא נתפסה ככזאת בשיח הציבורי הרחב במשך 25 שנים ובוודאי לא על ידי הדוברים המובילים את השיח היום כגון בנק ישראל, “הארץ” ו”דה-מרקר” או בנימין נתניהו – מי שבמשך 25 שנים אכן מובלים את מהלך ההפרטה בתרועה גדולה. ובכן מדוע דווקא עכשיו? וכיצד להסביר את המהפך? ומיהו הוא בעל העניין?

תשובה אחת קשורה ל”רוח התקופה”. שני תנאים המאפשרים את התנודה הנוכחית בשיח הם המשבר הגדול שהחל בארה”ב בשנת 2007/8 – בימי הנשיאות האחרונים של הנשיא בוש; והתפנית בממשל האמריקני עם בחירת ברק אובמה – מעבר חד מנשיא ימני קיצוני לנשיא הכי שמאלי שאמריקה יכולה לבחור. שני השינויים האלה מסמנים את קץ החגיגה הניאו-ליברלית שהחלה בימי רייגן ותאצ’ר ומהדהדים בחשבון נפש הנערך בשיח הכלכלי. האליטה בישראל חיקתה את אמריקה בגל הניאו-ליברלי – בלי להיעצר ולהתבונן על אירופה –  והיא ממשיכה לחקות את אמריקה גם בתפנית הנוכחית. אבל זה רק הסבר אחד. הסבר לא פחות מעניין הוא ההסבר הפוליטי, ואני נעזר כאן בתזות שהציעו פרופ’ יורם פרי ופרופ’ דני גוטווין.

 פרי ניתח לאחרונה את האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו תוך אבחון בין התקופה המוקדמת והתקופה המאוחרת שלו. הוא גורס שנתניהו ה”צעיר” פנה אל השכבות הנמוכות, אל “מרכז הליכוד”, אל אלמנטים פופוליסטים ואל המתנחלים; ואילו ה”מבוגר” החליט ליצור קואליציה עם בעלי העסקים הגדולים ועם המעמד הבינוני הגבוהה ולהתמקד בטיפוח בעלי ההון. גוטווין, במאמר שפורסם בימים אלה, מוסיף נדבך מעניין. לדבריו, השלטון מזהה עכשיו התנערות עממית והתמרמרות עממית כנגד העשירים ובעלי הפריבילגיות במשק, וכך המערכה נגד הריכוזיות מיועדת להשיג מחדש את תמיכה עממית תוך שמובלי ההפרטה דאתמול מנערים עצמם היום מבחינה ציבורית מחלק מתוצאותיה. יתרה מכך, מערכה זאת פועלת לביצור הלגיטימציה של פרויקט ההפרטה באמצעות הבחנה בין “הפרטה טובה” לבין “הפרטה רעה”, כלומר בין הפרטה מבזרת להפרטה ממרכזת. אם כן, המערכה הנוכחית נגד ריכוזיות ההון היא בעצם מערכה בעד המשך הפרטת ההון.

 הערה מס’ 6 – ואחרונה מתייחסת ל”סמכות המקצועית” של דוברי השיח החדש נגד הריכוזיות. כאמור, אנו דנים כאן בכוח באמצעות דיון בידע. שיח ההפרטה הישן, כמו גם של שיח ריכוזיות ההון החדש, ממסגר את הנושאים הללו כנושאים כלכליים. אך למעשה אלה סוגיות חברתיות ולכן הדיסציפלינה המתאימה לדיון בהם היא דווקא הסוציולוגיה ולא הכלכלה. עצם העובדה שהשאלות הללו נידונות במוסדות כלכליים – כגון בנק ישראל, או בעיתונים כלכליים כמו “דה-מרקר” – יוצרת הגבלה מסוימת של השיח. לא במובן זה שחופש הדיבור נגזל ממישהו – אלא במובן זה שסמכות הדיבור המקצועי ניתנת למישהו – למומחים כלכליים. לכן גם הפתרונות המוצעים הם כלכלניים – צעדים ותקנות מתונים של פיקוח או הגבלה וכיוצא בזה. אבל בכך השיח נשמר היטב בתוך הקופסה הכלכלנית.

 אלא ש”הון” הוא לא נושא כלכלי ולא סכום כסף – הון הוא שיטה של שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים. בשיטה זאת אמצעי הייצור ופירות הייצור מופרדים מן היצרנים, מה שנקרא בעלות פרטית על אמצעי הייצור. הפרטה היא למעשה אותה הפרדה – הפרדה בין היצרנים ואמצעי היצור ופירותיו. הצד השני של ההון הוא עבודה. אחרי ההפר/ט/ד/ה נעשית הפגשה מחודשת, אבל בתנאים חדשים: בתנאי שהיצרנים משכירים את כוח עבודתם במחיר זול יותר, והולך ומוזל יחסית, מהערך של תוצר עבודתם.

 זה כל תורת הקפיטליזם על רגל אחת. שאלת ההפרטה ושאלת ריכוז ההון היא שאלה של שליטה מעמדית. חלק ניכר מההיסטוריה החברתית והפוליטית של העת המודרנית נסוב סביב מאבקי שליטה בין בעלי הון לבין עובדים שכירים. המדינה היא אחד הכלים ששני המעמדות משתמשים בהם או מסתייעים בהם או כדי לדכא אחד את השני או כדי להגיע לפשרה. המשחק לא חייב להיות מסוג סכום אפס, בתנאים מסוימים יכולים שני הצדדים להפיק תועלת. הקפיטליזם קיבל צורות שונות בהקשרים פוליטיים שונים – אין הקפיטליזם של מדינת הרווחה הסקנדינבית כקפיטליזם של השוק החופשי האנגלו-אמריקני, ושניהם שונים מן הקפיטליזם המדינתי ריכוזי הצרפתי או הגרמני או שב להבדיל הדרום-מזרח אסייתי. ההבדל הקובע החשוב ביותר הוא הכוח של מעמד העובדים המאורגן.

 מהפכת ההפרטה והריכוזיות המתחוללת בישראל מזה עשרים וחמש שנים, היא למעשה מהפכה מעמדית; לא פחות. כלומר מהלך היסטורי של מעבר כוח ממעמד למעמד. הניאו ליברליזם שמונהג בישראל בריש גלי מתוכנית הייצוב ב-1985 ואילך, הוא מהלך שבו המדינה מפרקת את הציבור מנכסיו ומעבירה אותם לבעלי ההון. אם מדינת הרווחה היא דפוס של פשרה בין הון ועבודה, הרי מדינת ישראל הופכת למה שפרופ’ מיכאל שלו – הגדיר כמדינת רווחה לעסקים.

אכן הריכוזיות הגוברת של ההון היא בגדר איום על הדמוקרטיה; אך איום זה מבוסס על הביזוריות הגוברת של העבודה המאורגנת. אלא שלנושא אחרון זה לא התגייסו בנק ישראל, “דה-מרקר” ונתניהו. אבל זה הסיפור האמיתי, הבלתי מסופר והבלתי נידון – חוץ מאשר בכמה חיבורים סוציולוגיים, שמחכים שה”דה-מרקר” יגאל אותם מן האבק הנערם עליהם. הסכמי עבודה קיבוציים מצטמקים, ההסתדרות נושלה מכוחה ומחבריה, עובדים זרים מיובאים כדי להוריד את רמת השכר ותנאי התעסוקה, פסי יצור מועברים למדינות עבודה זולה, החינוך הציבורי מתקטב, הפערים הם הגדולים ביותר בעולם המערבי (להוציא את המודל של ארה”ב אליו שוחרת האליטה) – זהו מהלך היסטורי שקשה ביותר יהיה להפכו.

 חברת העובדים כבר לא תהיה של העובדים, ובנק הפועלים כבר לא יהיה של הפועלים, ואפילו הקיבוצים לא יהיו של החברים. חינוך, בריאות, שיכון ואפילו ביטחון הופכים יותר ויותר לתלויי מקורות מימון משפחתיים. המעוזים האחרונים של הון ציבורי, שירותים ציבוריים, ועובדים מאורגנים וחזקים – הנמלים, מספר סקטורים ציבוריים, חברת חשמל, מערכת החינוך, האוניברסיטאות ועוד, נמצאים תחת התקפת הפרטה מתמדת. האליטה נחשוה להשיג את מטרותיה והיא מסתייעת בשכבה לא מבוטלת של מעמד בינוני מקצועי שאינו מביא בחשבון את ההשלכות העתידיות הכוללות של מדיניות זאת. בעת בחירות מגייסים גם את המעמדות הנמוכים באמצעות לאומנות פופוליסטית המלווה בחלוקת תקציבים סקטוריאליים (”להיטיב עם העם” קרא לזה מנחם בגין).

 ”הפרטה רעה” או “הפרטה טובה” – הפרטה היא הפרדה של הציבור מהשליטה בהון. עד שהשיח הציבורי לא ישתנה באמת, לא נגיע למצב שבו המשק פועל למען הציבור, ולא כפי שהמצב עד כה, בו הציבור פועל למען ה”משק”, כלומר למען בעלי הבית החדשים.

 המאמר מופיע באתר “העוקץ”

 אורי רם הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מתבסס על דברים שנאמרו בכנס על “ריכוזיות ההון בישראל והאיום על הדמוקרטיה”, מטעם המכללה הכלכלית-חברתית ובחסות קרן רוזה לוכסמבורג, ב ‏19 ביולי 2010.

האופק האוטופי של הסוציאליזם הקהילתי, כמו של כל סוציאליזם רדיקאלי, הוא ביטולה של הפוליטיקה המנוכרת והחלפתה במערכת קבלת החלטות והסדרה חברתית שהיא שיתופית, דיאלוגית וסולידארית

מאת יפתח גולדמן

 אני סוציאליסט קהילתי. אני שותף לאחרים שהם סוציאליסטים קהילתיים. בדברים הבאים אנסה להסביר באורח תמציתי מהו סוציאליזם קהילתי.

 אדגיש: לא אציג כאן את קווי היסוד של הסוציאליזם הקהילתי אלא את קווי המתאר שלו. כלומר: אדבר פחות על  יסודותיו התיאורטיים של הסוציאליזם הקהילתי (ועל הדרך מהנחות-היסוד אל המסקנות המעשיות) ואסתפק, במסגרת זו, בתיאור מאפייניו העיקריים.

את הדברים הבאים אין לקרוא כהגדרה לסוציאליזם הקהילתי. הגדרות מזמינות בדרך-כלל ויכוחים סמנטיים משמימים. הטענות שיוצגו כאן מְכַוְּנוֹת אל התוכן ואל המהות של הסוציאליזם הקהילתי. אקווה שיהיה בהן כדי לעורר דיון תוכני ומהותי.

שלא כהרגלי, ניסיתי לכתוב כאן טקסט תמציתי ככל האפשר. הגבלתי את עצמי לעשרה סעיפים ולסדר-גודל של אלף מלים. לכן: אין ציטוטים, אין (כמעט)  אזכורים של הוגים ושל טקסטים, אין מראי מקום. את כל אלה אפשר למצוא במקומות אחרים (גם באתר זה) או פשוט לשאול אותי.

 1. מהו סוציאליזם?

סוציאליזם הוא החתירה המודעת לשחרורם של בני האדם מן הכפיפות המשעבדת למנגנון הייצור והחלוקה של הסחורות, וכינונם כחופשיים לעצב את חייהם כראות עיניהם. יצירתו של מצב זה כרוכה בביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ובהשתחררות משלטונו של עקרון הרווח על הפעילות הכלכלית. הסוציאליזם שואף לניהול חברתי של הכלכלה: קבלת-החלטות משותפת, דמוקרטית, הומניסטית ורציונאלית בשאלות הכלכליות כגון “מה מייצרים?”, “כמה מייצרים?”, “מי מייצר?”, “איך מחלקים את התוצר?” וכן הלאה. מכאן, שסוציאליזם פירושו מאבק להתגברות על הקפיטליזם (כמו גם על צורות אחרות של ניצול כלכלי ודיכוי חברתי-פוליטי).

 2. מהי קהילה?

מושג ה”קהילה”, על משמעותו והרלוונטיות שלו לתקופתנו, הוא אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בסוציולוגיה. על פי אינטרפרטציות מסוימות, ה”קהילה” היא דבר שעבר מן העולם (כמו הקהילה היהודית הימי-ביניימית או הכפר הימי-ביניימי). גישות אחרות, הפוכות, מרדדות את המושג עד-כדי אובדן ההבדל שבין המושג הסטטיסטי “אוכלוסיה” לבין המושג הסוציולוגי “קהילה”. לצרכי הדיון בסוציאליזם הקהילתי נגיד, שקהילה היא סוג של שותפות מודעת בין אנשים, ושבין החברים בקהילה מתקיימים יחסים קרובים, קונקרטיים ומוחשיים. כשבוחנים את הקהילה מפרספקטיבה סוציאליסטית, ערכה נקבע על פי המידה שבה היא מאפשרת לחבריה יתר חירות בעיצוב חייהם הממשיים. אין זה המדד היחיד לקהילתיות או הקריטריון המעריך היחיד, אבל הוא זה הרלוונטי עבורנו כסוציאליסטים קהילתיים.

3. מדוע הסוציאליזם הקהילתי הוא קהילתי?

כמעט כל סוציאליסט יסכים להכניס את המשפט הבא אל תוך הגדרת המטרות שלו: “העברת כל אמצעי הייצור מידיים פרטיות לידי החברה (society) שתארגן את הייצור ואת חלוקת התוצר באופן רציונאלי, הומניסטי ודמוקרטי”. אלא שבשאלה מי היא אותה “חברה” המקבלת לידיה את האחריות על הייצור, ומה הם הכלים שבאמצעותם היא מנהלת את הייצור – בשאלה זו חוטאים רבים מן הסוציאליסטים בטעויות או לפחות בחוסר בהירות (התיאוריה של מרקס היא דוגמא מובהקת לחוסר בהירות כזה).

סוציאליסטים קהילתיים טוענים, שעל מנת ליצור תנאים לחירות אנושית קונקרטית, יש להעביר את האחריות על הייצור והצריכה לידיהן של קהילות מאורגנות של בני-אדם שתהיינה מקושרות ביניהן במסגרת פדרטיבית. קהילות כאלה יבטיחו מעורבות אמיתית וחופש-פעולה אמיתי של האנשים בעיצוב המאפיינים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של חייהם. ראשית, משום שהמרחק בין “האדם הפשוט” לבין מנגנוני קבלת ההחלטות מצומצם בקהילות כאלה. שנית, משום שהפער בין החיים הכלכליים ומאפיינים אחרים של הקיום האנושי מצומצם בהן. בהעדר רשת קהילות קונקרטיות, החברה תישאר יצור אמורפי, והמדינה תמשיך להיות מנגנון בירוקראטי החולש על החברה – גם בסדר חברתי סוציאליסטי, דמוקרטי והומאני לכאורה.

 4. סוציאליזם קהילתי, לא קהילתנות סוציאליסטית

כל צירוף של שם עצם ושם תואר מחייב הכרעה מה עיקר ומה טפל. הכרעתנו שלנו היא שהסוציאליזם הקהילתי הוא קודם כל סוציאליזם.

הסוציאליסט הקהילתי מוצא שפה משותפת גם עם סוציאליסטים מזרמים אחרים, וגם עם קהילתנים (חסידי הקהילה, קומיוניטריאנים) לא-סוציאליסטים. ובכל זאת – הוא קרוב יותר אל הסוציאליסט הלא-קהילתי מאשר אל הקהילתן הלא-סוציאליסטי. זאת משום שיסודות קהילתניים חשובים הם ממהותו של כל סוציאליזם (ובמובן מסוים לא ייתכן כלל “סוציאליזם לא-קהילתי”). אבל הסוציאליזם אינו ממהותה של הקהילתנות. אין כל סתירה בעמדה המביעה תמיכה נלהבת בערכים קהילתיים בצוותא עם התנגדות נחרצת לסוציאליזם.

5. סוציאליזם קהילתי או סוציאליזם קומונאלי?

שני השמות טובים, ובלבד שנמנעים מבלבול במהות. “קהילה” היא מושג רחב יחסית (ר’ סעיף 2). המושג “קומונה” (Commune) או “קבוצה שיתופית” מצביע בדרך כלל על סוג מסוים של קהילה: קבוצה קטנה, נטולת היררכיה או בירוקרטיה, שבה מתקיימת דרגת שיתוף גבוהה מאוד, והשיתוף מקיף תחומי חיים רבים, ובכלל זה צריכה משותפת או ייצור משותף או שניהם גם יחד.

על אף יחסיו האינטימיים של הסוציאליזם הקהילתי עם הקבוצה השיתופית יש לומר, שהקומונה אינה הדרך הבלעדית להגשמתו של סוציאליזם קהילתי. הסוציאליזם הקהילתי מכיר דרכים שונות, ורמות אינטנסיביות שונות של התארגנות קהילתית. ולכן: סוציאליזם קהילתי, או סוציאליזם קומונאלי, הוא לאו דווקא סוציאליזם-של-קומונות.

6. המטרה והאמצעים

הויכוח העיקרי בין הסוציאליזם הקהילתי לסוגים אחרים של סוציאליזם אינו על המטרה אלא על האמצעים.

רוב הזרמים בסוציאליזם (הקומוניזם, הסוציאל-דמוקרטיה, האנרכיזם ועוד) מדגישים את המאבק הטרייד-יוניוניסטי והפוליטי (באיגודי העובדים ובפרלמנט) נגד הבעלים של אמצעי הייצור ונגד השלטון הפוליטי המגבה את הבעלות הפרטית. הסוציאליזם הקהילתי אינו כופר בחשיבותם של מאבקים אלה, אולם, לשיטתו, אי אפשר לברוא חברה שיתופית-קהילתית סוציאליסטית מבלי לעשות בדיוק את זה: לברוא חברה שיתופית-קהילתית סוציאליסטית. לכן מדגיש הסוציאליזם הקהילתי את הקמתן לאלתר של קהילות המאופיינות בסוגים שונים ודרגות שונות של שיתוף, את חיזוק הקהילות הללו ואת יצירתן של בריתות פדרטיביות ביניהן כדרך המלך לשינוי-חברתי סוציאליסטי.

 7. הסוציאליזם הקהילתי הוא יוצר (קונסטרוקטיבי) בנשמתו

רוב הזרמים בסוציאליזם מדגישים את המאבק נגד הקפיטליזם והשלטון הפוליטי. הסוציאליסטים הקהילתיים זוכרים שנשמתו של הסוציאליזם אינה המאבק אלא היצירה. מבלי שיוותר על המאבק, צריך הסוציאליזם להיות מעשה של יצירה כבר מראשית דרכו.

 8. הסוציאליזם הקהילתי והפוליטיקה

האופק האוטופי של הסוציאליזם הקהילתי, כמו של כל סוציאליזם רדיקאלי, הוא ביטולה של הפוליטיקה המנוכרת והחלפתה במערכת קבלת החלטות והסדרה חברתית שהיא שיתופית, דיאלוגית וסולידארית. למרות זאת, או דווקא משום כך, אין אנו בני חורין להבטל מן הפוליטיקה.

ראשית, משום שמאבקים פוליטיים קונקרטיים רבים וחשובים אינם יכולים להמתין עד שנגיע אל האופק האוטופי.

שנית, משום שכל עוד מתנהלת החברה באופן פוליטי, הקהילות צריכות לעסוק בפוליטיקה כדי להגן על עצמן וליצר לעצמן מרחב להתפתחות, השפעה ויצירה.

שלישית, משום שהפוליטיקה, גם בהופעתה המנוכרת, היא הכלי שבאמצעותו מעצבים בני האדם את החברה בכללותה (את ה”פוליס”). א-פוליטיות פירושה בדלנות, גם כשהיא עטופה ברטוריקה של “מחויבות לכלל”.

בסוציאליזם שלנו, הקהילות הסוציאליסטיות הן פוליטיות – הן מעורבות בפוליטיקה. אבל בכך אין די. הסוציאליזם שלנו שואף גם לקרב את הפוליטיקה אל הקהילה-הסולידארית, לצמצם ככל האפשר את הפער שבין הקוטב הפוליטי לקוטב הקומונאלי (פער אשר לעולם לא יסגר לחלוטין).

 9. המתח בין הפרטי לכללי

המתח בין הפרטי (פרטיקולארי) והכללי (אוניברסאלי) הוא מתח מתמיד. כל קהילה או קבוצה קונקרטית עלולה לשאוב אליה את כל האנרגיות של חבריה. העשייה למען הקבוצה תחליף אז את העשיה למען האנושות. לעומת זאת, המחויבות הסוציאליסטית לאנושות עלולה להישאר כסיסמא מופשטת בהעדר עוגן קונקרטי בדמותה של הקהילה. הסוציאליזם הקהילתי אינו יכול להתגבר עם המתח הזה. הוא יכול, וצריך, לִשְׂרוֹת עִמו, כלומר: לחיות בתוכו, להתמודד אתו, לפתור אותו כל פעם מחדש ולא להציע לו אף פעם פתרון מוחלט.

 10. מאבק נצחי ויצירה נצחית

המאבק בין כוחותיו האותנטיים של האדם, כגון אלה הבאים לביטוי בקהילה שיתופית של אנשים חופשיים, לבין העוצמות המנוכרות שלו, המתבטאות למשל בכלכלה הקפיטליסטית ובפוליטיקה – מאבק זה הוא ככל הנראה מאבק נצחי. ההכרה בכך לא מבטלת את האופי ההיסטורי של המאבק הסוציאליסטי, אלא רק את אבק המשיחיות שדבק בו. אין ולא תהיה “אחרית הימים” של הסוציאליזם. מכל קו-אופק שנגיע אליו נראה את האופק הבא. מכך לא נובע, כמובן, שלא יתכנו “קפיצות איכותיות” באופן-חייהם של בני האדם. אך נובע מכך, שכל הקמה של קהילה, כל חיזוק של קשרים קהילתיים, כל בניית פדרציה של קהילות יש להם ערך בפני עצמם, גם אם אי אפשר להראות כיצד הם מולידים בקשר סיבתי ישיר את המהפכה הסוציאליסטית המיוחלת. וגם – שכל מהפכה סוציאליסטית מיוחלת, גדולה ומשמעותית ככל שתהיה, לא תבטל את הצורך להתמודד על טיבם של היחסים בין בני האדם, לא תבטל את הצורך ביצירתן של קהילות.

ההבדל בין ביבי לבוז’י הוא שהראשון מפריט בתקיפות והשני – ברכות ובנעימות. זהו הבדל זניח ולא עקרוני

 מאת אלעד הן

 מזה זמן מה שיצחק (בוז’י) הרצוג רואה בעצמו את מנהיג הרוח החברתית במפלגת העבודה. יש אפילו מי שמאמינים לו: הוא מציג פעלתנות במשרד הרווחה, שעל רקע ההזנחה בתחום נראית מאוד חיובית והוא אפילו מתנאה בסוג מסוים של תפיסת עולם חברתית מבית היוצר של הדרך השלישית: בראיון לשי ניב בגלובס פרש הרצוג את משנתו המשלבת חמלה  בתמיכה בסיסית בהפרטות נתניהו ומגבה את טענות האוצר, שהפרטת הקרקעות והרפורמה בתכנון ישפרו את מצבם של הזוגות הצעירים.

 המגמה המשמעותית ביותר שעלתה בראיון זה ועולה מכל פעולותיו האחרונות של הרצוג   היא שהרצוג אמנם רוצה להעלות את תקציבי הרווחה, אך תומך בהעברת תקציבים אלה לעמותות ועסקים שיספקו את השירותים בפועל.

אותו שי ניב פרסם באחרונה מאמר ובו התייחסות נרחבת יותר לעבודתו של הרצוג במשרדו. מסתבר שפיו וליבו של הרצוג שווים – הוא אכן מעביר חלקים גדולים וגדלים מפעילות משרדו לעמותות ואף לחברות עסקיות. ניב ציין במאמר שמשמעותו של מהלך זה היא בין השאר התנערות מיחסי עובד-מעביד ויצירת מחבוא להעסקה לא חוקית ונצלנית של עובדים, ביניהם עובדים סוציאליים, מורים, מטפלים ועוד. כך, הופך משרד הרווחה להיות מפגע רווחתי בעצמו.

 כדאי כמובן להזכיר, כי העברת שירותי האומנה, שיקום העיוורים, המעונות לילדים בעלי פיגור, הטיפול בקשישים ושאר שירותים חברתיים לעמותות מיועדות, הינה הפרטה לכל דבר ועניין, גם אם בתחפושת מרוככת. במקום לספק את השירותים בעצמו, משרד הרווחה מאמץ את הטענה שהשירות הממשלתי הוא בזבזני, לא יעיל ומושחת, ומעביר את פעולותיו למפעילים חיצוניים שאחריותו עליהם היא פיקוח בלבד.

***

אז מה בין בוז’י לביבי? על פניו, נראה שהרצוג עוסק בהפרטה מסוג אחר. נתניהו עוסק בהון גדול, בעסקים וטייקונים, בעוד הרצוג אימץ לעצמו נישה הרבה יותר ידידותית ונעימה, הרבה יותר חברתית ואכפתית. הוא מעביר שירותים חברתיים לארגונים שחלקם קמו בדיוק ליעוד זה ואינם מנוהלים למטרות רווח. חלק מארגונים אלה ניזונים מנדבת ליבם של אנשים ועסקים בארץ ובעולם.

 אך הנה, נתניהו נרתם בדיוק למטרה זו. בדיווח מכינוס השולחן העגול שמטרתו היתה העלאת רמת התרומות בארץ: “ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש לאתר דרכים במטרה להעלות את שיעור התרומות בישראל. זאת לאחר שבדיון שהתקיים הערב התברר כי שיעורי התרומות בארץ נמוכים בהשוואה למדינות רבות בעולם המערבי.” בין השאר, עלתה בכינוס הכוונה לתת הקלות נוספות במס ועידודים מבניים שונים לפילנתרופיה.

מה פשר דאגתו של נתניהו לשיעור התרומה במדינת ישראל? אין פשוט מכך, כמובן – נתניהו, עקבי בתפישתו הכלכלית, ממקם את מערכת הרווחה בישראל בתחום הפילנתרופיה והצדקה, כבכל כלכלה ניאו-ליברלית. אם יש לממשלה אחריות על העניין היא לכל היותר אחריותו של אזרח מודאג שרוצה לראות יותר תרומות ואולי גם התנדבות של אזרחים לטובת מוכי הגורל. ודאי לא אחריות תקציבית ותפעולית.

 והנה גם כאן, כמו בנושא הקרקעות, בוז’י וביבי נפגשים, ולמעשה מתמזגים לבלי הפרד. השוני ביניהם אינו יותר מהשוני בין החדק והזנב של הפיל. נכון, אם מסתכלים על אותה מדיניות רחבה משני כיוונים שונים, אפשר בטעות לחשוב שמדובר במדיניות שונה. אבל הרי מי יזין את העמותות המפעילות את שירותי הרווחה המופרטים של בוז’י, אם לא התורמים של ביבי? מי יסביר שההפרטה של ביבי אינה סותרת אכפתיות חברתית אם לא בוז’י?

בשאיפתו של הרצוג להנהיג את מפלגת העבודה והשמאל הוא מניף את הדגל החברתי, אך החברתיות שלו משתלבת ומשלימה את סדר היום הניאו-ליברלי שמציע נתניהו. כל מי שרוצה לקדם מדינת רווחה צודקת בישראל צריך להתייצב כנגד הברית הזאת.

אלעד הן – חבר בקבוצות הבחירה של המחנות העולים, חבר בכוח-לעובדים וחבר ביסו”ד

המאבק הניאו-ליברלי בריכוזיות במשק מכוון פחות לעידוד התחרות ויותר לביזור ההפרטה, במטרה להבטיח את המשכה. הפתרון האמיתי – חזרה לניהול ובעלות ציבורית של הכלכלה

 מאת דני גוטוויין

 המאבק להקטנת ריכוזיות ההון ולהגדלת התחרות במשק התמקם בשנה אחרונה בלב הקונצנזוס הישראלי, הפך לסמן של תקינות פוליטית, ותוך חשיפת האיום שמהווים הטייקונים לדמוקרטיה הישראלית רכש לו את הגינונים המוכרים של רדיקליזם-מחמד. מסע-הצלב נגד ‘שלטון משפחות’, שאליו מצטרפים כ-ו-ל-ם – מחסידי השוק-החופשי ועד תומכי מדינת-הרווחה, מבנימין נתניהו ועד חיים אורון מגיא רולניק ועד מיקי רוזנטל – יוצר מעין מכנה משותף בין הימין הכלכלי לשמאל החברתי ומערפל את ההבדלים ביניהם. הערפול משרת את הימין המשתמש במאבק בריכוזיות ולהגדלת התחרות כבמסווה לקידום מדיניות ניאו-ליברלית וכאמצעי להרחבת וביסוס משטר ההפרטה. מנגד, הערפול משתק את השמאל, שוויתר על מאבק סוציאל-דמוקרטי בריכוזיות והצטרף למתקפת הימין תוך שהוא משנן את טיעוניו ומאמץ את מדיניותו. כך מפגין השמאל פעם נוספת את כפיפותו המעקרת לסדר היום של הימין: למרות שהוא תוקף את עוולותיו של משטר ההפרטה, הוא מאמץ את הנחות היסוד הניאו-ליברליות, פועל במסגרתן ומאשרר אותן.

נראה אפוא שעל הסוציאל-דמוקרטים להפוך את ההתנגדות לריכוזיות מזירה של שיתוף פעולה בין השמאל החברתי לימין הכלכלי לזירה של מאבק בניאו-ליברליזם. כשם שהניאו-ליברלים משתמשים בהקטנת הריכוזיות להעמקת ההפרטה, על הסוציאל-דמוקרטים להשתמש בה לצמצום ההפרטה ולהרחבת הניהול הציבורי של הכלכלה והחברה ולהעמיד במרכז המאבק את הברירה של ההלאמה החוזרת.

***

המאבק בריכוזיות מובל עתה על-ידי הדה-מרקר והוא עושה זאת באותה דבקות ויסודיות בה עיתון האם שלו, הארץ, קידם את בשורת ההפרטה. אלא, שזכות הראשונים במתקפה על הריכוזיות שמורה לבנימין נתניהו, שכשר-אוצר תבע את הגדלת התחרותיות בסקטור הפיננסי וכפה אותה על הבנקים, ועתה הוא תוקף את משפחות ההון ואת הריכוזיות בסקטור הפרטי בכלל. נתניהו ודה-מרקר הם אפוא סוכנים של ההפרטה שחוללה את הריכוזיות שכנגדה הם מטיפים. עובדה זו אינה בגדר סתירה. להפך, יצירת הריכוזיות והמאבק בה הם שני צדדים משלימים של משטר ההפרטה הישראלי.

 המאבק הניאו-ליברלי בריכוזיות מכוון פחות לעידוד התחרות ויותר לביזור ההפרטה. הביזור נועד להבטיח תמיכה הציבורית בהמשך ההפרטה, לאחר שריכוז ההון בידי מספר קטן של משפחות – שכוננו מעין דפוס ישראלי של משטר האוליגרכים הרוסי – חשף אותה כמנגנון ביזה ונישול ועורר כנגדה חשדנות ועוינות. המועד בו פתחו חסידי ההפרטה במאבק בריכוזיות מלמד אף הוא על זיקת הגומלין ביניהן: העוצמה שהקנו מהלכי ההפרטה עד כה ל’שלטון ההון’ הפכה לאיום לא רק על הדמוקרטיה, אלא גם על האפשרות להמשיך בהפרטת השרידים האחרונים של הנכסים הממשלתיים הגדולים: מנהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, בנק לאומי, הנמלים, התעשייה האווירית, רכבת ישראל, תע”ש ועוד. כך, אמור המאבק בריכוז ההון להקנות להפרטות שבדרך הכשר ציבורי על ידי טיפוח אשליית סיכוי לרווח.

***

אופיו הניאו-ליברלי של המאבק בריכוז ההון נחשף גם מתוך האמצעים שמציעים הימין והשמאל כאחד להקטנת ‘שלטון המשפחות’: הגברת הרגולציה, דילול הריכוזיות הענפית, הרחבת פירמידות השליטה, הפרדה בין נכסים ריאליים ופיננסיים, חיזוק כוחם של דירקטורים חיצוניים, שיפור הממשל התאגידי וכו’. כל אלו אינם אלא צעדים המכוונים לשינוי יחסי הכוח בתוך עילית ההון הישראלית, אך לא לצמצום והגבלת כוחה. אין בצעדים אלו כדי לקדם סדר יום סוציאל-דמוקרטי, כמו נקיטת צעדים להרחבת השוויון בחלוקת הכנסות, לביטול ההסחרה של שירותים חברתיים ולהגברת השליטה הציבורית בענפי תשתית.

דוגמה להגבלת ריכוזיות כהפרטה מבוזרת מספקות שתי רפורמות שיזם נתניהו בעת כהונתו כשר אוצר. האחת, הגדלת התחרות בשוק ההון באמצעות הוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מן הבנקים, שבראה את ‘תעשיית’ הקרנות והקופות. והשנייה, הפרטת קרנות הפנסיה, שנועדה לדבריו, לא להצילן מקריסה, שכן לא היתה סכנה לכך, אלא כדי ‘לפתוח פתח לשוק הון אמיתי’. לשינוי המבני שחוללו שתי הרפורמות בשוק ההון היה גם היבט חברתי-פוליטי: הן יצרו שכבה שלמה של מתעשרים חדשים שההפרטה המבוזרת היתה המקור לעוצמתם הכלכלית ועשתה אותם לבעלי עניין פוליטי בשלטון שיבטיח את התמדתה. כך בעוד שקיים ויכוח לגבי הצלחת מטרותיהן המוצהרות של הפרטות מבזרות אלו, אין ספק כי המאבק בריכוזיות הגדיל את הבסיס החברתי של התמיכה במשטר ההפרטה. ואולם, לצד יצירת שכבת יזמים ומתעשרים ערערו רפורמות אלו את יציבות חסכונותיו ועתידו הפנסיוני של מרבית הציבור. כך התגלתה ההפרטה המבוזרת, כמו משטר ההפרטה בכלל,  כאמצעי להעמקת נישול הציבור ולעצמת ‘שלטון ההון’, גם אם היא תרמה להרחבת-מה של המעמד השליט.

***

הצטרפותו של השמאל לתביעה הימנית ל’הקטנת הריכוזיות’ ו’הגדלת התחרות’ הופכת אותו לשותף להפרטה המבוזרת. כדי להיחלץ מן העיקור הניאו-ליברלי על השמאל להציע מהלך נגדי, סוציאל-דמוקרטי, של הקטנת הריכוזיות שיעמיד במקום ההפרטה את ברירת ההלאמה. עיקרון היסוד של ברירת ההלאמה – המשחזרת במידה רבה את הגיון סעיף ה-public option שהיה כלול ברפורמת הבריאות של ברק אובמה – הוא שבכל מהלך של פירוק הריכוזיות יש להעביר חלק מן הפעילות לידי גורמים ממשלתיים, עירוניים או ציבוריים אחרים. ברירת ההלאמה תחייב, למשל, שהקטנת הריכוזיות בשוק הטלפונים הניידים תכלול הקמת חברה בבעלות ממשלתית, שתאפשר השפעה ישירה על מחירי הקישוריות. הקטנת הריכוזיות בתחום הבנקאות תחייב שלפחות בנק בינוני או גדול אחד יהיה בבעלות ממשלתית, והוא יוכל בדרך זו להשפיע על מחירי העמלות. הגדלת התחרות בשוק ההון, תחייב יצירת קרן פנסיה ממשלתית, שלא רק תבטיח יציבות  אלא תוכל להשפיע על עלות דמי הניהול וכד’.

 העמדת ברירת ההלאמה כנגד ההפרטה המבוזרת במוקד המאבק על הקטנת הריכוזיות אמורה לשמש צעד בהתחדשות סוציאל-דמוקרטית של השמאל הישראלי. לאחר למעלה משלושה עשורים של אימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי, התייצבות השמאל מאחורי ברירת ההלאמה תקנה לו ניסיון פוליטי סוציאל-דמוקרטי שכן בדרך של הכנסת מימד של סיכון פוליטי לרכישת הנכסים המופרטים הוא יקטין את כדאיותה ויעודד בחינת אפשרויות חלופיות להפרטה. מעבר למאבק הפוליטי תשמש ברירת ההלאמה לשמאל כ’בית-ספר לסוציאל-דמוקרטיה’ שבו הוא יוכל לשכלל דרכים לבניית מדינת הרווחה הישראלית מתוך פירוק המציאות המופרטת.

מאת אלעד הן

המשבר הכלכלי של 2008 (שממשיך, למי שלא שם לב, עד לרגע זה, וספק אם יגמר בקרוב) הוכיח (שוב) את חוסר היעילות של הקפיטליזם המשתולל ואת המשברים המחזוריים שנובעים ממנו. אך למרבה הצער המדיניות שננקטת בחלקים גדולים מאירופה –שעיקרה קידום צעדי צנע כלכלי וקיצוץ בהוצאות הרווחה ובמגזר הציבורי – מוכיחה לכל מי שאולי קיווה אחרת, ש”לא משנות העובדות” והפניית הגב לשיטות הניאו-ליברליות לא תגיע כתוצאה מסיבה פעוטה כמו הכישלון הטוטאלי שלהן ביצירת רווחה, אושר, ביטחון ואפילו צמיחה.

 ב’דהמרקר’ התפרסם לאחרונה מאמר מתורגם מהניו יורק טיימס על המתקפה על מדינות הרווחה באירופה: “כיום טוענות ממשלות ברחבי אירופה כי אין להן ברירה אלא לקצץ בהטבות הסוציאליות, לפחות לעת עתה. ההכנסות ממסים נופלות, האוכלוסייה מזדקנת והגירעונות מתרחבים – ומאיימים על היורו. קיצוצים והעלאות מסים הוכרזו באירלנד, בספרד, באיטליה, ביוון ובפורטוגל. אפילו בצרפת, שעד כה החזיקה מעמד, הועלתה הצעה כעת להעלות את גיל הפרישה הרשמי מ-60 ל-62″. הדברים מתבהרים בהמשך המאמר שדן במדיניות הכלכלית באירלנד מאז שהמשבר העולמי הרג את ‘הנמר’ – כינוי להצלחה הכלכלית של אירלנד: “לפני שנתיים אילצה הקריסה הכלכלית את אירלנד להכריז על מדיניות צנע – קיצוץ בהוצאות הממשלה והעלאת מסים. ‘כשהתקציב קרס, השיקול העיקרי היה להחזיר את אמון המשקיעים הזרים, כך שנוכל להמשיך ללוות’, אמר אלן בארט, כלכלן ראשי במכון למחקר כלכלי וחברתי באירלנד’ [...]ואולם במקום שתקבל פרסים על פעולותיה, אירלנד נענשת.” נטען במאמר זה “הנסיגה הכלכלית שלה חדה יותר מאשר אם הממשלה היתה מוציאה תקציבים כדי לשמר מקומות עבודה. בהיעדר כספי תמריצים, כלכלת אירלנד נסוגה ב-7.1% ב-2009, ועודנה נתונה במיתון. האבטלה במדינה, שבה 4.5 מיליון תושבים, גבוהה מ-13%, ושיעור המובטלים הכרוניים שלא עובדים יותר משנה הוכפל ל-5.3%.”

 רוב הטענות במאמר ממוחזרות, כאילו נלקחו מהבוידעם הרגיל של טענות הניאו-ליברלים. כך למשל המשבר “אילץ” את הממשלות לנקוט במדיניות צנע. במלים אחרות, לא היתה להן בררה אחרת.

אני חכם מאד קטן בכלכלה. למזלי, איש יקר וזוכה פרס נובל לכלכלה, פרופ’ פול קרוגמן, כתב עבורי תגובה מושלמת לטיעון הזה באתרו. כך מספר קרוגמן שכפי שהמשבר “אילץ” את אירלנד לנקוט מדיניות צנע הוא “אילץ” את איסלנד לנקוט במדיניות מרחיבה וראו זה פלא – על אף שאיסלנד כנראה חוותה את המשבר בעוצמה הגדולה ביותר מכל מדינות אירופה, היא כבר נמצאת כעת בנתיב התאוששות; בעוד אירלנד ומדיניות הצנע שלה ממשיכות בצניחה חופשית, באיסלנד נרשמה ירידה משמעותית באבטלה החל מהרבעון הראשון של 2009 וצמיחה החל מהרבעון השלישי של 2009.

על פי ‘חכמי הכלכלה’ סיבה מרכזית לכך שהממשלות “נאלצו” לצעדי צנע היא רצון להחזיר את “אמון המשקיעים” – המולך החדש-ישן אותו הם מרצים. על כך יש לקרוגמן דברים ברורים להגיד: “אין שום ראיות לכך שמדיניות צנע תקציבית לטווח קצר מרגיעה את המשקיעים, להפך: יוון אישרה תוכנית צנע רק כדי לגלות שרמת הסיכון של האג”ח שלה ממשיכה לעלות; אירלנד גזרה קיצוצים פראיים על ההוצאה הציבורית אך השווקים מתייחסים אליה כאל סיכון גדול יותר מספרד, שמתלהבת הרבה פחות מיישום מדיניות הצנע”.

אלעד הן הוא יו”ר וועדת הבחירות הראשית של כוח לעובדים

כשקבוצה קטנה של משפחות רוכשת עצמה בלתי נסבלת בכלכלה הלאומית, זה לא בגלל כשל בכלכלת השוק, אלא תוצאתה המזוקקת. מי שהתלונן נגד כוחה הבולשביקי של הממשלה, קיבל את הבולשביזם של ממשלת הטייקונים

מאת עזרא דלומי

לא רק סוציאליסטים (רחמנא לצלן), גם קפיטליסטים חסידי השוק החופשי, מרבים לקונן על שלטונן של “עשרים המשפחות” במשק הישראלי, שהן בעלים – מלאים או חלקיים – של הרבה מאוד מכל מה שזז כאן: מדלק ועד חברות רכב ועד תקשורת ועד בנייה ועד רשתות שיווק ועד בכלל.

בחיפוש אחר הדיאגנוזה למחלה מוביל כל צד את קינתו לכיוון אחר. הקפיטליסט יאמר: אם הגענו לשלטון של עשרים משפחות, יש כאן “כשל שוק”. התחרות לא מספיק חופשית; הסוציאליסט יאמר: לא כשל של השוק, הכשל הוא השוק עצמו. שלטון המשפחות הוא תוצר כמעט טבעי של תחרות חופשית ושל שוק חופשי.

***

תחרות ספורטיבית, במובנה הנקי – לא כזו המתנהלת בין בעלי קבוצות עשירים לבין אחרים, עניים – היא דבר ראוי. על אדן הזינוק מתייצבים המתחרים, יש מנצח, יש מפסיד, ישנם אלה שבתווך. התחרות נגמרת, הולכים הביתה, בפעם הבאה היא תתחיל מאותה נקודה בה למפסיד יש הזדמנות נוספת, מעמדה שווה לזו שיש למנצח מן הסיבוב הקודם.

לא כן בתחרות כלכלית.

בתחרות כלכלית, שהיא בעצם תחרות על החיים עצמם, הכללים הם אחרים. המנצח בסיבוב הראשון – גם אם נניח שהוא זכה בו בגלל כישוריו ויכולותיו, לא בגלל קשריו – איננו מתחיל את הסיבוב השני מאותה נקודה. הוא מתחיל אותה עם ההון שצבר מן התחרות הראשונה. כלומר, “יש לו פור”, כמו שנוהגים לומר אצלנו, המעניק לו סיכוי טוב יותר לנצח גם בסיבובים הבאים. בתהליך כזה, החוזר שוב ושוב, הוא משתלט על עוד ועוד נתחים של השוק.

על “הקטש” הזה עלה רמי לוי, טייקון קטן בעצמו, הבעלים של רשת “שיווק השקמה”. לוי הסביר שבמכרז זוכה מי ששם את ההצעה הכי גבוהה, כלומר מי שיש לו הכי הרבה כסף בכיס, או מי שיכול לגייס אותו, כלומר מי שעשיר ביותר. וכך, העשיר נעשה עוד יותר עשיר וחוזר חלילה. אומר רמי לוי: רוצים לתת צ’אנס לכולם? אל תעשו תחרות מי יכול לשלם יותר, תקבעו מחיר עלות ותקיימו הגרלה שבה ניתנת הזדמנות שווה לכל המתמודדים במכרז. כך תווסתו את התחרות.

***

שיטת מכרזים כזו לא קיימת. ומכיוון שמדובר כאן בתחרות על פרנסה, לא בתחרות ספורטיבית בה למפסיד ניתנת הזדמנות חדשה מעמדה שווה, אזי מי שרוצה לשרוד אין לו ברירה אלא לחבור לחזק. איך לחבור? “להיבלע” על ידו. החזק קונה את החלש ומתחזק עוד יותר. כך, עד שנותרות “עשרים משפחות”.

כשיש כמה משפחות בעלות עצמה כזו, הפוליטיקאים יותר משהם יכולים לפקח עליהן, הם זקוקים להן: יש פריימריז יקרים מעת לעת, הם רוצים סיקור חיובי בכלי התקשורת של הטייקון, הם צריכים מקום עבודה מניב לעת פרישה… לא במקרה קשה להעלות את שכר המינימום בעוד כמה גרושים; לא במקרה כל ביטול עמלה של הבנקים היא מלחמת עולם; לא במקרה כל ניסיון להקל מעט על האזרח בתעריפי הסלולר נתקל בקיר בלתי עביר; לא במקרה הולך משרד האוצר על קצות האצבעות כשהוא מבקש למסות את הכנסות הענק הצפויות לחברה פרטית ממאגר גז שהוא משאב טבע השייך לכולנו. הביזנס הפרטי השתלטני נעשה חזק מן הכנסת הנבחרת.

הנה כך, בשם המאבק בכלכלה הציבורית “הבולשביקית”, מכרנו את נכסי הציבור לפרטים כדי שיתחרו ביניהם “לתועלת כולנו”. כך גידלנו ודישנו את הבולשביזם של ההון, שהוא גרוע ובוטה בהרבה מן הבולשביזם הממשלתי. שהרי את הבולשביזם של ההון אי אפשר להחליף במערכת בחירות. הוא לא נבחר ציבור.

שאלה גדולה היא למה נכנענו לתפיסה הכוזבת שרק תחרות והפרטות יכולות להוציא מן האדם את המיטב; שרק תחת שוט התחרות הוא יאות להוכיח את יכולתו; שללא חרב פיטורין, הוא לא יהיה חרוץ מספיק. מדוע אימצנו את מלחמת הכל בכל אל תוך אורחות חיינו? מדוע הפרטה במקום שיתוף? מדוע תחרות במקום תכנון וויסות? מדוע מנטאליות של חיות בטבע המקיימות מלחמת הישרדות ולא מנטאליות של בני אנוש מרוסנים?

***

מדינת ישראל, שבה הייתה מעורבות ממשלתית בכלכלה, לא הייתה כה כושלת כפי שמנסים להציגה חסידי השוק החופשי: היא קלטה מיליוני עולים ביכולות פחותות משיש לה היום; היא סללה כבישים, הקימה ישובים, בנתה מוביל ארצי, פרויקט ענק שלא קם כמוהו עד היום.

החקלאות הקיבוצית המתוחכמת היא פרי הצלחה קולקטיבית של אנשים שלא חשבו רק על הכנסה אישית מיידית, אלא בעיקר על צרכים של חברה ומדינה. היא הייתה פרי של תכנון ומאמץ משותפים, לא פרי תחרות אישית, כאשר התשואה והעושר התחלקו באופן שוויוני או פרוגרסיבי ולא נפלו בידי מעטים.

***

זה לא רק דיון על יעילות כלכלית, על איזה כלכלה נכונה יותר, יש כאן גם ויכוח תרבותי-ערכי על סממני הסטאטוס של חיינו. מה חשוב בעיני האנשים, על-פי מה הם מעריכים את עצמם. על מה הם “נהרגים”. בזירה הזו הפך הכסף לסממן יוקרה כמעט יחיד שאין עוד מלבדו. ככל שיש לך יותר ממנו, כך מעמדך עולה. התחרות המתקיימת על עוד ועוד ממנו, במקרים רבים איננה קשורה לצורך קיומי. היא מבטאת רצון לשררה וצורך “להראות למי יש יותר גדול”. בתמימותנו קנינו את הטיעונים על ממשלה שעושקת אותנו במיסיה, שאסור לה להיות מעורבת בכלכלה, וכמה טובה לנו כלכלת שוק חופשי. ומה קיבלנו “במקום”? ממשלה של טייקונים שאנחנו שבויים בידיה בעסקאות סלולר תלת שנתיות, בכרטיסי האשראי, בקושי לעבור מבנק לבנק, מחברת תקשורת אחת לשנייה ומה לא. זה “שוק חופשי” שבו אבד לנו החופש.